.

 

 “

“ואכן, שעה שהקשיב רייה לצהלות השמחה העולות מהעיר, זכר שהשמחה הזאת עודנה בסכנה. שכן הוא ידע מה שלא ידע ההמון הצוהל הזה, מה שכתוב בספרים;

 שחיידק הדֶּבֶר##דֶּבֶר : הַמָּוֶת הַשָּׁחֹר , הַמַּגֵּפָה הַשְּׁחֹרָה ; מחלה מידבקת קשה הנגרמת על-ידי חיידק ופוגעת בבני אדם ובבעלי חיים. הדֶבר מועבר בעיקר על-ידי חולדות, ולעיתים הוא מתפשט בצורת מגֵפה. שמה של המכה החמישית בעשר מכות מצרים. לא מת ולא נעלם לעולם, שיכול הוא להיות שקוע בשינה עשרות שנים ברהיטים ובמצעים, שמחכה הוא בסבלנות בחדרים, במרתפים, במזוודות, בממחטות ובין ניירות, ואפשר שביום מן הימים, לאסונם של בני-האדם וכדי ללמדם לקח, יעורר הדבר את חולדותיו וישלח אותן למות בעיר מאושרת.”¹

 

 “

“השואה, בעיניי, חייבת להביא אותנו להרהורים עמוקים בדבר טיבו של האדם, גם כשאדם זה הוא אנו עצמנו; היא צריכה להביא אותנו להרהורים מעמיקים בדבר אחריותה של מנהיגות, ובדבר איכותה של חברה, והיא חייבת להוביל אותנו לחשיבה יסודית, על איך אנו – כאן ועכשיו – נוהגים בגר, ביתום ובאלמנה, ובאלו שדומים להם. השואה חייבת להוביל אותנו לחשיבה אודות חיינו הציבוריים, ועוד יותר מכך, היא חייבת להוביל את כל מי שיכול – ולא רק את מי שרוצה – לשאת באחריות ציבורית. כי אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז לפני 70, 80 ו-90 שנה, ומציאת עדות להם כאן בקרבנו, היום, ב 2016” 

אלוף יאיר גולן,  קישור לנאום המלא של סגן הרמט”ל 

 

  “

 

בסדרת פוסטים זו אדון באספקטים אחדים של הסיפור “מאריו והקוסם, חווית מסע טראגית” שפורסם בשנת 1929 ע”י הסופר הגרמני תומאס מאן. הסיפור תורגם לעברית בידי נילי מרסקי ויצא בקובץ הסיפורים “מוות בוונציה וסיפורים אחרים” הספריה החדשה הקיבוץ המאוחד בעמ’ 81 – 125.

 

 

 

 

1.  מבוא ורקע 

 

 הסיפור האוחז כ 44 עמודים בתרגום לעברית, הינו, לכאורה, עוד סיפור של חופשת קיץ משפחתית, במקום המכונה בסיפור כ ” Torre di-Venere ” [ המגדל של ונוס” ] ומתואר בלשונו האירונית של תומאס מאן כאחד מ“נאות -הקיט היותר הומים שלחוף הים הטירני”. 

כרוב סיפוריו של תומאס מאן גם סיפור זה אוצר בחובו מרכיבים ביוגרפיים רבים, אותם חוותה משפחתו של תומאס מאן:

שני תצלומים שצולמו בחופשת קיץ זו מציגים את משפחת מאן, בהגיעה לחוף הים.

בתצלום הראשון תומאס מאן עדיין חנוט בחליפתו הבהירה מנופף לשלום, ולידו אשתו קטיה [ בשמלה הלבנה ] לצידם הילדים מיכאל בגופיה ואליזבת בצווארון הלבן.

 

תומאס מאן [ מנופף בידו ] משמאלו אשתו קאטיה ולידה שני הילדים מיכאל ואליזבת – 

התצלום צולם מיד עם בואם לחופשת הקיץ בת השבועיים שהחלה ביום 30.8.1926 והסתיימה ביום 13.9.1926 בעיירת הקיט Forte dei Marmi לחופי הים התיכון.

מהר מאוד ביקשו בני המשפחה להשתלב במקום הנופש שלהם, ומיהרו להחליף את הלבוש הפורמלי והחליפה המחויטת בה הקפיד הסופר להצטלם, בבגדי חוף, כפי שהם נראים בתצלום זה.

 

תומאס מאן, קאטיה אשתו והילדים אליזבט בת השמונה ומיכאל בן השבע – 1926 

 

עיירת הנופש Forte dei Marmi היתה עיירת נופש מאוד מבוקשת בשל חופי הרחצה רחבי הידיים שלה כפי שניתן לראות בתצלום זה.

חופי הרחצה שלפני ה”גראנד-הוטל” ב Forte dei Marmi

 

משפחת מאן, הבורגנית והמכובדה, השתכנה, כיאה למעמדם,  ב”גרנד הוטל” 

 

Grand Hotel – Forte dei Marmi

 

אלא שעד מהרה חשו כי היחס לו זכו לא היה מספיק ראוי לטעמם והחליטו לעזוב ולהשתכן בפנסיון צנוע יותר.

כמו ברוב סיפוריו האחרים של של תומאס מאן, אין להסתפק רק בתיאור המרכיבים הביוגרפיים שתומאס מאן הפנימם והילבישם לבוש ספרותי, ומן הראוי, בנוסף לכך, לנסות ולחשוף את המסרים שביקש הסופר להעביר באמצעות הסיפור שסיפר.

 

 

 

 

 

2.  תמצית עלילת הסיפור 

 

לנוחיות הגולשים ולשם הבהרת התמונה לאלה שאינם מכירים את הסיפור, נראה לי כי יהיה מואיל למסור כאן תמצית שבתמצית של עלילת הסיפור, וזה עוד לפני שאקרא בסיפור, קריאה מדוקדקת וביקורתית, תוך נסיון לחשוף את ההקשרים ואת הארמזים שהוטמעו בו, ולהצביע על האזהרה שהזהיר תומאס מאן, שחש במשושי הסופר הרגישים שלו, את המגפה המתקרבת, והזהיר מפניה עוד בשנת 1929 – זמן רב לפני שהמגפה ששמה “פאשיזם”, תתפשט באטליה ובגרמניה ובעוד מדינות באירופה ותפיל למעלה משישים מליון קורבנות !

 

בסיפור שני חלקים:

בחלק הראשון משפחתו של המספר חסר השם, מגיעה למקום הנופש המכונה בסיפור Torre di Venere, אך עד מהרה תחוש כי, כזרים, אין הם רצויים במיוחד במקום. הם נאלצים להחליף את ה”גראנד הוטל” בו השתכנו בפנסיון “אליאונורה” הפשוט יותר.

בשהותם על חוף הים הסמוך, ביתם הצעירה בת השמונה, שוטפת את גופה הערום מהחול שדבק בה, מעשה שנראה בעיני משפחתה כמעשה ילדותי ותמים, אך הוא מקבל מימדים מרעישם אצל בני המקום, המבקשים לבוא חשבון עם המשפחה הפוגעת “באידיאה של האומה” (עמוד 88)  דבר המעכיר את רוח המשפחה. המבקשת לעזוב את המקום. אך נשארת עוד ערב אחד בשל מופע של ה”קוסם ציפולה”.

 

חלקו השני של הסיפור הוא תיאור המופע של אותו “קווליירה צ’יפולה” ה”קוסם” המהפנט את המלצר הפשוט מאריו וגורם לו לנשק את לחיו של הקוסם, בהאמינו כי הוא נושק לאהובתו הנחשקת – אך כשההיפנוז חולף, ומאריו מתפקח ומבין כי הולך שולל – בא הסיפור לסופו המפתיע בשתי יריות וגופתו של ה”קוסם” צ’יפולה נותרת על במת המופע בו ערך זה עתה את מופע ה”קסמים” שלו.

 

 

 

3.  החיים והספרות  

 

כאמור, חלקים מן הארועים והמעמדים המופיעים בסיפור הינם עיבוד של חוויות שחוותה משפחתו של תומאס מאן באותה חופשת סוף-קיץ שלחופי הים התיכון באיטליה.  אך לבד מכך רוויי הסיפור מטענים לשוניים וכוונות ואסוציות וארמזים המזמינים פענוח. 

תומאס מאן הותיר עדות כתובה לארועים שהביאו את משפחתו לעזוב את המלון “גראנד הוטל” המכובד והמפואר [ המופיע בסיפור בשמו הנכון ] ולהחליפו בפנסיון פשוט יותר. נראה לי כמועיל, להביא את הדברים, כדי לאפשר לגולשים להשוות בין העובדות, כפי שתומאס מאן תיעד אותן במכתבו, ובין היצירה הספרותית כפי שתתגבש בסיפור בו נדון להלן.

 הסיפור “מריו והקוסם” התפרסם, בשנת 1929 בעתון Velhagen und Klasings Monashefte, וחברו של תומאס מאן,  Otto Hoerth [ יליד 1879, שהיה בעלים של בית ספר פרטי בפרייבורג, וכן סופר ומבקר ספרותי ] שקרא את הסיפור, העיר לסופר הערות אחדות בעקבות קריאה זו.

החבר, הבחין בתשתית המשפחתית – העובדתית ששימשה בסיס לסיפור, וחיווה דעתו כי היחס המשפיל לו זכה הסופר הנערץ במלון הבורגני המכובד, היה פועל יוצא של צניעותו היתרה של תומאס מאן, וסבר כי הסופר עשה מקח-טעות מסויים, בכך שלא הציג עצמו, או לא הבליט בצורה מספקת,  כי מדובר ב”הסופר הידוע : האר תומאס מאן…” 

על מכתב זה השיב תומאס מאן במכתב מיום 12 ביוני 1930 ולהלן ציטוט ממנו:

“אתה אומר כי צריך הייתי לזהות ולהציג את עצמי במלון ? ומה אז ? בסופו של ענין, אני התכתבתי עם ההנהלה, מלאתי את טפסי הקבלה למלון, שמי היה ידוע. איזו טובה היתה צומחת לי אם הייתי מתעקש על כך באופן מפורש וכמקרה מבחן ? לא היתה לי כל סיבה ללהג על עצמי. היינו מאוד לא-מרוצים מהאוכל, ומצאנו את הטונים ב Pension Regina הולמים יותר את טעמנו. על שום מה להפגין ראוותנות בכישורי ? כדי שהאדיוט ישאל “ובכן מה”²

 

משפחת מאן, עזבה את ה”גראנד הוטל” ועברה ל”פנסיון רגינה” הצנוע יותר, שבסיפור ייקרא “פנסיון אליאונורה”, וכפי שנראה בהמשך, גם שם זה נקבע ע”י תומאס מאן, בכוונת מכוון, כשהוא גורר אחריו ארמזים וקונוטציות סמליות למכביר.

  

Forte dei Marmi Pension Regina 

 

אני מתעכב על פרטים אלה, המלמדים על ארועים ממשיים ומקומות קונקרטיים בהם שהו תומאס מאן, אשתו והילדים בחופשת סוף הקיץ ב”פורטה דאי מארמי”. כיוון שכאשר נקרא את הסיפור – אלמנטים אלה יתוארו ביד הסופר המיומנת של תומאס מאן.

אמנם מן המעט העולה מהמכתב לידידו, לא עולה עגמת נפש כה חריפה כפי שתמצא ביטויה בסיפור, שיכתב כשלוש שנים לאחר מעשה, אך מתוך המכתב שכתב מאן לחברו יכולים אנו ללמוד, שגם חלקו השני של הסיפור – המתאר את המופע של “עושה הלהטים” הוא “הקוסם צ’יפולה” [ שגם שמו אינו רק “בצל” כתרגומו הפשוט אלא גורר אחריו שובל של משמעות, עליה נעמוד בהמשך ] אינו פרי דמיונו של תומאס מאן.

הנה קטע מהמכתב הקצר – שהד לו ניתן לקרוא בסיפור עצמו.

תומאס מאן מודה לידידו, שהבחין בכנות כונותיו של הסופר, וביחוד חשוב היה לו לציין כי הסיפור אינו כולל הטלת דופי באיטליה כולה או ב”רוח-האיטלקית”.

“אלמנטים של אידאליזם ביקורתי ומוסר פוליטי אכן נובעים מהספירה האישית במהלך הסיפור ומעניקים לו משמעות נוספת, אלמנטים אלה מזמינים ומביאים מה שהוא, ראשית-לכל, האווירה את אי-השקט באשר לבלתי נודע והשיא הנפיץ. מאחר והדבר ענין אותך הרי אותו “קוסם” אכן היה קיים והוא נהג בדיוק כפי שתיארתי אותו . רק התוצאה הקטלנית היא המצאה. במציאות, לאחר הנשיקה, מאריו ברח החוצה בביישנות מטופשת ולמחרת, כאשר מלצר לנו פעם נוספת תה, הוא היה מאוד מרוצה מעצמו ומלא הערכה למעשיו של אותו “צ’יפולה” .

רואה אתה מה שתפס את מקומו בחיים היה הרבה פחות טעון רגשות מכפי שאני עיצבתי אותו. מאריו לא היה באמת מאוהב, ושוחר-המדון הצעיר בחדר ההמתנה לא היה באמת אויבו המושבע. אפילו היריות לא היו המצאתי הבלעדית. כשחזרתי הביתה, כאשר תיארתי את הערב ההוא, ביתי הבכורה אמרה   ” אני לא הייתי מופתעת אם הוא היה יורה בו למות” רק ברגע זה הניסיון הפך לנובלה, ובמטרה להוציא אותה לפועל נזקקתי לפרטים משניים שסייעו ביצירת האווירה, אחרת לא היה לי אותו הדחף לספר את הסיפור. אם אתה אומר שללא אותו מנהל של המלון הייתי מאפשר לצ’יפולה להמשיך לחיות, אשיב כי ההפך הוא הנכון: כדי להרוג את צ’יפולה צריך הייתי את מנהל המלון ואת שאר הטרדות המדומות, לא פיוג’יארו ולא הגבר הכעוס על החוף ולא הנסיכה היו בדרך אחרת נכנסים לספרות העולם”³

 

כבר מדברים אלה, שהם מבחינה מסוימת עדות של הסופר עצמו על כוונותיו, ניתן ללמוד על ההבדל שיחס הסופר לסיפורו זה, לעומת הסיפור, “מוות בונציה” שהוא בעל מאפיינים אחדים דומים, שראה אור בשנת 1912. גם ב”מוות בונציה”, מתוארת חופשת קיץ באיטליה, בונציה, שעורך הסופר גוסטב פון אשנבאך, ועיקר דפי הסיפור מוקדשים לנפתולי התאהבותו של הסופר המזדקן, שחש “מעצור בכתיבתו”, בנער יפה התואר טאג’יו – ומותו חסר הסיבה הנראית לעין, לנוכח הים.

כאן, ב”מאריו והקוסם” הדגש מושם על שנים : על האוירה העויינת כלפי זרים שחשה המשפחה, בעת שבאה להתארח בעיירת התיירות  ומצד שני תיאור מעשיו של אותו “קוואליירה צ’יפולה” שהוצג במודעות המזמינות למופע כ:

“וירטואוז נודד, אמן השעשועים Forzatore Illusinista ו- Prestidigitatore כלומר “משביע-השבעות, יוצר-אשליות ולהטוטן”. שאמור היה להציג בפני הקהל כמה תופעות יוצאות-דופן שכולן מיסתורין ופליאה. קוסם !⁴

תומאס מאן מתעכב ומפרט את פרטי מעלליו של אותו צ’יפולה – “הקוסם” כדי להשתלט על רצונם החופשי שנכנעו למשמעתו, “קסמיו” כלומר ההיפנוז שהפנז אותם.

במילים אחרות : בפנינו סיפור המנסה לצאת מתוך נפשו פנימה של הגיבור ולכוון את הזרקור אל עבר התופעה החברתית של ביטול הרצון האינדיבידואלי אל מול “קסמיו” של “הקוסם”.

 

 

 

 

4.  שלוש שנות הבשלת הסיפור

 

תשומת לב מיוחדת תופסת העובדה כי תהיינה צריכות לעבור כשלוש שנים מעת שתומאס מאן חווה את החוויות האישיות ועד שאלה תתגבשנה לכדי סיפור.

כזכור הביקור של משפחת מאן  ב Forte dei Marmi התקיים בשבועיים הראשונים של חודש ספטמבר 1926 [ בפועל מיום 30.8.1926 עד ליום 13.9.1926 ] ואילו  הסיפור “מאריו והקוסם, חווית מסע טראגית” נכתב במהלך חופשת קיץ בחודש ספטמבר 1929 ! ולא לחופי הים התיכון שטופי השמש – אלא במקום אחר צפוני ומרוחק, הנקרא  Ostseebad-Rauschen השוכן לחופי הים הבלטי, במה שהיה אז חלק מגרמניה של רפובליקת ויימאר, ונקראה “פרוסיה המזרחית”, לא הרחק מהעיר הפרוסית קניגסברג, הידועה כיום בשמה הסובייטי “קלינינגראד”.

 

משטחי החולות לחופי Ostseebad-Rauschen – הים הבלטי

 

כאן, לחופי הים הבלטי, בספטמבר 1929 ישחזר ויעבד תומאס מאן את זכרונותיו מאותם כשבועיים ב Forte Dei Marmi איטליה, שם ספג את התחושה ש“היינו מוקפים בינוניות אנושית ואספסוף של קרתנים”⁵  – כאשר על הכל מנצח מזג האוויר הים-תיכוני, שתומאס מאן מקדיש לתיאוריו מילים רבות כמו היה חלק בלתי נפרד מהסיפור עצמו:

“אם צריך לומר שהחום היה ללא נשוא חום אפריקאי ממש ; ממשלת האימים של השמש …((עמוד 86))  

ולקראת סופה של החופשה תתחולל תמורה במזג האויר :

“עבים נתקשרו ברקיע, ואף שהאויר לא הוצנן, נעלם להט היקוד ששרר שם זה שמונה-עשר יום מאז בואנו ( ומן הסתם אף קודם לכך ) ופינה את מקומו ל מחנק ההביל של השירוקו…”⁶

ודי אם נזכיר כאן כי גם ב”מוות בונציה”, מתרחשת מגפה בעיר המפילה חללים רבים, שמקורה ב“שירוקו”

“אך הדממה המיוחדת לעיר-המים דומה שהבליעה ברכות את קולותיהם, הפקיעה אותם מכלל גשמיות ופיזרה אותם על פני הגלים. חם היה פה בנמל, אפוף משבו החמים, ההביל של השירוקו, משייט על המים המתמכרים ומתפרקד על כרי מושבו …”⁷

תומאס מאן, נזקק למטאפורה של תופעת טבע חריגה – בדמות רוח השירוקו הנושאת בכנפיה סופות חול כבדות שמקורן במדבר סהרה, כדימוי לאסון או מגפה העומדים להתרגש – על ונציה השוקעת של גוסטב פון אשנבאך ועל עיירה הנופש ” Torre di-Venere ” בה מתרחש הסיפור “מריו והקוסם”.

גם בסיפור עצמו, יש התיחסויות שונות אל האווירה [ “מזג האויר” “רוח השירוקו ” ] כאל מחלה…כך למשל לאחר התקרית בחוף הים עם הבת הצעירה ההורים מנסים להרגיע את ילדיהם התמימים ותומאס מאן כותב בסיפור

“ראינו את שני ילדינו נכלמים ומסתלקים במבוכה, והרבה טרחנו לפרש להם את הדברים במידת האפשר: על האנשים הללו, הסברנו להם, עובר דבר מה, איזו התנסות, משהו בדומה למחלה – לא נעימה, מן הסתם, אבל הכרחית”⁸

הדימוי של ה “מחנק ההביל של השירוקו…”  הינו אמצעי ספרותי, בדמותה של מטאפורה, לה נזקק תומאס מאן, כדי להמחיש את העננה הכבדה הרובצת על עיירת הנופש השאננה, “טורה – די ונרה” ועל הסערה המתקרבת ובאה.

ואכן, יש בסיפורו זה של תומאס מאן, סימני אזהרה רבים [ כפי שאפרט בפוסטים הבאים] מפני רוח הפאשיזם, השתלטותו על רוח-האדם, והכפפתה לרצונו של “המנהיג” [ הדוצ’ה, ה”פיהרר” או באלגוריה של תומאס מאן “הקוסם”].

בפוסטים נוספים בקטגוריה “עבר/הווה* past/present” – “מוסוליני והפשיזם” אנסה לסקור את המצב ההיסטורי והפוליטי שבו היתה נתונה איטליה – ואתעכב על התמורות המכריעות בתולדותיה בשלוש השנים הקריטיות מאז הביקור [ אוגוסט 1926 ] ועד לכתיבת ופרסום הסיפור בשנת 1929] שנים בהן הפכה איטליה מדמוקרטיה מקרטעת לדיקטטורה פאשיסטית דורסנית ומאיימת. [ תהליכים דומים עברו גם על גרמניה – ארצו של תומאס מאן בתקופה מקבילה פחות או יותר.

 

כיום אנו מודעים לעובדה כי ה”מגפה הפאשיסטית” הכתה את אירופה וגם מחוץ לגבולותיה בשנות העשרים המאוחרות של המאה העשרים ואילך. אשר למידת התפשטותה ארשה לעצמי לצטט מספרו של פרופ’ בנימין נויברגר “דיקטטורות – איטליה הפאשיסטית” בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, שם נכתב:

“איטליה הפאשיסטית היתה מודל לחיקוי משטרים ולתנועות רבים, למרות השוני הבולט בין המשטר הנאצי למשטר הפאשיסטי, אין לזלזל בהשפעת איטליה הפאשיסטית על עליית הנאצים בגרמניה, גם אין ספק שמרכיבים פאשיסטיים חלקיים היו במשטרים שצמחו בשנות השלושים ובעת מלחמת העולם השניה בפורטוגל, ספרד, צרפת, קרואטיה, סלובקיה, הונגריה ורומניה, תנועות פאשיסטיות היו גם במדינות הבאלטיות, בהולנד ובבלגיה בנורווגיה ובבריטניה, חשוב איפוא ללמוד את המודל הפאשיסטי המקורי שצמח באיטליה כדי להבין את המאה ה 20, ואולי גם כדי להבין את הסכנות האורבות למשטרים הדמוקרטיים במאה ה 21”⁹

 

 

 

5.  הסיפור כאלגוריה לעליית הפאשיזם

 

כרוב סיפוריו של תומאס מאן, גם סיפור זה כתוב בסגנון מורכב, רב-שכבתי, וניתן לקרוא אותו ביותר מקריאה אחת ובפרשנות אחת.

אך דומה כי רוב רובם של המבקרים והכותבים שהתייחסו לסיפור זה מאוחדים בדעתם כי מדובר ראשית לכל ב”סיפור פוליטי”.

בספרו של    Ignace Feuerlicht Thomas Mann, 1973   

מציין המחבר:

“Mario and the Magician” is above all, one of Mann’s earliest pronouncement against the deadly menace of political mass hypnosis and the overhead and overbearing nationalism” (page 129)

“מריו והקוסם” הוא מעל לכל אחת ההתבטאויות המוקדמות של מאן כנגד האיום הקטלני של היפנוזה פוליטית המונית והשחצנות המתנשאת של הלאומיות” 

המחבר מנפרד דיירק במאמר שהופיע במסגרת ” מדריך ליצירותיו של תומאס מאן” מכריז:

 

The novella must be read on several levels. As a representation of contemporary history, “Mario und der Zauberer” can be understood as anallegory of fascism. The novella demonstrates the interplay of “Volk and Führer” (people and leader) (GW8, 691); it shows the loss of freedom of the individual will; and, finally, it defines the end of the game as the point when the “Führer” violates the emotional integrity of other human beings.

“הנובלה חייבת להיקרא בכמה רמות. כייצוג של ההיסטוריה בת זמננו. “מאריו והקוסם” יכולה להיות מובנת כאלגוריה לפשיזם. הנובלה מדגימה את משחק הגומלין של “העם” וה “פיהרר”  (GW8, 691); הסיפור מציג את אובדן של חופש הרצון הפרטי; ולבסוף, מגדיר את סוף המשחק כנקודה כאשר ה”פיהרר” מפר את השלמות הרגשית של בני אדם אחרים”.

Manfred Dierks, “Thomas Mann’s Late Politics,” A Companion to the Works of Thomas Mann, ed. Herbert Lehnert and Eva Wessel (New York: Camden House, 2004), p. 213.

 

גם המבקר Levi B. Sanchez כותב:

 

While the piece can, and should, be considered as a general representation of fascism, the prevalence of Italian nationalism and the psychological interplay between Cipolla and his audience specifically alludes to fascist Italy in the 1920’s under Benito Mussolini. Interestingly, while the piece was written over a decade before the end of war, it also unknowingly predicts the violent end of that dictator.

 

אך, בצד הפרשנות הפוליטית האנטי פאשיסטית של הסיפור, לה נקדיש מטבע הדברים את עיקר דיוננו, לא נתעלם גם מפרשנויות נוספות העולות מהסיפור כגון : ביקורתו של תומאס מאן על נפש האמן, בעיות של הומוארוטויות לצד נסיונו של תומאס מאן להתמודד עם שאלות חופש הבחירה והדטרמיניזם.

– גם להם נקדיש התיחסות.

 

קריאתי העיקרית בסיפור זה של תומאס מאן, תעסוק, כדרכי בקריאת חומרים ספרותיים, הן ברקע האישי של הסופר והשתקפויותיו במעשה האמנות , אך גם – ואולי בעיקר, בסממנים מבשרי הרע כפי שהצביע עליהם תומאס מאן בשנת 1929 – לפני שהפשיזם יגבה כ 60 מליון ! קורבנות בחיי אדם !

לאחר שסגן הרמטכ”ל אלוף יאיר גולן, הזהיר את הזהרתו בדבר “תהליכים מעוררי חלחלה” התנפלו עליו פוליטיקאים והעלו כנגדו טענות על ההבדלים ההסטוריים הרבים בין גרמניה של שנות עליית הנאציזם ובין ישראל של היום.

אין ספק שהלקח העיקרי שמנסים ההסטוריונים להנחיל לנו, ההדיוטות,  הוא ש“ההסטוריה אינה חוזרת על עצמה” וכי “אירוע היסטורי אינו דומה לאירוע היסטורי אחר” הם לקחים שאין לזלזל בה וביחוד במי שמציגם לציבור.

אין ספק שהתנאים הפוליטיים והכלכליים של איטליה, בסוף שנות העשרים של המאה העשרים ושל ישראל בשנת 2016 שונים תכלית שינוי מבחינה היסטורית. אך, אני איני עוסק בהסטוריה ולא בניתוח תהליכים הסטוריים.

אני מזמין את הקוראים לקרוא סיפור שכתב סופר – שברבות השנים התגלה יותר ויותר כבעל עין חדה לאבחן מצבים אנושיים מורכבים – ורשימת ספריו ופרס הנובל לספרות שקבל בשנת 1929 – תוכיח !

בנוסף לכך, יותר ויותר הוכיח לעמו הגרמני, ולעולם את מצפונו: נזכיר כי תומאס מאן הגרמני, גלה מגרמניה הנאצית לארה”ב ופעל רבות בשידורים ששידר לרדיו לבני עמו כנגד הנאציזם וכנגד היטלר.

גם סיפור זה, המספר לכאורה על האווירה בעיירת הנופש לחוף הים כאשר המספר ומשפחתו : “היינו מוקפים בינוניות אנושית ואספסוף של קרתנים”¹⁰ וגם חלקו השני של הסיפור ובו תיאור מעלליו של אותו “קוואליירה צ’יפולה” – “וירטואוז נודד, אמן השעשועים Forzatore Illusinista ו- Prestidigitatore כלומר “משביע-השבעות, יוצר-אשליות ולהטוטן”. שאמור היה להציג בפני הקהל כמה תופעות יוצאות-דופן שכולן מיסתורין ופליאה. קוסם !¹¹ הם שתי הפנים של הפשיזם – ותמצית קיומו ופריחתו.

 

חשיבותו של סיפור זה, לכאורה ישן נושן, קשיש בן כ 86 שנה ! היא באקטואליות שלו – גם היום – ובעצם במיוחד כיום – ואם בחולות הזהב שלחופי הים התיכון המשיל לנו תומאס מאן את משלו, נזכור כי גם אנחנו שוכנים לחופיו של אותו הים [ התיכון ] ורוחות השירוקו הנושאות את חולות הסהרה מכות גם בנו מפעם לפעם בימי האובך כאשר החום קשה מנשוא והאבק מכסה את כחול השמים. גם אנו כאן, לא חסינים מפני המגפה הזו.

 

אני מזמין את הקוראים לקרוא סיפור זה כסיפור שהיתה בו מידה של התנבאות ואות אזהרה – של סופר בעל חושים חדים שבשנת 1929 צפה מה שרבים לא אבו לשמוע. תומאס מאן, הסופר “החזאי” הזהיר את מאזיניו ממזג האוויר ההולך ומשתנה לרעה, והזהיר אותם מפני הסופה הממשמשת ובאה – אך דבריו נותרו “ספרותיים-מדי” ולא פילסו את דרכם לליבותיהם של הקורבנות העתידיים שלא איחרו להגיע !

 

 

 

6.  עיוורון ה”פשיסטנים העבריים” 

 

לאחרונה הולכים ומתגברים בארצנו הקולות המזהירים מפני התגברות רוחות פשיזם בחברה הישראלית. והתבטאותו של סגן הרמטכ”ל האלוף יאיר גולן דווקא בטקס יום השואה, הבליטה הבלטה יתרה את חומרת הסכנה.

פרופ’ בנימין נויברגר, בספרו המלומד, ובציטטה שציטטתי לעיל, מתרכז בפשיזם האיטלקי, וברשימת הארצות בהן פשטה המגפה. הספר יצא בשנת 2009, והתגברות רוחות הפאשיזם בישראל לא הוזכרה בו. אך, למרבה הצער, התופעה הפאשיסטית אינה זרה לארצנו. רוחות ה”שירוקו”, אם להמשיך את המטאפורה של תומאס מאן, הכו גם בחולות הזהב של ארץ-ישראל וב”יהודה החופשית…”  ולא רק בעיירת הנופש Forte dei Marmi . 

לא למיותר יהיה להזכיר ולהזהיר כי בעבר, כמו בימים אלה ממש, עולות כפורחות התבטאויות מחניפות ואוהדות לרוח הפשיזם והכל בשפה העברית ובארץ ישראל.

להרחבה בנושא זה אפנה את הקוראים לרשימות, בהן הרחבתי בנושא:

[01] פשיסטנים ופשיסטים בעברית; 

[02] אב”א אחימאיר – “מפנקסו של פשיסטן”;

[3.3.4] איתמר בן-אב”י-ה”פשיסט העברי הראשון” ולא האחרון …

ויהא זה אות אזהרה מפני המגפה הפשיסטית שסכנותיה אורבות בשער ואף בשערי החברה והמדינה שלנו.

מכאן החשיבות הרבה והאקטואליות הרבה שאני רואה בסיפור זה של תומאס מאן, שפורסם בשנת 1929.

 

 

 

ולכן יש מקום לסיים רשימה זו – באות האזהרה

 

 

 

 

.

 

 

____________________________________

פוסטים בנושא תומאס מאן – “מאריו והקוסם” והפשיזם

______________________________________________________

[07.1] תמאס מאן: מאריו, הקוסם וצמיחת הפאשיזם – מבוא

[07.2] תומאס מאן: מאריו והקוסם – סממני הפשיזם שבטקסט

[07.3] תומאס מאן – מאריו והקוסם – המופע של ה”קוואליירה צ’יפולה” – המבוא 

 

[07.4] מסע ומסה : בעקבות תומאס מאן 

[07.4.1] מסע ומסה : בעקבות ת. מאן – לפורטה-דאי-מארמי 

[07.4.2] מסע ומסה בעקבות ת.מאן -“חקירה בפסיכולוגיה של הפשיזם” 

[07.4.3] מסע ומסה בעקבות ת.מאן – האמן בשירות הפשיזם  

[07.4.4] בעקבות תומאס מאן – פשר הפסל Vittoria ב”פורט-דאי-מארמי”

 

 

 

_______________________________________

פוסטים בנושא “מוסוליני והפשיזם” 

_______________________________________

[03.1.1] מוסוליני והפשיזם: הולדת הפשיזם מרוח ה”פאשיו”

[03.1.2] מוסוליני והפשיזם –  “הפאשיו” ודרכו של מוסוליני לשלטון

[03.1.3] מוסוליני והפשיזם – מוסוליני מכתיר עצמו “IL DOCE” -“המנהיג”

[03.1.4] מוסוליני והפשיזם – המקורות הרומיים של סמל ה”פאשיו”

[03.1.5] מוסוליני והפשיזם – מה מסתתר מאחרי ה”פאשיו” הפשיסטי

 

_________________ 

 

“מסעות אנטי-פשיסטים לאתרים פשיסטיים”

 

_______________________________________

פוסטים בנושא “פשיסטנים עבריים” 

_______________________________________

 

[01] פשיסטנים ופשיסטים בעברית 

[02] אב”א אחימאיר – “מפנקסו של פשיסטן” 

[3.3.4] איתמר בן-אב”י-ה”פשיסט העברי הראשון” ולא האחרון …

[04] מירי רגב – “אני שמחה להיות פשיסטית” –[ הפוסט בהכנה]  [ בינתיים : הסרטון ]

 

המשכים יבואו…

 

 

.

 

1. אלבר קאמי -הדבר-  עם עובד, תרגמה מאנגלית אילנה המרמן, 2001, עמוד 270 [↩]
2. תרגום – ויקטור  Thomas Mann Selected Letters page 154 [↩]
3. תרגום – ויקטור  Thomas Mann Selected Letters page 154 [↩]
4. בעמוד 91 [↩]
5. מאריו והקוסם – עמוד 86 [↩]
6. עמוד 91 [↩]
7. מות בונציה, תרגום נילי מירסקי, בעמוד 26 [↩]
8. בעמוד 88 [↩]
9. פרופסור בנימין נויברגר בספרו ‘דיקטטורות איטליה הפאשיסטית’ בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה  בעמו 9 [↩]
10. מאריו והקוסם – עמוד 86 [↩]
11. בעמוד 91 [↩]