.

אודיסאוס מחלץ את אנשיו מ”אוכלי-הלוטוס”

השעה תשע ומשהו בבוקר, וזה עתה יצא ליאופולד בלום, את ביתו ברחוב אקלס 7, [ לאחר שנתודענו אליו לראשונה בפרק הרביעי -“קאליפסו” ] ואנו עוקבים אחריו  “לאורך שורת עגלות-המסע ברציף סיר ג’והן רוג’רסון התהלך מר בלום ביישוב הדעת”

… כך מתחיל הפרק “אוכלי הלוטוס” – הפרק החמישי ביוליסס.

פרק מתכתב בדרכו המיוחדת, האירונית, הרומזנית, העוקצנית ובעיקר המבודחת, עם סיפור המובלע בתוך השיר התשיעי מתוך “אודיסיאה” של הומירוס. סיפור “אוכלי הלוטוס” [ שורות 83 עד 105 ] מספר על  ארץ “אוכלי הלוטוס”, או כמו שהם מכונים אצל הומירוס “ארץ הלוטופגים” שהם בני אדם הניזונים מפרחים.

לאחר עשרה ימי מסע בים, מביאתם הרוח לארץ אוכלי הלוטוס, הלא מוכרת לא לאודיסאוס ולא לאנשיו. אודיסאוס שולח שלושה מאנשיו “ללכת ולתור את הארץ, מי הוא העם אשר בה האוכלים מלחם הארץ”.

המשלחת יצאה ופגשה בלוטו[ס]פאגים אשר

“לא זממו כליון על עמיתינו אלא נתנו להם לטעום מפרי הלוטוס; אפס כל אשר יאכל מפרי הלוטוס המתוק סופו לא ירצה שוב ללכת לבשר בשורה או לשוב נכסף להישאר גם הוא עם שבט הלוטופגים, לקטוף מפרחי הלוטוס וישכח תשובתו לארצו” {אודיסיאה, שיר תשיעי, שורות 93-98, תרגום שאול טשרניחובסקי }

למרות ההשפעה הממכרת, אולי הנרקוטוית וההלוצינטורית, של אותו “פרח הלוטוס” המשבש אישיותו של האוכל ממנו. אולי בשל כך, על דרך האירוניה, מציג ג’ויס את גיבורו כ”מהלך בשוויון נפש” [ בימינו היו קוראים לזה מסומם…? ]

אלא שכפי שנבחין עד מהרה: הצהרה זו היא מסוג ההצהרות שראוי לקרוא בהומור מעורב בזהירות וחשדנות רבה, ובקריצה ג’וייסית מתוזמנת:

עצם התנועה המתמדת בה מצוי ליאופולד בלום במהלך הפרק הראשון בו אנו פוגשים בו מסתובב – חסר שקט – בביתו במטבח ובשאר חלקי הבית, וכן ברחוב או שניים מרחובותיה של דבלין בשכנות לביתו [ בהליכתו לאיטליז לקנות כליה של חזיר…] מדגישהאת חוסר השקט הפיזי השולט בו – והתזזית המוליכה אותו מרחוב לרחוב, אלא שהיא בעיקר ביטוי למתרחש בתוך תודעתו רוחשת הכונות, הפחדים, הזכרונות, החששות, התשוקות התהיות והתקוות ככוורת רוחשת אם לא נאמר כקן צרעות…

ועתה בפרק החמישי בלום משוטט ליד בית הדואר והטלגרף ומחשבה חולפת במוחו כי יכול היה לתת גם את הכתובת הזו.

עוד מעט נבין מה כל כך טורד את ישוב הדעת של בלום בשעת בוקר זו.

מר בלום עובר ליד חלון ראווה של “חברת התה של בלפאסט והמזרח” ותערובות מובחרות, איכות משובחת של תה עולה בתודעתו

“עלים גדולים עצלים שאפשר לצוף עליהם, קקטוסים, אחו מלא פרחים, נחשי ליאנה קוראים להם. מענין אם זה באמת ככה. והאנשים האלה בציילון מסתובבים להם בשמש dolce far niente [איטלקית : בטלה מתוקה ] לא מרימים אצבע כל היום.ישנים שישה חודשים מתוך שנים-עשר”… { עמ’ 92 בתרגום יעל רנן }

כשהשפעות נרקוטיות אלה מערפלות את תודעתו –

ציור של “אוכלי-הלוטוס”

אין הוא שוכח להושיט ידו למקום מחבוא בתוך כובעו בו הוא מסתיר כרטיס ביקור מזוייף עליו מופיע השם בו הוא מתכתב איתה, ועתה הוא מנסה לחמוק לבית הדואר ב”ווסטלנד ראו” לבדוק האם הגיע אליו המכתב שהוא סקרן לקרוא:

דלת הכניסה למה שהיה פעם בית הדואר בווסטלנד ראו

הוא מושיט את הכרטיס לפקידת הדלפק וזו מוסרת לו מכתב המיועד ל”הנרי פרח…” לא ליאופולד [ כשמו הנכון ] אלא ל”הנרי” ולא ל”בלום” [ שמשמעו “לבלוב” “פריחה” ] אלא  “פלאואר” Flower שמשמעו ” פרח” דווקא, פרח המקשר אסוציאטיבית את בלום שלנו עם אוכלי פרחי הלוטוס בשיר התשיעי של הומירוס… אלא שבלום שלנו “מיושב הדעת” כביכול, מוטרד מאוד כיוון שהוא מתכתב עם הכותבת לו בשם “הנרי פרח” התכתבות סודית שראוי להסתיר אותה מעיני אשתו ושאר הבריות;

ולכן השימוש בשם הכיסוי, ולכן ההליכה המפוחדת והחששנית לבית דואר מרוחק מביתו כדי שלא “ייתפס” ולא יזוהה.

משל היה נוטל עצה ישירה מרבי אילאי (אלאה ) הזקן שאמר:

” אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירים אותו וילבש שחורים ויתעטף בשחורים ויעשה מה שליבו חפץ ואל יחלל שם שמיים בפרהסיה” [ גמרא במסכת חגיגה עמ’ ט”ז]

ולכן הוא מביט סביבו בחשש שמא ייראה חומק לבית הדואר.

אך הטרדות מתחילות דווקא לאחר שכבר קיבל את המכתב. הוא דוחפו לכיס – וחש באיזה דבר המוצמד אליו, אלא ש… בדיוק אז הוא פוגש את מ’קוי וזה משיח את דעתו מן העיקר – המכתב המחכה בכיסו, ופותח עימו בשיחת חולין, ומזכיר את הלויה של דינגאם שתתקיים בשעה אחת-עשרה.

תוך כדי כך נפשו מוטרדת מאישה המשוחחת עם גבר ליד אחת הכרכרות הנושאת את ידה עטויית הככפה לשערותיה. השיחה נודדת לאשתו הזמרת של בלום המוזמנת לשיר במופע חגיגי – זכרה של הגברת מריון בלום עולה בזכרונו ואז עולה זכרו של השיר שהיא עומדת לשיר שם “זמר אהבה ישן מתוק בא שיר אהבה”.

קישור ישיר

וכאן למתענינים, סרטון וידאו שערכתי למילות השיר ולמנגינה על רקע תצלומים של דבלין של אותם ימים:

בלום ממשיך הוא ממשיך בשיטוט, לאחר שנפטר ממקוי, ועתה הוא מוציא את המכתב מהכיס, מסתיר את המכתב בין דפי העתון, ועובר לסמטה שם, סוף-סוף,  בטוח יותר להציץ במכתב:

בדרך עולה זכרה של האריה של מוצארט – אותה מתכוונת מריון היא מולי אשתו לשיר באותו קונצרט, ובתודעתו מצטלצל אותו חלק שני של הפסוק “רוצה אבל נזהרת”, אך הפעם הם מוסבים אל אותה כותבת שמכתבה מונח בכיסו והוא מחפש סימטה נידחת בה יוכל להעיף מבט במכתב שכתבה לו , להנרי פרח – והוא תוהה – האם היא : הכותבת :  “רוצה אבל נזהרת” בדומה לחשדות שילוו אותו ביחס לאשתו המתכננת להפגש בעוד שעות אחדות עם אמרגנה בלזס [ עזאזאל] בוילן, למה שבאופן “רשמי” ייקרא ‘חזרה לקראת הקונצרט’ ובפועל “התענבלות” כפי שפורט בפוסט “ג’וייס- קריצה לדון ג’יובאני” :

“משונה החיים של עגלונים. נגררים ממקום למקום בכל מזג אויר, בכל המקומות. לפי זמן או לפי תעריף, בלי שום רצון משלהם Voglio e non אוהב לתת להם סיגריה מפעם לפעם. חברותיים. מעיפים כמה הברות צעקניות כשהם עוברים הוא המהם: La ci darem la mano, לה לה להלה לה לה…”

וכשהוא פותח את המכתב לקרוא בו הוא מגלה כי בנוסף לדף המכתב היא צרפה אליו גם “פרח צהוב עם עלי כותרת פרושים” שהיה מהודק בסיכה.

פרח Lotus corniculatus – אולי זה הפרח המיובש ששיגרה לו הכותבת…

מן המכתב למד בלום/פרח שהיא שואלת מתי יפגשו וכי היא חושבת עליו כל כך הרבה וכי:

“אף פעם לא נמשכתי לגבר כמו אתך”

היא מדווחת לו על כאב ראש שיש לה היום ומבקשת כמעט דורשת : “ותכתוב מיד אל המתגעגעת אליך”. ולכאן תבוא חתימתה:

“מרתה”

וכך אנו מתוודעים אליה, גיבורה משנית, ונידחת במידה מסויימת, במסכת הנרחבת של הרומאן “יוליסס”, אך נראה לנו כי סיפורה של “מרתה” ראוי להתיחסות ולהרחבה בהקשר ל”יוליסס” מורכבותו, שפתו המיוחדת ודרך הרצאת הדברים ובעיקר – למקור ההשראה לאותה דמות שכבר הגדרנו אותה : “משנית”… אך מעשית מאוד, למרות שבלתי מושגת עבור ג’ימס ג’ויס שניסה את מילותיו המושחזות כדי לפתות אחת מרתה פליישרמן, אך זו היתה “שבויה” אז בחיזוריו של פטרון, שידע להיטיב עם המורעפת תמורת החסדים שהיא העניקה לו. …

“מרתה” בכלל ו”מרתה” – שהיא מקור ההשראה לאותה מכותבת סודית  – ראויה להרחבה ובאחד הפוסטים הבאים נרחיב גם עליה את הדיבור