.

.

שער-ברנדנבורג – סמלה של ברלין – עבר/הווה

,

כמו כל מסע¹ הראוי לשמו, גם מסה זו² בת אלף המילים… תתחיל בארבע מילים שחוברו להן יחדיו:

 

ברלין * 2018 * עבר * הווה

 

– שאף תשמשנה ככותרת כללית לסדרת מסות-אישיות-זו, בה אשתף את הקוראים בהרהורים ותובנות שתנסנה לסכם את שהותי כאן ;    

משא³ שאינו מן הקלים, אך ראוי להיכתב ומבקש לפרוץ ולהיאמר ;

.

.

.

.

 

בסופו של חודש ספטמבר שנת 2018, מצאתי עצמי עומד בסופו של רחוב אוגוסט [ הוא “אוגוסט-שטראסה” שבברלין ] – בפתח אחד הבתים, שלמראה קירותיו המתקלפים ויושנו הרב, נדמה בעיני כאחד הבתים, שהפצצות שהומטרו על ברלין הנכבשת באביב 1945, החטיאו אותו, והוא ממעט הבתים ששרדו את חורבנה של ברלין, עם נפילת “הרייך בן אלף השנים”….

כתובת זו תשמש  לי כ”מקום” כהפלגתו רווית אדי האלכוהול, של השיכור מרמלדוב, אביה של סוניה, שכבר ירדה לזנות כדי לממן את שתייתו, הנושא את “נאום-הגילופין” שלו, בפני השיכורים-יושבי-הבטל בבית המרזח העלוב, אליו יורדים [ תרתי משמע ] כמה וכמה מדרגות, ב”סנאיה-פלושאד”  – אשר בסנקט-פטרסבורג של פיודור דוסטוייבסקי.

 

אותה “Sennaya Ploshchad” תשמש כרקע ותפאורה לעלילת ה“חטא וענשו” -שדוסטוייבסקי עשאה כאחת ה”נפשות” הפועלות את פעולתן על גורל הדמויות המאכלסות את  הרומאן המפורסם ורב ההשפעה שלו ^##

 “נאום המקום” מפיו  של מרמלדוב-השיכור, רוחש סארקאזם אך בה בשעה נוקב ומר כלענה, ונדמה כי דוסטוייבסקי הלך כאן בעקבות התחבולה הספרותית שוויליאם שייקספיר, אהב להזקק לה, כשהוא “מגניב” לתוך נאומיהם של השוטים, הטפשים-כביבול והשיכורים, מחשבות מעמיקות ומסרים חשובים. כך אני מציע לקרוא את “נאום-המקום” מפיו של מרמלדוב:

” והרי צריך להיות כך שכל אדם יוכל לפחות ללכת לאיזה מקום. כי על כן קורה שיש לך שעה כזאת שאתה מוכרח ללכת למקום כל שהוא….”⁴

 

.

 

 

 

.

 

“אוגוסט-שטראסה” שוכן במזרחה של ברלין, בשכונה המתקראת  Mitte [ כלומר: “מרכז” ]  ] כשממעל צופיה ובוחנת עינו הפקוחה והבולשת והמנצנצת-תמיד של מגדל התצפית, שהוקם לצרכי ריגול באלכסנדר-פלאץ, ועליו הוא מטיל את צילו:

 

 מגדל הריגול לשעבר ממשיך להטיל את צילו על אלכסנדר-פלאץ

 

על מנת לנסות ולמרק את חטאי השטאזי⁵ ואת פצעי המלחמה הקרה –  כינו אותו Fernsehturm  – שמשמעו מילולית: “מגדל הרואה-לרחוק” ומוכר בפי כל כ”מגדל הטלוויזיה”, וכל מי שהפרוטה מצויה בכיסו מוזמן לשלם דמי עליה למרומי המגדל ואף לסעוד ליבו בארוחה במסעדה שיושביה סובבים סביב צירו של המגדל ב 360 מעלות ומראות ברלין, סביב סביב, נעים ונגלים לעיניהם לתפארה.

חייל מזרח-גרמני “משתעשע” בכדור הענק שבראש המגדל

.

.

הבחירה באיזור אלכסנדר-פלאץ לקבוע בו את “המקום” לתקופת שהותי בברלין הוכתבה ממטרת מסעי זה לברלין:

הגעתי לברלין כדי לשפר את ידיעותי ושליטתי בשפה הגרמנית ולשם כך נרשמתי לקורס מתאים במכון-גיתה בברלין Goethe-Institute השוכן במרחק קצר מאלכסנדר-פלאץ, לכן שמחתי כאשר מצאתי לי חדר קטן [ בלא גזוסטרא…] מהלך רגלי של דקות אחדות ממקום לימודי בפאתי אלכסנדר פלאץ, ומידי בוקר צועד אני מאוגוסטשטראסה למכון-גיתה, בדרכים שונות כדי להכיר את סביבות ה”מקום” ומקדיש שעות רבות כל יום להתמודדות עם ההבדלים בין Dativ  ו- Akkusativ ושאר מעקשיה של השפה הגרמנית.

 

.

.

מכיוון שאיני ראשון המגיעים ומזוודת-מסע בידם לצרור בה את מעט מטלטילהם, למטרופוליס ושמה “ברלין” ארשה לעצמי, מפעם לפעם, להעזר בעדותם של הקודמים לי בבואם לעיר הגדולה –  ולנסות לצעוד איתם ואחרי עקבותיהם ברחובותיה ובמוסדותיה, ולנסות לפענח דרכם או באמצעותם את החידות, המיסתורין, האימה והשאלות שעדיין מנסרות בחלל הנפש, ביחס לעיר שכונתה “בבל שעל נהר השפרה”… 

 

שמואל יוסף טשאטשקיס הוא ש”י עגנון

וראשון שבהם יהיה מיודענו שמואל יוסף עגנון, שכפי שמלמדנו  סיפורו  “עד הנה” נתייסר ביסורי מציאת “חדר בברלין” כדי שישמש לו כ”מקום”

 

 ביום 28.10.1912 עזב עגנון את יפו-יפת-הימים, הפרובינציה הזערורית בפאתי האימפריה העותומנית המתפוררת, ושם פעמיו ברלינה, כדי לרכוש דעת ולהרחיב אופקים וכדי ל”ממש עצמו כאיש וכאמן”⁶ , ומאז… היה חוזר ומעלה את עיירתו שכוחת האל, שבפאתי האימפריה ההבסבורגית, המתפוררת אף היא, בין בשמה המקורי “ביטשאטש היא בוטשאטש”⁷ ובין בשיבוש המכוון של שמה כאשר כינה אותה “שבוש” ברבים מסיפוריו שנכתבו לאחר תקופת חייו במטרופולין ברלין, ואף כשחזר ועלה לארץ-ישראל והתיישב בתלפיות, שבפאתי ירושלים.  

בעת שהותו בברלין, התעקש, כעדותו של ידידו פרופ’ גרשום שלום, להקרא “טשאטשקיס”⁸:

“הוא היה מקפיד מאוד על הפרדה גמורה בין הסופר לאיש, וסימן לדבר שמיחה מיד כאשר פנית אליו בשם עגנון “שמי טשאטשקיס” – היה מתקן אותי וכששאלתיו , מדוע אינו רוצה     להקרא בשם עגנון היה משיב כי עגנון הוא אמנם שם יפה מבחינה ספרותית אך מה תועלת בו אם אינו נמצא בספרים הקדושים, ואילו טשאטשקיס (בצורת ששקיס) נזכר בפירוש בין השמות הקדושים בספר רזיאל המלאך”

 

עיון קצר במילון ממוחשב “יידי-עברי” מאת ד”ר דומינסקי שושנה ילמד כי שם המשפחה אליה נולד הסופר שמואל יוסף – ועליו שמר בברלין  בקנאות:  “טשאטשקעס” – משמעו מילולית ביידיש “צעצועים” ….

 

את סיפורו שהחל תחת הכותרת “בימות המלחמה” ונסתיים בכותרת “עד הנה” פותח המספר במעין “וידוי” בלשון עגנונית אופיינית:

 

“בימות המלחמה הגדולה דרתי במערבה של ברלין, בפנסיון קטן ברחוב הפאסיונים מצאתי לי חדר וגזוסטרא . קטן היה חדרי , כיוצא בו הגזוסטרא, אבל אדם שכמותי שיודע לצמצם עצמו מוצא בהם דירה. כל הימים שדרתי שם לא סחתי לא עם בעלת הבית ולא עם דיירי הבית” (( שמואל יוסף עגנון – כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון – כרך שביעי –  הוצאת שוקן  – עד הנה – בעמוד ה))

למקרא פיסקת פתיחה זו, ובייחוד הגילוי העצמי של המספר המעיד על עצמו שהוא יודע לצמצם עצמו ואף שהחדר שמצא קטן – הוא מוצא בהם ( בחדר ובגזוסטרא ) “דירה” – כלומר מקום לדור בו- המשמענו, לכאורה, שביעות רצון וסיפוק שהנה קם והתגשם “נאום-הגילופין”ו של מרמלדוב,  ושנמצא לו ויש לו, למספר “מקום” להיות בו.

אך אם לשפוט לפי קנה המידה שהציע בשעתו עמוס עוז בספרו: “מתחילים סיפור” , בו ביקש לשכנע את הקוראים כי “פתיחת סיפור היא כמעט תמיד התקשרות חוזית בין הכותב לבין הקורא” – הרי “החוזה” שבו התקשר עגנון עם קוראיו הופר במו-ידיו, מיד בעמוד הבא של הסיפור, כאשר מסכת נדודיו של המספר – ( קודם הנפשיים ואחר כך הפיזיים ) מתחילה לייסרו  – ועד מהרה יסתבר לקורא כי החדר אינו חדר והמקום אינו מקום והמספר הוא בפועל “תלוש” ו”נע-ונד” חסר מקום וחסר בית וחסר חדר משל עצמו  ואף חלומה הפמינסטי של וירג’יניה וולף ל“חדר משלך” – נשחק מתחת רגליו – והמספר העגנוני מדווח:

“משחזרו ימות האביב ( דווקא באביב !! – ו’) התחיל חדרי מתמעט והולך, שחציו שרוי בחשיכה וחציו אכלה  אותו הצינה, שמעולם לא ראה פני חמה, לא כך רגילים מספרי אגדות לומר, אף החמה אינה אוהבת לדור בחשיכה לפיכך מנעה אותו מחדרי” (( עד הנה עמוד ו))

ומעתה ואילך יתחיל תהליך שימצא ביטויו הפיזי בשימוש אובססיבי של עגנון בתיבה “חדר”, וכמעט בכל אחד ממאה ששים וחמישה עמודי הספר ימצא הקורא הקפדן את התיבה “חדר” על נגזרותיההשונות ; המספר הנאלץ לנטוש את חדרו שברחוב הפאסיונים בברלין ועוקר לליפציג [ משום עינייני ספרים…]⁹  ואחר כך חוזר לברלין והנה חדרו תפוס על ידי בן המשפחה שחזר כהלום קרב [ עגנון מכנה אותו “גולם-אדם” ] מהמלחמה והמספר נאלץ  לדחוק עצמו ו”לקפל” עצמו ולהצטמצם ולהעביר את שארית  הלילה “בתוך האמבטי”¹⁰ עד שיכתוב הוא עצמו את “נאום-מרמלדוב” שלו בלשון עגנונית אופיינית:

“עצם הענין כך הוא. זה העולם גדול ורחב ידיים וארצות הרבה יש בו ובכל ארץ וארץ אתה מוצא כרכים ועיירות, בתים וחדרים, ויש שאדם אחד דר בבתים הרבה ויש שבני אדם הרבה דרים בחדר אחד. ואנחנו נספר מעשה אדם שאין לו לא בית ולא חדר, שהמקום שהיה לו הניח והמקום שמצא לו נשמט מידו ובכן מהלך הוא ממקום למקום ומבקש לו מקום.

מהלך לו אותו אדם מרובע לרובע ומרחוב לרחוב ומבית לבית ומבקש חדר. מרתיק על פתחי בתים והם נפתחים, ונשים יוצאות ומראות לו חדר, ויש שבעלת הבית מסבירה פנים ואין החדר מסביר פנים ויש שהחדר מסביר פנים  ואין בעלת הבית מסבירה פנים. עומד לו אדם ושואל עצמו על מה יוותר על הארת פנים של זו או על הארת פנים של זה. לבסוף מפקיד הוא את תוחלתו בחדרים אחרים ובין חדר לחדר רגליו מהתלות בו ומביאות אותו לחדר שכבר נתעסק בו….”¹¹

 

 

 

.

.

רוב המבקרים שעסקו בסיפור “עד הנה” מצאו להדגיש כי הרקע לסיפור הוא הביוגרפיה האישית של עגנון שהכול יודעים כי לאחר שעלה לארץ ישראל בשנת 1908 קם ונסע בשנת 1912 לגרמניה ושהה בה עד לשנת 1924 ואז שב לארץ.

אלא שלמגינת הלב המבקרים סברו כי אכן ההוויה של הנדודים מדירה לדירה והחיפושים הנואשים אחר חדר – המפורטים עד לעייפה ב”עד הנה”, מתארים את מציאות חייו של עגנון בברלין, מה גם שעגנון מיטיב לתאר כמה ממוראות וסבל המלחמה שעבר על חיילים ש”שפר עליהם גורלם” והם “זכו” ושבו מן החזית כשהם קצוצי איברים ונכים ומושפלים.

סיפורו של עגנון שהחל תחת הכותרת “בימות המלחמה” שמצופה היה שיערוך בו דין ודברים עמוק עם ההתרחשות הרת הגורל, לה היה עד בעת שהותו בברלין בימות מלחמת העולם הראשונה,  נושא זה הולך ומתמוסס תחת עטו ופלפולי לשונו של עגנון, והוא נגרר, לדעתי, לענינים משניים, והופך סיפור שיכול היה להיות סיפור בעל חשיבות לסיפור שאפילו, מבקרו המובהק והאוהד של עגנון, ברוך קורצוויל, כתב עליו, סמוך לאחר פרסומו, בחודש ספטמבר 1952 כי:

 “כל הסיפור עושה רושם פרגמנטרי, רשימות כאיל והרחבה אפית של מוטיבים מתוך  “ספר המעשים” ומשהו חסר”

ולאחר מכן משחזר בו מביקורתו השלילית לא מצא ברוך קורצוויל להסביר מה אירע בין ספטמבר 1952 לבין דצמבר אותה שנה עת החל לפתע משבח סיפור זה…

גם נסיבות שינוי שמו של הסיפור והמרת הכותרת המבטיחה “בימות המלחמה” לכותרת אפרורית וחסרת צבע כגון “עד הנה” וההסבר שמצטט הביוגראף  דן לאור את עגנון ש”צירף “עוד פיסקה בה ביאר לקוראיו מדוע קרא לסיפור ולספר כפי שקרא – אף שלכותרת זו לא היתה זיקה לתוכן הדברים עצמם:

“ומשום שמצאוני בינתיים צרות רבות ורעות ויצאתי מהן” כותב עגנון, ברמזו על התקף הלב שפקד אותו, “קראתי לספרי עד הנה, לשון הודיה על העבר ולשון של תפילה על להבא, כמו שאנו אומרים בברכת השיר. עד הנה עזרונו  רחמיך ולא עזבונו חסדייך יי אלוקינו ואל תטשנו יי אלוהינו לנצחי” – את השם המקורי שייעד לסיפור עוד בימים שכתב אותו בטבריה – הוא קרא לו אז “בימות המלחמה” – החליט לכן לגנוז”¹² :

סיפור שהחל ככל הנראה בכוונה להתמודד עם מוראות המלחמה הופך תחת עטו של עגנון לסיפור אישי נרקיסיסטי העוסק בתחושת “העדר-המקום”,  חוויה אישית טראומטית  שליוותה את עגנון מאז השרפה בביתו בבאד-הומבורג בשנת 1924 ועד לעת כתיבת הסיפור “עד הנה” בטבריה בשנת 1949-50 ופרסומו בשנת 1952.

 

מותר להניח כי המעברים שעבר עגנון בין דירות שכורות בברלין – והוא סופר צעיר כבן 24 שנה בבואו לברלין ועד תום המלחמה ב1918 כשהיה בן כבן 30 לא החדירו בו את תחושת “העדר המקום” לה נתן ביטוי בסיפור “עד-הנה”.

סכנת המלחמה והגיוס לצבא הגרמני שריחפה מעל ראשו – שלצורך התחמקות ממנה פעל נמרצות ל”החלות” את עצמו ולפגוע בבריאותו ( לימים יקראו לתופעה זו בצה”ל “להוריד- פרופיל” ) העסיקו אותו יותר מאשר המעבר מחדר שכור אחד לשני, כשהוא רווק בודד חסר רכוש ורהיטים ו”קל-תנועה”.

דומה כי המשבר הקיומי הקשור בהשמטות הקרקע מתחת לרגליו היה אסון שריפת הבית בשנת 1924 והוא כבר כבן 36 שנה, נשוי ואב לבן ובת ובעלים של ספריה גדולה ובעלים של כתבי יד ספרותיים עליהם עמל ימים ולילות וכל אלה עלו בלהבות כשהוא עצמו מאושפז בבית חולים ואשתו וילדיו הקטנים ניצלו מן הלהבות שאחזו בבית בו גרו.

 

עגנון ראה בארוע טראומטי זה “אות” והחליט לחזור ולעלות לארץ-ישראל ולהתיישב בירושלים.

אלא שמאז שעלה לארץ תחושת “העדר המקום”, כמו רדפה אותו כגזרת גורל.

 

אציין כאן (בתמצית ובראשי פרקים בלבד) את האירועים המצביעים לדעתי על העמקתה של תחושה “העדר-המקום” אצל עגנון, האיש והסופר הכותב את “עד הנה”:

 

•       בחודש אוקטובר 1924 עגנון חזר לארץ ;
• עגנון התגורר בירושלים בשכירות בדירת גרינהוט ברחוב הידוע כיום בשם רחוב שמאי ;
• בנובמבר 1925 הגיעו אשתו וילדיו והצטרפו אליו לדירה השכורה בירושלים;
• ביום 11.7.1927 ארעה רעידת אדמה בירושלים והדירה בה התגורר עגנון נהרסה ;
• בעקבות הרעש עברה המשפחה לדירה שכורה בשכונת תלפיות המרוחקת
• בשנת 1929 החלו המאורעות ושכונת תלפיות הפכה להיות מסוכנת עקב התנכלויות מצד הערבים ואשתו וילדיו עברו להתגורר בבית אחותה של אשתו בחיפה ועגנון נשאר להתגורר בדירה בתלפיות;
• כשגברה הסכנה גם עגנון עזב את הדירה בתלפיות – ואז ארעה פריצה לבית ונבזזו ספריו וגם נפגעו כתבי יד ספרותיים עליהם שקד;
• ב 14 לנובמבר 1930 פרסם עגנון את “מדרש זוטא” בו “נפרד” רעיונית מחבריו עולי גרמניה ( מרטין בובר, גרשום שלום, ארנסט עקיבא סימון ואח’ – חברי “ברית-שלום”)  עקב יחסם האוהד לערבים. 
• בשנת 1931 בעקבות כספי ירושת אשתו אסתר בנה עגנון את ביתו – בתלפיות:

 

 

 בית עגנון בתלפיות – 1931

 

• על בית זה יכתוב עגנון:

“בניתי לי בית , אף עשיתי לי גן ונטעתי בו עץ וישבתי עם אשתי וילדי כחפץ צורנו-יוצרנו, עתים בהשקט ובמנוחה ועתים בפחד ורעדה מפני חרב המדבר שנתנופפה בעברת זעמה על כל יושבי ארץ קדשנו”

[ …]

“בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי , כנגד מקום המקדש בניתיו כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב שעדיין לא נבנה”

[ …]

“שכונה הנמצאת בערפה של מדבר, מהלך שעה אחת מן העיר ועדיין כל הארץ כמדבר היתה לא היו כבישים ולא שום סימן של חיים, תושביה ממהרים ויוצאים לגניהם והורגים נחשים ועקרבים ומנכשים קוצים”

(שמואל יוסף עגנון – האש והעצים)

 

• ובאתר “ויקיפדיה” מצאנו כתוב בקשר לבית זה:

“לבית החדש שנבנה בתלפיות מראה מבצרי וסגור, חלונות הברזל מסורגים וחלקם נראים כחרכי ירי. הבית בנוי בסגנון מודרני, בקוים ישרים ובמראה קובייתי, והוא מצופה בטיח ולא באבן, בדומה לרוב הבתים בתלפיות, אך בשונה מרוב הבתים בירושלים. ממכתבים ששלח עגנון לרעייתו אסתר (כמופיע בקובץ ‘אסתרליין יקירתי’) מתלונן הסופר על הבית, שאינו מוצא חן בעיניו, על “הרהיטים המכוערים” ועל הצבעים הלא מוצלחים שבחר קורנברג לאריחי הרצפה וצבע הקירות: “…ודאי כתב לך ברין  שקורנברג צבע את הבית בצבע נורא ומגוחך. כנראה נצטרך חצי שנה להתבייש בפנינו ובפני האורחים מחמת צבע הבית.”

 

• ועוד מצאנו כתוב בויקיפדיה:

“מיקומה של תלפיות על סְפר המדבר, בסמוך לכפרים ערביים רבים, עמדה בעוכריה עם פרוץ מאורעות תרפ”ט בשנת 1929. תלפיות הותקפה, ורבים מבתיה נבזזו והועלו באש. אף על פי שהשכונה שוקמה לאחר מכן, הפופולריות והאטרקטיביות שלה ירדו פלאים, וכמעט שלא הגיעו אליה מתיישבים חדשים. עם זאת, דמי השכירות בשכונה, היו גבוהים ביחס לשכונות אחרות בפריפריה של ירושלים.

• במאורעות תרצ”ו-תרצ”ט שהתחילו באפריל 1936, הותקפה השכונה מספר פעמים, אך בזכות מערך ההגנה בה לא הצליחו הפורעים לחדור לשכונה. עד סוף תקופת המנדט לא ידעה השכונה שקט, דבר שהביא לדעיכתה ולגניזת חלום “העיר הקטנה”, מה שהותיר את תלפיות כלא-יותר משכונה קטנה בדרומה של ירושלים.

 

• על מצבה העגום של שכונת תלפיות מעיד עגנון עצמו בסיפורו “הסימן”:

“עמדה השכונה מלהיבנות, ולא היה בידי יושביה לפתוח לא בית ספר ולא סניף של דואר ולא בית מרקחת ולא שום מוסד שאנשים מן היישוב נזקקים לו, חוץ משתיים-שלוש חנויות, שכל אחת מיותרת הייתה מחמת חברתה. קשה מזה בשעת הפורענויות. הואיל ועמה היו מועטים, לא יכלו לעמוד בפני האויב, לא בפרעות של שנת תרפ”ט ולא במלחמת החירות, ובין הפרעות ומלחמת החירות – בימי המהומות והשערוריות שהתחילו בשנת תרצ”ו ונמשכו עד לתחילת ימי המלחמה השנייה. כבושים היו בין האויבים ולא העיז אדם לצאת יחידי. “

• גם במלחמת השחרור הותקפה השכונה ועגנון היה צריך לפנות את ביתו – ומשתמו הקרבות ועל מנת לנוח ממהומת וקשיי המלחמה ארז חפציו ונסע לטבריה.

 

נדמה לי כי בבואנו לקרוא את סיפורו זה של עגנון – שהוא ללא ספק בעל יסודות אוטוביוגרפיים רבים – איננו יכולים להתעלם ממסכת היסורים של “העדר-מקום” שעברה על עגנון מאז שריפת ביתו בשנת 1924 ועד שנסע לטבריה – בנסיבות שנסע ושם כתב את הסיפור:

 

.

.

.

.

נסיעת עגנון לטבריה וכתיבת הסיפור “עד הנה”

 

בדצמבר 1948 נסע עגנון לטבריה החמה, והתגורר שם בשלווה ובנחת מבלי שיחסר דבר, אצל קרובי משפחת אשתו  משפחת מאירי “בקומת הקרקע של ביתם שבשכונת קריית-שמואל, הייתה דירה קטנה בת חדר אחד” ובדירה כל מה שנחוץ “תנור  נפט, מיטה, מצעים, שמיכות, שולחן כסאות מטבח מכשיר לבישול” …¹³ בעל הבית היה מנהל של “חמי טבריה” המפורסמים – ועגנון נוהג היה לרחוץ במעיינות החמים שם:

“בימים שבהם לא ירד לחמי טבריה ישב עגנון בחדר וכתב במשך רוב שעות היום . הוא כתב כמה סיפורים קטנים והמשיך לעבוד על שתי יצירות גדולות: הסיפור “בימות המלחמה” והרומן “שירה”. הסיפור בימות המלחמה התרחש בימי מלחמת העולם הראשונה – תקופה שעליה החל עגנון לכתוב דווקא בימים שלאחר מלחמת העולם השניה [….] בטבריה שקד עגנון על כתיבת סיפור בעל אורך נשימה שנסמך ברובו על נסיונו האישי בערי העורף במהלך המלחמה…” (( דן לאור בעמוד 216))

הקובץ “עד הנה” פורסם בקיץ 1952 במסגרת הכרך ה 11 של כתבי עגנון בהוצאת שוקן. ודן לאור כותב בספרו “חיי עגנון” כי בסיפור זה: 

“שחזר עגנון ברחבות ובעומק חסרי תקדים את חוויותיו מימי מלחמת העולם הראשונה. לאורך מאה ששים וחמישה עמודי הסיפור מתוארים שיטוטיו של המספר בעריה של גרמניה – בעיקר ברלין ולייפציג – וכשהתערערות סדרי חייו כמו גם המראות והאנשים הנקרים על דרכו הם עדותו לתהליך התפוררותה של הרקמה החברתית של ארץ זו בעטיה של המלחמה” (( דן לאור בעמוד 457)).

 

 

 

 

קריאה בסיפור “עד הנה” תגלה כי מועטים בו התיאורים של העיר הממשית ברלין בה נע הסופר מכתובת לכתובת. העדויות על “ברלין” הממשית הפיזית של שנות המלחמה דלים ביותר, גם תיאורי החיילים הפצועים שנתקל בהם המספר בתחנת הרכבת של לייפציג, עם כל עצמתם המצמיתה, אינם מספקים תמונה רחבה של העיר בה שהה עגנון בימי המלחמה הגדולה. רובו של הסיפור מתכנס לתוך מחשבותיו והרהוריו של המספר ובעינינים האישיים, נפשיים בעיקר,  יחסיו עם בעלת הבית ושלושת בנותיה, ועם הגברת בריגיטה שימרמן, שלפי ספרה של פרופ’ ניצה בן-דב” “אהבות לא מאושרות – תסכול אירוטי, אמנות ומוות ביצירת עגנון” בנוסף למוטיב “הבית” ובפועל העדרו – עוסק “עד הנה” בתסכולו של המספר עקב העובדה שבריגיטה שימרמן, אותה הכיר המספר כשחקנית חיננית, עוד בימי רווקותה, היא לעת הסיפור נשואה לבעלה העשיר המתפרנס מן המלחמה, הדמות הנשית הנוספת היא אלמנתו של הד”ר לוי שהותיר אחריו ספריה והמספר נוסע לעיר גרימה כדי לסייע לה בעצות בעניני הספרים שנותרו בעזבון בעלה המנוח.

אם מחפשים אחר עקבות “ריאליות” לרמזים המופיעים בסיפור “עד הנה” ניתן אולי להצביע על פרסום בעתון “דאר-היום” שיצא בירושלים ביום 1,9.1921 והמספר על העברת ספריו של הצעיר ליואי לוי שנפל חלל במלחמה הגדולה, מברלין לבית הספרים בירושלים:

 

 

 

 

 עגנון והפנסיון ברחוב הפאסיונים

 

כזכור, את הסיפור “עד הנה” פותח המספר במעין וידוי אישי….:

“בימות המלחמה הגדולה דרתי במערבה של ברלין, בפנסיון קטן ברחוב הפאסיונים מצאתי לי חדר וגזוסטרא …”

קרבת הצליל של הביטוי “פנסיון” לביטוי “פאסיון” משתלב היטב עם נטייתו המובהקת של ש”י עגנון לצירופי מילים המצטלצלות ונשמעות דומה. 

במקרה זה, אכן נמצא בברלין, במערבה של העיר רחוב הנקרא “פאסאנן-שטראסה” – לאמור רחוב הפאסיונים:

 

רחוב הפאסיונים – ברלין

 

 היכן התגורר עגנון בשהותו בברלין ?

הביוגראף המובהק של עגנון , דן לאור בספרו “חיי עגנון”,  מזכיר כמה כתובות בהן התגורר עגנון בעת שהותו בברלין : ברחוב קאנט 36 וברחוב פטסטאלוצ’י וברחוב הרדר  – כולם במערבה של העיר בשכונת שארלוטנבורג מקומות שהיו סמוכים זה לזה.

 

מפת שכונת שרלוטנבורג-ברלין בשנת 1903

 

סימנתי על המפה בצבע אדום את מקומם של שלושת הרחובות בהם התגורר עגנון – ולצידם סימנתי בצבע כחול את מקומו של רחוב הפאסיונים.

כדי להקל על הקוראים היום את הדברים להתמצא במפה סימנתי עליה בעיגול בצבע ירוק את מיקומה של כנסיית הזכרון לקיסר וילהלם :

כנסיית הזכרון לקיסר-וילהלם- בימי זהרה,

כפי שהכירה ש”י עגנון בעת שהתגורר לא הרחק ממנה

 

כנסיית הזכרון לקיסר-וילהלם – בחורבנה לאחר מלחמת העולם השניה

 

כנסיית הזכרון לקיסר-וילהלם – כיום,

המוכרת למבקרים הרבים בברלין בכינויה “הכנסיה-השבורה”

 

לא מצאתי סימוכין לכך כי עגנון עצמו אכן התגורר ברחוב הפאסיונים – אך בה במידה, אין לבוא לסופר בטענה בי המציא לגיבורו כתובת פיקטיבית. 

את הבחירה של עגנון ברחוב הפאסיונים ככתובת ה”חדר והגזוסטרא ” של המספר בסיפור “עד-הנה” ניתן לתלות בצליל הדומה שבין פנסיון ופאסיון, ואולי בהיכרות שהכיר עגנון את הרחוב, כאשר ביקר בבית הכנסת המפואר שעמד ברחוב זה עד שנהרס בליל הריסת בתי הכנסת בחודש נובמבר 1938.

 

בית הכנסת המפואר ברחוב הפאסיונים – כפי ששי עגנון הכירו

בית הכנסת ברחוב הפאסיונים לאחר שחולל בליל חילול והריסת בתי הכנסת –

על ידי הנאצים בנובמבר 1938

 

♦ 

 

 

 

_________________ 

ברלין, 7 לאוקטובר 2018,

המשך יבוא….

 

 

 

 

 

1. טיול ; סיור ; תיור ; נסיעה ; נדודים ; צעידה ; הליכה – מלון אבן שושן [↩]
2. חיבור עיוני קצר ; ספרותי-פילוֹסוֹפי ; כתוב מתוך גישה אישית – או במשמעותו הנוספת – נסיון קשה שאדם עובר או עמידתו במבחן – מלון אבן שושן [↩]
3. עומס; לחץ; מעמסה; נטל; עול; מועקה; אחריות; נשיאה; סחיבה; מטען; חזון; נבואה; כמיהה; כיסופים [↩]
4. ְְְפיודור דוסטוייבסקי “החטא וענשו“ – תרגום פטר קריקסונוב – בעמוד 31 [↩]
5.  היא המשטרה החשאית של מזרח גרמניה  [↩]
6. דן לאור-חיי עגנון – בעמוד 88 [↩]
7. עגנון – עיר ומלואה [↩]
8. כפי שפורסמו במוסף דבר לספרות ולאמנות “ימי עגנון בגרמניה” – מה 9 בדצמבר 1966 בעמוד 7  [↩]
9. והסופר והפרשן חיים באר – הקדיש לענין זה של נהיית עגנון והמספר העגנוני בן דמות הסופר אחר ספרים – מחקר שלם והוציאו בספר – -חדרים מלאי ספרים – בהוצאת מנגד תשעו [↩]
10. עד הנה – עמוד עו [↩]
11. עד הנה – בעמוד פח-פט [↩]
12. דן לאור בעמוד 458 [↩]
13. דן לאור-חיי עגנון בעמוד 412 [↩]