.

אַבָּא שָׁאוּל גֶיְסִינוֹבִיץ’ הוא אב”א אחימאיר [ 1897-1962]

 

 

 

 

 

 

את הבכורה, במדור “פשיסטנים-עבריים” יש לתת לאב”א אחימאיר, שבעפרונו חצב בפנקסו את הוידוי “מפנקסו של פשיסטן” והעלה את הפשיזמוס והפשיסטניות ובפועל את רעיונות הפאשיזם לראש מעייניו:

על האיש ועל דרכו והזדהותו עם הפאשיזם:

 

 

 

אַבָּא שָׁאוּל גֶיְסִינוֹבִיץ’ נולד בשנת 1897 בסמוך לעיר בוברויסק – באיזור מינסק כיום בתחומי ביאלה-רוס. כמה מראשי תנועת העבודה הארץ-ישראלית הגיעו משם, ויתכן כי ההיכרות שלו עם הבכיר והמפורסם בהם, ברל כצנלסון, סייעה לקירובו לחוגי הפועלים – שנחשבו ה”שמאל” עם בואו לארץ ישראל המנדטורית בשנת 1924.

את לימודיו החל אב”א ב”חדר” ואצל מלמדים פרטיים. בהיותו כבן 14 נשלח לארץ ישראל ובשנת 1912 החל ללמוד בגמנסיה הרצליה בתל-אביב. בקיץ של 1914 נסע לחופשת הקיץ ולביקור אצל משפחתו בבוברויסק, אך עקב פרוץ מלחמת העולם הראשונה נמנעה שיבתו לארץ, ועל כן המשיך את לימודי הגמנסיה שלו בעיר סמוכה לבוברוסיק. לאחר שעיר זו נכבשה על ידי הבולשביקים, נסע לאוניברסיטת קייב והחל ללמוד בה. לפרנסתו החלקית שימש ככתב בעתון הקומוניסטי “איזבסטיה” [ בתרגום “ידיעות” ] אחד משני עיתוניה של המפלגה הקומוניסטית הרוסית – השני היה “פראבדה” [ האמת” ]. השנינה הציניק היתה כי: “אין ב”פראבדה” איזבסטיה – וב”איזבסטיה” אין “פראבדה”.

באותה תקופה, כך מספרת הביאוגרפיה הקצרה עליו כפי שמפורסמת בויקפדיה:

“בשלהי מלחמת העולם הראשונה אף התרשם מהאידאולגיה הקומוניסטית, אך אירועי הדמים במהפכת אוקטובר ברוסיה ומלחמת האזרחים גרמו לו לשנות את דעתו מהקצה אל הקצה, ומאז סלד מהמשטר הבולשביקים ברוסיה הסובייטית, וראה בקומוניזם הפוליטי בכללו סכנה לעולם החופשי הדמוקרטי.^[4] “

אחיו של אב”א:  מאיר גיסינוביץ’, היה קצין בצבא האדום ונפל ביום 19 באפריל 1919, בקרב בין הצבא האדום הרוסי ובין הצבא הפולני שנלחם על עצמאות פולין, נפילת אחיו מאיר, הותירה באב”א את רישומה הכבד: פרופ’ יוסף נדבה, מציין כי אב”א כתב כאילו אחיו  “נפל על קידוש השם הקומוניסטי”¹.

בעקבות ארוע זה החליט אב”א גיסינוביץ’ להחליף את שם משפחתו ל”אחימאיר” ומאז הוא מוכר כ”אב”א אחימאיר” [ או בשמות עט אחדים בהם נהג לחתום על מאמרים שהרבה לפרסם].

מבוברויסק הגיע לוארשה ומשם המשיך לאוניברסיטת לייג’ בבלגיה, מלייג’ עבר בשנת 1920 לוינה כדי ללמוד באוניברסיטה בוינה ובשנת 1924 הגיש את עבודת הדוקטוראט שלו לאוניברסיטת וינה שנושאה התיחס לספרו של אוסוואלד שפרנגלר “שקיעת המערב”,  ועם תואר Phd מאוניברסיטת וינה חזר בשנת 1924 לארץ.

בשנת 1910 היה חבר ב“צעירי ציון” שהיתה תנועת נוער יהודי-סוציאליסטי, שבסופו של תהליך התאחדה עם מפלגת “הפועל הצעיר”, שלא הגדירה עצמה כסוציאליסטית. הדמות הכריזמטית בה היה אהרון דוד גורדון , [ 1856-1922] שכונה “המנהיג הבלתי מוכתר של מפלגת “הפועל הצעיר”. א.ד. גורדון, היה מבוגר מרוב חבריו הפועלים שעבדו עבודת כפיים בעין-גנים ובפרדסי פתח-תקוה ואח”כ בכינרת ובדגניה. רוב ימיו בארץ, המשיך א.ד. גורדון, לקיים אורח חיים בעל זיקה עמוקה לדת,  והיה מפרסם את הגיגיו, הפילוסופיים, הרוויים במיסטיקה דתית, בין השאר ב”הפועל הצעיר”.

בצד אלה פיתח עמדות פאציפיסטיות מובהקות, שרבים מבין אלה שרואים עצמם ממשיכי דרכו ומאמינים בתורותיו, משתדלים להעלים ולהסתיר.

 

בשנת 1955, בתגובה למתקפה ארסית של דוד בן גוריון עליו, השיב אבא אחימאיר במאמר תחת הכותרת “מפנקסו של פשיסטן”  שפורסם בעתון “חרות” ביום 15.8.1955, וינסה לתרץ את השימוש שעשה בכינוי “פשיסטן” בסדרת כתבותיו “מפנקסו של פשיסטן” שפרסם באוקטובר-נובמבר 1928 ובין השאר טען באותו מאמר “בגיל עשרים דגלתי בטולסטוי ואת גדול הציונים ראיתי לא בהרצל אלא בא”ד גורדון. כעבור שנה הייתי קרוב לקומוניזם.”

 

למאמר זה נשוב בהמשך.

 

משהגיע אבא אחימאיר לארץ עסק לפרנסתו לסירוגין כ“פועל ומורה בנקודות ישוב שונות בינהן ב 1927 בנהלל באותן שנים היה חבר בהפועל הצעיר” (( פרופ יוסף נדבה – ברית הבריונים – בעמוד יג)).

בויקיפדיה צויין כי היה “ספרן, כפועל וכמורה בזכרון יעקב, קבוצת גבע ומושב נהלל. ואף פרסם בבטאונה “הפועל הצעיר” מאמרים”.

אכן “עתונות הפועלים”²   שפורסמה על ידי מפלגות הפועלים: כלומר “דבר”, בטאון ההסתדרות  ו”הפועל הצעיר”, בטאון מפלגת הפועל הצעיר,  פרסמה מפעם לפעם, מאמרים בחתימת אב”א אחימאיר:

להלן דוגמאות למאמרים אחדים בחתימת אב”א אחימאיר שפורסמו לצד תאריכי הפרסום, בעתוני הפועלים – שביחס לתנועה הלאומית שבהשראת ז’בוטינסקי ותחת מנהיגותו נחשבו “השמאל”:

• 8.4.1925       “הפועל הצעיר” מ. גרשנזון ( מהפכן רוסי יהודי )
• 24.4.1925      “הפועל הצעיר” – קארל מור – לאשיותו של לסל” 
• 5.6.1925        “הפועל הצעיר” “הדון קישוט של המהפכה הרוסית” 
• 18.9.1925      “הפועל הצעיר” “שתי תורות על המין” ( פרויד וויננגר);
• 25.9.1925      “הפועל הצעיר”  – אנדרסן”
• 11.6.1926      “דבר”   “לגורלם של התורכים הצעירים”
• 5.10.1926      “דבר” “מפרכוסיו של גורקי” 
• 5.11.1926      “דבר” “פרלליזם הסטורי” ;
•  

 על עזיבתו את העמק ומעברו לתל-אביב כתב אחימאיר:

 

“כעבור שנה (בקבוצת גבע בשנים 1926-27 – ו’ ) עזבתי תל-אביבה. היה זה מעבר לא רק גיאוגרפי, פניתי עורף לעד ולתמיד ל”הסתדרות” אבל טרם העמדתי עצמי לרשותו של ז’בוטינסקי. התקיים הידוק הקשר עם אורי צבי גרינברג בתל-אביב התקיימה הפגישה של השלשיה: אצ”ג , ייבין ואחימאיר” [ מצוטט מהעתון “חרות” מיום 30.10.1959 )

 

נטישתו של אב”א אחימאיר את המחנה הפועלי שבישוב דאז ומעברו למחנה הרויזיוניסטי, התרחשה בשנת 1928 כאשר הוזמן על ידי איתמר בן-אבי עורך “דואר היום” להיות כותב קבוע בעתונו.

איתמר בן אב”י שביקש להכניס לעתונות העברית רוח דינמית ורעננה, הנוטה לכותרות סנסציוניות, עם נטיה מובהקת לעתונות שהיום מכנים אותה “צהובה”, הציג את הרכישה החדשה לעיתונו, בגליון יום 21.9.1928 במילים אלו:

 “שמפאת חברותו הקודמת למחנה השמאל, ידע ידע למסור לקוראנו את הנימים הכי טמירים אשר לנפשיות מנהיגי הפועלים במלחמתם החבויה שבין הלאומיות והשתפנות”

 

 להגדלת הדף בעתון “דאר-היום” הקלק כאן

הצגה זו של אב”א אחימאיר, שראה עצמו אינטלקטואל וכותב [ פובליציסט ] בעל יכולות, ולא רק כמי ש”התפקח” מאשליית “השתפנות” [ הכוונה לשאיפה לשיתוף האופיינית להלכי הרוח של הסוציאליסטים ] ועבר אל ה”מחנה הלאומי” לא נשאה חן בעיניו.

וכעבור כשבוע [ ביום 26.9.1928 ] פרסם “מכתב גלוי לעורך “דאר-היום” ובו בו הציג את גרסתו וה”אני מאמין ” שלו ביחס לאכסניה החדשה שבצל קורתה הסתופף עתה.  וכה כתב בתגובה ל”שיוכו” ל”שמאל” שבו היה חבר בארבע השנים שמאז בואו לארץ וממנו התפרנס בשנותיו הראשונות : הוא הדגיש כי “לא היה בדעתי למלאות תפקיד של דֵּלָטוֹר” [ בלשון חז”ל מלשין, בעיקר מלשין לשלטונות ].

 

 

 

והוסיף וטען כאילו : “שמאלי חדלתי להיות עוד לפני עשר שנים “[ כלומר בשנת 1918 !] 

כי “הנסיון הרוסי פקח את עיני”

וכן מצא לציין כאילו “כאן בארץ לא הייתי שייך לשום מפלגה שמאלית”

 

אף אחת מהאמירות הללו אינה “אוחזת מים”, אפילו פרופ’ יוסף נדבה [ 1915-1988] שהיה רוויזיוניסט עקבי מאז היותו כבן 16, ו”היה משוכנע בחפותם של אנשי הימין אב”א אחימאיר, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, שהואשמו ברצח ארלוזורוב, ולחם למען הכרת הממסד בכך.” [ מצוטט מויקיפדיה], 

לא יכול היה שלא להעיר על הסתירה העולה מדברי אב”א אחימאיר והדגיש:

“יש משום סתירה במאמרו בדואר-היום ( 26.8.28 – [ צריך להיות 28 לספטמבר 1928 – ו’] כשהוא כותב : “שמאלי חדלתי להיות עוד לפני עשר שנים [ כלומר בשנת 1918 –  ו’ ] עוד בהיותי ברוסיה . הנסיון הרוסי פקח את עיני והתבגרותי הציבורית התאימה בזמן להתבגרותי במובן של גיל….”³;

ואנו נוסיף כי דבריו במאמר מיום 30.10.1959 בעתון חרות כאילו “עזיבתו את העמק ומעברו לתל אביב [ בשנת 1928 ] ואז “פניתי עורף לעד ולתמיד ל”הסתדרות” מוסיפה סתירה נוספת לענין זה של המעבר של אחימאיר את הקוים מן השמאל לימין.

האם הוא התרחש בשנת 1918 או עשר שנים לאחר מכן, לאחר שכבר היה פעיל בשמאל הארץ ישראלי תקופה של כארבע שנים ?

 

ניתנת האמת להאמר, שלא מצאתי הסבר סביר וקוהרנטי [ ובלא סתירות עובדתיות היורדות לשורשו של ענין ] של אבא אחימאיר למהפך שעבר, כדבריו, מהשמאל ללאומיות.

שהרי המהפכה הבולשביקית התרחשה ב 1917, ומותו של אחיו ארע כשנתיים לאחר מכן, אף אם חווה על בשרו את תוצאות המהפכה הבולשביקית, לא ברור מדוע השתתף בכתיבה בעתון המזוהה עם המפלגה הבולשביקית “איזוסטיה” [ לימים “הקומוניסטית”,]  שהרי משנת 1920 חי ושהה מחוץ לתחום ההשפעה של רוסיה : בלייג’ שבבלגיה ובוינה בה שקד על לימודיו, והתעמק בספרו של אוסוואלד שפנגלר.

והנה כאשר הוא עולה [ בפועל חוזר לארץ ] בשנת 1924, הוא מוצא עבודה ומתפרנס מידו של אותו “שמאל” פועלי תקופה של כארבע שנים, ומפרסם בעתוניו את הגיגיו, ומתרכז בכתיבתו בעיקר בענינים של תרבות והסטוריה, ואין למצוא בכתבותיו מאותה תקופה, אותה חמת זעם ואותה שטנה שיפציעו מעטו בכניסתו לאכסניה החדשה שלו – בצל קורתו של איתמר בן אבי – “דאר היום” [ שהיה עויין את הסוציאליסטים ומפלגות הפועלים ] ומאוחר יותר בבטאון החוגים הקיצוניים בימין, הן בחברות ב”ברית הבריונים” והן בהשתתפות בכתיבה בבטאון המאקסימליסטים הרוויזיוניזם – בבטאונם :”חזית העם” ולימים בבטאונם של תלמידי וממשיכי דרכו של ז’בוטינסקי ב”חרות” בטאונה של המפלגה בהנהגת מנחם בגין.

לדעת ה”מ נראה לכאורה, כי אב”א אחימאיר, הצטרף למפלגת “הפועל הצעיר”, אם לא מתוך אמונה והזדהות עם ערכי מפלגת הפועלים הזו, הרי למצער כבמעין “נשואי-נוחות” כשהוא נסמך על שולחן השמאל הפועלי, שיהפוך עתה עם הסתפחותו לעתון הימני “דאר-היום” לשנוא נפשו – והכל כדי לפרנס עצמו ! 

 

 

 

 

 הסחפותו של אב”א אחימאיר בזרם הפאשיזם

 

__________________________________

עדכון ותיקון מיום 2.2.2021

ביום 1.2.2021 הגיעה לתיבת התגובות של אתר מילים תגובתו של אריה דובנוב וזו לשונה:

“תודה רבה על הצלבת העדויות ואיתור הכתבות והמסמכים השונים. אנא שים לב רק שהמאמר של איתמר בן אב״י הנושא את הכורת “עם מוסוליני” אינו מיום 2.11.1922 אלא מאוקטובר 1923, 11 חודשים מאוחר יותר.”

אכן, צודק המגיב הנכבד הכבד, ואני מודה לו על גילוי הטעות שנפלה מצידי [ כתוצאה מהדמיון בכותרת שתי הכתבות כפי שיוצג בהמשך ] ובעקבות זאת ערכתי כמה עדכונים ותיקונים בפוסט – שיופיועו באותיות בצבע חום, כדי שניתן יהיה להבחין בין הנוסח הקודם של הפוסט והתיקונים”

____________________________________

 

כאשר הצטרף אב”א אחימאיר ככותב קבוע לעתונו של איתמר בן אבי “דואר היום” צירף עצמו ביודעין לעתון שכבר יצא שמו ושמעו כראש וראשון למעריצי ותומכי הפשיזם האיטלקי ומוסוליני נביאו בשפת עבר.

את אהדתו ותמיכתו הנחרצת של איתמר בן אבי במוסוליני ובפשיזם באיטליה החל איתמר בן אבי להפיץ סמוך לאחר עלייתו של מוסוליני לשלטון.  לא עברו אלא יומיים מיום שמוסוליני הוזמן על ידי המלך, ויקטור עמנואל, להרכיב ממשלה [ ב 29.10.1922] [ בעקבות “המצעד על רומא” של ה”חולצות השחורות”, בסוף אוקטובר 1922 ] ואיתמר בן אבי פצח במילות הערצה וחנופה ללא גבול למוסוליני – במאמרו: 

“עם מוסוליני”  “מוסוליני” מיום 2.11.1922 :

“שם מצלצל ורוניי, שם איטלקי כל כך בהברותיו המרובות. שם הפועל פעולת קסמים על המבטאים אותו באטליה – והיום הנו ראש הוזרה [ הממשלה – ו’] האטלקית…

עד לפני ארבע שנים היה מוסוליני לא יותר מעורך ראשי לעתון הצישםפני [ צ”ל – השתפני – הסוציאליסטי  -ו’ ] ומאמריו הסוערים יום-יום היו מענינים אמנם מצד סגנונם ומצד זהרם החיצוני, אך איש לא חשב כי עתונאי זה יהיה באחד הימים למנהיג המונים”

 

 לקישור למאמר המלא – בקישור זה

 

כעבור קרוב לשנה, ולקראת יום השנה לעליית מוסוליני לשלטון, פרסם איתמר בן אב”י מאמר הערצה נוסף לכבודו של מוסוליני. הפעם כותרתו היתה “עם מוסוליני” [ הדמיון בשם ובטורי המאמר בעתון “דאר היום” גרמו לטעות בפוסט הקודם עליה העיר אריה דובנוב ] אך נימת הדברים לא שונתה – ההערצה רק נתעצמה – וביחוד על רקע העובדה שמדובר במאמר שנחתם כפי שמופיע לצד חתימתו של איתמר בן אב”י ברומא ביום ט”ו באוקטובר 1923 – כלומר לפני שחגיגות השנה לעליית מוסוליני לשלטון התקיימו, אך המאמר פורסם בפועל בגליון “דאר היום” מתאריך בגליון 29 לאוקטובר 1923 

 

לקישור למאמר המלא – בקישור זה 

 

אם נעמיק לקרוא במאמר זה נגלה את הנימים היותר דקים שמשכו, ככל הנראה, את אב”א אחי מאיר אל העתון אליו נסתפח ואל הקו אוהד מוסוליני והפשיזם שלו שהנהיג בעליו ועורכו של העתון:

אב”א אחי מאיר מצא באכסניה אליה הצטרף הד לשנאה הנחרצת למה שכונה “הבולשביקיות” – שנאה שהיתה משותפת לאיתמר בן אבי “הילד הארץ – ישראלי הראשון” ולבניטו מוסוליני, הסוציאליסט לשעבר שהלאומיות האיטלקית סינוורה דעתו והפכה אותו מסוציאליסט ללאומן איטלקי. הסיסמה עליה רכב מוסוליני להצלחתו, היתה שרק תנועתו – “התנועה הפשיסטית” תוכל לעצור הבולשביקיות מלכבוש את איטליה [ סכנה ממנה חששו איטלקים רבים, ביחוד בחוגי הבורגנות והכנסיה, לאחר הצלחתו של לנין במהפכת אוקטובר 1917] :

הנה דברי איתמר בן אבי במאמרו “עם מוסוליני”:

 

איתמר בן אבי מדגיש את מלחמתו חסרת הפשרות של מוסוליני ב“השתפנות הקיצונית ומהבולשביות האיטלקית, אשר הרימה את ראשה הדרקוני בכל רחבי איטליה כולה”

ולא זאת – אף זאת: הוא מצא בסיסמאות ובטקטיקות הפשיסטיות האיטלקיות מורה דרך ודרך פעולה מועילים להשגת המטרה – ודהיינו להשיב על פעולות השמאל בשיטות השמאל עצמו:

“כי רק אמצעי אחד יש להלחם בבולשביזם והוא – להשתמש בזינם. הם צועקים – יצעקו נגדן. הם יורים באקדח – יקרו באקדח גם אחרים. הם שורפים – ישרפו כמותם. הם מפגינים ושובתים – יפגינו וישבתו מתנגדיהם גם הם” 

 

 

פרטים נוספים על הנטיה והערצת מוסוליני והפשיזם על ידי איתמר בן אבי תימצא בפוסט “איתמר בן-אבי “הפשיסט העברי הראשון” ולא האחרון …” [ בקישור זה ] 

באותו “מכתב למערכת” דאר היום [ מיום 21.9.1928 ] תחת הכותרת “במת הדרור” – מנסה אב”א אחימאיר, הפעם כבר כבן 31 שנה,  להסביר את נסיבות המעבר שלו לעיתונו של איתמר בן אבי: ומגלה את אזנינו כי למעשה:

 “אהדתי לפשיסטיות היתה בקרבי עוד טרם עליתי ארצה”.

והוא מפנה למאמר שפרסם בבטאון “התורן” שבעריכת ראובן בריינין שהיה יוצא בניו-יורק

“ואם לא הבעתי בגלוי את אהדתי אליה לפני שנים אחדות, הרי מפני טעמים של אכשר דרא⁴ : איש לא יאשימני במורך-לב. צריכה היתה הציבוריות שלנו לעבור את הנסיון השמאלי של “סולל-בוניזציה, כדי להוכח עד כמה נכונים דברי“

 

אפשר כמובן לפקפק בטיעון זה, ולהביט אל המציאות כהוויתה: אותו “שמאל” פועלי, בצילו הסתופף ומידו אכל, שתה, כתב ופרסם, היה נפטר ממנו, אם היה נותן פומבי לדעות הקיצוניות שהתחיל להשמיע בפומבי רק בבואו לאכסניה החדשה שקיבלה אותו והסכימה גם לפרנסו וגם לפרסם את דבריו.

ואשר להיתלותו במאמר שפרסם בבטאון “תורן” שבעריכת ראובן ברינין, מן הראוי להקדיש למאמר זה ולאכסניה שלו מילים מספר;

 

 

 

 

“רעיונות בודדים על הפשיזמוס”

 

 המאמר פורסם בגליון שיצא בחודש אוגוסט 1923 בניו יורק בעתון שנקרא”התורן”

 ונחתם על ידי אב”א אחי מאיר, תוך ציון העיר וינה – כמקום ממנו נשלח המאמר לניו יורק.

כזכור אב”א אחימאיר למד באותן שנים באוניברסיטת וינה ובשנת 1923 היה סטודנט צעיר כבן 26 בלבד.

למקרא המאמר, האוחז 5 עמודים מתקבל הרושם שעיקרו הוא השוואה שעורך המחבר בין הפשיזמוס האיטלקי והבושלביזמוס הרוסי.

המאמר מתרכז בהשואה סכימטית בין שתי השיטות – אך זאת, מבלי לדון בעובדות הסטוריות קונקרטיות ובארועים שיש בהם כדי לאפיין את כל אחת מהשיטות, כמו גם בהתעלמות מוחלטת של הכותב מחומר עיוני [ ספרים, מאמרים הדנים בנושא ]. בקיץ 1923 עת נכתב המאמר היה שלטונו של מוסוליני באיטליה שלטון קצר ימים, אך כבר נעשו על ידו שינויים אחדים באיטליה גופה, אין במאמר איזכור לאף אחד מהארועים הללו ואין המחבר מטריח עצמו לדון בהם. המאמר נראה כהשוואה תיאורטית בין שתי שיטות או שתי תנועות – כאשר אין בפני הקורא כל אינדיקציה על מה מבוססות אמירותיו ה”נחרצות” של הכותב.

מוזר לקרוא מאמר שטחי ורדוד שכזה, פרי עיטו של סטודנט העומד לפני קבלת תואר דוקטור מאוניברסיטת וינה.

ואכן, התוצאה המתקבלת היא חיבור רווי קלישאות וסיסמאות כגון :

“אין הבדל בין הפאשיזם והבולשביזם…” או “בשביל הפסיכולוג נושאי הפאשיזם והבולשביזם …שייכים לטפוס פסיכולוגי אחד..” וגם : “…גם בעיניו של ההסטוריון לעתיד לבוא לא יהיה הבדל גדול בין שתי התנועות הללו” [ ראה קישור] 

או האמירות הכוללניות כגון:  “תורת מוסוליני היא לאומית, תורת לנין – בין לאומית” וכן הקביעה הנחרצת כי “הפשיזמוס מביע את האיגואיזמוס הלאומי, כשם שהבולשביזם שואף להביע את האיגואיזמוס המעמדי…” [ וראה קישור נוסף ] 

והגילוי ה”מרעיש” כאילו “שתי התנועות הללו מתבססות על הנוער” וכן כי “הפאשיזם הינו אוייב מעשי של הבולשביזם. אבל שני האויבים הללו מזכירים זה את זה ברוחם” [ ועוד קישור לאותו מאמר ] 

 

חרף האמירות הנחרצות וה”אקסיומות” הכמו “חצובות בסלע” שהתיז אחימאיר מעפרונו, קשה לעמוד על מגמת המאמר – ולמה “מתכוון המשורר” בחיבורו. אם עיקרו של המאמר הוא השוואה בין שני המשטרים נראה כי ההבדלה העיקרית שמוצא אב”א אחימאיר מתבטאת בקטע הבא מן המאמר:

 

המבדיל בין הבולשביקיות לפאשיזמוס הוא לפי ניתוחו של אחימאיר בהשענותו של הפאשיזמוס על זכרונות העבר הלאומיים לעומת הבולשביקיות הבונה על העתיד.

למותר לציין כי ההבחנה הזו של אחימאיר היא חסרת בסיס. הפשיזם, ביחוד זה האיטלקי, טען כי הוא מבקש לעצב את העתיד, אמנם בשלב מסויים בהתפתחותו, “גילה” מוסוליני את המורשת הרומית – אותה כינה ROMANITA – והחל לחקות, בצורה מכניסטית מנהגים וסמלים מעברה האימפריאלי של רומי – אך לא היתה זו אלא הנמקה לשאיפות האימפריליסטיות של איטליה הפשיסטית ולרצונה לשלוט בכל מרחבי הים התיכון.

גם ההערות השטחיות ביחס ל”בושלביזם” מצביעות על שטחיות רבה בהבנתו של אחימאיר את התופעה וחשיבותה. 

 

ומה היא בפועל דעתו של המחבר ומהי העדפתו ?

בהמשך המאמר, ניתן אולי לגלות, רמז דק מן הדק להעדפה של אבא אחימאיר לטובת הפשיזמוס האיטלקי – שכן בנקודה המכרעת – ההישענות על העבר – קיים לגישתו דמיון בין הפשיזמוס האיטלקי ובין הציונות – שהיא “התנועה הלאומית שלנו – היא מתבססת על ההסטוריה ועל כל התרבות של עמנו” 

 

אך למרות מה שאני מכנה “רמז דק מן הדק”, שומר המחבר על מעין ניטרליות מלומדה בהרצאתו – שהיא השואה בין הפשיזם ובין הבולשויקיות, ובסופם של הדברים הוא בוחר להשאיר את ההכרעה לליבו של הקורא ואינו מוביל למסקנה ברורה מה עדיף עליו ואת מאמרו יסיים, באמירה הבלתי מחייבת:

 

“קשה לדין על עתידו של הפשיזם”

 

 לכן, קשה לקבל את דבריו של אב”א אחימאיר בשנת 1928 בעת שכתב את האני מאמין שלו בהצטרפו ל”דאר היום” כאילו:

“אהדתי לפשיסטיות היתה בקרבי, עוד טרם עליתי ארצה, בשנת 1924, נדפס מאמרי על הפשיזמוס ב”התורן” של ראובן ברינין”.

אמנם נפלה טעות בתאריך ברשימתו של אחימאיר שהרי המאמר על הפאשיזמוס נדפס בגליון אוגוסט 1923 – של “התורן” ולא בשנת 1924 , אך כאמור יש בו דיון והשוואות שרובן במישור התאורטי ורובן תלושות במידה רבה מן המציאות המעשית ואין הן מתבססות על עובדות קונקרטיות המעידות על השיטות שהנהיג מוסוליני באיטליה בתשעת החודשים הראשונים לשלטונו, ועדיין לא הספיק להציג את כל חולייו וכל אכזריותו – וכל בשורתו הרעה של הפשיזם, שעוד יתגלה לעולם… הגם שהסימנים הראשונים לשלטונות האנטי דמוקרטי ולדיכוי מתנגדיו, לרבות בשיטות של אלימות ורצח, כבר יצאו מן הכח והתיאוריה אל הפועל.

להלן תיאור תמציתי מהמציאות הברוטאלית שהביא מוסוליני והפשיזם מאז התמנותו לתפקיד ראש-הממשלה: 

“מוסוליני ידע באורח אינסטיקטיבי, כי הדרך האחת לייצב את שלטונו היא בצורת שלטון טירור. שלושה חברי פרלמנט מהאופוזיציה נהרגו בידי פשיסטים וכחמישים אחרים הותקפו פיזית, לרוב בפרהסיה ולאור היום; כמה אנשים נרצחו בהיותם בכלא; אנשים הושקו בשמן קיק, מעורב לפעמים בנפט, בכמויות שהיה בהן כדי להרוג, ואנשי מיליציה יכלו לחבול ולהרוג בלי לחשוש מהתערבות המשטרה”⁵

מציאות קשה ומעוררת דאגה, שאין לה כל זכר במאמרו של אב”א אחימאיר

 

 

 

 

“מפנקסו של פשיסטן”

 

הרשימה הראשונה שנשאה את הכותרת “מפנקסו של פשיסטן” הופיעה בגליון יום 21.10.1928 – של “דאר-היום” כלומר באותו גליון שבעמודו הראשון בישר העורך על הצטרפותו של אב”א אחימאיר לכותבים הקבועים בעתונו. 

 

 למאמר המלא – בקישור זה

תזמון זמנים זה מרמז על כך כי הכותרת הפרובוקטיבית נוסחה בתיאום ועל דעת העורך הראשי, חובב הפשיזם האיטלקי ומעריצו של מוסוליני…

לעומת זאת הנוסח  של:

“מפנקסו של…” היה מקובל באותם ימים בעתונות העברית שיצאה בארץ ובעתונים “דבר” “הפועל הצעיר” חזרו הופיעו רשימות שנשאו את הכותרת המצטנעת “מפנקסו של ציר אסיפת הנבחרים“ ;  “מפנקסו של ציר הועידה” ;  “מפנקסו של פקיד” ; “מפנקסו של איש ירושלים” ; “מפנקסו של קורא“  וכו’ 

 

ומה ענין “פשיסטן” לנושא הויזה של ז’בוטינסקי?

 

ובכן, העפרון הרץ על דפי פנקסו של אב”א אחימאיר, דוהר בחופשיות רבה ומדלג מענין לענין, ומלבד רמזים כנגד ממשלת המנדט שתהיה זו שטות מצידה במידה ותמנע את כניסתו של ז’בוטינסקי לארץ-ישראל המנדטורית, ינצל אחימאיר את הבמה ויגיב למאמר בעתון “הארץ” השנוא עליו,  המזהיר כי אם נסכים למניעת כניסתו של ז’בוטינסקי נהיה צריכים לתמוך בה במידה גם בגירושם של אנשים בלתי ראויים מהארץ;

וכאן שולף אב”א אחימאיר את ניבי הפשיסטן שלו – ומכריז כי אכן יש מקום לגרש מהארץ את המופ”סים [ חברי המפלגה הקומוניסטית  – ויקטור ] ויתרה מזו – הכותב ממליץ להמנע, ביחס אליהם מהליך משפטי. 

– עבורם יספיק  הליך פקידותי לשם גירושם מהארץ…

 

 

את רשימתו יסיים בהצהרה כי “התפנוק ששמו ליברליזמוס” אינו מתאים לנו, “בראשית מלחמתנו עבור מדינתנו – “לוקסוס” שהוא, כדבריו,  מיותר לנו.

גם ברשימה השניה שנשאה את הכותרת “מפנקסו של פשיסטן” שהופיע כרשימת ביום 8.10.1928, כהמשך לרשימה הקודמת, מדלג אחימאיר מענין התקרית ליד הכותל בה מנעו שוטרים בריטיים מיהודים להתקין מחיצת בד בין המתפללים והמתפללות…[ מטעמי הצניעות…] אך חוזר עד מהרה להערצתו את ז’בוטינסקי הזוכה לתואר:

“האשיות הכי חשובה בציבוריות היהודית… האישיות שעשתה כה הרבה לבריטניה לא בשנת 1928 שהכל בסדר כי אם בשנת 1915 בימי גליפולי…”

ומכאן הדרך קצרה ביותר וכעבור כמה שורות זוכה ז’בוטינסקי לתואר הנכסף : “הדוצ’ה שלנו”

  

 

יסתבר כי תהיה זו רק הקדמה לרשימה שתופיע כעבור יומיים ב 10.10.1928  המלאה קריאות התפעמות לרגל הגעתו של ז’בוטינסקי לארץ – כלומר לקראת בואו של ה“דוצ’ה שלנו” ;

אלא שבעל הפנקס אינו מסתפק בקריאות ההתפעמות מן התואר המפולפל שהמציא לז’בוטינסקי, אלא הוא אף משיא לו עצות בדבר דרכי ההנהגה שהוא מציע שינהג וינגו בו:

הוא מכריז מפורשות על דרכו ועל משנתו:

 

” המועט ישלט ברוב. ישלט ממש, בכח הנשק או בכח אמונתו”….

 

 

בשל חשיבותוה של הרשימה – הנה היא במלואה לעיון הגולשים [ התוספות בצבע של הח”מ ] 

 

להגדלת המאמר מתוך “פנקסו של פשיסטן” – הקלק כאן

 

הצגת הדברים בהערה כאילו “האיטלקים אוהבים לכנות את מוסוליני בשם זה “ הינה הצגה המתעלמת מן העובדות ומן המציאות.

החובה לכנות את מוסוליני בכינוי “איל דוצ’ה” הינה הוראה שהונחתה מלמעלה מטעמם השלטון – כלומר לפי הוראתו של מוסוליני עצמו:

בתחילת שנת 1926 – כלומר כשנתיים וחצי לפני פרסום המאמר שתצלומו לעיל, – החל באיטליה תהליך מזורז של חקיקת “החוקים החריגים” שבאמצעותם רוקן מוסוליני את כל המוסדות הדמוקרטיים הקודמים מתוקפם, והפך את איטליה לדיקטטורה הנשלטת על ידי אדם אחד – לקראת סיומו של המהלך המשפטי – יצאו גם הצווים המשלימים שציוו לכנות את מוסוליני – “המנהיג” וכאן תיאור תארו הרשמי של המנהיג:

 

 

הכתרת מוסוליני כ”דוצ’ה” -1926

ובתארו המלא:

Sua Eccellenza Benito Mussolini,

Capo del Governo,

Duce del Fascismo e Fondatore dell’Impero

ובתרגום לאנגלית

His Excellency Benito Mussolini,

Head of Government,

Duce of Fascism and Founder of the Empire

 

ההוראה היתה גם כי את הביטוי “דוצ’ה” יש לכתוב באותיות גדולות – ובפונטים המזכירים את הפונטים הרומיים, כגון בפסיפס זה:

 

כמו כן יצאה הוראה כי מתחילת שלטון מוסוליני מתחילה ספירה חדשה;

לכן ההסתופפות של אב”א אחימאיר תחת כנפי הפאשיזם האיטלקי – וניסיונו להטיף לעם היושב והעולה לציון לדבוק ברעיונות אלה – היתה המלצה ותעמולה המתעלמת במודע מן העובדות כפי שהתרחשו באיטליה.

העתון אליו נסתפח ה”פובליציסט” אב”א אחימאיר בספטמבר 1928 – פרסם ב 15.1.1925 צרור ידיעות שהצביע במפורש על הכחדת הדמוקרטיה והפגיעות החמורות בזכויות הפרט, על השימוש בכח כנגד היריבים, על סגירת עתונים, ואפילו עתונו של איתמר בן אבי – חובב הפאשיזם ומעריצו של מוסוליני כתב: כי עיתוני לונדון כולם פרט לדילי מייל הלומדוני שתמך במוסוליני :

“מתחו בקורת על מעשי הדבר האיטלקי המקלקל בחריצותו העריצית המיותרת את הרושם הטוב אשר עשה על העולם הנאור בתחילת עלותו לממשל”.

 

 

וראוי לזכור דברים אלה כאשר נבוא לדון במאמרו של אב”א אחימאיר “מפנקסו של פשיסטן” שיכתב ב 1955 – כמאמר של מעין הצטדקות על השימוש שעשה בביטוי “פשיסטן” בתגובה שמתקפה מתוזמנת של בן גוריון עליו, כחלק ממסע הבחירות של שנת 1955.

אב”א אחימאיר הוסיף ופרסם עוד חמש רשימות תחת הכותרת “מפנקסו של פשיסטן” [ בימים 14.10.1928 ; 23.10.1928 ; 28.10.1928 ; 4.11.1928 ו 19.11.1928 ] ולאחר שפורסמו 8 רשימות כאלה – חדל אחימאיר להזקק לכותרת מנקרת העיניים.

זאב ז’בוטינסקי, שפרופ’ יוסף נדבה, מדגיש את זיקתו הרבה ונאמנותו “למסורת הליברליזם…שדבק בדרכים דמוקראטיות-פארלמנטריות”⁶ היה קרוע בנפשו ביחסו לאבא אחימאיר ולחבריו ה”מכסימליסטים” – מתחת ידו יצאו מאמרים אחדים המשבחים את אומץ ליבו של אחימאיר ואת הקרבתו ונכונותו להאסר, אך בסופו של חשבון ז’בוטינסקי – חרף החנופה הרבה שהחניף אב”א אחימאיר ל”מנהיג” – דחה ז’בוטינסקי את הסגנון הזה של מנהיגות.

יתרה מזו בשנת 1932, כתב במאמר בעקבות ועידת וינה של הצה”ר שכותרתו “בעקבות הועידה” ביטל ז’בוטינסקי מכל וכל את הרעיונות הן של ה”דיקטטורה” והן את ההזקקות ל”פשיזם” שפיעמו בליבו של אבא אחימאיר – ואף כתב כי כלל אינו מאמין לאחימאיר.

 

מפאת חשיבות הדברים הנני מביאם ככתבם וכלשונם כפי שפורסמו ביום 7.10.1932 :

 

 

 

 

 

“התנצלות” מגומגמת ומתחמקת ….

 

לקראת הבחירות לכנסת של שנת 1955 פרסם דוד בן גוריון סידרה של מאמרים בהם תקף בלשונו החריפה את המפלגה היריבה “חירות” ומצא להזכיר לאב”א אחימאיר [ וגם לבוחרים ! ] את זיקתו של חבר מערכת העתון “חירות” של אותם ימים, אב”א אחימאיר לפשיזם.

 

ביום 30.10.1959 – פורסמה מעל דפי “חירות” תגובתו של אבא אחימאיר במאמר שכותרתו:

“מפנקסו של פשיסטן”

 

 

 

 

 בין  השאר כתב בן-גוריון באותה מתקפה חריפה על יריביו הפוליטיים:

“סופר זה ( הכוונה לאב”א אחימאיר – ויקטור) אינו אלא ביטויו המובהק של תנועת “חירות” והעובדה שאין הוא מתהדר עכשיו בשם פשיסט – לא שינתה אף כמלוא-נימה הרוח השלטת בתנועה זו, בעתונה ובנאומי מנהיגיה”

אחימאיר פותח את תגובתו בציון כמה אי דיוקים  שמצא במאמרו של בן-גוריון ומגיב:

“ארבע-חמש רשימות שלי, שהיו מוקדשות לבעיות ישוביות, ונשאו את הכותרת המשותפת מפנקסו של פשיסטן…”

ובכן, אם באי דיוקים עסקינן – מדוע מצא אחימאיר להקטין ולצמצם את מספר הרשימות שפרסם תחת הכותרת “מפנקסו של פשיסטן” מ 8 ל “ארבע-חמש” ?

 

והוא מוסיף ומבהיר כי בעת פרסום הכתבות בשנת 1928 ותחילת 1929 נראה היה מוסוליני כמדינאי גדול ואפילו צ’רצ’יל העריך אותו…

אך, כבר הראיתי לעיל כי בעת שפורסמו הכתבות כבר היו ידיעות מבוססות שאף פורסמו בעתונו של אב”א אחימאיר כי התחוללה באיטליה התקפה חריפה ובוטה על הדמוקרטיה ונפגעות זכויות אדם – ואלה לא שינו כהוא זה מטעמו של אחימאיר, שכבר ציטטנו אותו שרעיונות של “ליברליזמוס”…הם לוקסוס מיותר לנו…

הקטע המסיים את מאמר התגובה של אחימאיר הוא המענין לדעתי.

אני מביא בזאת תצלום שלו

 

 

אכן, יכול אדם לשנות את דעתו, אך מצופה מאדם ישר [ עם עצמו  ועם קוראיו ] כי בעת שינוי עמדותיו יתן לקוראיו ולעצמו דין וחשבון ויסביר את המהפך שעבר וינמק את השינוי.

 את זה לא עשה אב”א אחימאיר – עת נטש את מחנה הפועלים ועבר ל”דאר היום” [ בשנת 1928 ] כפי שהראיתי ברשימה זו לעיל, וגם לא קראנו ולא מצאנו – ואפילו אב”א אחימאיר לא יכול היה לצטט ולו מאמר אחד בחתימת ידו, בו חזר בו מנטייתו לפשיזם והכה על חטא ומחלת נעוריו – הפשיזם.

 גם הטענה כאילו, “בראשית 1929 הופיע ז’בוטינסקי בארץ-ישראל וריפא אותי בהחלט ממחלת נוער זו…”

 

כפי שציינו לעיל, סידרת המאמרים תחת הכותרת “מפנקסו של פשיסטן” פורסמה בסוף שנת 1928 תחילת 1929 – בעת שכותבם היה כבר כבן 31 !  ולכן הביטוי “מחלת-נוער זו” אינה במקומה. 

וגם אי דיוק יש בדברים, שהרי ציטטנו לעיל את מאמרו של זבוטינסקי מיום 7.10.1932 ובו קורא זבוטינסקי לאנשי הקבוצה הקיצונית בתנועה הרויזיוניסטית ושם – כיד עוקצנותו החריפה של ז’בוטינסקי – ביטל באחת את אותם רעיונות פשיסטיים שטיפח אב”א אחימאיר – שבעיני ז’בוטינסקי נראה כמי “הכופף את המקל באופן מופרז” ובין כה וכה אין הוא מאמין בכנות כוונותיהם ואת מאמרו הוא מסיים במילים:

 

“אני כשלעצמי אומר: הם ישתעשעו בזה – ויחדלו ואני מיעץ להם לחדול בהקדם”

הדברים נכתבו בחודש אוקטובר 1932 – משמע : הטענה של אב”א אחימאיר כאילו נרפא מ”מחלת נוער זו בשנת 1929″  – אינה מדויקת בלשון המעטה !

 

 

 

 

אב”א אחימאיר צירף עצמו בצורה גלויה ובמפורש לפשיסטניות או לפאשיזמוס ובתמצית לפשיזם בסוף שנת 1928 – עת הצטרף לעיתונו של איתמר בן-אבי, והחל לפרסם בו את רשימותיו תחת הכותרת “מפנקסו של פשיסטן”.

אם נזכור כי “חויית המסע הטרגית” של תומאס מאן שתוליד את סיפורו “מאריו והקוסם” – שהוא כתב האשמה ואזהרה מפני “קסמיו” של מוסוליני – המהפנט את עמו בסיסמאות וחזיונות מנצנצים של כוח ורהב, החלה בביקור בעיירת נופש איטלקית קטנה “FORTE DEI MARMI” באוגוסט-ספטמבר 1926 – אז חש בחושיו הרגישים ברוח הלאומנות ובשנאת הזרים שפיעפעה באווירתה של עיירת הנופש – אות וסימן לרוחות ה”שירוקו” מבשרות הרע שהתעצמו באותם ימים ממש באיטליה תחת שלטון מוסוליני.

והנה בתקופה מקבילה, עובר אבא אחימאיר מה”שתפנות” ל”לאומיות” ומכריז על עצמו – פשיסטן !

מאז 1928 ועד שנת 1955 עברו כ 27 שנים – הפשיזם האיטלקי – הובס וופשעיו – במלוא חומרתם נחשפו לעולם ! [ כמו גם הפשיזם הוא הנאציזם הגרמני ]

אכן המתקפה של דוד בן גוריון לעברו של אבא אחימאיר בשנת 1955 – נראתה כניסיון לאיזה רווח פוליטי כנגד יריביו הפוליטיים.

ההתקפה הישירה כנגד אבא אחימאיר במילים:

“סופר זה ( הכוונה לאב”א אחימאיר – ויקטור) אינו אלא ביטויו המובהק של תנועת “חירות” והעובדה שאין הוא מתהדר עכשיו בשם פשיסט – לא שינתה אף כמלוא-נימה הרוח השלטת בתנועה זו, בעתונה ובנאומי מנהיגיה”,

– נראתה כגחמה פוליטית של בן גוריון ולא כחשבון היסטורי אמיתי : יותר תעמולה מאשר חשבון היסטורי.

אך היא נתנה לאבא אחימאיר הזדמנות להציג עמדה אמיצה ולהודיע קבל-עם ועולם על הסתייגותו המלאה מעברו ה”פשיסטני”.

אך לא זו הדרך בה בחר אב”א אחימאיר. בענין גרמניה – והדגל, הוא ניתלה בזוטות של הורדת הדגל הנאצי מהתורן של השגרירות, צעד, שפרט למעט “רעש” ו”הפגנה”,  לא היתה לו כל משמעות מעשית או פוליטית, והנסיון לנגח חזרה את בן גוריון בשל הצבע האדום המשותף לדגל הנאצי ולדגלי האחד במאי – היה לא יותר מדמגוגיה פשטנית וזולה !

אך תגובתו למתקפה שלוחת הרסן של בן גוריון – גילתה לנו כי, אב”א אחימאיר לא הצליח להדביר בנפשו את “החיידק הפשיסטי” והוא שכן ככל הנראה במחזור הדם שלו – דבר שלא איפשר לו להכות על חטא ולחזור בו בלשון ברורה מעברו הפשיסטני !

 

 

 

ראוי איפוא כי אנשים המטיילים לתומם ברחובות שנקראים על שמו של אב”א אחימאיר – ידעו ויזכרו גם פרק זה בביוגרפיה שלו ;

שכן מקרהו עשוי ללמד כי חיידקי הפשיזם השוכנים בנפשו של אדם – קשים, עד בלתי אפשריים, להדברה.

וגם לכן רבה סכנתם!

 

4.10.2017

 

 

 

 .

 

 

 

 

 

 

 

_______________________________________

פוסטים בנושא תומאס מאן – “מאריו והקוסם” והפאשיזם

_______________________________________

 

[01] תמאס מאן: מאריו, הקוסם וצמיחת הפאשיזם – מבוא

[02] תומאס מאן: מאריו והקוסם – סממני הפאשיזם שבטקסט

 

 

_______________________________________

פוסטים בנושא “מוסוליני והפאשיזם” 

_______________________________________

 

[01] מוסוליני והפאשיזם: הולדת הפאשיזם מרוח ה”פאשיו”

[02] מוסוליני והפאשיזם –  “הפאשיו” ודרכו של מוסוליני לשלטון

[03] מוסוליני והפאשיזם – מוסוליני מכתיר עצמו “IL DOCE” -“המנהיג”

[04] מוסוליני והפאשיזם – המקורות הרומיים של סמל ה”פאשיו”

[05] מוסוליני והפאשיזם – מה מסתתר מאחרי ה”פאשיו” הפשיסטי

 

_______________________________________

פוסטים בנושא “פשיסטנים עבריים” 

_______________________________________

 

[01] פשיסטנים ופשיסטים בעברית 

[02] אב”א אחימאיר – “מפנקסו של פשיסטן”

[03] איתמר בן-אבי ועתונו “דאר היום” [ בהכנה ]

[04] מירי רגב – “אני פשיסטית” – [ בהכנה ]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

1. פרופ’ יוסף נדבה, מבוא לברית הבריונים – עמוד לד – הערה 49 [↩]
2. וראו – מרדכי נאור, אב”א אחימאיר בעיתונות הפועלית, בתוך: קובץ מאמרים, במלאת חמישים שנה למותו – בעמודים 46-34 [↩]
3. פרופ יוסף נדבה – ברית הבריונים – הערה מספר 8 בעמוד יג להקדמה [↩]
4. הדור לא הוכשר עדיין – ויקטור [↩]
5. דניס מק סמית – מוסוליני – תרגם מאנגלית גד יתיר, ספרית אופקים עם עובד בעמוד 87 [↩]
6. יוסף נדבה – מבוא ל -ברית הבריונים- בעמוד כח [↩]