[07.3] תומאס מאן – מאריו והקוסם – המופע של ה”קוואליירה צ’יפולה” – המבוא

18 באפריל, 2020

דברי מבוא אחדים

בחודש יולי 2016 העליתי לאתר “מילים” שני פוסטים שעסקו בנובלה של תומאס מאן: “מאריו והקוסם – חוויית-מסע טראגית”.

בפוסט מספר 1: [07.1] תמאס מאן: מאריו, הקוסם וצמיחת הפאשיזם – מבוא תיארתי את הרקע האישי של תומאס מאן ומשפחתו והצבעתי על הדמיון בין “טורה די ונרה” [ המגדל של ונוס ] שבנובלה ובין “פורטה דאי מארמי” [ מבצר השיש ] – הוא שמה של העיירה בה נפשו תומאס מאן אשתו ו-2 מילדיו בקיץ 1926 ;

בפוסט מספר 2: [07.2] תומאס מאן: מאריו והקוסם – סממני הפאשיזם שבטקסט – ניסית להצביע על סממנים של הפשיזם האיטלקי, עליהם נרמז, לפי קריאתי, בנובלה.

ואולם, בשתי רשימות אלה, דנתי רק במחציתה הראשונה של הנובלה [ בפועל עד הקטע המופיע בעמוד 89 בתרגום לעברית ], כמו כן, בעקבות פרשנים רבים שליוו אותי בקריאתי, וכדי להבין טוב יותר את הרקע ההסטורי-פוליטי בתולדותיה של איטליה, הקדשתי עוד חמישה פוסטים ללימוד מקורותיו של הפשזים שהנהיג בניטו מוסוליני באיטליה [ קישור לפוסטים אלה יוכלו הגולשים למצוא בתחתית פוסט זה ]. מאחר ולא סיימתי אז את מלאכת קריאתה של הנובלה עד תומה – ועצרתי בכתיבתי, לפני תיאוריו של תומאס מאן את המופע של צ’יפולה – הבטחתי בסופו של הפוסט השני כי “על חווית המופע של צ’יפולה – הוא ה”קוסם” – ארחיב בפוסט נוסף הנמצא בהכנה.”

“הכנה זו” ארכה למעלה משלוש שנים… [ אף יותר מהזמן שלקח לתומאס מאן לגבש את זיכרונותיו מהביקור בפורטה דאי מארמי [ בקיץ 1926 ] ועד שהעלה את הנובלה על הכתב [ בקיץ 1929] – וגורמים שונים עכבו בעדי ; בין השאר תחושתי כי כי החלק השני של הנובלה – החלק המתאר את המופע של ה”קאוואליירה צ’יפולה” – הוא טקסט מוקשה, ורב רמזים המבקשים פיענוח זהיר ומדוקדק – ולכן, כדי לתת לעצמי זמן חשיבה נוסף, וכן לצורך עיון במאמרי ביקורת ופרשנות נוספים – החלטתי לדחות את הכתיבה למועד אחר.

והנה עתה, בחודש אפריל 2020 – הוא חודש האביב וחג החרות – ובעוד העננה המעיקה של מגפת הקורונה, מרחפת מעל ראשינו – כמו גם מעל ראשיהם של אזרחים מוטרדים ברחבי העולם, יש המבקשים לנצל את המצוקה הזו, והחרדות המתלוות אליה, לשם עשיית רווחים פוליטיים ובמסווה של סיסמאות של “אחדות-העם” ו“טובת העם ובריאותו” הולכים ומצמצמים את זכויות הפרט ומצרים את צעדיו עד כי הונפו, ברחבי הארץ, לאות מחאה, דגלים שחורים לרוב :

להתריע ולהזהיר מפני הסכנות המתרגשות ובאות על כמה מאבני היסוד של הדמוקרטיה הישראלית, שמאז היווסדה, היתה שברירית, נעדרת חוקה כתובה, נתונה ב”מצב-חירום” מתמיד ולא יציבה דייה.

זו העת, לחזור לנובלה של תומאס מאן, שנכתבה בראשית ימיו של הפשיזם – ובשורתה היתה אות הזהרה מפני “רוחות השירוקו” המסוכנות – ובפועל התנבאות על השחורות שיביאו – תחת כנפי הנשרים המאיימים שלהם, המשטרים הפשיסטיים שקמו באותה תקופה באיטליה, בגרמניה ובשורה של מדינות נוספות באירופה, וכעט אנו עדים לסממניהם ההולכים ומתגברים לנגד עיננו של אותם “תהליכים”… מנבאי רע גם בארצנו !

הפרשנות הפוליטית של “מאריו והקוסם”

כתיבתו של תומאס מאן, מתחילת הקריירה שלו כסופר, בשנותיה האחרונות של המאה ה 19 ולאורך כמעט שישים שנותיה של המאה העשרים, היא כתיבה מורכבת ולא קלה לפיענוח; לשונו מפותלת, עמוסה בדימויים ורוויה בהרמזים, מהדהדת מיתוסים, ומעלה אסוציאציות; יצירותיו מצטיינות במורכבות רבה ונתונות, מטבע הדברים, לפרשנויות שונות ואף סותרות.

גם הנובלה “מאריו והקוסם – חוויית-מסע טראגית” פורשה בדרכים שונות:

תומאס מאן עצמו, היה מודע לכך, וסמוך לאחר פרסום הנובלה בדפוס בשנת 1930 – ביקש ללהשפיע על הכיוון הרצוי לפירושה וכתב למבקר הספרות Bedřich Fučík במכתב מאפריל 1932 :

“באשר ל”מריו והקוסם” אני לא אוהב לראות את הסיפור הזה כסָטִירָה פוליטית. זה מעניק לה מרחב בו היא לכל היותר אך חלק קטן מהווייתה. אני לא רוצה להכחיש שיש בה דגשים ורמיזות פוליטיות קטנות, אבל הפוליטי הוא מונח רחב שנכנס לבעיה ולתחום האתי ללא גבולות חדים, ואני מעונין במשמעות של ההיסטוריה הקטנה, בשונה מהאמנותית, ואני מעדיף לראות את האתי מאשר את הפוליטי.” [ התרגומים שלי – ו’ ]

ובמקור האנגלי

“As for – Mario and the Magician- I don’t like to see this story as a political satire. It gives her a sphere in which she is at most home with a small part of her being. I do not want to deny that there are small political highlights and allusions of the current kind in it, but the political is a broad term that goes into the problem and area of the ethical without sharp boundaries, and I want the meaning of small history, apart from the artistic, but prefer to see in the ethical than in the political.” (On April 15, 1932 to Bedřich Fučík)

חרף התעקשותו של תומאס מאן על פירוש היצירה כיצירה ספרותית שיש בה אך רמזים פוליטיים משניים – דעת רוב המבקרים טפחה לתומאס מאן על פניו ולאחר מלחמת העולם השניה, גם מאן עצמו , לא התנגד יותר לקישור בין מאריו והקוסם אל הנאומים הדמאגוגיים שהרבו לשאת מנהיגי איטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית:

“אחרי מלחמת העולם השנייה, תומאס מאן כבר לא התנגד לקריאה לכאורה של צ’יפולה כמייצג את הנאומים של הדיקטטורים הפשיסטיים מוסוליני והיטלר. עטיפת המהדורה הראשונה של הספר עם המהפנט והשוט בידו עשויה היתה לעודד את הקוראים לפרשנות זו. בעיקרון, הנובלה הייתה ככל הנראה מעשה מלחמה ראשון של מה שמילא כבר את האווירה האירופית באותה תקופה”. (ב- 20 באפריל 1947 מכתב להנרי האטפילד) ”

אכן, אין להכחיש ואין להתעלם: גם נושאים נוספים, בנוסף לאלגוריה לפאשיזם ולדמות ה”המנהיג” [ שאת תפקידו ממלא אותו “קוסם” הוא “הקאוואליירה צ’יפולה” ] מוטמעים בנובלה. נושאים אלה, מעין “לייט-מוטיבים” המלווים את יצירתו של תומאס מאן מראשיתה כגון : “מעמדו של האמן [ כשרלטן ? ] בצד המשכויות ומתחים הומו-ארוטיים בין דמויות שונות בסיפוריו, מבלי לוותר על תיאורי אווירה ומזג אויר ואווירת חופשת הקיץ בנוסח בורגני-דקאדנטי, לחוף הים…

אך, אני בחרתי ללכת, כפי שכתבתי במפורש בפוסט מס’ 1, בדרך הפרשנות הרואה בנובלה “מאריו והקוסם – חווית-מסע טראגית” “אלגוריה על הפאשיזם” וכדוגמה בולטת של מעורבות הסופר ה“א-פוליטי לשעבר” [ הוא תומאס מאן שבעת מלחמת העולם הראשונה נטש את כתיבת הרומאן “הר-הקסמים” כיוון שלא יכול היה להמשיך “לספר סיפורים”, ועבר לכתיבת מאמרים בעלי נופך אקטואלי, אותם קיבץ לימים בספר אותו הכתיר בכותרת : “Betrachtungen eines Unpolitischen” [ “הרהורים של אחד לא פוליטי” ] –

אצטט איפוא מה שכתבתי בפוסט מס’ 1 – שהיא בפועל דעתם של רוב המבקרים שכתבו על הנובלה :

“The novella must be read on several levels. As a representation of contemporary history, “Mario und der Zauberer” can be understood as an allegory of fascism. The novella demonstrates the interplay of “Volk and Führer” (people and leader) (GW8, 691); it shows the loss of freedom of the individual will; and, finally, it defines the end of the game as the point when the “Führer” violates the emotional integrity of other human beings.

Manfred Dierks, “Thomas Mann’s Late Politics,” A Companion to the Works of Thomas Mann, ed. Herbert Lehnert and Eva Wessel (New York: Camden House, 2004), p. 213.

ובתרגום :

“הנובלה חייבת להיקרא בכמה רמות. כייצוג של ההיסטוריה בת זמננו. “מאריו והקוסם” יכולה להיות מובנת כאלגוריה לפשיזם. הנובלה מדגימה את משחק הגומלין של “העם” וה “פיהרר” ( GW8, 691 ); הסיפור מציג את אבדן חופש הרצון הפרטי; ולבסוף, מגדיר את סוף המשחק כנקודה בה ה“פיהרר” מפר את השלמות הרגשית של בני אדם אחרים“.

בעקבות רשימה ארוכה של מבקרים שכתבו ברוח זו, התרכזתי בקריאתי בנובלה זו, באספקטים הפוליטיים שלה. בנוסף וכהשלמה לקריאתי בנובלה עצמה, הרחבתי את היריעה, וכתבתי חמישה פוסטים נוספים, בהם דנתי במקורות הפשיזם של מוסוליני באיטליה – אותם העליתי לאתר “מילים” בחודשים ספטמבר-נובמבר 2016 [ קישורים לחמישה פוסטים אלו ימצאו הגולשים בסוף פוסט זה].

שלוש שנות ה”דגירה” עד לכתיבת “מאריו והקוסם”

ההפוגה שנטלתי לעצמי, בהמשך הכתיבה על המחצית השניה של “מאריו והקוסם”, הובילה אותי לחזור ולבחון את פרק הזמן הארוך שעבר בין האירוע שהצית בתומאס מאן את הרעיון ועד שהעלה אותו על הכתב בחודש אוגוסט 1929. אני מכנה תקופה זו כתקופת ה”דגירה” עד שהנובלה לבשה צורה והיתה ל”מאריו והקוסם – חוויית-מסע טראגית” ואשתף את הקוראים במחשבות ובהרהורים אלה:

לפחות שתיים מהיצירות הבולטות והחשובות של תומאס מאן “בקעו” תוך זמן קצר יחסית מרגע שניצת במוחו רעיון הכתיבה:

“מוות בוונציה” – הנובלה החלה להיכתב בחודש יולי 1911 – לאחר הביקור שערך תומאס מאן בוונציה בחודש מאי 1911. כשנודע לתומאס מאן על מותו של גוסטאב מאהלר ב 18 במאי 1911 – היתה לידיעה זו השפעה ישירה על החלטתו לכתוב את “מוות בוונציה” ולקרוא לגיבורו “גוסטאב” [ וראו פוסט [ 05.2.] תומאס מאן – מוות בוונציה – הערות והערות – “גוסטאב” בקישור זה ]. כלומר תקופת “הדגירה” על היצירה שתהיה “מוות בוונציה” היתה קצרה – בת כחודשיים – אף שמלאכת הכתיבה בפועל נסתיימה רק בחודש יולי 1912 !

“הר הקסמים” – הרומאן החל להיכתב בפועל בחודש נובמבר 1913 – וזה לאחר ביקור שערך תומאס מאן אצל אשתו קאתיה מאן, שהתרפאה בסנטוריום ב”דאבוס”. הביקור של תומאס מאן בדאבוס היה בין התאריכים 15.5.1912 עד ה 13.6.1912. לאחר שובו מהביקור בדאבוס החל תומאס מאן להכין לעצמו רשימות ראשוניות לקראת כתיבת מה שהתכוון להיות : “כקטע-לוואי הומוריסטי למוות בוונציה והיה אמור להיות באורך דומה: מעין סטירה על הטרגדיה שזה עתה נסתיימה. האווירה הייתה אמורה להיות התערובת המוזרה הזאת של מוות ועצבות קלילה שמצאתי בדאבוס” [ “סקיצה של חיי”, 1930] היה זה בחודש יולי 1913 [ כשנה לאחר הביקור בדאבוס ]. העבודה בפועל על “הר הקסמים” החלה ביום 9 בספטמבר 1913 . ותסתיים רק כעבור כ 12 שנה ! . כלומר גם במקרה זה תקופת “הדגירה” על היצירה שתהיה “הר- הקסמים”, היתה בת כ 15 חודשים !

לעומת שתי יצירות אלה

זמן ה”דגירה” של “מאריו והקוסם” .- התארך ונמשך כ- 3 שנים ! הביקור שערך תומאס מאן בעיירה “פורטה דאי מארמי” שלחופי הים התיכון התקיים בין התאריכים 30.8.1926 עד 19.9.1926 . את הכתיבה של הנובלה החל תומאס מאן ביום 4. באוגוסט 1929 ! [ כפי שמתועד ב : Thomas Mann – A Cronical of his Life by: Hans Burgin and Hans-Otto Mayer page 85 ]

סמוך לאחר פרסום “מאריו והקוסם” נזדמן לתומאס מאן , להעלות על הכתב את סיפור תחילת כתיבת “מאריו והקוסם”. היה זה במסגרת חיבור שתומאס מאן כינה : Lebensabriß שתורגמה לאנגלית כ: “Sketch of my Life” ( להלן בעברית : “סקיצה של חיי”) שהודפסה בגליון של ה”דויטשה רונדשאו” מיוני 1930. במקור התבקש תומאס מאן לכתוב מעין “אחרית דבר” לרומן הגדול “הר הקסמים” שבסמוך לאחר פרסומו זכה בפרס נובל לספרות [ ההודעה על הפרס נמסרה לו ב 11 לנובמבר 1929 ] ובמסגרת אותה “סקיצה של חיי” – מעין תמצית אוטוביוגרפית של דרכו הספרותית עד אז – סיפר גם על לידתה ותחילת כתיבתה של הנובלה “מאריו והקוסם”.

ב 8 ליולי 1929 סיים תומאס מאן להכין מאמר “על התיאטרון” אותו הקריא בפתיחת פסטיבל התיאטרון בהיילדלברג ב 20 ליולי. לאחר מכן התפנתה המשפחה לבלות, כמידי שנה, את חופשת הקיץ שלהם לחוף הים הבלטי באתר הנופש : Rauscen – צפונית לעיר קניגסברג, שהיתה אז חלק מ”פרוסיה המזרחית” [ ראו מפה ]. מאן מספר ב“סקיצה של חיי” כי החליט שלא לטלטל עימו לחופשה זו את כתב היד רחב היריעה ורב העמודים של של הרומן “יוסף ואחיו” שהיה בעיצומה של העבודה עליו, והחליט :

“to spend my mornings on the easy task of writing out an incident of a previous holiday in Forte dei Marmi, near Viareggio, and the impressions of our stay there; in other words, with a piece of work which needed no apparatus but could be written “straight out of my head” in the easiest possible way.”

“החלטתי להעביר את הבקרים שלי במשימה קלה של כתיבה על אירוע בחופשה קודמת בפורטה דאי מארמי, ליד וירג’יו, והתרשמות השהייה שלנו שם; במילים אחרות, עם יצירה שלא הייתה זקוקה למנגנון כלשהו, אלא שניתן היה לכתוב “ישירות מהראש שלי” בצורה הקלה ביותר.”

לאחר מכן יספר כי התחיל את הכתיבה בחדר בו התגוררו, אך הים הסמוך “קרץ” לו, ובעודו מהרהר האם יצליח לכתוב “תחת כיפת השמים” באוויר הפתוח, מבלי שיש קורת גג מעל לראשו – החליט לנסות ויצא עם בלוק כתיבה החוצה ובסוכת-נצרים קטנה, כפי שהיו מקובלות באותו חוף, ישב, סמוך לקו המים, חנוט בחליפה לבנה, ענוב בעניבה ונועל נעליים לבנות – בלוק הכתיבה על ברכיו –

תומאס מאן – לחוף הים ב Rauscen אוגוסט 1929

ולנוכח עיניו נִפְרָשִׂים החולות רחבי הידיים שלחוף הים הבלטי, שהעלו, ללא ספק, בזכרונו את החולות הזהובים שב “פורטה דאי מארמי” – העיירה האיטלקית בה חוו, בקיץ 1926, את החוויות שיספר עליהן בנובלה ההולכת ונכתבת:

החוף ב Rauschen החוף ב Forte-del-Marmi

את היזכרון על הכתיבה של “מאריו והקוסם” יסיים במילים אלו:

“and while children were picking up my pencils, the fable, all unexpectedly, grew out of the anecdote, the intellectualized literary form out of mere “story-telling”; the personal turned into the symbolic and ethical.

And all the while I was in a state of joyful wonder, seeing how the sea had the power of absorbing human distractions and resolving them all in its loved immensity. Our holidays had a practical over and above the literary result.¹

ובתרגום לעברית:

“ובזמן שילדי היו נוטלים את עפרונותיי, המשל, באופן בלתי צפוי, צמח מתוך האנקדוטה, הצורה הספרותית האינטלקטואלית מתוך “סיפור סיפורים” גרידא; האישי הפך לסמלי ואתי.

וכל אותו זמן הייתי במצב של פליאה משמחת, ראיתי איך יש לים את הכוח לספוג את הסחות הדעת האנושיות ולפתור את כולן בעצמתן האהובה. לחופשה שלנו היו תוצאות מעשיות מעבר לתוצאה הספרותית. [ “סקיצה של חיי” בעמוד 71 ]

תומאס מאן וגרמניה בין קיץ 1926 לקיץ 1929

פרט לממואר שצוטט לעיל מתוך Stech of my Life לא מצאתי התייחסות של תומאס מאן לנסיבות כתיבתה של הנובלה “מאריו וקוסם” ואף לא הסבר או התייחסות למה שכיני כאן, “זמן הדגירה” – ובמקרה זה לתקופה של 3 השנים שעברו מאז החוויות ב“פורטה דאי מארמי” ועד להפיכתה ל“טורה די וונרה” בה מתרחשת עלילת הנובלה שכתב בקיץ 1929.

המחשבה הראשונית שעלתה על דעתי, להסביר את הפיכתו של הזכרון מלפני 3 שנים לנובלה היתה – האסוציאציה שחווה תומאס מאן עת בילה חופשת-קיץ, עם משפחתו על חוף הים והילדים שגדלו ב 3 שנים כשהם משתובבים ומשחקים בחול שלחוף הים הים…שמינכן עירם רחוקה ממנו מרחק עצום !

אך, כשהמשכתי בחקירותיי על מהלך חייו ונוהגיו של הסופר גיליתי, כי ענין החופשה בקיץ לחוף היה היה בבחינת שיגרה במשפחת תומאס מאן באותן שנים:

בקיץ של שנת 1927 – שב תומאס מאן למנהגו ולאהבתו את חופי הים וחולותייהם הזכים ובילה [ בין ה 18.8.1927 עד 11.9.1927 ] על חוף הים, העשיר בחולות של האי Sylt [ בים הצפוני בסמוך לחופי דנמרק] ואף חווה שם – והוא כבן 52 שנה – חוויה דומה לחוויה ההומו-ארוטית שהיטיב לתאר בנובלה “מוות-בוונציה” [ שכתב אותה בהיותו כבן 37 שנים ! ], בה הפליא לתאר את לבטי התאהבותו חסרת-המוצא של הסופר גוסטאב פון-אשנבאך, בן החמישים, בנער הפולני טאג’יו בן ה 17.

באי Sylt קשר הסופר את נפשו ההולכת ומתבגרת בגופו הצעיר והמושך של Klaus Heuser בן ה 17 שפגש שם על החוף…

גם בחודש אוגוסט של שנת 1928 בילתה משפחת מאן לחuף הים ב Kampen השוכן קילומטרים אחדים צפונה לאתר באי Sylt בו שהו בקיץ שנה לפני כן.

חווית החופשה על החולות לשפת הים לא הצליחה להסביר את פשר תקופת ה”דגירה” בת 3 ולכן חיפשתי כיוון אחר לתהיותיי:

החלטתי לשים דגש, על הרמז שרמז תומאס מאן ב“סקיצה של חיי” – לפיו האנקדוטה האישית לבשה את “הצורה הספרותית האינטלקטואלית” שהפכה את “האישי לאתי “ ?

ניסיתי להתחקות אחר ההתפתחויות הפוליטיות שעברו על גרמניה, אליה שב תומאס מאן מ”חוויית-המסע הטראגית” כפי שיכנה בנובלה את החופשה לחוף “פורטה דאי מארמי”.

חקירות אלה נותנות בידי את החירות, ומאפשרות לי “לשים נפשי בכפי” ולנסות להסביר מה שתומאס מאן לא הסביר : מה הביא אותו ב 4 באוגוסט 1929, להתיישב על חוף הים הבלטי, ב Rauscen, בסככת הקש הסמוכה למים, בלא קורת גג מעל לראשו, ולהתחיל “לכתוב “ישירות מהראש שלי” בצורה הקלה ביותר.” את חוויותיו מלפני 3 שנים בעיירה האיטלקית “פורטה דאי מארמי ” [“מבצר השיש”] ולעשותה ל”טורה די-ונרה” [ “מגדלה של וונוס”] ולהפוך את האישי לאתי – ולהוציא תחת ידו תוך זמן קצר, כאילו דחק בו משהו את “האלגוריה על הפאשיזם” ?

עלילת “מאריו והקוסם” מתרחשת כולה על אדמת איטליה, והרמזים השזורים בה מכוונים באופן ברור ל”דוצ’ה” – הוא “המנהיג” – בניטו מוסוליני , שאף מוזכר כבדרך עקיפין בגוף הנובלה : [“וברומא היה לי הכבוד לראות בקהל הצופים את אחיו של הדוצ’ה בכבודו ובעצמו…” ((מאריו והקוסם – בעמוד 98)) הנובלה, שנכתבה גרמנית, שזורה לכל אורכה ביטויים בשפה האיטלקית וכל האווירה המתוארת בה כמו מקבעת אותה אל אדמת איטליה, בה ביסס כבר בשנת 1926 בניטו מוסוליני את הדיקטטורה הפשיסטית שהנהיג והכריז על עצמו כ”דוצ’ה” – המנהיג [ וראו הרחבה בפוסט [03] מוסוליני והפאשיזם – מוסוליני מכתיר עצמו “IL DOCE” -“המנהיג”.

יתכן ואת הפתרון לקושיה זו שהתעוררה בליבי יש למצוא בדברים שכתב הפרופ’ לספרות גרמנית וספרות השוואתית באוניברסיטת קולורדו Siegfried Mandel , שבמאמרו :

MANN’S “MARIO AND THE MAGICIAN”, OR WHO IS SILVESTRA? [ Modern Fiction Studies, Vol. 25, No. 4 (Winter 1979-80), pp. 593-611 [

הצביע על כך כי תומאס מאן, שלכאורה מייצר בסיפורו זיקה בין אותו קוסם בעל השם האיטלקי המובהק : “קאוואליירה צ’יפולה” לא רק עם בניטו מוסוליני – מבשר ומכונן הפשיזם האיטלקי – אלא מרמז גם לעבר מחקהו שמצפון לאטליה : אדולף היטלר.

Siegfried Mandel דקדק ומצא בשפת המקור הגרמני של הנובלה רמז למסקנתו במילה אחת שהודגשה על ידי בקטע זה ממאמרו::

German fascism is also called into the picture when Cipolla with a baiting gesture hooks Mario and draws him up to” the stage. Lost in H. T. Lowe-Porter’s translation is the narrator’s description: Cipolla motions Mario by alternately crooking his forefinger—“zum Haken,” the symbol of the Nazi swastika or Hake

“הפשיזם הגרמני נכנס לתמונה גם כשצ’יפולה במחוותיו לוכד את מריו ומושך אותו אל הבמה. טקסט שאבד בתרגומו של HT Lowe-Porter בו מתאר המספר את מחוותיו של צ’יפולה כשהוא מורה למאריו באצבעו – תוך הזקקות לביטוי הגרמני “zum Haken,” שהוא הבסיס לסמל צלב הקרס הנאצי”

ביטוי זה, “zum Haken,” משמש ל Siegfried Mandel מעין זיז, אולי וו, אולי אנקול ומוטב קרס… כאחת “המילים הנרדפות” האפשריות בשפה העברית שהמילונים מזמנים לנו, לתרגם את הביטוי הגרמני: ולתלות.. עליו את התיאוריה והמסקנה אליה הגיע:

כגון: אנקול : ומילים הנרדפות לו : וו, קרס, עגן, מתכת מכופפת, מסמר בעל ראש מעוקם, מסמר מיוחד לתלייה, ובלשון המשנה “כֵּיצַד תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין? אֻנְקְלָיוֹת שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ קְבוּעִים בַּכְּתָלִים וּבָעַמּוּדִים שֶׁבָּהֶן תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין.” (משנה פסחים ה ט) ואצל ר’ עובדיה מברטנורא על כלים יב ב: “אונקלי של כתפין – עץ ארוך כעין מוט שהכתף מניח על כתפו ותולה בו שני שקים אחד לפניו ואחד מאחריו בשני אונקליות של ברזל התחובות במוט על שני קצותיו”: והמקור ביוונית : ankyle) ἀγκύλη), ובתרגום לאנגלית : hook

כדי לרדת לסוף דעתו אביא כאן את הקטע המדובר בו מתוך המקור הגרמני:

“Aber vor Lust hüpften sie nach ihrer Art von den Stühlen empor, als Cipolla ihrem Freunde Mario, Mario vom »Esquisito«, winkte, – ihm winkte, recht wie es im Buche steht, indem er die Hand vor die Nase hielt und abwechselnd den Zeigefinger lang aufrichtete und zum Haken krümmte. Mario gehorchte. Ich sehe ihn noch die Stufen hinauf zum Cavaliere steigen, der dabei immer fortfuhr, in jener grotesk-musterhaften Art mit dem Zeigefinger zu winken.”

ובצידו תרגומה לעברית של נילי מירסקי ל”מאריו והקוסם” בעמוד 119:

“ואולם חדוותם עלתה על גדותיה והם זינקו ממש ממושביהם שעה שפנה צ׳יפולה אל ידידם ורעם מאריו, מאריו מבית־הקפה ״אסקוויזיטו״, ורמז לו לגשת אליו – רמז לו כדרך שמציירים זאת ספרי־האגדות, ידו סמוכה לפני חוטמו והוא פושט שוב ושוב את אצבעו למלוא אורכה וחוזר ומכופף אותה כמין אנקול.“

נילי מירסקי בחרה לתרגם את המילה Haken ל”אנקול” שלפי המילונים שציטטתי הביטוי הנרדף “קרס” היה מצליח להעביר את הרמז שהכמין כאן תומאס מאן שבחר להשתמש בביטוי Haken שהוא הבסיס ל Haken-Kreutz שבעברית מוכר כ”צלב-הקרס” [ בפועל מילולית לפי הסדר בגרמנית “קרס-הצלב” ]

סמל ה Hakenkreuz [ צלב-הקרס” ] וסמליות אזכורו

הלכתי איפוא לחקור את השימוש ב“צלב-הקרס” ואת הקשר שלו למפלגה הנאצית בצד יחסו של תומאס מאן לאלה:

תומאס מאן, יליד העיר הצפונית ליבק [ 1875 ] הגיע לעיר למינכן, לאחר שאביו נפטר והמשפחה ירדה מנכסי ממכר התבואות ממנה התפרנס האב. אמו של תומאס מאן עברה לעיר מינכן. תומאס מאן התעכב בעירו עד לסיום לימודיו התיכוניים והצטרף לאימו במינכן בשנת 1894 והוא כבן כבן 19 ומאז ועד לשנת 1933 – עת נמלט ממנה על חייו מפני הנאצים חי ופעל בה.

בשנת שנת 1923 כינה תומאס מאן את עירו האהובה מינכן – “העיר של היטלר, המנהיג של הפשיסטים, העיר של צלב-הקרס”:

“I love Munich too much to risk being the least misunderstood in my judgement of the city which was once so jolly, but which is now sad dened by the general fate of the Germans and is torn by political hatreds. . . . Munich is the city of Hitler, the leader of the German fascisti; the city of the Hakenkreuz” [ Thomas Mann, “German Letter,” Dial 75 (1923): 374 ]

“אני אוהב את מינכן, יותר מדי בכדי להסתכן בכך שלא אובן נכון, לפי שיפוטי העיר שהייתה פעם כל כך עליזה, היא עתה עצובה ושסועה עקב שנאה פוליטית, מינכן היא העיר של היטלר, המנהיג של הפשיסטים הגרמניים; עיר צלב-הקרס”

כינוי זה שהדביק “מינכן עירו של היטלר, עיר צלה הקרס”. לה לא בא בעלמה הוא היה מבוסס על הארועים שהתגלו לנגד עיניו בעיר בה חי:

אתעכב כאן [ בשל קוצר היריעה ] על ארועים אחדים מן המכלול המצביעים על ההתפתחות של התנועה הנאצית בגרמניה, שיכלו לעורר את חושיו החדים של הסופר, מפני הסכנה האורבת, לחברה הגרמנית מהרמת ראשה של תנועתו של היטלר:

ב 28 בינואר 1928, הציגו אנשי הס”א [ הארגון הצבאי להגנת המנהיג של מפלגת הפועלים הנאציונאל סוציאליסטית היא המפלגה הנאצית ] , את “נסי המפלגה” במקום מרכזי בעיר מינכן: שדה המצעדים הצבאיים שכונה “שדה-מארס” [ Marsfeld ] : על שם אל המלחמה במיתולוגיה הרומית.

טכס הקדשת הניסים הנאציים ביום 28.1.1923 ב- “שדה-מארס” [ Marsfeld ] – מינכן

“היטלר קיבל איפוא רשות לקיים את שתיים עשרה האספות ההמוניות המתוכננות – שבכולן נאם באותו ערב – וכן את המצעד התיאטרלי לכבוד הקדשת נסי הס”א ב”מרספלד”, מגרש המצעדים הגדול סמוך למרכז מינכן ב 28 בינואר [ 1923 ] לפני 6,000 אנשי ס”א לובשי מדים”²

ומאז בהזדמנויות רבות היו מציגים הנאצים, שמאז 1920 אימצו את צלב הקרס כסימלם, את דגלי “צלב-הקרס” כסימן הזיהוי שלהם.

ביום 9 לנובמבר 1923 – בעת שנעשה הנסיון לפוטש שהחל בבית הבירה במינכן, עברו יחידות של אנשיו של היטלר בכיכר העיר במינכן כובעי פלדה – כפי ששימשו אותם במהלך מלחמת העולם הראשונה – לראשם – כשעל זרועם סרטים ועליהם סמל “צלב-הקרס”. [ כפי שניתן לזהות בתצלום להלן ].

כידוע, נסיון פוטש זה נכשל ובעקבותיו נשפט היטלר בעוון “בגידה” למאסר חמש שנים. אך מאסר זה נסתיים לאחר כ 9 חודשים בלבד [ ביום 24.12.1024 ] כאשר היטלר שוחרר שחרור מוקדם מהכלא הנוח בו בילה בכתיבת החלק הראשון של ספרו “מיין-קאמפ” [ שהמהדורה הראשונה שלו הופיע בדפוס ביום 25.7.1925 ]

משתתפי נסיון הפושט מיום 9.11.1923 ענודי צלבי קרס בככיכר העיר מינכן

צלב הקרס שבמקורו הוא סמל עתיק המופיע גם בתרבות יוון העתיקה [ ראה תצלום ] וגם בתרבות ההינדית בה הוא מכונה “סווסטיקה” ] [ פירוש המילה “סווסטיקה, בסנסקריט הוא: “להיות בר מזל” או “זהו דבר מה טוב”, Swa – משמעו “טוב” ו-Asti משמעותו “להיות”. למילה, ולסמל, יש משמעות חיובית מאוד ולרוב משתמשים בהקשר של “מבשר טובות”. [ בקישור זה ניתן לראות תצלום של סווסטיקה במקדש הינדי ] ראוי לשים לב כי בשתי תרבויות רחוקות אלה ה”סווסטיקה” בנויה מצלב עם זרועות הפונות ממנו – כאשר כיוון הזרועות הוא נגד כיוון השעון ! ]

היטלר נטל סימן זה, היפך את כיוון הזרועות של צלב-הקרס לכיוון השעון, ועיצב ממנו את הסמל שיהיה לסמל המזוהה ביותר עם המפלגה הנאצית ועם האידיאולוגיה האנטישמית שלה. בשנת 1920 אימצה המפלגה את “צלב-הקרס” כסמל שלה, והוא נקבע על דגליה, נסיה, ותגי השרוול של חבריה:

נס המפלגה הנאצית – שירטוט בכתב ידו של היטלר

על תכנון צלב-הקרס התרברב בספרו “מיין-קאמפף” [ “המאבק שלי” ]

אני עצמי, לאחר מאמצים רבים, הענקתי לדגלנו צורה סופית: דגל שרקעו אדום, ובו עיגול לבן ובמרכזו צלב קרס שחור. לאחר מאמצים רבים מצאתי את הפרופורציה הנכונה בין גודל הדגל וגודל העיגול הלבן, וכן את צורתו ועוביו של צלב הקרס. “

רישום מעשה ידיו של היטלר – דמות חייל-עם הדגל הנאצי

בסעיף 557 לספרו “מיין קאמפף, [ “המאבק שלי” ] מסביר היטלר לקוראיו את הסמליות שבדגל התנועה שעיצב.

נביא את דבריו בשפת המקור :

{557 Deutung des nationalsozialistischen Symbols}

“die einst dem deutschen Volke soviel Ehre errungen hatten, unsere Ehrfurcht vor der Vergangenheit bezeugt wird, sie war auch die beste Verkörperung des Wollens der Bewegung. Als nationale Sozialisten sehen wir in unserer Flagge unser Programm.

Im Rot sehen wir den sozialen Gedanken der Bewegung, im Weiß den nationalistischen,

im Hakenkreuz die Mission des Kampfes für den Sieg des arischen Menschen und zugleich mit ihm auch den Sieg des Gedankens der schaffenden Arbeit, die selbst ewig antisemitisch war und antisemitisch sein wird.”

בצד התרגום לעברית:

{557 פרשנות הסמל הנאציונאל-סוציאליסטי}

שזכה בעבר לכבוד כה רב לעם הגרמני, מעיד על יראת הכבוד לעבר שלנו, זה היה גם התגלמות הטוב ביותר של רצון התנועה. בתור נאציונאל-סוציאליסטים, אנו רואים את התוכנית שלנו בדגל שלנו.

באדום אנו רואים את המחשבה החברתית של התנועה,

בלבן את הלאומני,

בצלב קרס המשימה של המאבק לניצחונו של האדם הארי ובה בעת גם ניצחון הרעיון של היצירה היצירתית שבעצמה הייתה אנטישמית לנצח ותהיה אנטישמית.”

לאחר שחרורו של אדולף היטלר מכלא לנדסברג ב 24.12.1924 החל לשקם את המפלגה שבהעדרו איבדה מכוחה והשפעתה.
היטלר נדון לחמש שנות מאסר אך שוחרר שחרור מוקדם תוך שהוטלו עליו מגבלות ונאסר עליו לנאום באספות פומביות בערים שונות בגרמניה. מיד לאחר שחרורו הוא שינה את הטקטיקה שלו והחליט כי במקום לנסות לתפוס את השלטון בכח – כפי שניסה בפוטש שנכשל, התווה עתה את דרך המפלגה בנסיון להגיע לשלטון בדרך “דמוקרטית” לפי השקפתו.
הוא החל בשיקום המפלגה ובגיוס תומכים בה.
הטקטיקה היתה בארגון כינוסי המפלגה שנקראו “ימי-המפלגה” “Partaytag” במקומות שונים אליהם נקהלו תומכיה של המפלגה.

ביום 4.6.1926 נערך “יום המפלגה השני” בעיר ויימאר – עירם של גיתה ושילר:

היטלר מגיע ל”יום המפלגה השני” בוימאר

כינוס המפלגה הנאצית השלישי התקיים בנירנברג בימים 19.8.1927-21.8.1927. העיר נירנברג נבחרה כיוון שהאיסור על נאומי היטלר היה רופף באותה עיר, עקב הסימפטיה שגילו שלטונות המשטרה במקום לתנועתו. בכינוס זה השתתפו כ 10,000 איש, וכפי שניתן לראות בסרטון [ האילם ] שצולם במקום – היטלר נשא שם את נאומו:

להלן סרט שצולם בארועי יום המפלגה הנאצית בנירנברג בחודש אוגוסט 1927:

קישור ישיר

שנת 1928 – שהיתה באופן יחסי – אחת השנים הטובות שעברו על רפובליקת ויימאר – היתה עדה לירידה משמעות בהשפעת היטלר והמפלגה שלו:

“תשומת לב מועטה בלבד יוחדה לעושה הצרות לשעבר ממינכן, שעכשיו לא היה כמדומה אלא גורם שולי מטריד בזירה הפוליטית. מי שבכל זאת שמו לב להיטלר נהגו בו בדרך כלל בביטול או בהתנשאות, או שניהם כאחד” […] נדמה היה שתוצאות הבחירות לרייכסטאג ב 20 במאי 1928 מאשרות את דבריהם של אותם פרשנים שחזו זה כבר את קצם של היטלר ותנועתו. ציבור הבוחרים הראה ענין מועט למדי במערכת הבחירות – והדבר מעיד על התנאים היציבים יותר

[….]

המפלגה הנאצית זכתה בהישג העלוב ביותר של 2.6 אחוזים בלבד, כלומר בשנים עשר מושבים בלבד למעשה איבדה את כוחה האלקטורלי, לעומת הישגיו של הגוש הפולקי בדצמבר 1924″ (( איאן קרשו – היטלר – היבריס 1889-1936 בעמוד 265))

יתכן כי ירידה זו בתשומת הלב של הציבור כלפי דמותו של היטלר והתנועה שהנהיג יכולות להסביר את העובדה כי תומאס מאן, לא הקדיש תשומת לב באותה עת לזכרונותיו מקיץ 1926 בפורטה דאי מארמי, וגם בקיץ זה בילה את חופשת הקיץ בחוף הים בקמפן, ועובדה היא כי כי גם בעקבות חופשת קיץ זו לחוף הים לא הבשיל הסיפור שיהיה כשנה לאחר מכן ל”מאריו והקוסם”.

איאן קרשו העוקב בספרו על היטלר, אחר ההתפתחויות מציין:

“בעקבות הבחירות [ במאי 1928 – ו’] באו רבים לידי מסקנה שתנועתו של היטלר מחוסלת. גם ממשלת פרוסיה היתה סבורה כך ובסוף ספטמבר ביטלה איפוא את האיסור שמנע מהיטלר לנאום באספות ציבוריות. ב 16 בנובמבר נאם בפעם הראשונה ב”היכל הספורט בברלין”, האולם הענקי היה מלא ודחוס [ בכ- 16,000 אנשים – ו’] בשעה שהופיע היטלר מלווה בתרועות חצוצרות ובאנשי ס”א נושאי דגלים” [ איאן קרשו בעמוד 267 ]

נאומו הראשון של היטלר בברלין – “ארמון הספורט” 16.11.1928

בינואר 1929 עלה מספר המובטלים בגרמניה בצורה חדה והגיע לכדי 3 מליון מובטלים גידול של כמליון מהמצב שנה קודם לכן,

“עם הרעת התנאים בחורף 1928-1929 החלה לעלות התמיכה במפלגה הנאצית בסוף שנת 1928 הגיע מספר כרטיסי החבר שחילקה המפלגה ל 108,717. עכשיו היתה לתנועה דריסת רגל גם בקרב קבוצות חברתיות שקודם לכן כמעט ולא היו בהישג ידה. בנובמבר 1928 זכה היטלר לקבלת פנים נלהבת של 2,500 סטודנטים באוניברסיטת מינכן.” [ איאן קרשו בעמוד 269 ]

מספרים אלה מלמדים כי – ככל שהמצב הכלכלי ומצב התעסוקה הורעו – הצליחה המפלגה הנאצית להגדיל את הפופולריות שלה ואת התמיכה בה בציבור .

ב 15 בינואר 1929 מונה יוזף גבלס כאחראי על הפרופגנדה של המפלגה הנאצית, לימים כאשר היטלר יגיע לשלטון ימנה אותו ל”שר הפרופגנדה” והרבה משיטות הפרופגנדה הנאציות מיוחסות לחידושיו והמצאותיו:

“במחצית הראשונה של שנת 1929 פרסם [ היטלר – ו’ ] עשרה מאמרים בעתוני המפלגה ונאם שישה עשר נאומים חשובים בפני קהל גדול ומתלהם. […] נאומיו של היטלר היו חלק ממערכת תעמולה מאורגנת היטב שפעלה בהרחבה וביסודיות לפני הבחירות במדינה זו ” [ איאן קרשו – בעמוד 270 ]

במחצית הראשונה של שנת 1929 גרמניה היתה נתונה במשבר כלכלי – וזה עוד לפני הנפילה של הוול-סטריט ומשבר האינפלציה הגדול שתתרחש רק בחודש נובמבר 1929, אך כוחה של המפלגה הנאצית התגבר ונוכחותה ברחוב הגרמני היתה מורגשת יותר.

בימים 1.8.1929 עד 4.8.1929 התקיים הכינוס השלישי של המפלגה הנאצית בנירנברג. לכינוס זה הגיעו – כ 60,000 משתתפים ! – שהייתה הצלחה רבתי עבור המפלגה הנאצית שאך שנה לפני כן הובסה בבחירות, והחששות מפניה, וביחוד מפני הפולחנים שהחלה להנהיג החלו לעורר פחדים וחששות .

להלן קטעים מסרטים שצולמו בקונגרס זה של המפלגה הנאצית בנירנברג, ובולטים בהם ההשתתפות ההמונית ב”יום המפלגה”, טקס קידוש דגלי צלב-הקרס על ידי יצירת מגע בינהם לבין “דגל-הדם” [ Blutfahne ] הוא דגל שנשא עימו אחד ממשתפי הפוטש ב 9 בנובמבר 1923 שנורה מכדורי המשטרה ודמו נספג בדגל שהנאצים הפאטישיטסים הפכו אותו לסמל פשיסטי , וכן קטע מנאום דמגוגי של המנהיג הלוכד את נפש מאזיניו … כאילו היה “קוסם”….

קישור-ישיר

ראוי להדגיש כי Siegfried Mandel אינו מבסס את טיעונו רק על השימוש שעשה תומאס מאן במילה Haken כרמז להיטלר והנאציזם. הוא מחזק טיעונו בציינו התבטאויות נוספות בהן התבטא תומאס מאן נגד הנאצים. כגון :

ביום 16 במאי 1929 נשא תומאס מאן הרצאה על זיגמונד פרויד במינכן, תחת הכותרת “מקומו של זיגמונד פרויד במחשבה המודרנית” ובמסגרתה ציטט עיון על פרידריך ניטשה בו :

” the philosopher refers to “the appearance of certain powerful and irresistible spirits, who yet are reactionary and invoke a past epoch, as “indicating that the new orientation is not yet strong enough to oppose them successfully.”

“הפילוסוף מתייחס ל”הופעתן של רוחות עוצמתיות מסוימות שאין לעמוד בפניהן, והן ריאקציוניות ומעלות-באוב תקופת עבר”, כ”מצביעה על כך שהמגמות החדשות עדיין לא חזקות מספיק כדי להתנגד להן בהצלחה.”

כשלושה חודשים לאחר אותה הרצאה, כשהוא יושב בצילה של סוכת הנצרים שלו לחוף הים ב Rauschen יעצב את דמותו של ה“קאוואליירה ציפולה” הלוכד ברשתו וגורר באמצעות קרס ההיפנוט שבצלב-הקרס, ושיטותיו של הנואם-הקוסם, להשתלט על רצונו החופשי של המלצר העממי, הפשוט והתמים מאריו לעשות מעשים המנוגדים לרצונו החופשי ולכוונותיו האמתיות.

נראה לי שזה הרקע שיש בו להסביר את המועד בו החליט תומאס מאן להעלות על הכתב את ה”ממואר” שלו מחופשת הקיץ בפורטה דאי מארמי – כשהגיעו לידיעתו, באמצעות העתונים, הרדיו ואולי אף באמצעות יומני קולנוע – שחלקים מהם הוצגו בסרטון לעיל, הידיעות על כינוס המפלגה הנאצית בנירנברג ועל 60,000 המשתתפים שהריעו למנהיגם, אז, לבשה האנקדוטה של ה”ממואר” האישי את “הצורה הספרותית האינטלקטואלית” שהפכה את “האישי לאתי “ וכך נולדה הנובלה – שהיתה ל”אלגוריה על הפאשיזם”

“מאריו והקוסם” כאות אזהרה כנגד הפשיזם והטוטאליטריות

לאחר שהאקדמיה השבדית הודיעה ביום 11 בנובמבר 1929 כי היא תעניק את פרס נובל לתומאס מאן, נערכה לכבודו קבלת פנים על ידי איגוד הסופרים הגרמניים ביום 18 בנובמבר 1929 בעירו מינכן – ובאותה הזדמנות הקריא תומאס מאן בפני הנוכחים מפרי יצירתו האחרונה – שעדיין לא פורסמה “מאריו והקוסם”.

ב 7.12.1929 בדרכו לקבלת פרס נובל בשטוקהולם עבר תומאס מאן בברלין, וגם שם הקריא במפגש פומבי קטעים “ממריו והקוסם”

הפרסום הראשון של היצירה יופיע באפריל 1930

בתחילת דרכה התקבלה היצירה קודם כל כהתרסה כנגד סממני הפשיזם האיטלקי כפי שגילה תומאס מאן בביקורו באיטליה.

המחבר A. F. Bance במאמרו: The Narrator in Thomas Mann’s “Mario und der Zauberer” מציין:

“For example, if the anti-Italian bias is taken at face value, as it was by the Italian readers mentioned above, there is no possibility of accommodating another recent interpretation which uncompromisingly views the Novelle as an analysis of Hitlerism: ‘One should not be misled by the story’s Italian setting into believing that it relates to Mussolini’s Italy, and not to German Nazism.’s If this critic is right, and one of Thomas Mann’s main objects in Mario und der Zaubereirs the analysis of a virulent German form of nationalism, then some way must be found to approach the undeniable nationalistic bias of a narrator who cannot be identified with the author.”

ובתרגום : המספר ב”מאריו והקוסם” של תומאס מאן

“לדוגמה, אם ההטיה האנטי-איטלקית נתקבלה כפירוש מתבקש, כפי שנתקבל על ידי הקוראים האיטלקיים שהוזכרו לעיל, אין שום אפשרות להכיל פרשנות מאוחרת יותר, הרואה בנובלה כניתוח להיטלריזם: אין לטעות עקב התפאורה האיטלקית של הסיפור, כאילו הוא מתייחס באופן בלעדי לאיטליה של מוסוליני, ולא לנאציזם הגרמני. אם מבקר זה צודק, ואחד מהאובייקטים העיקריים של תומס מאן ב”מריו והקוסם” היא ניתוח של צורה ארסית של הלאומנות הגרמנית, אז יש למצוא דרך כלשהי להתקרב להטיה הלאומנית הבלתי ניתנת להכחשה של המספר, שאין לזהותה עם הסופר.”

פרשנות רחבה וכללית יותר לנובלה של מאן ניתן למצוא גם במאמר של המחבר Nicholas Martin

Thomas Mann’s Mario und der Zauberer. ‘Simply a Story of Human Affairs

“Although Mann does not make it explicit, there is a clear parallel here between the use of suspense by Cipolla and the way suspense was exploited by Mussolini and Hitler before their political speeches. It is clear that when Mann devised the fiendish Cipolla, Hitler’s Munich (which was, of course, also Mann’s adoptive home town), the city the Nazis had declared to be ‘die Hauptstadt der Bewegung’ and where they were most active in the late 1920s, was as much as in his mind as Mussolini’s Rome”

ובתרגום : “מריו והקוסם” של תומאס מאן. ‘סיפור פשוט על יחסי אנוש”

“למרות שמאן אינו מבטא זאת במפורש, קיימת כאן הקבלה ברורה בין האיחור המכוון ליצירת מתח על ידי צ’יפולה לבין שיטותיהם של מוסוליני והיטלר לייצר ציפיה ומתח מתוזמנים לקראת נאומיהם הפוליטיים, ברור שכאשר מאן המציא את צ’יפולה האימתני, ברור שמינכן של היטלר (שהייתה, כמובן, גם העיר שאומצה על ידי תומאס מאן ), שהנאצים הכריזו עליה כבירת ההתרחשויות” , מקום בו הם היו פעילים ביותר, בסוף שנות העשרים של המאה העשרים, היתה לנגד עיניו של תומאס מאן לא פחות מרומא של מוסוליני”

ונסים בציטוט במאמרו Martin Travers : The Call to Unreason: Mario and the Magician

“Mario and the Magician takes up a number of themes common in Mann’s work, such as the moral ambiguity of art and the artist and the unbridgeable gulf between artist and society to which this leads, but Mann treats these themes in such a way that they become open to political interpretation.

For Cipolla is no ordinary stage magician ; he is a highly adept hypnotist, whose total control over his audience is made possible by the existence of exactly the same sorts of physic forces, those ‘powers stronger than reason or virtue’, that demagogues such as Hitler were able to manipulate.
It is for this reason that Mario the Magican might well be termed a study in the psychology of fascist politics. Cipolla, he ‘magician’, stands in the same relation to his audience as the fascist politician stands in relation to the crowd at a political rally: both treat their ‘audiences’ as the passive objects of an elaborate process of manipulation, and both draw on the same techniques to achieve their nefarious goals: intimidation, bluff, brow beating and a mixed bag of ‘artistic’ tricks and technical illusionism”

ובתרגום:

“מריו והקוסם נוטל מספר נושאים הנפוצים בעבודתו של מאן, כמו העמימות המוסרית של האמנות והאמן והפער הבלתי ניתן לגישור בין האמן ובין חברה שאליהם הדבר מוביל, אך מאן מתייחס לנושאים הללו באופן שהם הופכים להיות חשופים לפרשנות פוליטית.

שכן, ציפולה אינו קוסם במה רגיל; הוא מהפנט עומק, ששליטתו המוחלטת בקהל שלו מתאפשרת על ידי קיומם של אותם סוגי כוחות פיזיים כמו אותם ‘כוחות חזקים יותר מהיגיון או מידה טובה’, שדמגוגים כמו היטלר הצליחו לתפעל.
מסיבה זו ניתן לכנות את מריו הקוסם כחקירה בפסיכולוגיה של הפוליטיקה הפשיסטית. צ’יפולה, ‘קוסם’, עומד באותו יחס לקהל שלו כמו שהפוליטיקאי הפשיסטי עומד ביחס למאזינים שלו כמו בעצרת פוליטית: שניהם מתייחסים ל’קהלים שלהם’ כאל אובייקטים פסיביים של תהליך מניפולציה משוכלל, ושניהם מתבססים על אותן טכניקות להשגת יעדיהם הנבזיים: הפחדה, שקרים, הפחדה-במבטים, ושק מלא של טריקים ‘אומנותיים’ ואשליות טכניות”

המסקנה המתבקשת מניתוח הרקע למופע של “הקוואליירה צ’יפולה” כפי שערכנו בפוסט המפורט לעיל, היא כי יש לקרוא את “מאריו והקוסם” לפי הפרשנות הפוליטית המורחבת והכללית שלו – ודהיינו אין לפרשו רק כמקרה המתייחס לאיטליה תחת שלטון מוסוליני בשנת 1926 או לגרמניה בעת התחזקותה של המפלגה הנאצית בהנהגתו של אדולף היטלר בשנת 1929 – אלא כ:

כחקירה בפסיכולוגיה של הפוליטיקה הפשיסטית – בכל זמן ובכל מקום שבו מתחילים להופיע ניצני “תהליכים מעוררי חלחלה” יש להניף דגלי אזהרה ומחאה שחורים !

הפגנת הדגלים השחורים מול הכנסת 23.3.2020

עקב סירובו של יו”ר הכנסת לאפשר בחירת יו”ר חדש

בפוסט הבא, אותו נפארסם בהמשך, נבחן את השיטות והמעללים שמעולל “הקאוואליירה צ’יפולה” במופע מעורר החלחלה שלו – תוך הצצות אל עבר המתרחש ב”ארצנו הקטנטונת”.

18.4.2020