.

הצץ ב”הציץ ונפגע” 

______________________________________________________________________________________

ניטשה בשנותיו האחרונות לאחר ההתמוטטות – מנותק מהעולם

קישור-ישיר-לסרטון: ניטשה בסוף ימיו

_______________________________________________________________

“כשהגיע זרתוסטרה אל העיר הסמוכה, בפאת היערות, מצא שם עם רב מתגודדים בשוק: הובטח להם שיחזו במהלך על חבל.

 

וכה אמר זרתוסטרה לעם:

מלמד אני אתכם את העל-אדם. * Übermensch

 

האדם הוא דבר שיש להתגבר עליו. מה עשיתם כדי להתגבר עליו ?

כל היצורים עד כה חוללו משהו שמעל להם; ואתם רוצים להיות השפל של הגאות הגדולה הזאת, ואף מעדיפים לשוב אחור אל החיה ולא להתגבר על האדם?

מהו הקוף לאדם?
צחוק או בושה מכאיבה.
וכך ראוי שהיה האדם לעל-אדם:
צחוק או בושה מכאיבה.

אתם עברתם את הדרך מן התולעת אל  האדם, ועוד יש בכם הרבה מן התולעת.
לפנים הייתם קופים, וגם עתה האדם עודנו קוף יותר מכל קוף שהוא.
אבל גם גדול החכמים שבכם, אף הוא אינו אלא פילוג, כלאיים של צמח ורוח-רפאים.
ואולם, המצווה אני אתכם להיות רוחות- רפאים או צמחים ?

 

ראו, מלמד אני אתכם את העל-אדם ! העל-אדם הוא טעמה של הארץ.

יאמר רצונכם: יהי העל-אדם טעמה של הארץ !

 

משביע אני אתכם, אחי, שמרו אמונים לארץ ואל תאמינו למדברים באוזניכם על תקוות על-ארציות !
רוקחי רעל הם, אם ביודעין ואם שלא ביודעין.
בוז יבוזו לחיים, גוועים הם ומורעלים בעצמם, עייפה מהם  הארץ: הלוואי שיאבדו!

לפנים חיה החטא לאלוהים גדול החטאים, אבל אלוהים מת ועמו מתו גם החוטאים ההם.
עתה הדבר הנורא מכול הוא לחטוא לארץ, ואת קרביו של האחד שאין-לו-חקר להוקיר יותר מטעם הארץ!

לפנים הביטה הנפש בבוז על הגוף: ובימים ההם לא היה דבר נעלה מן הבוז הזה – הנפש ביקשה שיהיה הגוף כחוש, כעור, מורעב.
כך דימתה לה שתחמוק ממנו ומן הארץ.

הה, נפש זו היא עצמה עוד היתה כחושה, כעורה ומורעבת: והאכזריות היתה תאוותה ותענוגה !
אבל גם אתם, אחי, הגידו לי: מי מספר גופכם על נפשכם? האין נפשכם דלות וזוהמה וקורת-רוח עלובה?

אכן, נהר מזוהם הוא האדם. רק מי שים הוא יוכל לקלוט את הנהר הזה בלי להתלכלך.
ראו, מלמד אני אתכם את העל-אדם: הוא הים הזה, בו יוכל בוזכם הגדול לשקוע.

איזהו הניסיון הגדול מכולם שיכולים אתם להתנסות בו? – השעה של הבוז הגדול.
השעה שבה אפילו אושרכם יהיה לכם לגועל, הוא ותבונתכם ויושרכם עמו.

השעה שבה תאמרו:
“מה אכפת לי מאושרי! דלות הוא וזוהמה וקורת-רוח עלובה.
והלוא אושרי נועד להצדיק את עצם הקיום!”
השעה שבה תאמרו: “מה אכפת לי מתבונתי! וכי תאבה היא לדעת כמו שיתאהב הארי למזונו?
דלות היא וזוהמה וקורת-רוח עלובה !”
השעה שבה תאמרו:
“מה אכפת לי מיושרי !  עדיין לא יצאתי מגדרי בגללו, מה עייפתי מן הטוב ומן הרוע שבי ! הכול דלות וזוהמה וקורת-רוח עלובה!”
השעה שבה תאמרו: “מה אכפת לי מצדקי ! אינני רואה שהייתי לגחלת-אש. והלוא הצדיק גחלת-אש הוא!”
השעה שבה תאמרו: מה אכפת לי מרחמי, האין הרחמים הצלב שעליו מוקע מי שאוהב את בני-האדם ? והלוא רחמי אינם צליבה.”

הדיברתם כך מעודכם? הכבר זעקתם כך?

הוי, לו כבר שמעתי אתכם זועקים כך ! לא חטאכם אלא הסתפקותכם במועט היא הזועקת לשמים, קמצנותכם אפילו
בחטאכם היא הזועקת לשמים!

היכן הברק שילקוק אתכם בלשונו?
היכן השיגעון שראוי היה שיזריקוהו אל גופכם?
ראו, מלמד אני אתכם את העל-אדם: הוא הברק הזה, הוא השיגעון הזה! –

כשכילה זרתוסטרה מדברותיו, קרא אחד מן העם:

“עכשיו שמענו די על המהלך על החבל;
עכשיו תנו לנו גם לראות אותו !” וכל העם צחקו על זרתוסטרה.
אבל המהלך על החבל, שסבר שאליו הדברים מכוונים, ניגש אל מלאכתו.

——————————————————————————–

“כה אמר זרתוסטרה”, “דבר פתיחה”, קטע  יורגן ניראד ואילנה המרמן:  ניטשה מסה ומבחר מכתביו עמ’ 131-134