[07.4.3] מַסָּע ומַסָּה – בעקבות ת.מאן – האמן בשירות הפשיזם

20 ביוני, 2020

‘The Little” Arturo Dazzi in the shade of “The Big” ‘Bigio’ = ‘The Fascist-Era”

ה”איש הקטן”, ארטורו דאזזי בצל ה”איש הגדול” -‘ביג’יו’ = ‘העידן-הפשיסטי’

מבוא:

פוסט זה הוא השלישי בסדרה של פוסטים שתחילתם במסע שערכתי, בספטמבר 2017 בטוסקנה שבאיטליה. במהלך נסיעה זו, סרתי לביקור קצר בעיירת הנופש “פורטה-דאי-מארמי”, שבה זיהה תומאס מאן, בחושיו הרגישים, בספטמבר 1926 את ניצני הפאשיזם, והעלה את אזהרתו מפני סכנותיו, בנובלה “מאריו והקוסם – חווית מסע טרגית” שפרסם בשנת 1929. סיפורו זה של תומאס מאן, הוביל אותי לחקור את התהליך בו הפך בניטו מוסוליני ל”דוצ’ה” [ “המנהיג” ] של איטליה ואיך הפך אותה לדיקטטורה פשיסטית.

בשני הפוסטים הקודמים בסידרה זו:

[7.4.1] מסע ומסה : בעקבות ת. מאן – לפורטה-דאי-מארמי

[07.5.2] מסע ומסה בעקבות ת.מאן -“חקירה בפסיכולוגיה של הפשיזם”

תיארתי את הנסיעה ל”פורטה-דאי-מארמי” שחשפה בפני פסל יוצא דופן וחידתי המוצב בכיכר העיירה והמעט שהצלחתי לברר ביחס אליו היה שם יוצרו : הפסל ארטורו דאזזי.

הפַּסָּל ארטורו דאזזי

אך הפסל עצמו נותר מוזר וחידתי. כדי לפענחו התחלתי לחפש פרטים ביוגרפיים על הפַּסָּל, אולי היכרות עימו תסייע בפענוח פסלו.

יתכן ויש בפוסט שלישי זה, מעין סטיה קלה מרצף שני הפוסטים הקודמים, אך אני תקוה כי הניסיון שאעשה בו לתהות על קנקנו של ארטורו דאזזי ויצירתו, יסייעו בידי לחזור, בפוסט הרביעי, לפסל עצמו ולפענוחו.

אפתח בתיאור חייו של ארטורו דאזזי:

1. ארטורו דאזזי Arturo Dazzi

ויליאם דאזזי לימים : ארטורו דאזזי Arturo Dazzi, נולד ב 13.1.1881 בעיר קאררה Carrara לאביו לורנצו ולאמו אמליה. האב היה בעלים של מחצבות שיש בסמוך לעיר קררארה, וכן ניהל בית מלאכה לעיבוד חומר הגלם הזה.

העיר קררארה ממוקמת בצפונו של חבל טוסקנה – כ 100 ק”מ צפון מערבית לפירנצה, היא סמוכה למחצבי השיש הלבן – הוא “שיש קררארה”, שעוד בתקופה הרומית שימש כחומר גלם לבניה ולפיסול. בין תושבי האיזור רווחת אמונה כי הם צאצאי העבדים מהתקופה הרומית שהובאו לחצוב את השיש עבור קיסרי האימפריה, לשם הנצחת דמויותיהם בפסלים מרשימים ולפיאור נצחונותיהם.

בסוף המאה ה 19 התפתחה בין פועלי מחצבות השיש תנועת מחאה בעלת יסודות אנרכיסטיים. בשנת 1884, הוכרזה שביתה כללית במחצבות קררארה, בדרישה להטבת תנאי עבודתם של פועלי המחצבות. השביתה בהנהגתו של Alberto Meschi נשאה פרי ויום העבודה קוצר ל 8 שעות, ומנהיג השובתים אלברטו משי, הפך לסמל לתנועה האנרכיסטית באיטליה [ כאן אנדרטה לכבודו ].

מונומנטים מפורסמים מן מתקופת הקיסרות הרומית, העשויים שיש-קררארה פזורים ברחבי איטליה עד היום. כך, שני עמודי ההנצחה: עמוד טריאנוס ו – עמוד מרקוס אורליוס , שברומא המעוטרים בלוחות שיש קררארה, מספרים ומהללים את נצחונות הקיסרים שציוו על הצבתם. הבחירה בשיש קררארה נובעת מתכונתו העיקרית של שיש זה, בהיותו חומר-גלם רך המאפשר להגיע לעיצוב מעודן ופלסטי באבן. תכונה ייחודית זו, משכה את תשומת ליבם של מיטב הפסלים בכל הדורות, שהצליחו להפיק מחומר הגלם המיוחד הזה את מיטב יצירות הפיסול: די אם נזכיר את פסלי “דוד” ו “משה” של מיכאלאנג’לו מתקופת הרנסנס, דרך “דוד” של ג’יובאני ברניני מתקופת הבארוק, או “שלוש-הגרציות” של אנטוניו קאנובה – וכן פסלים במאה התשע עשרה כגון אוגוסט רודן ועד להנרי מור, במאה-העשרים, שחצבו בשיש זה ממיטב יצירותיהם.

כשהיה ארטורו כבן שבע נפטר אביו, ובעודו צעיר לימים, החל לעבוד כשוליה בבית-מלאכה לעיבוד השיש הלבן בעירו, וכך למד להכיר את החומר המיוחד הזה. ב 1892 החל ללמוד באקדמיה לאומנויות יפות בקררארה. אקדמיה זו חינכה את חניכיה לאור יצירות הרנסנס הגדולות שיוצרו משיש קררארה – וכך עוצבה תודעת האמן שבו – ואך טבעי היה שהפַּסָּל ארטורו דאזזי, יהפוך את שיש קררארה לחומר הגלם העיקרי של יצירותיו.

את דרכו האמנותית החל, בשנת 1901 כאשר זכה במלגת לימודים לשלוש שנים, ובשנת 1902 זכה בפרס ראשון בשתי תחרויות פיסול. ב 1903 עבר לרומא להמשך השתלמותו. בשנת 1904 נישא לליה סקופי ומנשואין אלה נולדו שני בניו רומרו ב 1905 ורנצ’ו ב 1907.

ברומא החל לפתח סגנון פיסול ריאליסטי, ובחלק מעבודותיו, בולטת נטיתו לריאליזם-חברתי כאשר הדמויות שפיסל מבליטות, בצורה דרמטית, את המאמץ ואת הסבל העובר על העוסקים במלאכות כפיים. את אלה הכיר מעירו קררארה וממחצבות השיש שלה.

בפסלו “הבנאים” משנת 1908, ניתן להצביע על מאפייניו של סגנון זה:

ארטורו דאזזי – “הבנאים” 1908

בתקופה זו תוכננו ברומא שני פרויקטים גדולים וארטורו דאזזי השתתף בתחרויות לעיצוב פסלים בהם.

הפרויקט הציבורי הראשון בו זכה היה עיצוב אחד הפסלים, לעיטור חזית בית המשפט העליון של איטליה ברומא. בשנת 1909 הוצב פסלו הקרדינל דה-לוקה , בסגנון פסלי הבארוק, בחזית הבנין גדול הממדים והמרשים. הפסל שעיצב ארטורו דאזזי, מעטר, עד היום את חזית בית המשפט העליון ברומא – כפי שמודגש בתצלום שבקישור זה.

הפרוייקט השני בו ניסה את מזלו היה המונומנט לכבודו של ויקטור עמנואל מלכה הראשון של איטליה המאוחדת. הפרוייקט החל להיות מתוכנן עוד בשנת 1885. ונחנך רשמית ביום 4.6.1921 במלאת 50 שנה לאיחוד איטליה. אך העבודות להשלמתו נמשכו עד לשנת 1925 – ונסתימו תחת שלטונו של בניטו מוסוליני.

המונומנט מוכר היום הן בשמו הרשמי כ “Vittoriano” ובעיקר בכינויים עממיים עולבים ומזלזלים בשל הפומפוזיות והגרנדיוזיות המוגזמת שלו כ “מכונת הכתיבה” או “עוגת-יום-ההולדת”

לאחר פטירתו בשנת 1905 של הארכיטקסט הראשי של הפרוייקט : Sacconi, הוכנסו בו שינויים שונים.

בשנת 1908 הוכרזה תחרות לעיצוב הבמה עליה תוצב האנדרטה של המלך ויקטור עמנואל השני רוכב על סוסו.

במה זו כונתה Altare Della Pattria [ שתרגומו “מזבח המולדת” ] שני פַּסָּלים הגיעו לשלב הגמר : האחד היה ארטורו דאזזי והשני היה אנג’לו זנדיני . אחד מתנאי התחרות היה כי על המועמדים יהיה להציג לוחות גבס בגודל טבעי ולהציג בהם – את ההצעה שלהם לעיצוב חזית “מזבח המולדת”.

הראשון שהציג את הצעתו היה ארטורו דאזזי – ומתוך תצלום שצולים בשנת 1911 ניתן להתרשם מהצעתו של דאזזי אותה כינה “נצחון המולדת”:

הצעתו של ארטורו דאזזי לעיטור “מזבח המולדת”

אך מי שזכה בסופו של דבר ועל פי הצעתו הוקם “מזבח המולדת” היה הפסל Angelo Zanelli שכינה את יצירתו “The work that vivifies and fecundates” – “העבודה המחיה והמתמידה”

הצעתו הזוכה של אנג’לו זאנלי ל”מזבח המולדת”

ביום 4.11.1921 נטמנו בתחתית “מזבח המולדת” עצמותיו של חייל איטלקי אלמוני שנפל במלחמת העולם הראשונה ועל מצבתו צויינו התאריכים מאז הצטרפה איטליה למלחמה זו ביום 25.4.1915 ועד ליום 4.11.1018 מועד בו המלחמה נסתיימה מבחינתה של איטליה.

הוספת קברו של החייל האלמוני למונומנט שנועד, בתכנונו הראשוני, להלל את המלך ויקטור עמנואל השני – מאחדה של איטליה – הפך את האתר למקדש של הפטריוטיזם האיטלקי.

לאחר האכזבה שנחל ארטורו דאזזי – שפסלו לא הוקם באתר החשוב ביותר ברומא – ריכז הפסל את מירב מאמציו בפיסול ללקוחות פרטיים.

פסליו מתקופה זו מאופיינים בשימוש בשיש קררארה כשהדמויות שפיסל היו דמויות ריאליסטיות של אנשי יום-יום

נציג כאן דוגמאות אחדות ליצירותיו בתקופה זו.

ארטורו דאזזי – “אנטונלה” 1920

ארטורו דאזזי – “ילד” 1920

ארטורו דאזזי – “נערה” – 1920

ארטורו דאזזי – “סראפינה” – 1920

2. 1922 והתפנית לפשיזם

התפנית הפשיסטית באיטליה החלה בעקבות מה שמכונה “מצעד החולצות השחורות על רומא“ שארגנה המפלגה הפשיסטית בהנהגתו של מוסוליני בסוף חודש אוקטובר 1922. מטרת “מצעד החולצות השחורות” [ גדודי הפשיסטים האיטלקיים שלבשו “חולצות-שחורות” כסימן היכר שלהם] היתה להפעיל לחץ ציבורי בדרישה למנות את בניטו מוסוליני, מנהיג המפלגה, בתפקיד “האיש-החזק” בפוליטיקה האיטלקית, השסועה, כראש ממשלה, כדי לסיים את המשבר הקואליציוני המתמשך.

בשיא המשבר ב 27 באוקטובר 1922 ניסח לואיג’י פאקטה, ראש הממשלה הליברלי, שלא הצליח להקים קואליציה יציבה, צווי חירום שהיו מאפשריים להפעיל את הצבא נגד הפשיסטים. כדי לתת לצווים תוקף נחוצה היתה חתימת המלך ויקטור עמנואל השלישי. הגנרל בודוליו (Bodoglio ) המפקד העליון של הצבע יעץ להפעיל את הצבא ואף התבטא בשחצנות: “חמש דקות ירי יספיקו למוטט את הפשיזם.” אך המלך, ויקטור עמנואל השלישי, היסס וסירב לחתום על הצווים.

מוסוליני, שבמהלך המצעד על רומא, העדיף “לשמור מרחק” ונשאר במילנו, בין השאר משום שחשש כי “מצעד החולצות השחורות” יפוזר בכח הנשק, והוא עלול להפגע מאש הצבא, או להיעצר. אך המלך לא נענה להפצרות גנרל בודוליו, ושינה כיוון והזמין את מוסוליני לארמונו. וב 29 לאוקטובר 1922 מסר לו את המנדט להרכיב ממשלה, חרף העובדה כי הכל ידעו, כי מאז שהוקמה תנועתו של מוסוליני ה“פאשיו-די קומבטימנטו” ב-23 במרץ 1919, במילנו – הפכו האלימות כנגד יריבים פוליטיים, והטרור כנגד מי שהפשיסטים הכריזו כאויביהם [ בעיקר “האדומים” – הקומוניסטים והסוציאליסטים ] חזיון של יום יום.

תמונה אחת שווה אלף מילים והיא מוצגת כאן:

התמונה צולמה ביום 31.10.1922 ונראים בה בניטו מוסוליני, חבוש צילינדר בורגני למשעי, מוסע אחר כבוד במרכבת הסוסים לצידו של המלך ויקטור עמנואל השלישי – מיד לאחר שהמלך מסר בידיו את המנדט להקמת ממשלה.

מוסוליני מובל בכרכרת המלך לאחר טקס בחירתו כראש ממשלה

31.10.1922

העידן הפשיסטי של איטליה החל, ומשנמסר לידיו של הסוציאליסט לשעבר , בניטו מוסוליני, שהפך בינתיים למנהיגה של המפלגה הפשיסטית, רסן השלטון – הוא יאחז בו ביד חזקה ובזרוע נטויה תקופה של למעלה מ 21 שנה ! בהן הפכה איטליה לדיקטטורה ומי שמונה להיות “ראש ממשלה” של מדינה דמוקרטית הפך ל”דוצ’ה” [ המנהיג” ] הכל יכול, דיקטטורה פשיסטית .

על תהליך השתלטותו של בניטו מוסוליני על איטליה והפיכתה לדיקטטורה פשיסטית, פירטתי בפוסטים :

[02] מוסוליני והפשיזם – “הפאשיו” ודרכו של מוסוליני לשלטון

[03] מוסוליני והפשיזם – מוסוליני מכתיר עצמו “IL DOCE” -“המנהיג”

ולא נחזור על הדברים כאן.

כאן נציין כי בסמוך לאחר הצלחתו לבטל את כל המוסדות הדמוקרטיים של איטליה תחת שלטונו הדיקטטורי החלה גם תקופה שניתן לראות בה כתהליך של השלטת הערכים הפשיסטיים על איטליה.

בנאום שנשא מוסוליני לרגל פתיחת תערוכת קבוצת ציירי זרם ה Novocento [מילולית “תשע-מאות” ] – כולם תומכיה של התנועה הפשיסטית, ביום 15. בפברואר 1926 במילנו הכריז ראש הממשלה בניטו מוסוליני:

“האמנות הפשיסטית לא תצטרך לתאר בצורה פיגורטיבית ‘נושאים’ או סצינות פשיסטיות, אלא לגלם ערכים פשיסטיים “

מוסוליני הדגיש באותו נאום כי הגם שאירועי מלחמת העולם הראשונה ותולדות וקרבנות הפשיזם עד התבססותם בשלטון, לא מצאו להם ביטוי ישיר באומנות התקופה, מטעם זה לא נחשבו יצירות אלה “בבחינת פרופגנדה ישירה”, אך למרות זאת, אותותיהם של ה“ערכים” וה“מוסר” ניכרים ביצירות רבות.

3. מהפוטוריזם אל הפשיזם

כדי לרדת לסוף דעתו של מוסוליני, למה כיוון בביטויים “ערכים” ו”מוסר” פשיסטים, מן הראוי לעמוד בתמצית על ההשפעה שהיתה לתנועת הפוטוריסטית ולמנהיגה פיליפו תומאסו מארינטי, ( 1876-1944) על מוסוליני האיש ועל התנועה הפשיסטית.

אשר למארינטי האיש, אצטט את תמצית הדברים שכתב פרופ’ זאב שטרנהל בספרו “המחשבה הפשיסטית לגווניה” עליו:

“מייסד התנועה הפוטוריסטית האיטלקית ומנהיגה, מראשוני הפשיסטים, נשאר נאמן למוסוליני עד יומו האחרון. הפוטוריסטים של מרינטי היו לאומנים, אירידנטיסטים – [ אלה שביקשו לספח לאיטליה את כל השטחים שאוכלוסייתם דוברת איטלקית בתחומי אוסטריה של אותם ימים ] – אנטי-ליברלים, אנטי סוציאליסטים ואנטי קלריקלים. היה בין מניחי היסודות של התנועה הפשיסטית. בגיל 66 יצא ללחום בחזית הרוסית”¹.

מארינטי פירסם ביום 20 בפברואר 1909 בגליון העתון הצרפתי “לה פיגארו” את מה שנודע לימים כ “מניפסט הפוטוריסטי” . חלק מהרעיונות שהובעו במניפסט זה משנת 1909, חלחלו לתוך תנועתו של מוסוליני והפכו להיות חלק מהאידאולוגיה והפרקטיקה הפשיסטית, כאשר הקים [ יחד עם מרינטי ] ב 23 למרץ 1919 את ה“פאשיו-די-קומבטימנטו” התנועה הפשיסטית שהפכה עד מהרה למפלגה הפשיסטית של איטליה.

אם נציג בפני הקוראים את הערכים להם הטיף מארינטי ב 1909 ב”מניפסט הפוטוריסטי” ייקל עלינו להבין למה התכוון מוסוליני בדברו על ה”ערכים” ו”המוסר” הפשיסטי.

נביא כאן ציטוטים אחדים מתוך “המניפסט הפוטוריסטי” מ 1909:

“1. רצוננו לשיר את אהבת הסכנה, את הֶרְגֵּל החיוניות ואומץ הלב.

“2. יסודותיה העיקריים של שירתנו יהיו הגבורה, ההעזה והמרד.

“3. כיוון שהספרות שיבחה עד כה את היציבות כבדת הראש, את ההתפעלות ואת השינה, אנו רוצים לשבח את התנועה התוקפנית, את חוסר השינה היוקד מחום, את צעד הריצה, את קפיצת המוות, את סטירת הלחי ואת מהלומת האגרוף.

“4. אנו מכריזים שלתפארת העולם נוסף יופי חדש: יופי המהירות. מכונית מירוץ על שלדתה המעוטרת בצינורות שמנים דמויי־נחשים שנשימתם מאיימת להתפוצץ… מכונית שואגת, הנראית כרדופת צרור כדורים, מכונית זו יפה יותר מהפסל המפורסם ״ניצחון סאמותראם״.

“5. רצוננו לשיר את שירת האדם האוחז בהגה, אשר צירו האידאלי חוצה את כדור הארץ ששוגר סביב מסלולו.

“6. על המשורר לשקוד על מעשיו בחום, בברק ובנדיבות לב, כדי להגביר את דבקותם הנלהבת של היסודות הקמאיים.

“7. אין יופי זולתי במאבק. אין יצירת־מופת החסרה תכונות תוקפניות. על השירה להסתער במלוא עוצמתה על הכוחות הלא־נודעים כדי לאלצם להרכין ראש בפני האדם.

“8. אנו מצויים על הצוק של הדורות!.. אל לנו להתבונן לאחור, משום שעלינו להתפרץ לדלתות־המסתורין של הבלתי־אפשרי! הזמן והחלל מתו אתמול. אנו חיים כבר במוחלט, כיוון שיצרנו כבר את המהירות הנצחית המצויה בכל.

“9. אנו רוצים להלל את המלחמה – ההיגיינה היחידה של העולם – את המיליטריזם, את אהבת המולדת, את המחווה המוחצת של האנרכיסטים, את האידאות היפות המשליטות הרג, את הבוז לאשה.

“10. אנו רוצים להכחיד את המוזיאונים, את הספריות, להילחם במוסריות, בנשיות, בכל מורך לב תועלתני ומעשי.”

על ההשפעה שהיתה לרעיונותיו של מארינטי, שמקורם במרד אסתטי על המעשה הפוליטי ראוי להביא כאן בתמצית דברים שכתב פרופ’ שטרנהל המצביע לא רק על הקרבה האישית בין מארינטי ובין מוסוליני אלא גם על הקרבה וההשראה הרעיונית, שאצל מארינטי היתה בבסיסה מרד-אסתטי והפכה אצל מוסוליני למשטר אימים דיקטטורי – כאשר המילים “מלחמה” “מאבק” “אומץ” קיבלו ביטויים של של אלימות של ממש, דם וקרבנות:

“מחוללה של התנועה [ מארינטי ] הקרין את סמכותו על כל תחומי פעולתה, בזכות הפוטוריזם , הפכה האסתטיקה לחלק בלתי נפרד של תפיסה פוליטית וכלכלית. הסינטזה הפשיסטית תירגמה עובדה חדשה זו למונחים מעשיים.

הסגנון הפשיסטי המצטיין בתוקפנותו ביטא היטב את הערכים המוסריים והאסתטיים החדשים. הסגנון משקף את התוכן: אין זה רק אמצעי לגיוס המונים אלא ביטוי למערכת ערכים חדשה, לתפיסה תרבותית אחרת. כל הפוטוריסטים טיפחו את פולחן האינסטינקטים והאינטואיציה, הרצון, האנרגיה הדינמיות העוצמה והנעורים המכונה והמהירות. כולם בזו לעולם הבורגני הישן, כולם העלו על נס את הכורח שבאלימות והיופי שבה”²

4. הפסל ארטורו דאזזי בצל הפשיזם

כאשר נעקוב אחר יצירות שיצר ארטורו דאזזי בתקופה הפשיסטית, נוכל לאתר עד מהרה עקבות של קווי היסוד המופיעים ב“מניפסט הפוטוריסטי” כהצהרות מילוליות , כשהן חצובות באבן בידיו של הפסל ארטורו דאזזי, שעשה קריירה מרשימה בתקופה הפשיסטית.

חרף ההצהרות ה”ליברליות” לכאורה שהשמיע מוסוליני בפתיחת תערוכת הציירים מקבוצת ה”נובוצ’נטו” שציטטנו לעיל, משביסס מוסוליני את אחיזתו בהגה השלטון, החל לעצב את המרחב הציבורי ברוח ה”ערכים” והמוסר” הפשיסטיים. כאשר המשטר יוזם פרויקטים המפארים ומעצימים ערכים אלה – ו… נותנים פרנסה לאמנים הסמוכים על שולחן השלטון ומהללים ביצירותיהם את ערכיו ומעלליו.

נסקור להלן דוגמאות אחדות של יצירות מעשה ידיו של הפסל ארטורו דאזזי כשרוח הפשיזם מרחפת עליהן:

4.1 אנדרטאות זכרון לנופלים

אחת מדרכי הפרופגנדה הפשיסטית המקובלות שפותחו על ידי מוסוליני היתה השקעת מאמצים ניכרים להנצחת החיילים שנפלו במלחמת העולם הראשונה. הקמתם של מונומנטים גרנדיוזיים ובולטים, נועדו להעצים ולהנציח את המסרים של: פטריוטיות, הקרבה למען המולדת, הדגשת ערכים של עצמה, כח, גבריות ועליונות – כל אלה שירתו היטב את המסרים הלאומניים שעמדו בבסיס השינוי הפשיסטי שהביא מוסוליני על איטליה.

לתשומת לב מיוחדת זכו אתרי זכרון לחיילים שנפלו במלחמה – כאן כמה דוגמאות לאנדרטאות זכרון לנופלים שעיצב ארטורו דאזזי, ביוזמת ובמימון המשטר הפשיסטי:

4.1.1 האנדרטה ב CREMA [ עיר בסביבות כרמונה בצפון איטליה ]

האנדרטה ב CREMA – לכבוד חללי מלחמת העולם הראשונה הפסל: ארטורו דאזזי

שימו לב למה שנראה כ”פאקסס” [ הסמל הפשיסטי ] הנישא על כתפי החייל שמצד שמאל

נעיר כי סמל ה”פאקסס” הפך לסמל הפשיסטי רק ב 1919 – עם יסוד ה”פאשיו-די- קומבטימנטו” ב 23 במרץ 1919 במילנו על ידי בניטו מוסוליני – היה זה לאחר שמלחמת העולם הראשונה נסתיימה

הפסל: ארטורו דאזזי

4.1.2 האנדרטה לכבוד החייל אנריקו טוטי – גני וילה בורגזה – ברומא

אנדרטה מעשה ידיו של ארטורו דאזזי לזכר אנריקו טוטי – 1922 בגני וילה בורגזה ברומא

אנריקו טוטי היה חייל קטוע רגל, שחרף פציעתו הפך לספורטאי מצטיין רוכב עם רגל אחת על אופניים. ככזה התנדב לשרת בתפקיד רץ המקשר, על אופניו, בין עמדות במלחמת העולם הראשונה. במהלך המלחמה נהרג. המלך ויקטור עמנואל השלישי העניק לו, לאחר מותו, אות כבוד וארטורו דאזיי הקים לזכרו את האנדרטה המוצגת לעיל, שהתנועה והעוצמה מבית מדרשו של מארינטי מבוטאת באנדרטה הדרמטית.

4.1.3 האנדרטה לזכר הנופלים במלחמת העולם הראשונה באיזור Cadorna

האנדרטה לחוף הלאגו-מרז’ורה בצפון איטליה לזכר הנופלים מ Cadorna

הדגשנו בתצלום את סמל ה”פאקסס” שהוסף לפסל של החייל במרכז – וזה למרות שבתקופת מלחמת העולם הראשונה טרם נעשה שימוש בסמל שהפך לסמל הפשיסטי על ידי מוסוליני רק בעת שהקים את התנועה הפשיסטית הראשונה – בכינוס ביום 23 במרץ 1919 במילנו. איזכור אנכרוניסטי זה של ה”פאשיו” [ הפקסס” הפשיסטי מעיד על נטייתו של ארטורו דאזזי לשלב את המסרים הפשיסטיים – למרות שלא היה בסיס לכך מבחינה היסטורית, שכן בזמן מלחמת העולם הראשונה, שנסתיימה כשנה לפני שהתנועה הפשיסטית שבחרה את ה”פאקסס” כסמלה נוסדה – סמלים אלה לא שימשו עדיין כסמלים של התנועה הפשיסטית.

4.2 שערי נצחון

דרך נוספת ואהובה במיוחד על מוסוליני להטמעת הערכים הפשיסטיים בתודעת הציבור האיטלקי היתה בהצבתם של שערי ניצחון כחיקוי לשערי הנצחון הרומיים, שאחדים מהם שרדו עד ימינו דוגמת שער טיטוס ושער קונסטנטינוס שליד הקולוסיאום ברומא.

שערי הנצחון שהורה מוסוליני להקים, נועדו לפאר ולרומם את הניצחונות של הפשיזם, ונוצלו כאתרים למצעדים צבאיים ולהתכנסויות המונים שאורגנו כחלק מהפרופגנדה הפשיסטית ובעיקר לחיזוק הלאומנות והפטריוטיזם שטופח למימדי ענק על ידי המשטר הפשיסטי שבכל אמצעי הפרופגנדה שלו הדגיש כי:

“המדינה הפשיסטית מעל הכל”.

את הצלחתו כפסל מרכזי בעידן הפשיסטי באיטליה חב ארטורו דאזזי בעיקר לקשר שקשר עם האדריכל מרצ’לו פיאצ’נטיני Marcello Piacentini שהפך להיות בפועל ה“אדריכל הנבחר של הפשיזם האיטלקי” שבתוקף מעמדו זכה לעבודות רבות מידי פטרונו בניטו מוסוליני.

ישראלים רבים ייופתעו לקרוא כי אחד הבנינים הבולטים בירושלים – הבנין בצומת הרחובות יפו ושלום ציון המלכה בירושלים המוכר כבנין “גנרלי” [ עם האריה המכונף בחזיתו ] נבנה על פי תכנונו של האדריכל הפשיסטי כפי שניתן לקרוא בוויקפדיה :

“התכנון הופקד בידי האדריכל האיטלקי מרצ’לו פיאצ’נטיני , דמות מרכזית באדריכלות הפאשיסטית , שתכנן בניין בעל צורה משולשת, בסגנון שהיה מקובל אז באיטליה הפאשיסטית ושילב מאפיינים נאו קלאסיים עם סגנון מודרניסטי מאופק. הבנייה החלה ב-1934 על ידי חברת “דה פארו” האיטלקית והבניין נחנך בשנת 1935.”

בנין “גנרלי” בנין חברת הביטוח האיטלקית “אסיקורציוני ג’נרלי” [ ביטוח כללי ]

וכשם שבראש הבנין שבירושלים הציב האדריכל אלמנט פיסולי – בדמות האריה של סאן-מארקו [ סמלה של חברת הביטוח “אסיקורציוני-ג’נרלי” ] מעשה ידיו של הפסל הארץ-ישראלי, דוד אוז’רנסקי, הקפיד האדריכל לצרף אלמנטים פיסוליים לבניינים שבנה – ולצורך כך הרבה לשתף פעולה עם ארטורו דאזזי והזמין ממנו עבודות למבנים שתכנן.

4.2.1 שער הנצחון בעיר בולצאנו – 1928

העיר בולצאנו בצפון איטליה סופחה לאיטליה בעקבות מלחמת העולם הראשונה כחלק מההתרחבות הטריטוריאלית, שאליה שאפה איטליה כאשר הצטרפה לצד אנגליה וצרפת במלחמת העולם הראשונה. קודם לכן חבל ארץ זה, שכונה על ידי האיטלקים “אלטו-אדיג’ו”, היה מאוכלס בדוברי איטלקית, לצד אוכלוסיה דוברת גרמנית. לפני המלחמה חבל ארץ זה היה שייך לממלכה האוסטרו-הונגרית..

עם סיפוח השטח לאיטליה השקיע מוסוליני השקעות רבות כדי לבסס את שלטונו באיזור וכדי לחזק את תחושת השייכות של התושבים לאיטליה ולמשטר הפשיסטי. כחלק ממאמציו אלה, הטיל מוסוליני על האדריכל מרצ’לו פיאצ’נטיני – להקים “שער נצחון” בבולצאנו.

האדריכל הזמין מהפסל ארטורו דאזזי את פסל “אלת-הנצחון” שהוצב בחזית השער:

שער הנצחון Bolzano Victory Monument נבנה בשנים 1928-1926

שער הנצחון בבולצאנו – במסגרות בצבע כחול סומנו עיטורי ה”פאשיו” הפשיסטיים

שהיו לחלק בלתי נפרד מהשער עצמו

חנוכת שער הנצחון הפשיסטי בבולצאנו במסדר צבאי רב רושם – 1928

בחזית השער הוצב פסלו של ארטורו דאזזי “אלת הנצחון” Vittoria

אלת הנצחון שעל שער הנצחון בבולצאנו [ 1928 ] מעשה ידיו של ארטורו דאזזי

[ צילום ויקטור ביום 12.10.2019 ]

הכתובת, כמו גם במבנים רבים אחרים שנבנו בתקופה הפשיסטית, הינה בשפה הלטינית. הבחירה בשפה זו – שרוב תושבי איטליה אינם דוברים אותה, היתה בעקבות רוח ה “ROMANITA” – השבת הילת ועטרת האימפריה הרומית הקיסרית לאיטליה הפשיסטית. הרצון של מוסוליני להידמות לקיסרי רומי הקיסרית, הוביל לזיקות רבות לסמלים וסממנים שנשאבו מימי האימפריה של אוגוסטוס קיסר ושל יוליוס קיסר. לכן הבחירה בהקמת שערי נצחון – גם היא נובעת מאותו מניע – וניסוח הכתובות בלשון הלטינית -שפתה של האימפריה, נועדו לבסס זיקה זו: כאילו מדובר בשערי נצחון שווי ערך לאלה ששרדו מתקופת הקיסרים הרומיים.

כאן תרגום לעברית של הכתובת בלטינית מתחת לפסל “אלת הנצחון” על השער בבולצאנו:

“כאן בגבול ארץ-המולדת הרכינו את הדגלים

מכאן ואילך נחנך את האחרים בשפה, בחוק ובתרבות.”

בצידו השני של שער הנצחון בולטים עיטורי הפאשיו הפשיסטיים [ צילום מיום 12.10.2019 ]

ולהלן הכתובת בתרגום לעבר:

“לכבוד ולזכר האמיצים אשר נלחמו במלחמה הצודקת ובעקשותם כוננו מולדת זו בדמם,

כל האיטלקים תרמו כספם”

שלט הניאון האדום על העמוד השמאלי של שער הנצחון הינו פרי יוזמתה של עיריית בולצנו שהחליטה להפוך את “הפיל הפשיסטי הלבן” שבכיכר מרכזית בעיר למוזיאון אנטי-פשיסטי שמטרתו לחנך ולהזהיר מפני תוצאות של הפשיזם.

שמו של המיזם הוא : BZ ’18-’45 – לאמור : “בולצנו 1918-1945 – מונומנט אחד, עיר אחת, שתי דיקטטורות” [ הראשונה: הדיקטטורה הפשיסטית בימי מוסוליני והשניה: הדיקטטורה הנאצית כאשר צפון איטליה נכבשה על ידי הנאצים ]

זוהי דוגמה ראויה להתמודדות של עירייה דמוקרטית עם העבר הפשיסטי בדמות שער ניצחון בולט לעין

במרתף השער מוצגת תערוכת קבע עם מסרים אנטי פשיסטיים בולטים לפרטים נוספים ראו בקישור זה .

4.2.2 שער הנצחון בעיר גנואה – 1931

שער נצחון נוסף שתוכנן על ידי האדריכל מרצ’לו פיאצ’נטיני הוא שער הנצחון בעיר הנמל גינואה בצפונה של איטליה.

כאן תצלום, בו נראה ה”דוצ’ה” המנהיג היחיד הנישא מעל ההמון, המניף ידו בהצדעה הרומית שהיא חיקוי להצדעה בפסלו של הקיסר אוגוסטוס ברומא, המנופף להמון המתגודד באלפיו לרגלי שער הנצחון בעיר גנואה בכיכר מיוחדת שהוקמה לצורך זה.

מוסוליני נואם בפני ההמון לפני שער הנצחון הפשיסטי בגנואה

לצורך הקמת שער הנצחון נהרס רובע שלם והוכשר ככיכר מרכזית בעיר כדי להציב במרכזה את שער הנצחון הבולט:

במסגרת המודגשת באדום – העיטורים הפיסוליים לשער – מעשה ידיו של ארטורו דוזזי

המתאר את מאבקם העיקש ואת קשייהם של חיילי איטליה במלחמת העולם הראשונה:

3.3 האובליסק לכבוד מארקוני – 1938-1942 ברובע EUR ברומא

בשנת 1930 החליט מוסוליני להקים רובע מודרני בדרום מערבה של העיר רומא, כדי להכינו ולהכשירו לכבוד התערוכה הבינלאומית שאמורה היתה להתקיים בשנת 1942 – במקביל לחגיגות 20 השנה לכינון המשטר הפשיסטי באיטליה !

בשנת 1938 הציג האדריכל שמונה להיות מתכנן העל של התוכנית – מרצ’לו פיאצ’נטיני את תכנית העל של העיר – שבהתאם להשקפה הפשיסטית אמורה היתה לתאום לקוי המתאר הכלליים של העיר הרומית ההיסטורית מימי האימפריה כאשר העיר נחצית בשני כבישי אורך ורוחב החוצים אחד את השני בכיכר מרכזית שיועדה להיות הכיכר המרכזית בעיר ונועדה להלל את שמו של הממציא האיטלקי : Guglielmo Marconi – ממציא הרדיו והשידורים האלחוטיים שאף זכה בפרס נובל על המצאתו זו.

הקמת האובליסק המרשים במרכז הכיכר – נמסרה לארטורו דאזזי שתכנן להקים אובליסק כעמוד מרובע שמארבעת צדדיו תוכננו 92 פנלים משיש קררארה לבן ועליהם תבליטים מעשי ידיו של הפסל עצמו.

כאשר איטליה הצטרפה למלחמת העולם השניה לצד גרמניה הנאצית העבודות על רובע EUR הופסקו. העבודות חודשו רק בשנת 1952, אלא שהעיתים השתנו ורוח אנטי פשיסטית החלה נושבת באיטליה, דבר שהוביל את ארטורו דאזזי, להשמיד פנלים שהוכנו כבר, ועליהם תיאורים שתאמו את השקפותיו הפשיסטיות ואת הרוח הפשיסטית שיזמה את הפרוייקט.

על מנת לאפשר קידומו של הפרוייקט הכין ארטורו דאזזי פנלים חדשים, העוסקים בנושאים כלליים – כגון “השמחה” “הריקוד” “הקציר” וכו’ – וכך התאפשרה השלמת הפרוייקט שנחנך בשנת 1957:

פנל דוגמה מהאובליסק לכבוד מרקוני מעשה ידיו של ארטורו דאזזי

גובהו הכולל של האובליסק הוא 45 מטר והוא מוקף בכיכר מרכזית המנקזת את התנועה הסואנת בכביש – כך שקשה לנוסעים ברכב בכיכר הסואנת, להתרשם מהפנלים שעיצב הפסל – ביחוד מאלה הנמצאים במרומי האובליסק.

האובליסק בעיצוב ארטורו דאזזי – צילום מיום 16.09.2017

5 כיכר הנצחון בעיר ברשיה Brescia

לקראת עשור למהפכה הפשיסטית באיטליה ועליית מוסוליני לשלטון, הוחלט לעצב מחדש את כיכר העיר ברשיה. התכנון הופקד גם הפעם, בידי הארכיטקט מרצלו פיאצ’נטיני שהמליץ על הריסת המרכז הישן מימי הבניינים של העיר על סימטאותיו הצרות כדי לאפשר זרימה טובה של התנועה וכדי להתגבר על בעיות הניקוז והסניטציה באיזור.

בין המבנים ההסטוריים שנהרסו לצורך הקמת הכיכר המודרנית, היו בית מטבחיים שפעל במקום מהמאה ה 15, כנסיה רומנסקית על שם סנט. אמברוזיו, שחודשה במאה השמונה עשרה, ושרידי בית הקומראה לומברדיה. שרידים של חומות העיר העתיקה, וארמון הדוכס מהתקופה הלומברדית.

הקו התיכנוני שעיצה מרצ’לו פיאצ’נטיני , היה ברוח האידיאולוגיה והארכיטקטורה הפשיסטית – הכוונה המקורית היתה לתכנן את הכיכר תכנון פונקציונלי וראציונאלי אך עד מהרה אלמנטים של ראוותנות ובעיקר כדי לשרת את הפרופגנדה של מוסוליני ופולחן האישיות שלו – הוספו לכיכר.

הרהבתנות – ה”פונקציונלית” מצאה ביטויה בבנין המוסד לביטוח לאומי שהוקם במקום כגורד השחקים הראשון באיטליה בן 15 קומות בגובה של 57 מטר שחלש על הכיכר:

רב הקומות של המוסד לביטוח לאומי הפשיסטי בתכנון האדריכל פיאצ’נטיני

מול בנין הביטוח הלאומי הדומיננטי, נבנה “מגדל המהפכה” עם השעון ותבליט בולט של הדוצ’ה רוכב על סוסו – שנקבע במרכז מגדל המהפכה:

מגדל המהפכה – במסגרת האדומה – מוסוליני על סוסו

תבליט – מוסוליני רוכב על סוסו

כמו כן הותקנה בכיכר במת-נאומים מעוצבת ומפוסלת, שנועדה לשמש את הדוצ’ה בנאומיו:

במת נואמים בכיכר העיר ברשיה

כפי שניתן לראות גם בסרטון שיוצג להלן, בניטו מוסוליני, אכן נשא מעל במה זו את נאום חנוכת הכיכר במלאת 10 שנים למשטר הפשיסטי באיטליה.

6. הפסל : Bigio = The Fascist era

אך גולת הכותרת בכיכר היתה הפסל שהוזמן מארטורו דאזזי שהוצב לרגלי גורד השחקים של הביטוח הלאומי – זו תהייה יצירת חייו של דאזזי – השם הרשמי שניתן לפסל היה “העידן הפשיסטי” “The Fascist era” אך הקהל כינה אותו Bigio [ אפור ] וזה כיוון שגוש השיש מקררארה שממנו חצב דאזזי את פסלו – שבא לסמל את העידן הפשיסטי – בדמותו של נער צעיר, גדל מימדים, שרירי, נחרץ במבטו מתנשא על סביבתו ומשדר עוצמה גבורה כח ושלטון – היה שיש אפור !

פסלו של ארטורו דאזזי – “העידן הפשיסטי” [ ביג’יו ] בכיכר ויטוריה בברשיה

לדעתם של מבקרים רבים את המודל ליצירת הענק הפשיסטי לכיכר הנצחון בברשיה שאב ארטורו דאצי מדמותו של צעיר [ שהיה בפועל סוציאליסט ] מהעיירה “פורטה דאי מארמי” ששימש עבורו מודל ליצירת הפסל:

המודל – והפסל

אך ניתן בהחלט להציב לצד הפסל שני תצלומים אופיניים של הדוצ’ה – בניטו מוסוליני, המנפח את חזהו בנסיון לשדר עוצמה וכח – ויתכן כי תדמית זו הובילה את ארטורו דאזזי ליצירת הפסל,

בניטו מוסוליני כ”מודל” ל פסל ה”עידן-הפשיסטי” ?

להלן סרטון המורכב משני חלקים:

החלק הראשון הינו קטע פרופגנגדה פשיסטי המתאר את חנוכת הפסל של ארטורו דאזזי בכיכר הנצחון בברשיה ביום 1.בנובמבר 1932 – במעמד חגיגות העשור לכינון המשטר הפשיסטי באיטליה.

חלקו השני של הסרטון הוא מנגינת ההמנון הפשיסטי Giovanezza = “נעורים” בליווי תצלומים שהוספו על ידי… ומומלץ לעקוב אחד הסרט עד לסופו !

כדי להקל על הבנת נאומו של בניטו מוסוליני, ביום 1 בנובמבר 1932 נזקקתי לעזרתו האדיבה ולידענותו של ד”ר אנדריאה ארמני מניו יורק, Andrea Armeni, NY ואני מנצל הזדמנות זו על מנת להודות לו מקרב לב על סיועו הרב בתרגום הנאום מאיטלקית לאנגלית:

To facilitate understanding of Benito Mussolini’s speech, on November 1, 1932, I needed the kind help and knowledge of Dr. Andrea Armeni, NY and I take this opportunity to thank him heartily for his great assistance in translating the speaeh from Italian to English:

“People, and the city of the Ten Days, Black shirts, and proud “Squadristi della Vigilia“ from Brescia:

I have come here among you, first of all, to check the temperature of your faith, and I find that yours burns strong, which I had never doubted.

Four years ago the Podestà [governor] of Brescia presented to me a development plan for the center of your city. He promised he would have carried it through, and I promised that I would have come here for the opening ceremony.

See, here I am, I kept my promise. And I praise your leaders, who have shown courage and audacity, especially in these trying times.

I also wanted to come back among you because Brescia is tied to the story of my life and I deem one of the most important dates, perhaps the most important of my existence, the one that reminds me of the day that I left, as a simple Bersagliere [infantryman], for the war front. These Italian piazzas, simmering with enthusiasm, are a unique show to behold in the history of contemporary humanity.

One can no longer say that small, limited minorities are gathered around the pennants and symbols of fascism. One can state solemnly in front of the world that around the symbols of fascism stands gathered, tightly, in agreement, and decidedly, the entirety of the Italian people.

I desire that you bring with you everywhere this scream of your passion and the most firm conviction that the greatest destiny for Italy stands firmly in our hands and in the rising future of the invincible fascist revolution.”

קישור ישיר לוידאו

כאן התרגום מאנגלית לעברית , שנעשה על ידי, של נאום מוסוליני בכיכר העיר ברשיה ביום 1 בנובמבר 1932 לרגל חנוכת הכיכר והפסל של ארטורו דאזזי – ,העידן הפשיסטי” – במלאת עשר שנים לשלטון הפשיסטי באיטליה:

“אנשים ובני העיר, אנשי החולצות-שחורות, ו”פלוגות הכח-הפשיסטי” הגאים מברשיה…

הגעתי לכאן אליכם, קודם כל, כדי לבחון את להט אמונתכם, ואני מגלה כי אמונתכם בדרך לוהטת, דבר שמעולם לא פקפקתי בו.

לפני ארבע שנים הציג בפני מושל-ברשיה תוכנית לפיתוח מרכז העיר שלכם. הוא הבטיח להגשים את התוכנית, ואני הבטחתי שאגיע למעמד הפתיחה החגגי.

והנה, ראו, אני כאן, מקיים את הבטחתי, אני משבח את המנהיגים שלכם, שהפגינו אומץ ותעוזה, במיוחד בזמנים מורכבים אלו.

רציתי גם לחזור אליכם, כיוון שברשיה קשורה לסיפור חיי, ואני נזכר באחד התאריכים החשובים ביותר, אולי החשוב ביותר של חיי, זה היום שעזבתי כחיל פשוט בחיל הרגלים, לחזית המלחמה. הפיאצות האיטלקיות הללו, המבעבעות בהתלהבות, הן מופע ייחודי לצפייה בתולדות האנושות של ימינו אלה.

אין מקום יותר לאמר כי מיעוט מצומצם ומוגבל נאסף סביב דגלי וסמלי הפשיזם. אפשר לקבוע בחגיגיות לנוכח פני העולם כי סביב סמלי הפשיזם עומדים כאיש-אחד, בחוזקה, בהסכמה ובהחלטיות מכלול העם האיטלקי.

אני מאחל שתשאו אתכם, לכל מקום את ההקריאה ואת התשוקה ואת האמונה הכי נחרצת שגורלה הגדול ביותר לאיטליה, מסור בידינו האיתנות ובעתיד העולה של המהפכה הפשיסטית הבלתי מנוצחת.”

כפי שניתן לראות בתחלית הסרטון – מוסוליני עובר בחטף ליד פסלו של דאזזי – ולפי עדותו של דאזזי הדוצ’ה העיר העיר “הוא אכן חזק”. ארטורו דאזזי ששמע את דברים אלא, נמלא גאווה ואמר לסובבים אותו:

“מבחינתי השגתי את מטרתי. הם יכולים אפילו להסיר את הפסל”.

בתקופה הפשיסטית עמד הפסל בכיכר ומשך תשומת לב רבה:

פסל ה”ביג’יו” – “העידן-הפשיסטי” בתקופה הפשיסטית

פסל ה”ביג’יו” – “העידן-הפשיסטי” בתקופה הפשיסטית

אלא שלא לעולם חוסן:

ב 1945 עם נפילת המשטר הפשיסטי באיטליה החליטו שלטונות העיר להסיר את הפסל שסימל עבורה את המשטר שהופל.

ומאז ועד היום מאופסן הפסל שהוסר במחסני עיריית ברשייה

במקומו של הפסל הוצב בסמוך למזרקה בכיכר העיר פסל אבסטרקטי:

הפסל האבסטרקטי מימין בהשוואה לפסל שהוסר

בביקור שערכתי בכיכר העיר ברשיה ביום 11.10.2019 בשעות הערב, יכולתי לצלם את התצלום הבא – בו נראה הפסל האבסטקטי בכיכר העיר.

כיכר העיר בברשיה – 11.10.2019 – ערב

המסע בעקבותיו של ארטורו דאזזי, חשף אותי לפסל איטלקי, שחונך על ברכי המסורת האיטלקית של פיסול בשיש קררארה – שהחל דרכו כפסל ריאליסטי שהטיב לחצוב בשיש הלבן והרך דמויות ריאליסטיות של אנשים רגילים – עד שבא המשטר הפשיסטי והציף את איטליה במסרים לאומניים מיליטריסטיים ופשיסטיים, והפסל הריאליסטן נסחף בזרם הפשיסטי והפך להיות משרתו הנחרץ והנאמן של המשטר – משטר שהיטיב לפרנס אותו תקופה ארוכה – ובדומה לדמויות שעיצה הסופר אלברטו מורביה בספרו “הקונפורמיסט” או הסופר קלאוס מאן בספרו “מפיסטו” – שתיארו, כל אחד מנקודת השקפתו, כיצד אנשים מן השורה ואף אמנים בעלי כשרון – “מכרו נשמתם לשטן הפשיסטי “ והפכו להיות משרתיו:

כמו גיבוריו של מורביה וקלאוס מאן – גם ארטורו גאזזי היה לקונפורמיסט שמכר נשמתו למשטר הפשיסטי.

עם מטען ידע זה, יכול אני לחזור עתה לפסל שעיצב ארטורו דאזזי והעניק בשנת 1938 לעיירה בה התגוררה משנת 1925 – והוא מוצב עד היום בכיכר העיירה “פורטה דאי מארמי” – בה חשף, תומאס מאן את ניצניו של הפשיזם בביקורו הקצר בעיירה בספטמבר 1926

____________

המשך בפוסט:

[07.4.4] מסע ומסה בעקבות ת.מאן -פשר הפסל Vittoria בפורטה דאי מארמי