ויליאם טרנר – הבערה

 הים מתחיל בתמונות המחזירות אותו אל ילדותו ולנופים והמראות המתוקים והרווים ותוגה ונוחם כפי שהופיעו בחלומו בימי ילדותו.

אך לפתע מתרגשת סערה בים:

תומאס מאן מתאר אותה ביד סופר אמונה.

מה שעולה בדמיון, בזיכרון ובאסוציאציה הוא סיפורו של ריכרד וואגנר על הסערה שנקלע אליה  על גבי הספינה  THETIS  כשהוא בורח מנושיו בריגה בדרכו ללונדון ולפריז. בהשפעתה של סערה זו עלה בו הרעיון לחבר את המוזיקה למקהלת המלחים באופרה “ההולנדי המעופף”.

הנה מה שכותב תומאס מאן :

“השעה כבר הייתה מאוחרת, והרוח גברה כדי כך שהקשתה על הדיבור, הם אמרו לעלות על משכבה ובירכו זה את זה בברכת לילה טוב.

בתא השתרע טוניו קריגר על מצעו הצר, אך השינה נדדה מעיניו.

הרוח העזה וניחוחה החריף נסכו בו עירנות מוזרה, וליבו נסער כבציפיה חרדה לאיזה אושר מותו. גם הטלטלה שניטלטלה הספינה בכל פעם שגלשה במורד נד – מים תלול והמדחף היה מסתובב באוויר כבעווית, הייתה מעלה בו תחושה של קבס הוא שב ולבש את בגדיו ועלה על הסיפון.

עננים רדפו זה את זה על פני הירח. הים פיזז ורקד שוב לא התגלגלו גליו עגולים וקצובים וסדורים, כי לחום לא העין , באור החיוור המהבהב, היו המים מקורקעים, מרוטשים, מרוצצים, מזנקים אל על כלשונות-אש כבירות, מתנשאים כיצירי רפאים פרועי צורה מעל לתהומות מקציפים, עד שנדמה כי זרועות ענקים אחוזי תזזית מזיזות לכל רוח את גושי הקצף המתערבל. הספינה שטה בידי-עמל; מיטלטלת, מתנודדת וגונחת פילסה לדרך במעונת הנשברים, ומפעם לפעם בקעה ממעמקיה נהמת הדוב הלבן והנמר, המתייסרים בתלאות המסע. איש עטוף גלימת גומי, ברדס לראשו ופנס קשור לחגורתו, התהלך על הסיפון אילך ואילך, רגליו מפושקות לרווחה והוא שומר אך בקושי על שיווי משקלו ואילו שם מאחור עמד האיש הצעיר מהמבורג, גוו כפוף הרחק אל מעבר למעקה והקיא את בני מעיו “אל אלוהים” אמר בקול חלול ורוטט בראותו את טוניו קריגר “ראה-נע את איתני-הטבע הקמים עלינו הדום!” אך מיד נאלץ לחדול מדבריו ונחפז לגחון שוב מעל המעקה”.

טוניו קריגר נאחז באחד החבלים המתוחים שם והשקיף אל משובת איתנים המשתוללת צהלה התרוננה בקרבו, ודמה עליו שקולה רם דיו להחריש את שעון הסער והגלים, עם נון אל הים, שכור אהבה כולו, התנגן בנפשו: ראה המקף נעוריי הפרא, שוב אנו נועדים יחדיו אך בזה תם השיר הוא לא הובא לידי שלמות לא הוצב עד תום ולא שוכלל מתוך יישוב הדעת ליבו חי בקרבו.

וכך, עם שוך הסערה על הים, מגיע טוניו לקופנהגן בה הוא מסתובב כתייר הצמוד לספר-מדריך הטיולים שלו.

טוניו חוזר למלונו והוא רואה תכונה רבה לפני המלון לשאלתו עונים לו כי הגיע קבוצת טיילים מאלסינור שבדנמרק שבאו לערוך פה מפגש ובערב יתקיים נשף ריקודים:

“ואז אירע הדבר האנס האנסן ואינגבורג הולם עברו את האולם.

…והנה נפתחה הדלת פתאום והשניים נכנסו שלובי ידיים, מתנהלים בפסיעות מדודות, אינגבורג, אינגה צהובת-השיער, הייתה לבושה בגדים בהרים כדרך שנהגה ללבוש בשיעורי המחול של מרק קנאק. השמלה הקלה הפרחונית ירדה לה רק עד קרסוליה ומחשופה המחודד הייתה אימרת-מלמלה לבנה רחבה, שלא כיסתה את צווארה הרך והגמיש…אינגבורג הסבה הצידה את עיניה הצרות והמאורכות אולי נבוכה מעט מפני הסועדים שתלו בה את מבטיהם ואילו האנס האנסן הפנה ראשו אל השולחן דווקא הקורא תיגר על עולם ומלואו ובעיניו הכחולות כפלדה סקר את הסועדים אחד לאחד, דרך התרסה ואף במידה של בוז, הוא אף הרפה מידיה של אינגבורג ונופף את כובעו אילך ואילך עוד ביתר שאת כמבקש להראות בעליל איזה גבר בגברים הוא. כך חלפו להם השניים על פני טוניו קריגר והיה מכחיל מאחוריהם בשלוות גליו, 

עברו מתון-מתון את האולם לאורכו ונעלמו בדלת שמנגד המוליכה אל הטרקלין הסמוך שהפסנתר עומד בו.

כשטוניו יצא אל החוף, ישב וספר בידו עלה לפתע בזכרונו הסופר אדלברט שכאשר רוחות האביב החלו מפעמות ברח מהם והסתלק אל בית הקפה… טוניו ציפה לנשף שיבוא. הנשף החל בפולונז ובצלילי ואלס וטוניו מיקם עצמו בחשכה כדי שיקל עליו להשקיף על רחבת הריקודים בתקווה למצוא את השניים שהוא מחפש… ואכן :

 “כן, הם היו כאן, השניים שחלפו היום על פניו של טוניו קריגר באור החמה, הוא שב וראה אותם והתחלחל מחדווה כשנפל מבטו בבת אחת על שניהם.

הנה כאן עמד לו האנס האנסן בסמוך אליו ליד  הדלת, רגליו פשוקות וגוו רכוך מעט היה זולל בשלווה פרוסה גדולה של עוגה כף ידו פרושה תחת סנטרו לקלוט בה את הפרורים ושם, ליד הקיר ישבה לה הינגבורג הולם, אינגה צהובת-השיער, ועתה הנה חפז אליה פקיד הדואר המכשכש בזנבות מקטרונו ובקידה שכולם מחמדים היא זמינה לרקוד עימו, מניח את ידו אחת על גבו ומצמיד את חברתה אל חזהו במחווה של חן; אך היא הנידה בראשה ואמרה שנשימתה קצרה ועליה לפוש מעט, וכיוון שכך התיישב הפקיד לידה  

כאשר עולה המוזיקה והנשף מתחיל, הרהורים וזכרונות מתחילים לדוש בנפשו של טוניו קריגר,  הוא הביט בהם בשניים אלה שהתייסר לפנים באהבתו אותם האנס ואינגבורג:

“זה זן הנשים הבהירים, כחולי העין וצהובי-השיער המעוררים בלב תחושה של טוהר ותום ועליצות ונקיות הדעת שיש עימה פשטות וגאווה כאחת… הוא התבונן בהם וראה את האנס האנסן עומד לו בחליפת המלחים שלו, יפה תואר ונועז כשהיה וגוו מחוטב להפליא, רחב כתפיים וצר מותניים, ראה את אינדבורג מצודדת את ראשה מתוך איזה צחוק של משובה, ראה אותה מרימה את ידה יד ילדה רכה לא דקה ולא ענוגה ביותר ונושאת אותה אל קודקודה באיזה תנוחה מיוחדת לה ושלבו למלמלה שלה צומח בתוך כך וגולש מעל מרפקה- והגעגועים טלטלו פתאום את חזהו בכאב עז כל כך עד שנרתע בלי משים לאחוריו אל תוך העלטה, שלא יראה איש את הרעד העובר בפניו”

הוא מבחין בפינה בנערה צנועה, שחורת שיער ועין המביטה בו , אך הוא נמנע מלגשת אליה. טוניו קריגר עומד מן הצד באדישות, בפסיביות וצופה במתרחש לנגד עיניו: נשף מחולות עליז, הסוחף בשמחתו ובקצב הריקודים את כל הנוכחים ואילו הוא נבדל מן הכלל עומד בחשכה ומביט ולפתע רואה את אינגה עוברת לידו במחול הקדריל:

 “מפעם לפעם בא באפו הניחוח הענוג העולה משערה, ואולי מן ההרג הדק, הלבן, של שמלתה והוא עצם את עיניו מתוך איזה רגש שהיה ידוע לו יפה משכבר ואשר קסמו החריף ובושמו ליווהו חרש כל הימים האלה  , ועתה שב והציף את נפשו בענותו המתוקה, מה היה הרגש הזה? געגועים? עדנה, זלזול עצמי, Moulinet des dames  האם צחקת? אינגה צהובת-השיער, האם צחקת לי כשרקדתי moulinet והמתתי על עצמי חרפה שכזאת היית צוחקת לי גם היום משיצא לי בכל זאת כמין שם בקרב הבריות? כן הייתי צוחקת גם צוחקת והצדק היה עמך שבעתיים! גם אילו יצרתי- אני לבדי את תשע הסימפוניות, את “העולם כרצון וכדימוי” או את “יום הדין האחרון” גם אז היה הצדק עימך בצחקך הוא התבונן בה ועל ליבו עלתה שורה של שיר שזה ימים רבים לא נזכר בה ואף על פי כן הייתה חביבה עליו וקרובה לנפשו: אני רוצה לישון אבל את, עלייך לרקוד?”…

גם בסיפור “טוניו קריגר” [ כמו ב”מר פרידמאן הקטן” וכמו ב”טריסטאן” ] יחד עם המוזיקה יתרגש איזה אסון. זו דרכו של הסופר המזווג בין מוזיקה וסבל:

אותה נערה מצטנעת, שחורת שיער וען, שטוניו קריגר לא נענה למבטיה והיא מצאה בן-זוג אחר לריקוד נסתחררה בקצב הריקוד בן זוגה נפל ונפגע ובת זוגו המומה מן הנפילה נשארה שרועה על הרצפה.  כל מה שטוניו קריגר עשה היה להושיט לה יד ולעזור לה לקום, היא ענתה לו בדנית תודה רבה ושוב חוזר עברו ומציפו:

 “שיכור-חושים היה מן החינגה שלא לקח בה חלק ועייף מקנאה כמו לפנים, הכל היה ממש כמו לפנים! שוב עמד לו בפינה אפה עניו להבין וליבו יוצא אליכם בכאב אתם צהובי-השיער המאושרים, תאווי-החיים שוב הלך לו משם בודד וגלמוד מישהו צריך היה לבוא!  אינגה צריכה היתה לבוא, לראות ולחתום משם וללכת אחרי בחשאי, צריכה היתה להניח את ידי על כתפו ולומר: ייכנס אלינו! עלוז ושמח אני אוהבת אותך!… אבל היא לא באה, לא. דברים כאלה אינם מתרחשים בעולמנו כן הכל היה ממש כמו בימים ההם, הוא היה מאושר כמו בימים ההם כי ליבו חי בקרבו ומה עבר עליו כל השנים האלה עד שנהיה משהו כעת קיפאון, ישימון, קרח ורוח ואומנות…

לאחר שעלה על משכבו ולחש שני שמות [ לא קשה לדמין של מי…] אל תוך הכר:

“הוא השקיף מאחור על השנים שחלפו מאז ועד היום הזה, העלה בזכרונו את ההתנסויות הפרועות שהתנסו בהם חושיו ועצביו ומחשבתו, ראה עצמו נאכל מצריבת האירוניה והרוח, משותק ושומם בעטיה של ההכרה, מיוגע מקדחת היצירה וצמרמורותיה, מתענה במוסר כליותיו ומיטלטל אילך ואילך בין הקצוות, בין הקדושה ותאוות-הבסרים, אמול(קסטרתי), מדולל,תשוש מהתעלויות נפש צוננות, אנינות יתר על המידה, אובד דרך מותש, רצוץ, חולה ובכה בעוצם הגעגועים והנוחם.

דומיה ועלטה סבבו. אבל מלמטה בקצב משולש, מתערסל, נצטלצלה עמומות ועלתה אליו נגינתם המתוקה, התפלה, של החיים” .

ההתרגשות של המסע בצפון חלפה ובעודו יושב בצפון התישב טוניו לכתוב לידידתו ליזאווטה איוונובנה מכתב. הוא מבטיח כי ישוב עוד מעט, סיפר לה על הרפתקאותיו, והוא מזכיר את האפיזודה עם השוטר וכוונתו לעצרו…אך על כך ירחיב את הדיבור בהמשך. הוא מזכיר לה את הערכתה אותו כ”בורגני” “בורגני טועה ”  –  היה זה, כך הוא מזכיר לה, כאשר התוודה בפניה על אהבתו את “החיים”.

הוא חוזר למיזוג שהוא – טוניו קריגר – הוא פריו: מצד אחד אביו  –

“בעל המזג הצפוני: מיושב בדעתו, דקדקן, מהוגן כדרך הפוריטנים ונוטה לעצבות”

ומצד שני אימו –

“שבעורקיה זרם דם אקזוטי מעורב, היה יפה, חושנית, תמימה, שאננה וסעורת-יצרים כאחת, נתונה לדחפים פתאומיים של הפקרות”

מן הזיווג הזה נולדה אותה מזיגה שתומאס מאן מגדירה:

“בורגני שנתעה אל האמנות”

“צועני המתגעגע אל החינוך הנאות”

“אמן שכליותיו מייסרות אותו”

והוא “מגלה” את עצמו. הנה סודו הכמוס:

“המצפון הבורגני שלי הוא המאלצני לראות משהו דו משמעי, מפוקפק ומגונה בכל מה שחותם האמנות , החריגות והגאוניות טבוע בו, הוא הממלא את ליבי כיסופים שכאלה אל הפשוט, התם, הנורמלי-החביב, הבינוני והמהוגן”

טוניו הנתון בין שני העולמות הללו מחפש את הסינטזה שבינהם, ומשום שאין הוא מוצאה חייו קשים במקצת. הבורגנים רואים בו אמן והאמנים רואים בו בורגני . את דעתם של הבורגנים הוא מבטל כלאחר יד  ואילו את אלה הסוגדים ליופי [ משמע האמנים – הרואים בו איש קר מזג ] הוא מבקש ללמד כי יש טבע אמנים מושרש בסיסי וראשוני שהוא תולדת הגורל וכאן משתמש תומאס מאן במיומנותו כסופר ומטיח בקורא כמה אוקסימורונים – צירופים הסותרים זה את זה:

“געגועים מתוקים ויקרים יותר מאלה הנוהים אחרי השיגרה והתענוגות”

או:

“אם יש דבר בעולם העשוי להפוך את הסופר למשורר, הרי זו אותה אהבה שלי, אהבת הבורגני אל האנושי, החי, השכיח. כל חמימות, כל טוב-לב והומור נובעים אך ממנה, ולפעמים אף נדמה לי כי זו האהבה שעליה נאמר בכתובים: “אם בלשונות אנשים ומלאכים אדבר ואין בי אהבה, הייתי כנחושת הומה או כצלצל הומה”

דברים שהם ציטוט מאיגרתו של פאולוס אל הקורנטינים פרק יג. שם משיח פאולוס על מידת האהבה. התרגום המקובל של הברית החדשה שונה במעט  מתרגומה של נילי מירסקי, מתרגמת טוניו קריגר.

 הוא מביט קדימה בתקוה כי עוד ימשיך ויעלה על הכתב את הדמויות המתרוצצות במוחו אך:

“אך אהבתי היותר עמוקה, הכמוסה והחשאית מכולן, נתונה לצהובי-השיער וכחולי-העין, הבהירים, תאבי-החיים, המאושרים החביבים והשכיים”

 ובאזכורה של אהבה זו – הוא מססים את המכתב ואת הסיפור תוך בקשה כי ליזאווטה ישידת נפשו לא תגנה את האהבה הזו :

“כי טובה היא ונושאת-פרי, געגועים יש בה וקינאה נוגה ושמץ קל של בוז והרבה אושר תמים”

טוניו קריגר – רשימת הפוסטים

_____________________________________________________

טוניו קריגר – [1] ימי נעורים

טוניו קריגר – [2] ליזביטה איוונובנה

טוניו קריגר – [3] המסע צפונה

טוניו קריגר – [4] הסערה בים

טוניו קריגר – [5] הבורגני אוהב החיים

טוניו קריגר – [6] מסערה לסערה

טוניו קריגר – [7] הקסטרטי, הזמרים המסורסים