תומאס מאן ליד הגרמופון

תומאס מאן כותב בספרו “הר הקסמים” בפרק “המנצח בניגינות” על יצירה שאמנם אין הוא מזכיר אותה בשמה המפורש אך נותן בה סימנים שאין לטעות בהם: כוונתו הברורה היא ליצירתו של דביוסי: “מנוחת אחר הצהריים של פאון”. הדברים כה ברורים שאין טעם להביא את הסימנים בתוך הטקסט המצביעים על כך – כל מי שמכיר את היצירה ואת דביוסי ואת הרקע לכתיבתה – יבחין בהם ללא כל קושי. 

למניעת כל ספק הוא קורא להנס קאסטורפ ה”חולם” “הפאון הצעיר”  

תומאס מאן, הסופר שאזנו היתה כרויה למוזיקה במהלך כל חייו והוא נתן לה ביטויים רבים במכלול יצירותיו, מצליח – בקטע שיצוטט להלן, לתמצת את חווית האזנה ליצירתו של דביוסי. נראה כי בכשרונו כי רב הוא מצליח “להשמיע” לנו את המוזיקה של דביוסי. 

הקשר הדברים בספר הוא אותו גרמופון שההנהלה מביאה ל”ברגהוף” כדי שהמתרפאים ממחלת השחפת חשוכת-המרפא, יוכלו להנות ממוזיקה על גבי תקליטים. הנס קאסטורפ מונה להיות מעין מנהל ומפעיל את אותו גרמופון, דבר שהעניק לו שעות האזנה רבות למוזיקה, וכאן בפרק זה שכותרתו “המנצח על הנגינות” מפרט תומאס מאן את היצירות המנוגנות באותם תקליטים ישנים נושנים. 

אחד מהם הוא התקליט ועליו היצירה המתוארת בזאת: 

מותר לאמר – מילים [ של מלרמה] שהולידו מוזיקה ; ומוזיקה של דביוסי שהולידה מילים [ של תומאס מאן ]… 

“[ קאסטורפ – ו’ ] רגיל היה למצוא נופש מבלהותיה והתפעלויותיה אצל פרשיה אחרת, שהיתה קצרה, אבל בעלת קסם מרוכז, – שליווה הרבה יותר מן הראשונה לפי תוכנה, – אידיליה, אבל אידיליה ערומה, המצויירת ומעוצבת באמצעיה המצומצמים והמסובכים כאחד של אמנות חדישה ביותר. זה היה חיבור תזמורתי טהור, בלי שירה, פריליוד סימפוני ממקור צרפתי, הערוך בשביל מנגנון קטן ביחס לתנאי התקופה, אבל בה בשעה מטופל בכל סממני טכניקת הצלילים המודרנית ומכוון בהצלחה לכך, שיארוג את קורי החלום על נשמת המאזין. 

 חלומו של הנס קסטורפ בשעת שמיעתו היה זה: 

הוא שכב אפרקדן בשדה זרוע כוכבי פרחים מגוונים ומזהיר בזוהר החמה, תל-עפר קטן למראשותיו, ברכו האחת מזדקפת למעלה והשנייה מקיפה אותה, – אלא שרגליו רגלי צפיר-עזים. 

אצבעותיו פרטו – לשם תענוגו בלבד, מכיוון שבדידותו-בשדה היתה מוחלטת, – על כלי נשיפה מעץ שהחזיק בפיו, או כלרניתה או חליל-רועים, שממנו הפיק טונים שליווים-מאנפפים: קול אחר קול, כשם שעלו לרצונם, אבל בכל זאת בצירוף נעים-לאוזן, וכן עלה קול החליל השקט אל הרקיע הכחול-העמוק, שתחתיו התנוצצה בשמש עלוותה העדינה של אילנות בודדים, כגון המילה והשדר, שהרוח טילטלה קלילות את עליהם. והנה, לא זמן רב נשאר קול-חלילו  החולמני והמשוחרר בחצי-מילודיותו – קול יחיד בבדידותו. זמזום החרקים באויר החם-קיצי מעל לדשא, וכן קרני-השמש עצמן, הרוח הקלילה, נפנוף האמירים, התנוצצות העלים,- כל תנועתו הענוגה של שלום-הקיץ מסביב נהפכה לתערובת-צלילים, שנתנה בקולות חלילו הטיפשיים משמעות הרמונית הולכת ומתחלפת הולכת ומפתיעה יותר. הליווי הסימפוני – יש ונסוג ונאלם: אבל הנס בעל רגלי צפיר-העיזים נשף והמשיך, ועורר בחד-גוניותם הנאיבית של משחקו את קסם-הצלילים המגוון והמובחר שבטבע, שהגיע לבסוף – לאחר הפסקה נוספת – תוך כדי התעלות מתוקה מכוח-עצמו, על ידי הצטרפות צלילי-אינסטרומנטים חדשים ונעלים יותר זה אחר זה, עד לידי מלוא הרוויה שנעדר עד כה: אבל אך לכהרף-עין ביעף, שסיפוקו המאושר ורב העדנה נשא בקרבו את הנצח.

הפאון הצעיר ## וכאן מסגיר תומאס מאן את השם המפורש של היצירה עליה הוא רומז רמזים שאינם מותירים מקום לספק, היה מאושר עד מאד בכר הדשא הקיצי שלו. כאן לא נשמעה קריאת “הצטדק!” ולא היתה אחריות ולא גזר דין צבאי של כוהנים על מי ששכח את הכבוד ואבד אותו. כאן שלטה השיכחה עצמה, הדממה המאושרת, תום-חדלון-הזמן: זו היתה ההוללות גופא עם מצפון נקי,  האפותיאוזה המאווה של שלילת כל הכוח המעורר לפעלתנות אשר במערב והרגעת הרוח היוצאת מכאן העלתה את ערך התקליט על פני רבים אחרים בעיני המוזיקאי הער בשעות-הלילה.   

{ תומאס מאן “הר הקסמים” חלק ב’ עמ’ 279-280 }   

___________________

______________________________

06.3 הר הקסמים – קריאות ופרשנות

______________________________

.

.

.