ציור של היינריך פון קלייסט

הינריך פון קלייסט :האיש ופעלו

סיפורו של הסופר הפרוסי היינריך פון קלייסט “ססיליה הקדושה או כוחה של המוזיקה” שבשמה העברי הושמטו המילים “אגדה אחת”  (Eine Legende) –  נקרא בגרמנית : 

(Die heilige Caecilie oder die Gewalt der Musik (Eine Legende

זהו סיפור קצר שנכתב ביום 27.10.1810 .

הספור נכתב כשנה לפני שקלייסט, שכרת ברית-מוות עם אחת, הנריטה פוגל, שביקשה את נפשה כי המוות יגאל אותה מיסוריה, וחיפשה מוציא-לפועל שיבצע זאת עבורה [ הנרייטה היתה ככל הנראה חלשה מידי ופחדנית מידי ליטול את חייה בידי עצמה ] עד שמצאה את קלייסט זה:

“שבמכתביו האחרונים, כשכבר יש לו כוונה ברורה להתאבד, קלייסט כמעט מתפקע מרוב שמחת חיים וריגוש אירוטי. חודשים שלמים  התדפק על  דלתות בחיפושיו אחרי אישה שתהיה מוכנה למות יחד איתו. לבסוף מצא את מבוקשו : אישה שהיתה חולה , מדוכאת וטיפשה דיה לקבל את ההצעה בהתלהבות, אשתו של פקיד זוטר. לא נוכל לתאר לנו כמה בינוניים, חסרי שמחה, צוננים מן הבחינה המינית וגם משובשים מן הבחינה הדתית היו חיים שייחלו שפסגת ההוויה תהיה להם מוות ביריה ! האשה כותבת לקלייסט פתקים נפעמים, והוא כותב לה מכתבי אהבה שקשה למצוא יפים מהם בשפה הגרמנית…” ((פטריק זיסקינד: על אהבה ומוות -ארבעה סיפורים ומסה – פרוזה אחרת הוצאת עם עובד תרגם מגרמנית יונתן ניראד, בעמ’ 112))

ציור של הנרייטה פון פוגל

גיתה , כך מוסיף פטריק זיסקינד במסה זו, אמר כי קלייסט מילא אותו “חלחלה ודחייה”… שכן:

“מעשה ההתאבדות המשותף, שהוא [ קלייסט ] רואה בו ביטוי לאינטימיות שאין גדולה ממנה ולנאמנות הדדית – מהלך עליו קסם כל חייו, ולבסוף הוא מתאבד משום שהוא מקווה שככה יזכה לעשות את המכה האירוטית האולטימטיבית, כמו שאפשר לאמר בעגה של ימינו ”¹

גם הסופר מכס ברוד נזקק לארוע מותו של קלייסט, וכותב :

“באשה אחת (חולת הסרטן) הנרייטה פוגל הוא מוצא ידידה, הנכונה למות יחד אתו. מריה לא רצתה מעולם למות אתו. הוא נפרד מעליה בשלושה מכתבים, הנמנים מצד יפיים המבעית עם התעודות המדהימות ביותר שבספרות העולם: “את האחת והיחידה עלי אדמות, שיש ברצוני לשוב ולראותה מעבר לקבר. שמא אולריקה ? כן לא, לא כן. דומני, שהיא לא תפסה את האמנות להקריב את עצמה, למסור נפשה כליל למען נושא אהבתה: האושר הגדול ביותר, שאפשר להעלותו על הדעת עלי אדמות, ולא עוד אלא שזהו בודאי כל עצמם של חיי העולם הבא, אם נכון הדבר כי שם שרויים הבריות בקורת רוח ובאושר” אולם יומיים לאחר מכן הריהו כותב עוד את האחרון שבמכתביו אל אחותו : “בהיותי עתה שמח וטוב-לב, לא אוכל למות בלי להתפייס עם העולם כולו, משמע קודם כל גם אתך, אולריקה יקירתי. הרשיני נא לחזור בי מן המשפט החמור, הכלול במכתב אל הקלייסטים: באמת, המעשים שעשית כדי להצילני לא רק מעשים הם שבכוחה של אחות לעשותם, אלא שיא המעשים שבכוח אדם לעשותם: לאמיתו של דבר, לא הייתי עשוי להיעזר עלי אדמות. עתה היי שלום; מי יתן ותזכי למות שיש בו אף ממחצית השמחה וקורת-הרוח, שאין להביעה בפה, אשר ישנן במותי; זוהי המשאלה הלבבית ביותר, שיש ביכולתי להביע לך.

“בצהרי יום 21 בנובמבר שנת 1811, בהיות קלייסט רק בן ל”ד שנים, הוא ממית ביריה את אהובתו ואת עצמו על גבעה של חוף אגם ואן”…((מאכס ברוד,  היינריך פון קלייסט: חייו ויצירתו” מתוך היינריך פון קלייסט שלוש נובלות, הוצאת עם עובד תל אביב תשי”ד, מ’ 24-5 ))

“קלייסט בעשרים ואחד בנובמבר 1811, על גבעה שעל שפת האגם הקטן ואנזה, סמוך לפוטסדם, לא נהג בנדיבות כזאת עם הזמן. היא צעדה “חמישים צעדים” – כך העידה המלצרית מן הפונדק הסמוך לפרוטוקול של החקירה המשטרתית – חמישים צעדים אחרי ששמעה את היריה הראשונה ועדיין חשבה בליבה: ” הזרים הללו ! עושים שטויות ברובה,” ואז נשמעה היריה השניה. בין שתי היריות עברה בוודאי פחות מדקה אחת. לפרק הזמן הזה נזקק קלייסט כדי לוודא שבת לוויתו – היד מתקשה לכתוב “אהובתו” שהוא ירה בה תחת שדה השמאלי בין הצלעות, אל תוך הלב, אכן מתה, ואולי כדי להשכיבה בנוחות ( היא שכבה על גבה ועל פניה חיוך מרוצה), להשליך את האקדח שהשתמש בו, לאחוז באקדח אחר, טעון ( ליתר בטחון לקח אתו שלושה אקדחים), לכרוע ברך בין רגליה של האישה ולתקוע לעצמו כדור במוח דרך הפה. – ”²

מקום התרחשות הארוע שלגדות “אגם ואן”, כפי שקורא לו מקס ברוד, היה למקום עליה לרגל למעריצים רבים של המחזאי, הסופר והמשורר הינריך פון קלייסט.

מקום הרצח וההתאבדות – ספסל לקלייס וספסל לפוגל

קלייסט התגייס לצבא הפרוסי והוא אך כבן 15 שנה. הוא נלחם כנגד חיילי נפוליון הפולשים לגרמניה. הוא סיים את שירותו כקצין בצבא הפרוסי, ממש כאביו לפניו [ ומכאן התוספת von שבין שמו הפרטי ובין שם משפחתו ]. הוא ביקר בצרפת ונחשד על ידי הצרפתים למרגל הוחזק בכלא כמחצית השנה. כל אלה עשו אותו דמות נערצת על חוגי הצבא בגרמניה.

בימי מלחמת העולם הראשונה, היו חיילים גרמניים עולים לקברו לחלוק לו כבוד ולהקריא על קברו קטעים מכתביו. כיוון שתאריך מותו היה בחודש נובמבר [ תקופת החורף ] מותר להניח כי התצלום להלן צולם בעת עליה לקברו ב”יום-השנה” למותו:

חילים גרמנים עולים לקברו של היינריך פון קלייסט – 1915

קלייסט כחביבם של הנאצים

[תוספת מחודש אפריל 2017 תופיע בצבע חום]

היינריך פון קלייסט, שהתנדב וגוייס לצבא  הפרוסי והוא אך בן 15, ונלחם כנגד צבאות נפוליון הכובש את אדמת פרוסיה, שבה את ליבו של יוזף גבלס, שבהשכלתו היה ד”ד לספרות גרמנית מאוניברסיטת היילדלברג, וראה עצמו מומחה לענייני תרבות – כשהוא הופך אותה לחומרי פרופגנדה בשירות המפלגה הנאצית.

לקראת המשחקים האולימפיים בברלין 1936 הורה, מי שכבר מונה להיות שר הפרופגנדה, להכשיר את ציון מקום קברו של היינריך-פון-קלייסט, לצד אגם ואן הקטן [  Kleiner Wannsee ] סמוך למקום בו ביצע את שתי היריות הקטלניות שבהן נקטפו חייה של הנייטה פון-פוגל ושל קלייסט בן ה 34 עצמו, להחליף את המצבה הישנה שציינה את המקום [ ונראית בתצלום החיילים הגרמניים בימי מלחמת העולם הראשונה לעיל ] ולהפוך את המקום כאתר עליה לרגל למבקרים הרבים שיבואו לברלין הנאצית למשחקי האולימפיאדה.

משרד הפרורפגנדה בהנהגתו של הדמאגוג הצולע, הנפיק תצלומים של המקום כפי שחודש ולצידו גברת חסודה, צרור פרחים בידה כשהיא מקוננת:

תצלום פרופגנדה של מקוננת על קברו של קלייסט 1936

על מצבת הקבר שעיצבו השלטונות הנאציים הם חזרו וציטטו מה שהופיע על מצבת הקבר הקודמת. היו אלה מילותיו של המשורר Max Ring שכתב:

“er lebte, sang und litt

in trüber, schwerer Zeit.

Er suchte hier den Tod

und fand Unsterblichkeit,”

ובתרגום:

  הכתובת על מצבת קלייסט 1936

אלא, שעד מהרה הסתבר למשרד הפרופגנדה הנאצי – כי המילים שחקק על מצבת קברו של מי שאמור לסמל עבור גרמניה הנאצית את הדמות הנערצת של הסופר הגרמני המהולל – הן מילותיו של משורר יהודי… ואבוי לבושה !.

עד מהרה ניתנה הוראה להחליף את המצבה ולחרוט על המצבה לזכרו של היינריך פון קלייסט, פסוק אחר הפעם “ארי” טהור, פרי עטו של קלייסט עצמו, ציטוט מתוך מחזהו “הנסיך מהומבורג”: שתוכנו : “עתה, נצח, כולך שייך לי”

שר הפרופגנדה הנאצי היה מעריץ נלהב של קלייסט ונתן להערצתו זו ביטוי ברישומי היומן שניהל.

לאחר שצפה בהצגת “פניטיסיליה” בתיאטרון בווימאר כתב ביומנו מיום 31.10.1938

“בערב ב”פנטיסיליה” [Penthesilea]  . הופעה יפה ללא הפסקה. אני מתרגש עמוקות. קלייסט הגדול ! איזה קונפליקט, איזה תשוקות! “

הבמאית והצלמת המועדפת על משרד הפרופגנדה הנאצית – לני ריפנשטאל – התכוונה להפיק סרט [ במימון משרד הפרופגנדה ] לפי מחזו זה של קלייסט.

 ובתרגום

“איזה מין בחור היה הקלייסט הזה !

בשנת 1942 הפיק “המכון הביביוגראפי, הספריה של חיילי הוורמאכט בלייפציג” מהדורה של הסיפור מיכאל קולהס שחולקה לחיילים לחיזוק רוחם. היה זה ככל הנראה כחלק מהמאמץ לחזק את רוחם במלחמותיהם, ומי כדמותו של מיכאל קולהס [ לפי הפרשנות הפשטנית הנאצית ] מתאים יותר לפרופגנדה לאומנית המקדשת את המלחמת החורמה [ “המלחמה הטוטאלית” …] כפי שהכריז מיכאל קולהאס [ במאה ה 16 ! ]  ובלבד שיושבו לו “שני סוסיו השחורים”  – משרד הפרופגנדה הנאצי קיווה, לעורר באמצעות הסיפור הזה, בחיילי הוארמאכט את המוטיבציה להחזיר לגרמניה שנגזלה על ידי  “היונקר פון ואנצל” המושחת, [ בדמות החוזה המשפיל של ורסאיי משנת 1918 עליו הוחתמה גרמניה ] את כבודה ואת השטחים [ “שני סוסיו השחורים”] שנחמסו ממנה;

הספר לווה באיורים שהוסיפו נופך לסיפור המורכב והדו-משמעי, שמוסר ההשכל שלו רחוק מלהיות חד-ממדי, כפי שניסה להציגו משרד הפרופגנדה הנאצי, ועטיפת הספר ועליה מוצגת דמותו של מיכאל קולהס – שקלייסט אומר עליו כי:

“רגש הצדק שהפריז בו הפך אותו לגזלן ורוצח..”

הקלק לקבלת הטקסט המלא

על גבי עטיפת הספר מוצג מיכאל קולהאס כגיבור חייל עשוי ללא חת, חרבו שלופה בידו, ולהבות השריפה שהבעיר, בוערות מאחריו:

ומולו תצוגה קטנה המספרת את הסיפור מאחרי אתר ההנצחה הקטן החבוי בתוך החורשה המוריקה שלחוף האגם הקטן

תצוגה ובה סיפורם של היינריך פון קלייסט והנריטה פוגל

מצבת הקבר עצמו לצידה הצטלמתי שמרה עדיין, בשנת 2010, על הכתובת כפי שעיצבו הנאצים שהחליפו את דברי המשורר היהודי Max Ring בציטוט של דברי היינריך פון קלייסט עצמו.

ליד מצבת הזכרון לסופר הונחה אבן קטנה להזכיר גם את הנרייטה פוגל:

 

צילום על מצבת הזכרון להיננריך פון קלייסט – 10 ליוני 2010

כך עמדה המצבה ולידה האבן לזכרה של הנרייטה פוגל מאז שנת 1936 כאשר המקום הוכשר על ידי הנאצים כאתר תיירות לציון זכרו של הסופר שהנאצים “ניכסו” לעצמם – הכיתוב  על המצבה היה מתוך מחזהו של קלייסט: “הנסיך מהומבורג”:

Nun, O Unsterblichkeit  Bist Du Ganz Mein

Now, Immortality, you belong to me.

“עתה, נצח, כולך שייך לי”

בשנת 2011 – שנת ה 200 למותו, נערכו במקום שיפוצים.  המצבה הנאצית סובבה 180 מעלות ובגב המצבה הנאצית הוחזר הטקסט שנמחק על ידי הנאצים פרי עטו של המשורר היהודי Max Ring –  הפעם גם שמה של הנרייטה פוגל נחקק על גבי המצבה עצמה – בניגוד למנהגם של הנאצים ש”הואילו” לציין את רציחתה על ידי המשורר הנערץ עליהם באבן צדדית למרגלות המצבה לציון מותו.

קברם המשותף של היינריך פון קלייסט והנרייטה פוגל – משנת 2011 ואילך

[ עד כאן – תוספת משנת 2017 ]

החידוש של מצבת קברו של קלייסט על ידי השלטונות הנאציים, לא היה רק הכנה לקבלת פניהם של התיירים שיבואו לחזות באוליפיאדת ברלין 1936, אלא נבעה גם מהערכה רבה ששררה במשטר הנאצי לדמותו של היינריך פון קלייסט.

ויתכן, כי מכונת התעמולה הנאצית, מתוזמנת על ידי הדוקטור לספרות גרמנית, חניך אוניברסיטת היידלברג, שר הפרופגנדה יוזף גבלס, החליטה להציג אותו כמעין מבשר של הנאציזם, כגון הפרשנות למחזהו

Die Hermannsschlacht

The Battle of the Teutoburg Forest

הקרב ביער טאוטבורג 

בו מציג קלייסט את דמות הגיבור הנכנע ומציית ללא תנאי לדרישות ולשרות ה  Volk – [ האומה ], קו יסודי באידיאולוגיה הפאשיסטית בכלל והנאצית בפרט. או במחזהו “הנסיך מהומבורג” ( The Prince of Homburg = Der Prinz von Homburg, בו מתייסר קצין צעיר בין דחפיו הרומנטיים ובין הציות למשמעת הצבאית החמורה, גם הוא קו אידיאולוגי שטופח על ידי המשטר והאידיאולוגיה הנאציים.

ואולי האווירה של אכזריות, המעשים הברוטליים, האסונות, המצבים הקיצוניים ההחלטות הקשות, הקונפליקטים ההחריפים בפניהם ניצבים גיבוריו – כולם, קווים גלויים יותר וגלויים פחות באישיותו הסוערת, התזזיתית, חסרת השקט, חסרת המנוחה, הנשאבת אל פתרונות אלימים, קיצוניים, צורמניים, הרחוקים מתפיסת עולם “בורגנית” מיושבת – היא שעשתה אותו חביבים.

אין לדעת.

מכל מקום אולי אישיותו זו – שהרצח הכפול שביצע ביום 21 בחודש נובמבר 1811 – שם על שפת “אגם ואן” ששם קץ ל 34 שנים גדושות ורבות תהפוכות, הביאה אותו להמשיל את המשל שבסיפורה של סציליה הקדושה או כוחה של המוזיקה.

המשך סיפורה של “ססיליה הקדושה” וכוחה של המוזיקה בפוסט הבא:

[2] קלייסט: ססיליה הקדושה – וכוחה של המוזיקה

פורסם לראשונה ביום 6.12.2009 ב”קפה דה מרקר”

 

.

.

 

1. פטריק זיסקינד עמ‘  114 [↩]
2. פטריק זיסקינד עמוד 120-121 [↩]