.

 

גשר-הריין, המחבר את שני חלקיה של העיר בון מעל נהר הריין 

 

 

“אדם צריך לראות הרבה ערים, הרבה מראות ודמויות

ואחר-כך לשכוח אותם, את כולם,

ורק אחרי זה הוא יוכל אולי לכתוב שירים”

ריינר מריה רילקה¹

 

 ♥

לאה גולדברג שהתה בעיר בון שעל נהר הריין, תקופה של כשנה וארבעה חודשים מאפריל 1932 ועד ל 1 באוגוסט 1933.

היא הגיעה לבון, לאחר שסיימה באוניברסיטת פרידריך וילהלם שבברלין את לימודי המגיסטר שלה בפילולוגיה שמית. מטרת בואה לבון היתה להשלים את לימודי הדוקטוראט בפילולוגיה שמית בסמינר האורינטאלי של אוניברסיטת בון, בהדרכתו של פרופ’ ארנט קהלה, שהיה חוקר מזרח בעל שם ומעמד. תחת הדרכתו כתבה את עבודת הדוקטוראט שלה. משסיימה את לימודיה בבון שבה לעירה קובנה ורק בשנת 1935 תעלה לארץ.

ימיה של לאה גולדברג בבון השאירו את רישומם עליה ועקבותיהם ניכרים בכמה מיצירותיה; במובן זה נוכל לאמר כי המשוררת, שכה אהבה משורר אחר – הוא ריינר מריה רילקה, ואף הציבה את הציטטה המובאת לעיל מדבריו, כמופת למשוררים אחרים, נאה דרשה – אך, בינה לבין עצמה – לא תמיד נאה קיימה:

היא “לא שָׁכַחה”, את ימיה ואת לילותיה בעיר בון, והעיר ומראותיה וחוויותיה בה, שזורים וארוגים בין מילות שיריה.

את סדרת הפוסטים המוקדשים לימי בון ושיריה – אפתח בתיאור תמציתי של חייה של לאה גולדברג בבון – ואלה ישמשו כרקע לנסינותי לפענח את שלושת “שירי בון”

 

 

 

 “שירי בון”

 שלושת השירים שמצאתי לכנות אותם “שירי בון” – הם שירים שרישומה של העיר וימיה בה ניכרים בהם.

ואלה השירים: 

• “ימים לבנים”, שפורסם ביום ג’ 28 ליוני 1932, ב“פתח ו’ נתיב”, “גליון לספרות בהוצאת קבוצת סופרים עבריים”,  ועל פי ציון שפורסם לצד מילותיו השיר נכתב בעיר בון בחודש אפריל 1932

 

• השיר “קונצרט” שפורסם בארץ בבטאון הספרותי “טורים” בחודש מאי 1938 

 

•  והשיר “סליחות” שפורסם בארץ בבטאון הספרותי “טורים” בחודש יוני 1938

 

 

 

 

 

ימי בון “בין אתמול ומחר”

כדי להבין את לאה גולדברג שבבון יש להקדים ולעמוד על הרקע האישי שלה קודם לבואה לעיר ולעמוד על המניעים שהוליכו אותה מהעיר הפרובינציאלית קובנה שבליטא, בה חיה את ילדותה ונעוריה, נתונה להשפעת השפה והתרבות הרוסית –  לתחומה של התרבות הגרמנית ולבירתה הסואנת והתוססת של רפובליקת ויימאר סמוך לפני עליית היטלר לשלטון.

לשם כך, נקדים ונתאר את קורותיה של לאה גולדברג קודם לבואה לבון, ונתעכב על תוכניותיה ומאווייה לעתיד לבוא – דבר שיסייע לנו לפענח ביטויי אחדים בשיריה ובעיקר לפענח את הדימוי :  

 שיופיע בשירה “ימים לבנים”, ביטוי שהוא לדעתי מפתח חשוב לפענוח שיר זה בפרט  ולהבנת חייה בבון, וקריאה מושכלת של השירים שאותות בון ניכרים בהם;

 

 

 

 האתמול  

כאשר תכתוב לאה גולדברג, בשנת 1956 את “תולדות חיים” של עצמה תפתח ותכתוב:

“נולדתי בשנת 1911 ב 29 במאי, בעיר קניגסברג בפרוסיה. חייתי עם משפחתי בשנות חיי הראשונות בעיר קובנה (ליטא) ובעת מלחמת העולם הראשונה, ברוסיה, מחוז סארטוב. בתום המלחמה חזרה המשפחה לליטא”²

רוסית היתה שפת-האם שלה, ושימשה אותה בשנותיה הראשונות הן ברוסיה והן בקובנה שהיתה לפני מלחמת העולם הראשונה תחת השלטון הרוסי. רוסית תלווה את לאה גולדברג, במשך כל חייה, אף כשתעבור לעברית. לשפה העברית החלה להחשף עם לימודיה ב”גמנסיון העברי” שבעיר קובנה. יומניה, אותם החלה לכתוב ביום “4 תשרי תרפ”ב” [ 5.11.1921  ]  בהיותה כבת עשר וחצי בעברית – שימשו אותה לאימון ושכלול שפתה החדשה והנרכשת. 

אך את הרוסית לא נטשה ויומניה וכן גם מכתביה הרבים לחברתה מינה לנדאו רצופים ציטוטים ושילוב של ביטויים, הערות ופתגמים הכתובים רוסית. לימים כאשר תעלה לארץ [ בשנת 1935 ] תעסוק בתרגומים מן השפה הרוסית, הן תרומי שירה והן גולת הכותרת של תרגומיה – תרגום “מלחמה ושלום”של טולסטוי, ועיסוקה המעמיק כמרצה לספרות ביצירתו של דוסטוייבסקי.

את שנותיה ב”גמנסיון העברי” בקובנה תזכור לאה גולדברג כ:

“שנים קשות בשבילי, את ילדותי ואת נעורי זוכרת אני בלי געגועים כלשהם, ואילו הייתי צריכה לבחור צורת גהינום על חטאי הרבים, הייתי אומרת להיות שוב בת 10 , בת 12 או בת 15 – זה אחד הדברים שהיו יכולים לשמש לי עונש קשה ביותר וכפרה על הכל. מובן שהגימנסיה אינה אשמה בכך, וכל אשר עבר עלי בימים ההם הלא הוא חלק מאופיי האישי ותוצאה מנסיבות חיי…”³

בשנות לימודיה באותו גמנסיון מתעצבת תודעתה – והיא עושה כבר אז החלטות ביחס לעתידה.

הנה קטע מיומנה מיום 3.3.1925 – כלומר בהיותה לקראת שנתה ה 14:

“בפנטסיה שלי אני לפעמים מתארת את עצמי גם ציירת . אבל די עם כל הפנטסיות , נעבור אל הראליות . בשליש זה אקבל תעודה הרבה יותר טובה , זה משמח אותי מאוד , ובייחוד ה 4 של לטינית . בלטינית צריך אצלי להיות ציון טוב , הרי אני רוצה ללמוד פילולוגיה .” 

לימים, בשנת 1959, תסביר למבקר וחוקר הספרות א.ב. יפה , מדוע בחרה במקצוע הפילולוגיה:

“כיוון שהתכוונתי להיות מורה לעברית ולספרות עברית, ואף רציתי לעלות ארצה, וכיוון שידעתי כי השכלתי היהודית לוקה בחסר – בבית הספר למדנו בעיקר תנ”ך ומעט מאוד חוץ מזה – רציתי להשלים את החסר בהתמחות בפילולוגיה שמית, בחרתי ביודעין בקו זה, שעשוי היה מצד אחד לבסס את ידיעותי בלשון שבה התבטאתי, ומצד שני, חשבתי כי כדאי לי ללמוד גם פדגוגיה, הסטוריה כללית. ”⁴

ולא רק בתחום ההשכלה והמקצוע שהיא מתכוונת ללמוד מתווה הנערה את עתידה. גם כוונותיה הציוניות בולטות כבר בגיל צעיר זה:

“בצופים אני מקנאה שהם יכולים בחוזקה ללחוץ את יד חלוץ , ושסוף סוף גם כן יהיו חלוצים . להיות צופה איני רוצה , אבל חלוצה , הוי , כמה אני רוצה להיות חלוצה . די , עד היום אין לי פנאי . אני צריכה לתקן את מעילי . נערה עברייה צריכה להיות מוכנה לכול . ואני עוד בדבר איני מוכנה , ואין עוד הרשות לענות כמו צופה “מוכן תמיד ” ! אבל אני מקווה שעוד תראו את שובה , ולעת עתה אין להתמהמה .”⁵

כעבור כמחצית השנה תבקע ביומנה הכמיהה לחלץ עצמה מהעיר הנידחת והפרובינציאלית, ולפרוץ למרחב, ועל כן, עוד לפני שתגשים את חלומה להיות חלוצה, היא כותבת:

 “אני רוצה לנסוע לעיר גדולה – לברלין, לפריז, לרומא או למוסקבה. ולי שוב קרובה מאוד אותה התקופה. כשאני תלמידת המחלקה הרביעית, צעקתי “למוסקבה , למוסקבה , למוסקבה,”⁶ ואני שוב אשנן את הדבר , כי כאן אורוות חזירים או רפש , שאי אפשר להוציא ממנה את הרגלים”⁷

 

 

 

בצילו של דוסטויבסקי  

 

לאה גולדברג  נחשפה לספרות הרוסית והפכה למעריצה שלה. בולטת במיוחד, השפעתו של דוסטויבסקי, על התלמידה הצעירה ב”גמנסיון העברי” בקובנה.

ברשימה של בת ה 13 מיום 1.1.1924 תכתוב ביומנה : 

“… מהספרייה לוקחת אני ספרים רוסיים . עכשיו יש לי ספר של דוסטויבסקי . מעניין מאוד עכשיו , לי נדמה מי יודע כמה חדשות תביא השנה החדשה ? וכמה אני עוד ארשום פה ?⁸

וביום 13.11.1927 תכתוב הגמנזיסטית בת ה 16 ביומנה :

“לי מעניינות ביותר ההרצאות בדבר הספרות הרוסית , עימדה אני קשורה כך כמו איני קשורה עם אף ספרות אחרת שבעולם . יותר מאשר אני בעצמי רוצה זאת. ולמרות מה שבזמן האחרון הלכתי קצת, התרחקתי קצת מן הספרות הרוסית, הרי היא בכל זאת ידועה ומובנה לי יותר מכל האחרות . אני קשורה בה על ידי הלשון ותנאי החיים הרבה יותר מאשר בספרות העברית. ואולם אותו היחס של האהבה הגדולה שיש לי ליצירה העברית , אין לי אל זו הרוסית…”⁹

פרופ’ חמוטל בן יוסף תכתוב:

 “בגיל צעיר להפליא קראה ספרות רוסית המיועדת למבוגרים : שירים של לרמונטוב , פושקין , נקראסוב , בלוק ואחמטובה , רומנים של דוסטויבסקי , סיפורים ומחזות של צ’חוב ….

[…]

בגיל ארבע עשרה היו היא וחברותיה “חולות דוסטויבסקי” ( “משמר” 5.5.1944)  “מחלה” שלדבריה לא נרפאה ממנה לעולם” (( חמוטל בן יוסף – לאה גולדברג – מרכז שזר בעמוד 76))

ובמכתב מיום 8.5.1930  תכתוב לאה גולדברג למינה לנדאו חברתה:

“כל תקופת חיים מוציאה מיצירת אמנות אמתית את שלה. ככה יש בלי ספק איזה ערך שהוא לקריאה ראשונית של דוסטוייבסקי בימי הנערות, כך יש ההנאה העליונה בקריאת אנדרסן בימי הבגרות¹⁰.

 

 

 

התאהבות סנטימנטלית של הגמנזסטית בעלת החלומות   

 

 

לאה גולדברג כבת 16 בקובנה

הגמנזסטית בת ה 15 הנמשכת ללימודי הספרות וההסטוריה – מתאהבת במורה שלה: עם יומנה מיום 9.3.1926  תמתיק את סודותיה:

לאחר ביקור בקונצרט ותכתוב:

“אתמול שוב הייתי בתיאטרון . שמעתי את המנגן הידוע בורובסקי . נדמה לי , או יותר נכון אני יודעת , איני מבינה מוסיקה . אבל אוהבת אני אותה מאוד . וכל הפנטסיות שלי הכי יפות נוצרות דווקא בשעה שמנגנים . אתמול היה לי התענוג הכי גדול.” 

כנראה שהמוזיקה הרעידה את נימי נפשה הרומנטית – והיא תשתף את יומנה בלבטים  שבין לא [ לגלות ] לבין כן [ לחשוף] וכותבת:

“אילו היה איזה איש זר קורא את יומני , היה חושב בוודאי שאני כל חיי מבלה בתאטרון , מפני שאת יומני אני כותבת דווקא אחרי שאני באה מהתאטרון . היום יש לי הרבה הרבה מה לכתוב , אבל אני יראה, אני משתמטת מהכתיבה. מי יודע , אולי באמת יותר טוב לא לכתוב, לא להשאיר סימן רשמי על זה מה שנעשה אתי עתה. וטרם שאני מתיישבת לכתוב, אני מעריכה את מחשבותי ומביטה לצדדים – ” אולי יש עוד פנאי . ” אבל לא , אל העניין . והנה הוא”

ועתה תתן ביטוי לרחשי ליבה :

“לי נדמה שאני עשיתי שוב שטות גדולה , ז . א . שוב התאהבתי , ועוד יותר טיפשי משקודם . אני אוהבת אדם לא צעיר, בן 30 שנה, אדם כנראה לא יפה ( אני כבר לא מבחינה אם הוא יפה או לא , מפני כשהפנים נעשים אהובים ביותר, יודעים שהם כאלו ולא אחרים, ואי אפשר לראות את החסרונות והמעלות , ( והעיקר שהוא אינו מכיר אותי כלל , אני אינני מכירה אותו כלל , ואיני יודעת אם הוא טוב או רע . אני רק יודעת שהוא אדם אינטליגנטי , שמבין היטב בספרים .

הוא המורה שלי בהיסטוריה עברית , מנהל הסקציה שלנו – [ משה ] פרנק . איזו שטות עשיתי . מי מבקש ממני ? הרי זה נורא , והעיקר טיפשי . עוד , מילא , היה לוין , היה קשה לסבול וכך הלאה , וגם כן לא הייתה תקווה , אבל שם לא הייתה תהום כל כך גדולה רובצת , והיה נדמה לי לכל הפחות שהוא שם עלי קצת את לבו . אבל כאן , לא כל כך נורא כמו טיפשי : אני עוד מנחמת את עצמי שזה לא רציני , שזה עוד יעבור . כי אינו יכול לבעור האש מבלי שישפכו עליה קצת שמן , או יניחו לעץ להתייבש , ולמדורתי בוודאי לא ישפכו שמן . אבל נורא . הדבר נורא והעיקר טיפשי כל כך . מחר אספת הסקציה . אני רוצה מאוד ללכת .” (יומנים בעמוד 77)

התאהבות סנטימנטלית שנותרה בינה לבין עצמה – מלאת יסורים ואכזבות מילאה את חייה תקופה ארוכה – ובפועל חסמה אותה מקשירת קשרים רומנטיים רגילים וברי מימוש עם בני גילה.

כשתגיע לברלין והיא כבר כבת 20, כשכבר הגשימה את חלומה הגדול לעזוב את הפרובינציה קובנה ולהגיע לעיר הגדולה – היא עדיין מתרפקת על אהבתה החד צדדית הבוערת לאותו מורה להסטוריה וכותבת:

 

“ובכל זאת … גם כאן , בברלין ישנו “בכל זאת” – אתה רחוק . ואני רוצה לנשק אותך . אני רוצה להתרפק אליך ולנשק את שפתיך . אני רוצה להרגיש על גבי את ידיך הגדולות והחמות אשר כה אהבתי. אני רוצה לשמוע אותך מדבר. את קולך הייתי יכולה לשמוע בלי הפסק . את קולך . אני רוצה בזה מה שלא יהיה לי לעולם . איני קובלת , אך לרגעים ישרפוני געגועי אליך . ויחד עם זה , כל כך מוזר לחשוב שאתה חושב עלי לפרקים גם כשלא תראני . הן ידעתי , אתה חושב עלי לפרקים . איך אתה חושב עלי ? ”  (( יומנים מיום 6.12.1930 בעמוד 211))

רק בבון, תתחיל להפרד מאהבת-שווא זאת וביום 28.4.1932 – ברישום הראשון ביומן עם הגעתה לבון – כבר תשתחרר מאהבתה זו ותהיה בתחושה כי היא נמצאת בין לבין: “בין אהבה אחת לשניה “ ותתפכח מהתנהגות של נערה כפי שהיא מגדירה את תקופת התאהבותה במשה פרנק – 

 

“ברגע זה , למשל , אני יודעת שכל מה שכתבתי פה בפעם האחרונה – אמת , אמת מוחלטת . עובדה שהנה כנראה מעציבה מאוד , אך לי לא אכפת . כאילו לא אני הכותבת , כאילו לא בי הכתוב מדבר . אחרי שנשתחררתי מאותו הרגש הגדול – והוא היה גדול באמת – אחרי שמשה פרנק כמעט שאינו קיים בשבילי , אני נמצאת כנראה במצב של “בין אהבה אחת לשניה , ” אלא שהשני מתמהמה ונדמה לי שאם גם יבוא , בטח לא בבון . אני רוצה לאהוב – זה מוזר , אך אני סוף סוף הכרתי יפה את האישה שבי , ויודעת – האהבה בשבילי המנוף החשוב ביותר בכל המנגנון היצירתי שלי — אך אני חושבת משום מה שאוהב שוב ( אם אוהב עוד ) אדם שלא ארצה מסיבה זו או אחרת לאהבו , ולא אהיה מאושרת . ואולי … כל זה כל כך “נערתי” madchenhaft – [ נערתי , התנהגות של נערה ( גרמנית -) ]  ומצחיק קצת . מה לעשות : יש גם בוודאי צרכים פיסיים , והנפשיים הקשורים בהם עולים עוד עליהם . כן . כן , כמעט צדקתי אז – ” איני אוהבת איש”. אני יודעת שמצב זה שלי עתה מסוכן מאוד , שמתוך ציפייה משונה זה [ זאת ] אפשר בנקל לטעות , ולהיאחז באיזה “נדמה” ולחשוב אותו ל”ברי”.  אפשר להישאר על שטח הרגש – אבל אני גם זהירה ביחס אל עצמי. ומלבד זה , הרי עתה בכלל אין איש אתי .”¹¹

 

 

 

 

“להיות סופרת”   

 

שתי המטרות שהציבה לנגד עיניה [ ללמוד פילולוגיה ולהיות חלוצה ] נועדו להגשים את יעודה – הוא “מטרתי היחידה” כפי שתדע כבר בהיותה כבת 15. ברישום מיום 3.9.1926 ביומנה מצאנו כתוב: 

 “אינני יודעת למה נחוץ לי דווקא להיות סופרת . סיבות אידאליות אין לי בזה . אני בכלל חדלתי לדאוג לאנושות ולבטוח בכתבי ( עובדה מעציבה מאוד ), מפני שאין אמונה בשום דבר. וסיבות חומריות … אבל מצבו הרע של הסופר העברי אינו סוד כשבילי . עוניו ואי פרסומו זוהי מעשייה ישנה . לכתוב לא עברית — אחת היא בשבילי , כאילו לא לכתוב לגמרי . ובכל זאת אני רוצה להיות סופרת , בכל זאת בזה אני תולה את עתידי ואת כל חיי , זוהי מטרתי היחידה , ואם אני לא אגיע אליה , אם אין לי כשרון , אז אחת היא לי מה שהחיים יעשו ממני . מבלי להיות סופרת , אין כבר ערך בשבילי לשום דבר . אני יכולה אז לשבת מ 18 עד 60 שנה על יד מכונת הכתיבה ולכתוב מכתבים מסחריים שאינם נחוצים לשום איש בעולם .”¹²

בגיל 16 יצטרף לדחף להיות סופרת גם מוטיב נוסף:

“אני חושבת ששני המוטיבים העיקריים של חיי, של הווייתי, הם האהבה והיצירה . ואולם בין שני אלה יש עוד הרבה והרבה מנגינות חשובות מאוד . אותן אני שומעת לעת עתה רק מרחוק , אבל הן תתקרבנה, תהיינה . הוא דיבר שלנוער אין עתה אידאלים ( עתה , ז . א . בייחוד בשתי השנים האחרונות , )  ושבלי אידאלים קשה וכמעט שאי אפשר לנוער להתקיים . הוא צודק . אלא לי נדמה שכל זה אינו נוגע אלי ביותר . לי נדמה שיש לי איזה דבר בעתיד . איזה שביב . איזה מגדלור שישר אליו מועדים פני . זוהי היצירה העברית . ואולי לי נורא קצת בשעה שאני אומרת זאת בקול רם , או כותבת זאת . עוד איני בטוחה בדבר . עוד נדמה לי שאיזה תו מזויף מצלצל בקולי בשעה שאומרת אני מילים אלו . ולכן איני אומרת זאת מעולם , גם איני כותבת , רק חולמת וחושבת יומם ולילה”.  (( לאה גולדברג יומנים – מיום 21.10.1927 – בעמוד 109))

 

בסתיו של שנת 1929 סיימה לאה גולדברג את לימודיה ב“גמנסיון העברי” בעיר קובנה שבליטה, עיר קטנה – “הבִּצָּה” כפי שכינתה אותה ביומנה מיום 10.9.1929¹³.

 וכדי לחלץ עצמה ו“להוציא את רגליה מן הרפש”, היא נרשמת לאוניברסיטה שבעיר קובנה והחלה לומדת את המקצוע שבחרה – הפילולוגיה. 

לאחר שנתיים של לימודי פילולוגיה באוניברסיטה של קובנה, ובעזרת סטיפנדיה בה זכתה, שמה פעמיה לברלין העיר הגדולה והסואנת – בירתה התוססת של גרמניה הוויימארית – להמשך התמחותה בפילולוגיה של שפות שמית באוניברסיטת פרידריך וילהלם בברלין; 

לברלין הגיעה ביום 1.12.1930 וביומנה מיום 6.12.1930 רשמה:

“אני בברלין – הנה כבר חודש ימים שאני בברלין. בזה נאמר כל כך הרבה ז.א. אני יצאתי מקובנה, ז.א אין כבר השעמום האפור. אפשר כבר להאמין בחילוף החיים ואפשר לנשום בקלות. קלות – כמה שנים התפללתי אל מעט קלות, מעט שמחה פשוטה, לימים שאפשר יהיה לחייך בלי סיבה, והנה באו ימים כאלה סוף סוף. באו” (יומני לאה גולדברג בעמוד 210 ))

 

אוניברסיטת פרידריך וילהלם בברלין 1935 

 

את רשמיה וחוויותיה – חלקן ממשיות וחלקן מדומות – העלתה על הכתב בספרה “מכתבים מנסיעה מדומה” שהחל דרכו בפרסומים במוסף לשבתות ומועדים של העיתון “דבר” [ החל מ 1 ביולי 1936 ) ובשנת 1939 פורסם כספר בהוצאת “דבר”   

לאחר שסיימה את לימודי המאגיסטר [ תואר שני ] בברלין, המשיכה לאה גולדברג לאוניברסיטת פרידריך וילהלם בעיר בון שעל נהר הריין. בבון למדה ב”סמינר האוריינטלי”, שהיה אחד מהמכונים של האוניברסיטה המקומית, בהנהלתו של פרופ’ פאול ארנסט קאלה [ הנראה בתצלום בהמשך פוסט זה ], חוקר מזרח רב תהילה. 

 

 

 

 

העיר בון שעל הריין

 

בון שעל הריין

 

הגשר הגדול שעל הריין – בון

לאה גולדברג הגיעה לעיר בון, באביב שנת 1932.

בון, היתה באותה עת עיר בגודל בינוני, מספר תושביה היה כ 100,000 והאוניברסיטה שלה מנתה רק כ- 4,000 סטודנטים, לעומת כ 12,000 סטודנטים שלמדו באוניברסיטת פרידריך וילהלם בברלין.

המעבר מברלין לבון היה מבחינתה מעבר מעיר בירה סואנת ודינמית לעיר קטנה, שמרנית מנומנמת ובמידה רבה פרובינציאלית.

מבט על נופה של העיר בון בשנות השלושים יגלה עיר צנועה, השוכנת על גדתו של נהר הריין – שהיה והינו נתיב תחבורה ומסחר סואן החוצה את גרמניה.

“גשר הריין” הוא הגשר הגדול, המחבר את שני חלקי העיר, מזדקר וניבט כמעט מכל פינה בעיר, הוא תמונת נוף דומינטטית בעיר לא פחות מנופי הנהר, וצריחי הכנסיות הקתוליות משוים לעיר מראה של עיר שהדתיות דומינטית בה.

מראה העיר בון, נהר הרין והגשר הגדול.

 

 הרישום הראשון ביומנה, המתעד את בואה לבון יופיע ביום 28.4.1932 וקריאה קשובה בו תחשוף בפנינו את המטוטלת הרגשית המטלטלת את נפשה הנעה בין אושר על הגשמת חלומה ללמוד ולהתפתח לבין מועקות הבדידות האישית המעיבות על תחושת האושר וההגשמה.

המשוררת הצעירה שעדיין לא מלאו לה 21 שנה תרשון ביומנה:

 “מתוך בדידות ושעמום ניגשת אני הפעם לכתיבת יומן . הבדידות, השעמום , אינם מדכאים , ואני מרגישה את עצמי – עליזה ומבודחת משום מה. בלי כל סיבה כנראה . הבדידות אמנם מוחלטת. אין לי כאן איש שאכירנו. כל היום כמעט אין אפשרות להוציא מילה , ואני מתפלאת בעצמי עד כמה זה אינו נוגע בי . אני אפילו לא נוגה . מובן , יש רגעים … אבל רוב היום מצב רוחי מצוין – ודעתי צלולה . ואני שבעת רצון –

[…]

ברגע זה , למשל , אני יודעת שכל מה שכתבתי פה בפעם האחרונה – אמת , אמת מוחלטת . עובדה שהנה כנראה מעציבה מאוד , אך לי לא אכפת . כאילו לא אני הכותבת , כאילו לא בי הכתוב מדבר . אחרי שנשתחררתי מאותו הרגש הגדול – והוא היה גדול באמת – אחרי שמשה פרנק כמעט שאינו קיים בשבילי , אני נמצאת כנראה במצב של “בין אהבה אחת לשניה”, ^## אלא שהשני מתמהמה ונדמה לי שאם גם יבוא, בטח לא בבון .

אני רוצה לאהוב – זה מוזר , אך אני סוף סוף הכרתי יפה את האישה שבי , ויודעת – האהבה בשבילי המנוף החשוב ביותר בכל המנגנון היצירתי שלי – אך אני חושבת משום מה שאוהב שוב ( אם אוהב עוד ) אדם שלא ארצה מסיבה זו או אחרת לאהבו , ולא אהיה מאושרת . ואולי … כל זה כל כך “נערתי” madchenhaft – [ נערתי , התנהגות של נערה ( גרמנית – )]  ומצחיק קצת . מה לעשות : יש גם בוודאי צרכים פיסיים , והנפשיים הקשורים בהם עולים עוד עליהם. כן . כן , כמעט צדקתי אז – ” איני אוהבת איש”.  אני יודעת שמצב זה שלי עתה מסכן מאוד , שמתוך ציפייה משונה זה [ זאת ] אפשר בנקל לטעות , ולהיאחז באיזה “נדמה” ולחשוב אותו ל”ברי”.  אפשר להישאר על שטח הרגש – אבל אני גם זהירה ביחס אל עצמי . ומלבד זה , הרי עתה בכלל אין איש אתי .(( יומנים בעמוד 216-217 )).

 

לאה גולדברג התגוררה בשכירות בביתה של גב’ זלמה וינטר, אימה של גרטה וינטר – לימים אשתו של פרופ’ ישעיהו לייבוביץ – ברחוב  Weberstrasse 10, הסמוך לנהר. היא חשה טוב במקום אותו שכרה ובמכתב הראשון מהעיר בון שכתבה ביום 5 למאי 1932 לידידתה מינה לנדאו, שיבחה את גב’ וינטר, וכתבה:

“בעלת הבית שלי – לא בעלת בית כי אם זהב טהור” –¹⁴

 

את הגן הנהדר של גב’ וינטר תפאר במכתב שתכתוב ב 4 למאי 1933 למינה חברתה:

“ימי אביב נהדרים…

[…]

בגן הנהדר של הגב’  וינטר, אשר השושנים והציפורנים פורחים בכל פינותיו, זה נהדר רק החלומות על אותו זמן שהדובדבנים הירוקים והפטל התלויים בשפע כזה פה על העצים ושיחים יאדימו ויפלו מעליהם לתוך הפה – אינם משפיעים דווקא על התקדמותי בלימודי”¹⁵

 

מפת העיר בון בשנת 1933 –

מס’ 1 בית מגוריה של לאה גולדברג

מס’ 2 – “המכון האורינטלי”

לימודיה התנהלו ב”סמינר האורינטאלי” שהיה אחד המכונים המסונפים לאוניברסיטת בון, שם תשקוד על הדוקטוראט שלה.

 

 

ב”סימינר האוריינטלי” בבון – יושב במרכז פרופ’ ארנסט קהלה

מאחריו משמאל לאה גולדברג

 

 

“את העבודה [ על הדוקטורט – ו’ ] אני חושבת לקבל באמצע או בתחילת יוני, על כל פנים הפרופסור שלי הבטיח לחפש בשבילי כתב-יד. הנושא שלי יהיה עברי. כנראה מה שהוא מן הפיוטים הבלתי מעובדים”¹⁶ 

 

פרופ’  חמוטל בן יוסף בספרה על לאה גולדברג כותבת:

“לאה גולדברג קיוותה לכתוב כעבודת דוקטור מהדורה מדעית ופירוש לפיוטים עבריים שבכתב יד, תחום שהיה קרוב יותר לעניינה בשירה, אך ביולי 1932 בחר בשבילה פרופסור קאהלה נושא אחר לעבודת הדוקטור , מחקר פילולוגי טקסטולוגי בתחום שהוא עצמו עסק בו בעבר : השוואה בין תרגום אונקלוס ( תרגום יהודי של התורה לארמית שנערך בבבל) , לבין גרסות שונות של תרגום התורה השומרוני לארמית שנכתבו במאה השנייה והשלישית לספירה בארץ ישראל ונשתמרו בכתבי יד מהמאה השלוש עשרה “.  (( חמוטל בר-יוסף –  לאה גולדברג – מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי- בעמוד 107 )) 

בפועל הנושא לדוקטוראט שנבחר היה בסופו של דבר: “תרגום התורה השומרוני – עיון במקורותיו שבכתבי היד”, 

נושא –

ש”השתלב במפעלו המחקרי של קאהלה, שביקש להתחקות אחר העברית הקדומה, זו שלפני נוסח המסורה, ובראשם בני משפחת בן-אשר שחיו ככל הנראה במאה העשירית לספירה בטבריה”¹⁷.

הלימודים נערכו בבנין יפה ששכן ב POPPELADORFFER ALLE 25 . שם העבירה לאה גולדברג את מחקרה באוירה נוחה ורגועה:

“עתה זמן פריחת השושנים וריחם נודף מכל פינה. הסמינר שלנו נמצא בתוך גן גדול ואני עובדת תכופות על הגזוסטרה”¹⁸:

 

לאה גולדברג:  – חיוך של אושר 

“הן עיני למדו לחייך וחדלו משכבר” [ימים לבנים]

 

 

באחרית דבר של גדעון טיקוצקי ויפעת וייס מצטטים המחברים את לאה גולדברג המתארת את האוירה הלימודית המיוחדת ששררה בסמינר האורינטאלי:

“החדרים מרווחים. אל השולחנות יושבים אנשים צעירים , שקועים בספרים ובכתבי יד. מישהו עובר על בהונות רגליו מקצה האולם ועד קצהו לקחת ספר מעל אחד המדפים. פעם בפעם נפסקת הדממה בקולו של מרצה חם מזג מן החדר הסמוי מן העין, מרצה המתאמץ להוכיח באותות ובמופתים, כי מלומד פלוני נכשל תכלית כשלון בפירוש הצורה הדקדוקית של הפועל בפסוק פלוני שבכתבי הקודש. ושוב – דממה”¹⁹

כאן תצלום משנות השלושים של שדרת פופלדורפר  – שחיברה בין שני בניניה העיקריים של האוניברסיטה, בה למדה:

 

 

שדרת פופלדסורף בבון בגלויה משנות השלושים

 

שדרת פופלסדורף שחיברה בין ארמון הקורפירסט [ בתחתית התצלום ] לבין הבנין הראשי של האוניברסיטה 

 

 

טירת הקורפיסט בבון 

  

הבניין הראשי של אוניברסיטת בון

 

 מראות העיר נחרטו עמוק בנפשה של לאה גולדברג ובסיפור “נכר” שיכתב בשנת 1939, כשהיא כבר בארץ-ישראל, צרובת השמש והחמסינים, תחזור לבון של ימי לימודיה ותכתוב על תקופת שהייתה כסטודנטית בבון:

“…חשתי מאחרי גבי את האביב הזר. בגינה פרח עץ מנגוליה לבן וקל, ושיחים ואילנות אחרים שאת שמם לא ידעתי נתנו את ריחם המתוק והדחוס. מרחוק עלה באפי ניחוחם הרענן והצונן של מי הבריכה המוארכת, בריכת דגי-הזהב, המקיפה את ארמון-הקורפירסט הכתום. זכרתי את נרות הערמון הלבנים והאדומים הדולקים שם בקרניה האחרונות של השמש. האולם האלולי נתבטל. חשבתי שבתיאור פריחה כזאת אפשר יהיה פעם, מקץ שנים רבות, כשיהיה כל זה זכרון רחוק, לפתוח סיפור, אולי את סיפור חיי שלי. ושמא כדאי יהיה אז לכתוב, כי פעם, באמת, עמדתי כך, גבי את הגן ואל עץ המנגוליה המלבלב”²⁰

 

 “בריכת דגי-הזהב, המקיפה את ארמון-הקורפירסט הכתום.”

 

 ♥

לאחר שתיארנו את הרקע והנסיבות שהביאו את לאה גולדברג לבון ומעט על חייה בה – נקדיש שלושה פוסטים בנסיון לפענח שלושה שירים,  שמצאתי להגדירם בראש פוסט זה כ”שירי בון”

ואפתח בשיר שנכתב בעיר בון עצמה, סמוך למועד הגעתה של לאה גולדברג לעיר – ובמובן זה הוא יכול לשמש כמסמך המתעד, בזמן אמת, את רחשי ליבה של המשוררת הצעירה בהגיעה לעיר – על משא העבר שרבץ על נפשה ועל מאוייה באשר לעתיד שרצתה לעצב לעצמה.

 

___________________________________

פוסטים בנושא ימי לאה גולדברג בבון – ושיריה

____________________________________

 

 

[01] לאה גולדברג בבון – “גשרים ישרים וגבוהים בין אתמול ומחר”

[02] לאה גולדברג – שירי בון : מלילות ל”ימים לבנים”

[03] לאה גולדברג שירי בון : “קונצרט” [ בהכנה ]

[04] לאה גולדברג שירי בון : “סליחות” [ בהכנה ]

 

 

 

 

 

 

 

__

1. מצוטט על ידי לאה גולדברג בחוברת – חמישה פרקים ביסודות השירה – עמוד מו [↩]
2. מתוך כתב ידה של לאה גולדברג בספר – פגישות עם משוררת – בעריכת רות-קרטון בלום וענת ויסמן [↩]
3. מתוך קובץ הזיכרון – היכל ששקע – עמוד 126 [↩]
4. מצוטט מתוך אחרית דבר מאת גדעון טיקוצקי ויפעת וייס לספר – נערות עבריות, מכתבי לאה גולדברג מן הפרובינציה, הוצאת ספריית פועלים בעמוד 242 [↩]
5. יומנים עמוד 54 [↩]
6. זהו ציטוט מדבריה של האחות אירינה, בסוף המערכה השניה של מחזהו של אנטון צ’כוב – שלוש אחיות – תרגום א. שלונסקי בספר ארבעה מחזות – עם עובד בעמוד 201 [↩]
7. יומני לאה גולדברג מיום 9.11.25 בעמוד 73 [↩]
8. לאה גולדברג יומנים עמוד 38 [↩]
9. יומנים עמוד 116 [↩]
10.  נערות עבריות בעמוד 80 [↩]
11. יומנים בעמוד 217 [↩]
12. יומני לאה גולדברג בעמוד 98 [↩]
13. יומני לאה גולדברג ספריית פועלים בעמוד 203 [↩]
14. נערות עבריות בעמוד 96 [↩]
15. נערות עבריות בעמוד 133 [↩]
16. נערות עבריות – מכתב מיום 17.5.32 למינה לנדאו בעמוד 98 [↩]
17. מתוך אחרית דבר מאת גדעון טיקוצקי ויפעת וייס, לספר – נערות עבריות – מכתבי לאה גולדברג מן הפרובינציה 1923-1935 – הוצאת ספריית הפועלים [↩]
18. מכתב מיום 21.6.1932 למינה לנדאו [↩]
19. נערות עבריות בעמוד 236 [↩]
20. -נכר- מתוך לאה גולדברג פרוזה ספריית הפועלים בעמוד 233 [↩]