“טריסטאן” [ מצרפתית : “העצוב” או  “בן-העצב” ] הינו אחד הסיפורים הראשונים של  תומאס מאן [ פורסם ב 1902 ]. הסופר היה אז כבן 27 – אך כבר עטור תהילה לאחר הצלחתו המסחררת של רומן-החניכה שלו [ Bildungsroman ] “בית בודנברוק” שפורסם כשנתיים קודם לכן.

טריסטאן הוא סיפור קצר והבחירה בשם “טריסטן”, כשם הסיפור,  מעלה מיד זיקה אל יצירתו המפורסמת של ריכארד ואגנר “טריסטאן ואיזולדה” – יצירה שתמלא גם תפקיד בסיפור זה. הסופר נקט באמצעים שונים כדי לטעת יצור בלב הקורא תחושה של אירוניה כלפי הנפשות הפועלות ולאירועים המתוארים בסיפור, בין שאר התחבולות הספרותיות, נציין, כי בחירת השמות שבוחר הסופר לדוברים השונים בסיפור, אינה “מקרית” וראוי לעקוב אחר הקונוטציות הלשוניות והתרבותיות המרומזות בבחירות אלה. 

במהלך הדברים אנסה להצביע על אלוזיות אלה. 

הסנטוריום איינפריד

הסיפור פותח בהצגת “מקום העלילה” הוא “הסנטוריום איינפריד”. לסנטוריום זה מביא, בתחילת חודש ינואר, [ ואפילו לחודש ינואר – חודש חורפי סעור רוחות וסערות, יש חשיבות בסיפור – כפי שנראה להלן ] הסיטונאי קלייטריאן את אשתו, הגברת גבריאלה קלייטריאן לשם “התרפאות”. 

 “איינפריד”  “Einfried“ בגרמנית מבוסס על המילה  Fried “שלווה” “שלום”, וגם “מנוחה” – אך גם “מנוחת-עולמים” כמו בכינוי לבית קברות בגרמנית Ein Friedhof. זהו אם כן שמו של הסנטוריום –  בית-המרפא לסובלים ממחלת השחפת – מחלה, שהיתה למגפה נטולת-מרפא, בסוף המאה ה19- תחילת המאה העשרים, שהפילה קרבנות רבים.

את פניהם של האורחים החדשים, מקדמת העלמה פון אוסטרלו, עוזרתו הנאמנה והזריזה של ראש המוסד הוא הדוקטור ליאנדר [ שם המתכתב עם מיתוס הרו ולאנדרס ]

וזה סיפורו של ליאנדר:

הרו, היתה כוהנת במקדשה של אפרודיטה, אלת האהבה. היא התגוררה במגדל של ססטוס בצד אחד של מפרץ Hellespont השוכן לחופי  הדרדנלים שבין יוון וטורקיה ; בין אירופה ואסיה. בעיר שבצד השני של מפרץ  Abydos התגורר ליאנדר וזה התאהב בהרו והיה שוחה לילה לילה את רוחבו של המפרץ על מנת לפגוש באהובתו.

הרו היתה מדליקה לפיד בוער  כדי לסמן לליאנדר את הדרך אליה. כל עוד הקיץ היה בעיצומו – הצליח ליאנדר לחצות את המפרץ בשחיה ולנוט אל אהובתו, אך כשבא החורף, [ וסיפורנו מתחיל בחודש ינואר ! ]  ובליל סערה אחד, הרוחות כיבו את הלפיד שהציתה הרו וליאנדר איבד את דרכו וטבע במימי הנהר,

כשגילתה הרו, בבוקר,  את גופתו, קפצה הימה ומתה.

הרו מציתה את הלפיד וליאנדר שוחה אליה

אפשר להצביע על כמה קווי דמיון הנמתחים בין מיתוס הרו ולינדר לבין מיתוס  טריסטאן ואיזולדה: 

• הים אותו חוצה ליאנדר לאהובתו – מזכיר את הים האירי אותו חוצה איזולדה בדרכה לפגוש את טריסטאן.
•  האהבה מתרחשת בליל קיץ – ממש כמו במפגש המרגש בין טריסטאן ואיזולדה במערכה השניה – בה זוג האוהבים מגלה אחד את השני.
• והלפיד – אותו מחזיקה ברנגנה – המשרתת הנאמנה של איזולדה המשמש לזוג האוהבים סימן ואות כי הם יכולים להיפגש – וכיבויו בפועל נותן את האות למפגש האוהבים בליל האהבה.
• וכמובן המוות המאחד את נפש שני האוהבים הרו-ליאנדר וטריסטאן ואיזולדה. 

 

העלמה פון אוסטרלו

 

את העוזרת הנאמנה של המנהל ליאנדר, העלמה פון אוסטרלו, מאפיין תומאס מאן כך :

“צופיה הליכות-הבית בשקידה מטורפת, ובזריזותה הקיצונית צפונה תוכחה תמידית כלפי עולם הגברים כולו, שאף אחד מהם עדין לא העלה על דעתו לקחת אותה לאשה”

בני הזוג קלייטריאן מתמקמים בסנטוריום, ועד מהרה מתוודעים אל הדמויות הנוספות הנמצאות במקום. חלקן דמויות המשמשות אך תפאורה ליצירת האווירה הייחודית למקום מסוג “הסנטוריום איינפריד” וחלקן דמויות שתמלאנה תפקיד חשוב יותר במהלכו של הסיפור:

“הגנראל חולה-הסוכר הפסיק את ריטונו רגע אחד בראותו אותה פעם ראשונה, האדונים עם הפרצופים נטולי-הבשר חייכו וברוב יגיעה ניסו לשלוט ברגליהם, בשעה שבאו בקרבתה, ואשת-היועץ שפאץ התרעתה אליה מיד כידידה גדולה ממנה בשנים. אמנם כן, היא עשתה רושם, האשה ששמו של אדון קלייטריאן נקרא עליה ! סופר שמבלה את זמנו ב”איינפריד” זה שבועות אחדים ליצן מוזר, ששמו כשם אחת האבנים הטובות… פניו הסמיקו ממש בעברה לפניו במסדרון, עצר הילוכו ונשאר עדיין עומד כמחובר לקרקע לאחר שנעלמה מעיניו זה כבר”

לא עברו יומיים וכל קהל המתרפאים יידע את קורות חייה: מוצאה מברמן, ולפני כשנתיים נישאה לסוחר הסיטונאי “לכל ימי חייה”. אחריו הלכה לעיר הולדתו “שם למעלה על שפת ים-המזרח”. לפני עשרה חדשים ילדה את בנה הראשון. הלידה היתה קשה ועמה התגלה דם בשיעולה. [ ראוי לשים לב : עם הלידה והענקת חיים חדשים – נולדים ומתגלים גם סימני מחלת השחפת הראשונים, סיבת בואה לסנטוריום איינפריד ].

כדי להרפא הורה לה רופא המשפחה, בעל השם המגוחך, “הדוקטור הינצפטר”, להקפיד על מנוחה ובעיקר על רוגע רב. בנה התינוק, אנטון קלייטריטן, עלה ופרח ואימו החלה דועכת. אמנם עלה חשד למחלה בקנה הנשימה אך לא נעשתה הבחנה חד משמעית לאותה מחלה – שהיתה ידועה אז, בראשיתה של המאה העשרים, כממארת וחשוכת-מרפא. והס מלהזכיר את השם המפורש “שחפת “, כשם שעד ימינו אלה מכנים את המחלה הממארת שאין לה עדיין מרפא בתחילתה של המאה העשרים ואחת – “מחלה קשה” והס מלהזכיר סרטן או איידס.

וכך, לשם שאיפת אויר צח ולשמה של “המנוחה” הביאה בעלה הנה, לסנטוריום איינפריד.

לא עבר אלא כשבוע והסיטונאי העסוק ורב-המעש, בעלה של הגברת קלייטריאן, חייב היה למהר חזרה לעסקיו הדוחקים, ולהשאיר את אשתו הגברת גבריאלה קלייטריאן, בידיהם האמונות של מנהל המוסד וצוותו.

 

♦

החיים תחת קורת גג אחת של סנטוריום מעין זה, בו עיקר העשייה היא הבטלה, ומשימת החולים האמיתיים והמתרפאים המדומים הינה: “התרפאות”, הוסף לכך את השיגרה והחד-גווניות המולידים את השעמום – וממדיו הצפופים של מקום מרפא קטן כמו סנטוריום איינפריד , ותקבל עיסה רוגשת של רכילויות המולידות התלחשויות ומבטים חשדניים וחודרניים, ומכאן המרחק להתרקמותם של סיפורי התאהבות קצרים שלעולם אינם מתגבשים לכדי רומנים ארוכים, הדרך סלולה והמשעול צר.

וכך, נִזדמן על דרכה של גבריאלה גם גם הסופר, דטלוו שפינל  Detlev Spinell 

“אדם משונה, ששמו כשם איזה מחצב או אבן טובה, היושב כאן ומבטל את זמנו של ריבון העולמים” .

וגם : “שפינל היה שמו של הסופר, השוהה זה כמה שבועות ב”איינפריד”, דטלוו שפינל היה שמו, וצורתו החיצונית היתה מופלאה”.

השם שפינל  Spinell   שבחר תומאס מאן לסופר שבסיפור אינו  מקרי: Spinell בגרמנית מכוון למינרל בצבע אדום דהוי-משהו, המשמש לשיבוצם של תכשיטים מן הסוג הבינוני והירוד. מי שידו אינה משגת את האבן-האדומה, היוקרתית-אֹדֶם – היא הרובין היקרה, שכדוגמתה היתה משובצת על החושן של הכהן הגדול, נאלץ להסתפק בתחליף הזול של השפינל :

שפינל

אבן רובין

יתכן כי גם הבחירה בשם  Detlev כשמו הראשון של הסופר, מרמזת לשמו של סופר גרמני בשם Detlev von Liliencron,  שחי בהמבורג הסמוכה לליבק , עירו של תומאס מאן, ויתכן שתומאס מאן כיוון לעברו חיצים מורעלים-משהו שהרי שם המשפחה שהדביק לו, צובע את דמותו בעננת רמזים של זלזול או נשיפת הבל על בינוניותו וספק-כשרונו של “הסופר”, שאיש אינו יודע איזו “ספרות” כבר הספיק להוציא לאווירו של עולם, כשם שאיש אינו יודע בכמה קרבות השתתף אותו “גנראל חולה שחפת” שפגשנו אותו קודם.

וכך נוצר הקשר שבין שני מתרפאים אלה שבסנטוריום.

בגבור עליהם השעמום, וכל אחד מהם ספון לו בחדרו ובבדידותו המזהרת, באים הם אחד אחד, לאכסדרת בית ההבראה [“אולם השיחה” כפי שהוא מכונה] ושם מתגלגלת ביניהם שיחת היכרות רדודה ומשמימה. השיחה מתחילה, כדרך שיחות מתרפאים ב”מה הביאכה הלום ?”.

ואולם עד מהרה , בתחבולה צ’כובית ידועה [ המציב ציור של אקדח על הקיר, במערכה הראשונה שבמחזה, על מנת שהוא יירה את ירייתו במערכה האחרונה…] –  גם פסנתר אחד שעמד שם “באולם השיחה” “מן הצד…” דומם וחפוי ראש, שיתקדם למרכזה של הבמה, עם התקדמות ההצגה….עד שישמיע את קולו.

 

♦

 

השיחה בין הסופר ואשת הסיטונאי הולכת ולובשת מימד של תחילתה של היכרות. המשוחחים הולכים ו”מתערטלים” ומעזים אפילו לחשוף, האחד בפני השני, כמה פרטים אישיים עד למאוד מעברם: הגברת גבריאלה, אשת הסוחר הסיטונאי קליטריאן, מגלה את אזנו של הסופר כי גם אביה הוא סוחר.. “אבל זולת זאת הוא גם אמן” –  “הוא מנגן בכינור“ …. ותוך כדי כך תחשוף בפני הסופר את סודה הכמוס שגם היא “פורטת קצת על הפסנתר, עתה אסרו עלי זאת…”

כבר עבר כחודש ימים של שעמום ושיגרה, ובאחד מימי פברואר, יצאו כל שוכני מוסד ההבראה, לטיול של חורף בחיק הטבע. רק בודדים אחדים נותרו במוסד לבדידותם, וביניהם שלושה אלה: הגברת גבריאלה קלויטריאן, הגברת שפאץ שתרגום שמה הוא הציפור האפרורית המוכרת בארצנו כ”דרור” – שצווחתו מעצבנת 

שפאץ

וכאן דוגמה לצווחת ה”שפאץ” 

 

וכן אותו סופר : דטלוו שפינל, ועוד כמה חולים קשים יותר שמחלתם ומצבם מנע מהם את ההשתתפות בטיול…

הבדידות מעיקה וכך נזדמנו השלושה “לחדר השיחה”. הנשים סרגו ליד האח, והשעמום ניסר באויר. ואז, כמו כדי להזרים “דראמה” לחללו של השעמום, סינן הסופר דטלוו שפינל מבין שפתיו:

“מוסיקה”….אמר. “אילו זכינו לשמוע עתה קצת מוזיקה ! לפעמים שרים הילדים האנגליים שירי כושים קטנים, זה הכל”… ואתמול אחר הצהריים ניגנה העלמה פון אוסטרלו בחפזה רבה את “פעמוני המנזר”, העירה רעייתו של מר קלייטריאן”

וכפי שמסתבר – אצל תומאס מאן, אין איזכורים של “סתם”, ואם נדמה כאילו איזכור “פעמוני-המנזר” חסר תוכן מאחריו, הרי נציין כי תומאס מאן הפנה , גם הפעם, ליצירה של ממש, של קומפוזיטור צרפתי ששמו Lefébure-Wely 1817-1869

Lefébure-Wely1817-1869 

 

 וניתן להאזין ליצירתו “פעמוני המנזר” כאן:

 

 

וגם כאן…..

קישור-ישיר לוידאו של “פעמוני המנזר” [ פסנתר והרמוניום ]

 

 

ומשעלה, כמו בדרך מקרה, נושא המוזיקה מפציר הסופר דטלוו שפינל בגברת פון קלייטריאן כי תנגן משהו..

.“אילו ידעה מה רב צמאי…”

אך היא – שהיא אשת-איש – טוענת כי לא תוכל שהרי : “רופא הבית שלנו וכמו כן ד”ר ליאנדר אסרו עלי זאת בפירוש, מר שפינל !” והוא משיב לה, לאותה אשת-איש, שבלבו כבר זומם לפתותה: “הלא הם אינם כאן, לא זה ולא זה ! חפשיים אנו… חפשיה היא גברת חנונה ! אקורדים עלובים אחדים….”

ואכן, בסופו של דבר מילותיו של איש-המילים, מוצאות את דרכן אל  ליבה, והיא מתרצה.

וכדרך שמזמנים לנו סיפורי אהבהבים קלילים שכאלה, גם כאן  “דרך מקרה” [ שכידוע כלל וכלל אינה דרך מקרה אלא מזימה מוכנה מראש של הסופר…] נמצאו כאן תווי-מוזיקה… ולאחר התלבטויות רבות ומלחמות נפשיות של התלבטות לכאן וגם לכאן, שהרי פעולתו של האיסור שאסרו עליה לנגן, לא פגה, אך מציאותם של התווים, ובינהם … “הנוקטורנות” של פרדריק שופין דווקא, ואף מילותיו של הסופר היודע-דבר, והנה הגברת גבריאלה קליטריאן, המנועה במצוות רופאיה, ו”מטעמים של בריאות” ולשם קידום ההתרפאות, מכל מעשה שיש שמץ של נגינה… עוברת על לאו מפורש ומחמיר זה, ולאחר שכנועים וכיבושי דברים לרוב מתרצה, סוף-סוף, ומואילה לגשת לפסנתר ולנגן “נוקטורנה אחת” בלבד !

על פי הסיפור הנוקטורנה [ שבדרך מקרה…]  נזדמנה שם לערימת התווים היתה:

 

“הנוקטורנה באס-דור אופוס 9 מספר 2 של שופין” כאן : על רקע הציור “ליל-סערה” של וינסנט ואן-גוך

קישור ישיר לשופין: הנוקטורנו אופוס 9 מס’ 2

 

אך, כוחה של המוזיקה רב עימה ועם בוא המוזיקה בא גם התיאבון… והגברת קלייטריאן, חרף הבטחתה הקודמת ו”התחייבותה” לשם קיום מצוות רופאיה, הסכימה לחטוא בנגינת נוקטורנה אחת… וחרף האיסור, מוסיפה חטא על פשע, וממשיכה לעוד נוקטורנה ומשם, כדרכן של נגינות שכאלה, לעוד נוקטורנה וכשסיימה את השלישית קמה מכסאה , לא כדי לחדול אלא כדי לחפש תוים נוספים…. ואחרים.

והסופר, שהתחבולה הצ’כובית לא נעלמת מעטו של תומאס מאן, החל לבדוק את כרכי התווים שהיו מונחים שם ו…

“ידיו הגדולות והלבנות משמשו בתאווה באחד הספרים המוזנחים הללו ולהפתעתו ואף תדהמתו מצא ספר תווים וכשהראה לה אותו “הוא היה חיוור כולו, הניח את הספר מידו והסתכל בה בשפתיים חרדות”….

 

 

טריסטאן ואיזולדה – קטע מוזיקלי ראשון

 

תומאס מאן ממשיך בתיאור נגינת היצירה המוזיקלית הבאה היא … :

הפתיחה [פרלוד] לטריסטאן ואיזולדה של ריכארד ואגנר בעיבוד לפסנתר.

 

הפתיחה [פרלוד] לטריסטאן ואיזולדה של ריכארד ואגנר

 

האירוניה, אחד מסממני ההיכר של סגנונו הספרותי של תומאס מאן, מתגנבת כאן, והוא ממשיך ומתאר את תוצאות הנגינה הזו והשפעתה על המאזינה השלישית לשיחה שבין בני הזוג הזוג:

“בינתיים הגיע שיעמומה של אשת-היועץ שפאץ לאותה דרגה; בה הוא מקהה את פני-האדם, מזקר את עיניו מתוך ראשו ומשווה לו ארשת מטלת-אימה של פגר-מת. זולת זאת פעלה מוסיקה שכזו על עצבי הקיבה שלה. הביאה את האיבר חולה-העיכול לידי מצבים של בעתה וגרמה לכך, שגברת שפאץ חששה להתקפת-שבץ.

“אני מוכרחה לפרוש אל חדרי” – אמרה מתוך חולשה. – “חיי בטוב, אני אשוב לי…”

ובזה הלכה לה”

שפינל וגברת קלייטריאן עדיין רתוקים למקומותיהם והסופר מבקש כי הגברת תמשיך ותנגן גם משהו מהמערכה השניה.

 

 

טריסטאן ואיזולדה – קטע מוזיקלי שני

 

“בגון-צליל מופלא שנתעמעם פתאום כבר וירד יסוד-המות, ובקוצר רוח מבוהל מנפנפת בצעיפה הצחור לקראת אהובה, ההולך וקרב אליה בזרועות פרושות דרך האופל”.

 

אם נעקוב אחר מילותיו של תומאס מאן:

” הוי, רדה-נא, ליל האהבה, העניקה להם אותה שכחה שהם נכספים לה”

נגלה כי אלה אינן אלא מילות הדואט המפורסם “הפתיחה [פרלוד] לטריסטאן ואיזולדה של ריכארד ואגנר”

“O Sink hernieder nacht der liebe…”

במערכה השניה של האופרה “טריסטאן ואיזולדה” של ריכארד ואגנר. שניתן לצפות בה בקטע הוידאו להלןף

 

הפתיחה [פרלוד] לטריסטאן ואיזולדה של ריכארד ואגנר

 

משיסתים תיאור המהלך המוסיקלי תשוב ותצוץ האירוניה התומאס-מאנית: לפי תיאורו, הודתה גברת קלייטריאן בפניו של שפינל כי היא עצמה לא מבינה הכל במוזיקה הזו…. היא רק יכולה לשער במה דברים אמורים. הוא – הסופר – ביאר לה את הדברים, ואז תעיר :

“כך. כך הוא, איך, איך להבין זאת, שהוא המבין את זה כה היטב, אינו יודע לנגן זאת ?” לגודל תמהונו לא עצר כח לעמוד נגד שאלה תמימה זו. הוא נתאדם, ספק כפיו וכאלו הוא וכסאו שקעו יחד.

רק לעתים רחוקות מצטרפים שני אלה יחד” אמר לבסוף בקול מעונה. “לא לנגן איני יודע. אבל תמשיך נא”

ואז, שניהם, גם הסופר וגם הגברת גבריאלה קליטריאן, שכבר שקעו עמוק ונסחפו בצליליה של המוסיקה, וחרף הבטחתה ל”נוקטרנה אחת  בלבד…”  המשיכה הגברת קליטיריאן לנגן: את קטע הנגינה השלישי מתוך טריסטאן ואיזולדה של ואגנר

 

טריסטאן ואיזולדה – קטע מוזיקלי שלישי

 

“כלום מתה האהבה מעולם? אהבתו של טריסטן? אהבתה של איזולדה שלי ושלך? אה, פגעי-המוות לא ישיגו את הנצחיים! “

גם מלים אלה של תומאס מאן, הן אלוזיה ברורה, למילותיו של ריכארד ואגנר בדואט בשירתה של איזולה – אותן שורות המכונות “מוות-מתוך-אהבה” Libestod

“פתאום קרה משהו מפחיד. המנגנת הפסיקה והעבירה ידה על עיניה, כדי לחתור את האופל, לאן היא “נסחפת”

 

ואחרי נגינת הקטע המוזיקלי מהמערכה השניה של “טריסטאן ואיזולדה”, תמשיך הגברת גבריאלה קלויטריאן לנגן על הפסנתר את הקטע השלישי:

ומתוך רמזי המילים המפוזרות בקטע המתאר את המוזיקה בשלב זה, ניתן להניח כי תומאס מאן מכוון כאן לקטע שיופיע, לקראת סיומה של המערכה השלישית – הידוע כשירה של איזולדה : [ לחצו על הקישור – כדי לצפות באינטאפרטציה נועזת ויוצאת דופן לקטע הורגנרי המפורס – קטע המתרחש ב…לאס ואגאס…

 

“מות-מאהבה” Liebestod

הוא שיר פרידתה של איזולדה מטריסטאן ומהעולם ומותה כאשר סיבת המוות היא “אהבה”.

 

________________________ 

הוסף לאתר “מילים” הקודם בחודש אוגוסט 2008

ועודכן בינואר 2019

 

________________________________

פוסטים בענין טריסטאן” מאת תומאס מאן

________________________________

 

1. [03.1] מאן, תומאס : הסיפור “טריסטאן” [ 1902] 

2. [03.2] טריסטאן: בין ריכארד ואגנר לתומאס מאן

3. [04.1] ריכארד ואגנר : ה Liebestod  מתוך “טריסטאן ואיזולדה”  

♦