♣

בפוסט זה אנסה לבחון את השאלה האם רעיונות מסוימים שהעלה דוסטוייבסקי על הכתב – כגון רעיון ה”אדם המיוחד” שנזכר בספרו “החטא וענשו” שפורסם בשנת 1866 הזין בדרך זו או אחרת את רעיון ה“על-אדם” של ניטשה;

והאם אמירתו הנחרצת של דוסטוייבסקי באחים קרמזוב משנת 1880 “לא, אין אלוהים” – הובילה לקביעתו הנחרצת של ניטשה “הרגנו אותו [ את אלוהים – ו’] – אתם ואני”

♣

בין “אדם-מיוחד” ≈ “על-אדם”

לבין “לא, אין אלוהים” ≈ “הרגנו אותו – אתם ואני”

♦ ♦ ♦

פיודור מיכאלוביץ דוסטוייבסקי נפטר ביום 9.2.1881 והוא כבן שבעים שנה. הגדול ברומנים שלו: “האחים קרמזוב” פורסם בשנת 1880, חודשים אחדים לפני מותו. “החטא-ועונשו”, פורסם עוד בשנת 1866. 

– בשניהם מעלה דוסטוייבסקי דילמות מוסריות וגורר את קוראיו לדיונים פילוסופיים, פסיכולוגיים ודתיים – והציטוטים להלן מובאים מהם.

פרידריך ניטשה, היה כבן 37 בעת מותו של דוסטוייבסקי. הוא היה אז בראשית דרכו ככותב מבריק.

בינואר 1882 השלים את כתיבת שלושת החלקים הראשונים של ספרו – “המדע העליז”.  בינואר 1883 התחיל ניטשה את כתיבת “כה אמר זרתוסטרה”, אותו ימשיך בינואר 1884. ביולי 1884 ישקוד על זרתוסטרה חלק ג’; – ומכאן ואילך,  ימשיך פרץ היצירה שלו – עד אשר יתמוטט.

 ב 3 בינואר 1889, יצא ניטשה מדירתו בכיכר קרלו אלברטו בטורינו. בכיכר נגלה לפניו מחזה שזעזע אותו: עגלון בעל כרכרה מצליף בשוט בסוסו. ניטשה רץ אל הסוס, חובק את צווארו, פורץ בבכי מחמלה על הסוס – ומתמוטט.

מאז הלך מצבו והתדרדר לדמדומים רוחניים ולתשישות גופנית – עד שמת כשהוא מנותק מן העולם ביום 25 באוגוסט 1900.

כיכר קרלו אלברטו בטורינו [ תחילת המאה העשרים ] 

בעיגול האדום דירת מגוריו של ניטשה הצופה אל הכיכר

“…הוא רץ לצד הסוסה, עוקף אותה בריצה מלפנים, הוא רואה איך מצליפים לה בעיניים, בעיניים ממש ! הוא בוכה. הלב עולה לגרון, דמעות זולגות על פניו. אחד המצליפים פוגע בטעות בלחיו; אבל הוא אינו חש במאומה, הוא פוכר את ידיו, צועק, מזנק אל הישיש ששערו לבן וזקנו לבן המנענע בראשו ומגנה את המתרחש. איכרה  אחת לוקחת את ידו ורוצה להרחיקו משם; אבל הוא נחלץ מאחיזתה וחוזר בריצה אל הסוסה המסכנה. זו מאמצת את שארית כוחותיה כדי לזוז קדימה, אבל מתחילה לבעוט שוב…”

 [ חלום הסוסה שחולם רסקולניקוב . “החטא ועונשו” [ 1866] בעמ’ 77 ]

 

 ♦

“אדם מיוחד”  ≈ “על-אדם”

_____________________________

כאשר נעיין בעמ’ 292 של “החטא-ועונשו” של דוסטוייבסקי [ בתרגום פטר קריקסונוב ] נוכל לקרוא את הקטע הבא:

 “אני פשוט רק רמזתי שלאדם “מיוחד” יש זכות…כלומר לא זכות רשמית, אלא הוא עצמו בעל זכות כזאת: להרשות למצפונו לצעוד מעל… מחסומים מסוימים, אבל רק באותו מקרה שהדבר דרוש לו לשם מימוש רעיונו (שלעיתים עשוי להציל אולי את האנושות כולה).

[… ]

אני רק מאמין ברעיון העיקרי שלי. הוא מתבטא דווקא בכך שכל בני-האדם, לפי חוקי הטבע מתחלקים באופן כללי לשני סוגים:

את השייכים לסוג הנמוך (כלומר הרגילים) אפשר להגדיר גם כחומר המשמש אך ורק להולדת הדומים להם;

והאחרים הם בעצם בני אדם ממש, כלומר כאלה שנחונו במתת או בכשרון לומר בתוך סביבתם מילה חדשה.

מובן מאליו שיש כאן תת-חלוקות לאין סוף, אבל קווי האפיון של שני הסוגים הם מובהקים למדי:

הסוג הראשון, כלומר החומר, הוא בדרך כלל אנשים שמרניים מטבעם, מהוגנים, החיים מתוך ציות ואוהבים להיות צייתנים. לדעתי הם גם חייבים להיות צייתנים מפני שזהו ייעודם, ולגביהם אין כאן בשום פנים שום דבר משפיל.

ואילו אלו השייכים לסוג השני הם כולם עוברי-חוק, כולם הרסניים או נוטים להרסנות, בהתאם לכשרונם, פשעיהם של האנשים האלה הם כמובן יחסיים ורבגווניים מאוד; לרוב הם באים בדרישות מגוונות ביותר הקוראות להרוס את הקיים למען עתיד טוב יותר. אבל אם למען מימוש רעיונו יצטרך אדם כזה לפסוע אפילו מעל גופה, מעל דם, כי אז לדעתי הוא מסוגל לכך בתוך תוכו, לפי צו מצפונו, לתת לעצמו את הרשות לפסוע מעל הדם – אם כי הדבר תלוי בעצם הרעיון ובממדיו (ציין זאת לעצמך).

זוהי המשמעות היחידה שלה אני מתכוון כשאני מדבר במאמרי על זכותם לבצע פשע”.

[ החטא ועונשו – תרגום פטר קריקסונוב, בעמ’ 293-4 ]

 

♦

 

ואם נעיין בעמ’ 57  של “כה אמר זרתוסטרה” [ בתרגום אילנה המרמן ] נוכל לקרוא:

“כאשר בא זרתוסטרה אל העיר הקרובה היושבת על יד היערות, מצא שם עם רב מתגודדים בכיכר השוק:

כי הבטיחו להם שיחזו בהולך-על-חבל.

וכה אמר להם זרתוסטרה:

מלמד אני אתכם את העל-אדם. האדם הוא דבר שיש להתגבר עליו.

מה עשיתם כדי להתגבר עליו?

כל היצורים עד כה בראו משהו שמעבר להם: ואתם רוצים להיות השפל של הגאות הזאת, ואף לשוב לאחור אל החיה ולא להתגבר על האדם !

מהו הקוף לאדם ? תרועת צחוק או בושה כואבת. כזה יהיה האדם לעל-אדם: תרועת צחוק או בושה כואבת.

אתם עשיתם את הדרך מן התולעת אל האדם, ועוד יש בכם הרבה מן התולעת. לפנים הייתם קופים, וגם עתה האדם עודנו קוף יותר מכל קוף מן הקופים”

 

♦

 

 “לא, אין אלוהים”  ≈ “הרגנו אותו – אתם ואני!”

_____________________________

 בעמ’  181 [ בתרגום נילי מירסקי” של ה“אחים קרמזוב” ] נוכל לקרוא את הטקסט הבא:

“ואנחנו האנשים הנבונים, נשב לנו בנועם ונתענג על כוסית קוניאק, אתה יודע איוון, שכל זה בטח תוכנן כך בידי האל בכוונת מכוון?

תגיד לי איוון: יש אלוהים או אין? חכה: תגיד בהחלטיות תגיד ברצינות! מה אתה שוב צוחק?

[ שיח השיכורים ההזוי משהו, הרווי אדי קוניאק, ממשיך ומתגלגלת לו והאב חוזר ושואל ]:

“נו, אם כן, משמע שגם אני איש רוסי, וגם בי קיים הקו הרוסי הזה וגם אצלך, אדוני הפילוסוף, בטח אפשר למצוא קו כזה משל עצמך. אם תרצה – אמצא לך אותו ! בוא נתערב שכבר מחר אמצא !

בכל זאת תגיד : יש אלוהים או אין ? אבל ברצינות ! עכשיו ממש נחוץ לי שזה יהיה ברצינות”

לא, אין אלוהים”

 

בנקודה זו ארשה לעצמי להעיר כי נראה לי שדוסטויבסקי העלה רעיון דומה לזה  – על דרך ההיפוך כבר ב”חטא ועונשו” משנת 1866.

בשיחה שמנהל [ בפועל כחקירה ערמומית ] החוקר המשטרתי פורפירי פטרוביץ, עם רסקולניקוב, הוא מנסה ללכוד את רסקולניקוב בכף ולשאוב ממנו אינפורמציה בקשר לחשדותיו לרצח הזקנה.

במהלך השיחה הוא מפעיל כנגד רסקולניקוב “שיטות חקירה” פסיכולוגיות, שמטרתן לסבך את רסקולניקוב כחשוד ברצח. רסקולניקוב מנגד –  מנסה להתחמק מערמתו ושיטותיו של פורפירי, והוא מתגונן מפני נסיונותיו של קצין המשטרה – ובחלק מהתשובות שהוא משיב לו  – בתשובות שיקריות. ובפועל אומר את ההיפך ממה שהוא חושב באמת, כדי להטעות את החוקר.

כדי לקבל אינדיקציה האם רסקולניקוב יכול להיות הרוצח, חוקר אותו פורפירי על אמונתו באלוהים. הנחת המוצא שלו היא כי אם רסקולניקוב הוא “נהיליסט” כלומר מי שחדל להאמין באלוהים, קצרה הדרך להיותו החשוד ברצח. רסקולניקוב מבין את הפח שמנסה החוקר הערמומי לטמון לו – ומשיב לו תשובות שיקריות – כדי להרחיק מעליו חשד:

נשים לב לטכניקה של דוסטוייבסקי להפיל חשד על אמינות דבריו של רסקולניקוב כאשר הוא מציין כי במהלך כל הדיבור רסקולניקוב – “הביט לרצפה, לאחר שבחר לעצמו נקודה על השטיח”… – כסממן לכך שהוא חושש שיביטו בעיניו ויגלו בהם את אותות השקר הנלווים לדבריו.

כך, לדעתי יש לקרוא את תשובותיו של רסקולניקוב בקטע הבא:

“אז אתה בכל זאת מאמין בירושלים החדשה ?

אני מאמין, – ענה רסקולניקוב בביטחה; בזמן שאמר זאת ובהמשך כל נאומו הארוך הביט לרצפה, לאחר שבחר לעצמו נקודה על השטיח.

ו-ו-גם באלוהים אתה מאמין ? אנא סלח לי על סקרנותי.

– מאמין, – חזר ואמר רסקולניקוב ונשא את עיניו אל פורפורי

– ואתה מאמין גם בקימתו לתחיה של אלעזר ?

מ-אמין. למה לך כל זה?

– באמונה שלמה ?

–

באמונה שלמה”

 

נראה לי כי דוסטוייבסקי מציג בקטע זה את רסקולניקוב כטוען דברים הפוכים לאמונתו – כאמצעי הגנה מפני שיטותיו של החוקר המשטרתי.

במובן זה ניתן לכלול את רסקולניקוב בין מנתצי האמונה באל – כלומר אלה החשים כי “אלוהים מת”, שאחרת, כיצד יכול היה להרשות לעצמו לרצוח, ועוד “לפי תוכנית” ובמודעות מלאה ?

 

♦

בסופה של שנת 1881 , כלומר חודשים אחדים לאחר פטירתו של פיודור דוסטויבסקי, כותב בשוויץ הפילולוג, פרידריך ניטשה,  שפרש ממשרתו כפרופסור באוניברסיטת באזל,  את הספר השלישי בחיבורו “המדע העליז”.  להלן הקטע שמספרו 125 :

 

“האיש המשוגע, – האם לא שמעתם על המשוגע ההוא, שבוקר נהיר אחר הדליק פנס, רץ אל השוק וצעק בלי הרף:

“אני מחפש את אלוהים! אני מחפש את אלוהים”

מאחר שבאותה שעה דווקא נאספו שם רבים מהללו שאינם מאמינים באלוהים, עורר האיש צחוק גדול.

האם הלך לאיבוד שאל אחר מהם.

ואולי תעה בדרך כילד? שאל אחר.

ואולי הוא מתחבא מפחד מפנינו?

אולי עלה על סיפונה של אוניה? היגר?

– כך צעקו וצחקו כולם יחד בערבוביה.

המשוגע קפץ והתערב ביניהם ונקב אותם במבטיו, “היכן נעלם אלוהים” קרא, “אני אגיד לכם היכן.

הרגנו אותו – אתם ואני!

[ ניטשה מסה ומבחר מכתביו, מאה שנה למותו ] בעריכת ותרגום יורגן ניראד ואילנה המרמן, “עם עובד”  מתוך “המדע העליז” קטע 125, עמ’ 135-137 ]

 

על רעיון דומה יחזור ניטשה בספרו “כה אמר זרתוסטרה” בפרק השני ב“דברי הפתיחה של זרתוסטרה”

בפרק זה פוגש זרתוסטרה זקן אחד ביערות ובהמשך כשהוא שואלו מה עושה הקדוש ביער ? – אנו קוראים:

“אמר לו הקדוש: אני מחבר שירים ושר אותם, וכשאני מחבר שירים אני צוחק ובוכה ונוהם: ככה אני משבח את אלוהים.

בשיר ובכי, בצחוק ונהם אשבח את האלוהים אשר אלוהי הוא, ואתה מה אתה מביא לנו במתנה?

שמע זרתוסטרה את הדברים האלה ובירך את הקדוש ואמר: “מה יש לי לתת לכם ? ועתה, הנח לי ואסתלק מהר פן אקח ממך דבר!”.

– וכך נפרדו השניים זה מזה, הזקן והאיש והם צוחקים כשני נערים קטנים”.

וכאשר היה זרתוסטרה לבדו, דיבר אל ליבו ואמר:

הייתכן הדבר! אל הקדוש הזקן הזה ביער שלו עדיין לא הגיעה השמועה שאלוהים מת?”

[ כה אמר זרתוסטרה, תרגום אילנה המרמן, עמ’ 55-56 ]

♦

האם בפנינו השפעה ישירה, בדרך מסוימת של ציטוט או אולי פיתוח שפיתח ניטשה את הדברים שכתב דוסטוייבסקי לפניו ששימשו לו כעין השראה – או שהדברים שאנו קוראים אצל ניטשה – הם עצמאיים ואותנטיים ובמוחו שלו נקדחו ?

כדי להשיב על שאלה זו – עלינו “לחטוא” לכל אחד מהכותבים שציטטנו מפרי עטם, שהרי, ששניהם כאחד, כל אחד מסיבותיו שלו, דנו את האלוהים לאי-קיימות ואף למיתה.

ואנו, נלך לבושתנו… נפיל עצמנו לפח שטמנו לעצמנו , שהרי אנו מאמינים ב”פרטים הקטנים”… שבהם כמאמר הביטוי…:

“אלוהים [אף על פי שמת …] שוכן בפרטים הקטנים”…

והנה הם הפרטים ה”קטנים” 

♦ מכתב מיום 23.2.1887 מניטשה לאוברבק

______________________________________

במכתב זה,  אותו כותב ניטשה מניצה לידידו אוברבק היושב בבאזל, מזכיר ניטשה ספר של דוסטוייבסקי שהגיע לידיו בדרך מקרה, הנה דבריו:

“עד לפני שבועות ספורים לא הכרתי את השם דוסטוייבסקי – אדם לא משכיל שכמוני שאינו קורא “מגזינים” !

שליחת יד מקרית בחנות ספרים הביאה לידי תרגום צרפתי חדש שנקרא:

L’esprit souterrain, 1864 ”    

[ הכוונה לספר שיצא בעברית בשני תרגומים:

האחד, המוכר בשם: “כתבים מן המרתף”  בתרגום  מ.ז. ולפובסקי תל-אביב, הקיבוץ המאוחד,

והשני: “כתבים מן המחתרת”,  בתרגום גרשון חזנוב הוצאת כרמל ירושלים. ]

 

“( בדיוק באותה מקריות גיליתי את שופנאואר בגיל 21 ואת סטנדל בגיל 35 ). יצר הקירבה ( או איך עלי לקרוא לו ) דיבר מיד, שמחתי היתה עצומה. הפעם האחרונה שאני זוכר שחוויתי שמחה כה גדולה היתה כשהכרתי את Rouge et Noir [ האדום והשחור ] של סטנדל . (מדובר בשתי נובלות, הראשונה היא למעשה יצירה מוזיקלית, מוזיקה זרה מאוד, לא-גרמנית מאוד; השניה יצירה אמנות פסיכולוגית, מעין לעג עצמי [ …] דרך אגב, היוונים הללו אשמים בדברים רבים: הזיוף היה אומנותם המעשית, כל הפסיכולוגיה האירופאית חולה בשטחיות היוונית, ובלי טיפת יהדות, וכן הלאה וכן הלאה”.

 

 מכתב זה מעמיד לרשותנו אינפורמציה חשובה:

ניטשה מדווח כי עד לשנת 1887 לא הגיע אליו שמעו של דוסטוייבסקי ְֱ!

 ואם אכן דברים אלה מדוייקים [ ואין כל סיבה שלא לקבלם כפשוטם ] הרי כאשר ניטשה כתב את שתי היצירות מהן ציטטנו לעיל, ובהם אנו מוצאים ביטויים המעלים בדמיון דברים שכתב קודם לכן דוסטוייבסקי, ברור שכתבי דוסטוייבסקי  הרלוונטיים, לא עמדו לרשותו של ניטשה !

אינפורמציה נוספת שאנו דולים ממכתב פרוזאי זה היא העובדה כי ניטשה התוודע לדוסטוייבסקי בתרגום לצרפתית דווקא.

ההיכרות נוצרה דרך ספרו משנת 1864, “כתבים מן המרתף” או “כתבים מהמחתרת” – – כלומר כעשרים ושלוש שנים לאחר פרסומו הראשון.

עיקרו של ספר זה הוא מונולוג מר של אדם ללא שם, [ בן ארבעים ] המצהיר על עצמו כי הוא חולה ומציף את הקורא בביקורת חריפה על התרבות המערבית על ביטוייה השונים. [ הוא מרמז כנגד דעתו של עמנואל קנט “על תחושת היפה והנשגב” ; מנסה לסתור את דעתו של ז’אן זאק רוסו, על “האדם הטבעי” ואף סונט במרומז באמירתו של בלייז פאסקל “האדם אינו אלא קנה-סוף, חלש מן החלש שבטבע” ועוד…

בהערת המתרגם למכתב המצוטט לידידו אברבאק מופיעה האינפורמציה הנוספת הבאה:

 “באיגרת שלו לקוזליץ ב 7 במרס, ניטשה מזכיר כמה פרטים מחייו של דוסטוייבסקי ואומר כי “בית המתים” [ הכוונה לספר “רשימות מבית המוות” בתרגום וולפובסקי, בו מתאר דוסטוייבסקי את חוויותיו של אסיר בסיביר ואת הווי ואופי חבריו למחנה המאסר והנידונים השונים השוכנים שם ] אותו קרא בצרפתית הוא “אחד מן הספרים האנושיים שנכתבו מעולם”

 [  פרידריך ניטשה : הנה האיש: מכתבים תרגום יפתח הלרמן-כרמל הוצאת כרמל ירושלים בעמ’ 353 ]

 

♦

 

♦ ואלטר קאופמן

 

הביוגרף של ניטשה ואלטר קאופמן, סבור, ככל הנראה, כי קיימות השפעות אחדות של דוסטוייבסקי על ניטשה. בספרו : “ניטשה: פילוסוף, פסיכולוג, אנטיכיסט” פזורות  הערות שוליים אחדות המבטאות עמדה זו במפורש.

כך למשל כאשר קאופמן מדבר על אבותיו הרוחניים של ניטשה – הוא מפרש את התבטאתו הקושרת אצילות רוח ו”דם” ומפרש כי בביטוי “דם” אין כוונתו של ניטשה לנוזל האדום הנוזל בתוך העורקים , אלא למורשת הרוחנית המפעמת בנפשו והוא מפנה להשפעת אישים כגון:

“אפלטון פסקל, שפינוזה, וגתה – יודע אני שדמם זורם בעורקי “.

וקאופמן מוסיף:

“אף אחד מאישים אלה [ אותם מציין אנדלר ] לא היה בר חשיבות לניטשה כפי שהיו הירוקליטוס, סוקרטס, אפלטון, אריסטו, הסטואיקנים שפינוזה, קאנט הגל היינה דרווין ודוסטוייבסקי“

 [ קאופמן ניטשה: פילוסוף, פסיכולוג, אנטיכריסט הוצאת שוקן בתרגום ישראל אלדד הערה 18 בעמ’ 280] .

♦

♦ הערה שחשוב לצטט בהקשר להשפעות דוסטוייבסקי על ניטשה מופיעה בעמ’ 291 לספרו של קופמן – בה מבקר קאופמן את תומאס מאן שסבר בטעות [ לדעת קאופמן ] כי ניטשה הושפע מהדיאלוג בין השטן ואיבן ב”אחים קרמזוב”

הנה ההערה:

“כשהעלה תומאס מאן את הרעיון, שתורת השיבה של ניטשה, יתכן והיא בהשפעת הדיאלוג של השטן עם איוון קרמזוב Neue Studiien 89 נתעלם ממנו, שכתבי דוסטוייבסקי לא הגיעו לידיו של ניטשה עד תחילת 1887 ( ר’ מכתבו לאוברבק מ 23 בפברואר 1887 : “עד לפני שבועות אחדים אף שמו של דוסטוייבסקי לא היה ידוע לי…רק מקרה מוצלח בחנות ספרים הביאו לידי…” יתרה מזו: נראה שניטשה מעולם אף לא הגיע לקריאת האחים קרמזוב”

[ קאופמן, הערה 9 בעמ’ 291 ]

 

♦ הפניות ישירות לדוסטוייבסקי ביצירות ניטשה

____________________________________________________

פרידריך ניטשה התיחס ביצירות אחדות שפרסם לדוסטוייבסקי ישירות וקרא לו בשמו.

♦

“פרשת ואגנר”

בספרו: שקיעת האלילים , מופיעה המסה : פרשת ואגנר” ובאפילוג למסה זו מופיע הקטע הבא:

 “האסתתטיקה קשורה ללא-התרה לתנאים ביולוגיים אלה: קיימת אסתטיקה דקדנטית, קימת אסתטיקה קלאסית – “יופי כשהוא לעצמו” אינו אלא רעיון רוח, כמוהו כאידאליזם כולו. – בתחום המצומצם יותר של מה שמכונה בשם ערכיות מוסרית, אין בנמצא ניגוד גדול מזה שבין מוסר האדונים ובין מוסר הערכיות הנוצרית: זו האחרונה צמחה מאדמה טחובה עד-תום ( – האוונגליונים מציגים בפנינו טיפוסים פיזיולוגיים זהים עם אלה המתוארים ברומנים של דוסטוייבסקי) בעוד אשר מוסר האדונים (“רומאי” , “אלילי” “קלאסי” , רנסנסי” ) הוא ההיפך מזה. אות למה שעלה יפה, לחיים המאמירים לרצון לעצמה – כעקרון החיים. מוסר האדונים אומר “הן” באופן אינסטינקטיבי, ממש כשם שזה הנוצרי אומר באופן אינטואיטיבי “לאו” ( אלוהים”, “עולם הבא”, שלילת האני” כל כולה שלילה”)

 

כותרת היצירה, “פרשת ואגנר” – ( המכתב הטוריני ממאי 1888), מציינת את מועד חיבורה.

 ניטשה אינו מפרט לאיזה מהרומנים של דוסטוייבסקי הוא מתייחס בכותבו כי “האיוונגליונים מציגים בפנינו טיפוסים פיזיולוגיים זהים עם אלה המתוארים ברומנים של דוסטוייבסקי” – אך נדמה כי ברומנים רבים שלו מתאר דוסטוייבסקי את ה“חלכאים והנדכאים” בחברה – וכוונת ניטשה היא לאמר כי אותם טיפוסים – בדרך כלל עניים וקשי יום הנלחמים את מלחמת קיומם – מקורם באותו “מוסר הערכיות הנוצרית – המנוגד ניגוד קוטבי ל”מוסר האדונים” לו מטיף ניטשה.”

 

 

♦ “שקיעת האלילים או איך הוגים בעזרת פטיש”

 

בספרו זה, גם הוא משנת 1888, זוכה דוסטוייבסקי מעטו של ניטשה להתיחסות מעניינת:

בחלק הנושא את הכותרת “סיורים של איש שלא בעיתו” בפיסקה מס’ 45 דן ניטשה ב”טיפוס הפושע” אשר מצד אחד הוא חזק מצד שני אדם שנחלה [ כלומר מישהו גרם לו לחלות ].

“החברה שלנו, המבויתת, הבינונית, המסורסת, בחברה זו אדם טבעי משורש, אשר מן ההרים בא או מהרפתקאות הים הגדול, מידרדר בה בהכרח לפושע: או כמעט בהכרח: כי יש מקרים שאדם אשר כזה מתגלה כחזק מן החברה.

הקורסיקאי נפוליון הוא המפורסם שבמקרים ההם. לגבי הבעיה שלפנינו חשובה עדותו של דוסטוייבסקי – והוא אגב הפסיכולוג היחיד שהיה לי מה ללמוד ממנו: הוא שייך למאורעות חיי המופלאים ביותר, אף יותר מגילויי את סטנדל. אדם עמוק זה, שצדק עשר מונים בזלזול שלו כלפי הגרמנים השטחיים, התרשם בצורה שונה בתכלית אף ממה שבעצמו ציפה מהנידונים הסיביריים, שבקרבם חי ימים רבים. אלה הפושעים המועדים, שנשללה מהם לעד כל אפשרות של שיבה לחברה. התרשמותו בערך היתה, שהללו חטובים כמיטב העצים הרוסיים, מהנוקשים והיקרים מכל מה שמצמיחה האדמה הרוסית. אך הבה ונכליל את מקרהו של הפושע: נדמה בנפשנו טיפוסים אשר מטעם כלשהו לא זכו לחברה ציבורית, היודעים כי אין החברה רואה בהם אנשים מטיבים ומועילים, זו הרגשת כת הטשאנדלה, הרגשה שאין אתה שווה בין שווים , כי אם מנודה, מבוזה. “

[ פרידריך ניטשה שקיעת האלילים, הוצאת שוקן, תרגום ישראל אלדד, בעמ’ 125-6 ]

 

♦ “אנטיכיסט”

 

בסעיף 31 ליצירתו זו של ניטשה, שחוברה בספטמבר 1888, מוצאים אנו את הקטע הבא, בו דן ניטשה בכך שדמותו של הגואל [ ישו ] הגיעה אלינו מסולפת עד מאוד.

והוא ממשיך:

“על מנת להבין משהו מאותה ישות שכל כולה מרפרפת בסמלים ובבלתי נתפש, חיבים היו במיוחד התלמישים הראשונים לתרגמה למגושמות שלהם – לגבם הדמות לא היתה קיימת לפני ששיוו לה צורה מהצורות המוכרות להם יותר… הנביא, המשיח, היושב לדין ביום אחרון, המוכיח בעל הנסים יוחנן המטביל – כל אחד מהם הזדמנות מטעה להבנת הדמות… ולבסוף אל נזלזל גם בסגולה של כל הערצה גדולה, במיוחד זו הכיתית: היא מוחקת מעל פני הדמות הנערצת את תוויה המקוריים, האידיוסינקראטיים, שלעיתים הם זרים-עדי-כאב – או שאין היא רואה אותם כלל.

יש להצטער על כך שבקרבת זה המתעניין שבכל הדקדנטים לא חי איש כדוסטוייבסקי, כוונתי למשהו שיהא מסוגל לחוש בקסם המרגש שבבליל זה של המזוכך, החולני והילדותי. וממצפה אחרון: בבחינת טיפוס דקדנטי הלא באמת בגדר האפשר הוא שיהא בו מיזוג מיוחד במינו של תכונות חדות ומנוגדות. …”

[ אנטיכריסט, בתוך “שקיעת האלילים”, תרגום ישראל אלדד, בעמ’ 281 ]

 

♦ קאופמן בספרו מעיר כי לדעתו “המונח “אידיוט” בו השתמש ניטשה בהזדמנויות אחדות, תוך רמיזה לישו – מושפעת מספרו של דוסטוייבסקי “אדיוט”

“תפישה זו של “המושיע” היא המפתח לשני הצדדים: להערצתו של ניטשה לישו עצמו – ולביקורתו עליו: כל גישתו לישו כרוכה איכשהו באותו “משהו” ש”למד” מדוסטוייבסקי”

[ קאופמן, עמ’  308-9 ]

 

♦ רונלד היימן

 

רונלד היימן, בספרו : “ניטשה, חיים של ביקורת”, הוצאת דביר, תרגום יוסי מילוא, מוצא קווי דמיון בין מחלת הנפילה שדוסטוייבסקי לקה בה ובין מחלותיו הרבות של ניטשה מהן סבל במהלך חייו.

היימן רואה:

“צד שוה בין כמיהתו של ישו אל היסוד הדיוניסי ובין המשיכה שנמשך דוסטוייבסקי – באשיותו ובכתיבתו כאחת – אל מחלת הנפילה”

          [ היימן, עמ’ 28 ]

והוא ממשיך ומוצא קווי דמיון בינהם, ונצטט:

“דוסטוייבסקי וניטשה היו שניהם דתיים מאוד מטבעם: שניהם היו אחוזי חרדה מפני תוצאותיו האפשריות של הניהיליזם. אם אמנם אלוהים קיים, יש משמעות לכל; אם אלוהים מת, כי אז הכל מותר והכל חסר פשר. “זה כבר החלטתי שלא להבין,” אומר איבן קרמזוב באחת ההצהרות המוקדמות ביותר על ה”אבסורד”. “כי אם יעלה בדעתי להבין דבר-מה, מיד אבגוד בעובדה, ואני גמרתי אומר לדבוק בעובדות”.

 

“כמו דוסטוייבסקי, גם ניטשה לא ביקש אלא למצוא לו מפלט בשלוות הנפש, אבל גם הוא נאלץ לקשור קשר בינה ובין ההתמוטטות. אצל ניטשה נתגלם הסיכון הזה בשיגעון, אף על פי שביקש להאמין ש”האדם הטראגי” חזק דיו לשאת אפילו בסבל הגדול ביותר, שאיתן הוא די הצורך באמונתו שהחיים עצמם אכן ראויים להוקרה…”

[ היימן, עמ’ 29 ]

 

נראה, מן הסקירה שסקרתי לעיל, כי קשה למצוא השפעה ישירה של דוסטוייבסקי על ניטשה הן בענין ה”אדם המיוחד” וה”על-אדם” ובין רעיון “מות האלוהים”

 

שני אישים אלה הגיעו לתובנות דומות כל אחד ממקומו ומעולמו הוא !

 

 

 

♦

 רשימת הפוסטים בנושא ניטשה ודוסטוייבסקי 

_______________________________

[1] ניטשה ודוסטוייבסקי, מקורות והשראות

[2] ניטשה ודוסטוייבסקי – הדים מן המרתף    

 

 

 

 

.