[07.4.2] מסע ומסה בעקבות ת.מאן -“חקירה בפסיכולוגיה של הפשיזם”

18 במאי, 2020

♦

לצד הפסל – חומת ה’פורטינו’ בפורטה-דאי-מארמי 10.9.2017

הפסל, הניצב על כן מוגבה ולפניו גינה מטופחת, בחזית המצודה שבמרכז העיירה “פורטה-דאי-מארמי”, אליו הגעתי לאחר הביקור החטוף ליד ה”גראנד-הוטל” משך את תשומת ליבי.

המעמד הנישא והמכובד שהוענק לו, בחזית המצודה ההיסטורית, בכיכר המרכזית של העיירה, הגינה המטופחת שלפניו, דגל איטליה המתנופף מעל… העניקו לו ארשת של חשיבות ואפילו הדר… אך העדרה של כל כתובת או ציון מיהו הפסל ומהו הפסל, הוסיפו לתהייה ולסקרנות.

דקות אחדות קודם לכן, ליד ה”גראנד-הוטל” צילמתי בחטף שני פסלים, שלא זכו לאותו “הוד והדר” לו זכה פסל זה, והיו מוזנחים בגינה בלתי מטופחת בשכנות למלון שהשם “גראנד-הוטל” הסתבר לי כי כיום הוא קצת…גדול עליו… ואפילו מיושן משהו, נזכרתי כי לרגלו של אחד מפסלי גיבורי-החייל הגדולים ממידת אדם המזוינים ברובה, היה מוצב איזה שלט מָהוּהַּ, שעלי להודות, לא משך את תשומת ליבי ולא ייחסתי לו חשיבות מיוחדת בעת הביקור שם. צילמתי את הפסלים כלאחר יד, כמו כדי “לצאת ידי חובת” התייר הממהר …

השלט המָהוּהַּ לרגלי גיבור החייל עם הרובה

בכיכר המרכזית של העיירה, הכל היה סגור ומסוגר בצהרי יום א’ חורפי וגשום זה לכן לא היה את מי לשאול במי ובמה מדובר באשר לפסל האמור, וכיוון שלא היה הרבה מעבר לכך מה לעשות בעיירה, חזרתי למסלולי הרגיל לכיוון פירנצה אליה הגעתי ועם חשכה.

בפירנצה,

בירת הרנסנס האיטלקי, ניסיתי להטמיע בנפשו הרכה של נכדי בן השנתיים, את יופיין הנצחי של שתיים מפסגות אמנות הרנסנס השמורות בעיר הרנסנס הזו:

הנה אני מדריך את עדו להתפעל מיופיה של “לידתה של ונוס מן הגלים” של בציורו של סנדרו בוטיצ’לי:

לפני “לידתה של ונוס מן הגלים” – של סנדרו בוטיצ’לי – בגלריה אופיצי 12.9.2017

וכאן הנכד בן השנתיים, המוצץ בפיו, מתפעל מיופיו של “דוד” החצוב בשיש קראררה ב”אקדמיה” של פירנצה:

לנוכח פסל “דוד” גלריה “אקדמיה” פירנצה 12.9.2017

מפירנצה חזנו לרומא, בה ביקרתי בכמה אתרים פשיסטיים, הטיול הסתיים, וחזרנו ארצה אל השיגרה. בסמוך ליום העצמאות חזר יום אחד נכדי בן השנתיים מהגן וסיפר כי הסבירו להם בגן על דוד… בן-גוריון…ואגב כך הזכיר לי את הפסל של דוד בן גוריון שהראיתי לו שם במוזיאון…

והפסל לפני הטירה ב”פורטה-דאי-מארמי” ?

הוא די נשכח, ונותר בקרן זווית עד ש…מחאת הדגלים השחורים, שפרצה בארץ, החזירה אותי באחת לסיפורו של תומאס מאן על ניצני הפשיזם – ואז חזרתי לסיפור והוספתי פוסט שלישי המתייחס לחלקו השני של הסיפור [07.3] תומאס מאן – מאריו והקוסם – המופע של ה”קוואליירה צ’יפולה” – המבוא

בפוסט זה מיום 18.4.2020, ציינתי :

ואצטט:

“””””””””””””””””””””””””””””

והנה עתה, בחודש אפריל 2020 – הוא חודש האביב וחג החרות – ובעוד העננה המעיקה של מגפת הקורונה, מרחפת מעל ראשינו – כמו גם מעל ראשיהם של אזרחים מוטרדים ברחבי העולם, יש המבקשים לנצל את המצוקה הזו, והחרדות המתלוות אליה, לשם עשיית רווחים פוליטיים ובמסווה של ססמאות של “אחדות-העם” ו”טובת העם ובריאותו” הולכים ומצמצמים את זכויות הפרט ומצרים את צעדיו עד כי הונפו, ברחבי הארץ, לאות מחאה דגלים שחורים לרוב :

להתריע ולהזהיר מפני הסכנות המתרגשות ובאות על כמה מאבני היסוד של הדמוקרטיה הישראלית, שמאז היווסדה, היתה שברירית, נעדרת חוקה כתובה, נתונה ב”מצב-חירום” מתמיד ולא יציבה דייה.

זו העת, לחזור לנובלה של תומאס מאן, שנכתבה בראשית ימיו של הפאשיזם – ובשורתה היתה אות הזהרה מפני “רוחות השירוקו” המסוכנות – ובפועל התנבאות על השחורות שיביאו – תחת כנפי הנשרים המאיימים שלהם, המשטרים הפשיסטיים שקמו באותה תקופה באיטליה, בגרמניה ובשורה של מדינות נוספות באירופה, וכעט אנו עדים לסממניהם ההולכים ומתגברים לנגד עיננו של אותם “תהליכים”… מנבאי רע בארצנו !

“”””””””””””””””””””””””””

עד כאן הציטוט.

העבודה על הפוסט השלישי [07.3] תומאס מאן – מאריו והקוסם – המופע של ה”קוואליירה צ’יפולה” – המבוא החזירה אותי לאותו מסע בעקבות תומאס מאן, ו”מאריו והקוסם” – ואז עלה בזכרוני הטיול הקצר ב 10 בספטמבר 2017 ל”פורטה-דאי-מארמי” – והחלטתי לשתף את הקוראים באותו טיול, שתוך כדי הכתיבה עליו הפך למסע של נבירה מתמשכת במעמקי אוקיאנוס האינטרנט להשלים את שהחסרתי : מי הפסל שפיסל את הפסל ההוא בחזית המצודה ומה פשר הפסל המוזר ?

בראש פוסט זה רואה אני חובה נעימה לעצמי להודות לחברתי מהפייסבוק : סיניורה אלסאנדרה אסטריט די סאנטה, מבולוניה

Siniora Allessandra Estreet Di Sante –

על הסיוע הרב והידידותי שנתנה לי בפיענוח טקסטים באיטלקית שסייעו בידי לפענח את חידת הפסל והפסל .

וכאן תרגום בעזרת Google Translate לאיטלקית

Il lavoro sul terzo post [07.3] Thomas Mann – “Mario e il mago” – The Cavaliere Chipola Show – L’Introduzione mi ha riportato allo stesso viaggio dopo Thomas Mann, “Mario e il mago” – e ho deciso di scrivere su questo viaggio al Porte-dei-Marmi Il 10 Settembre 2017 – e mentre iniziavo a scrivere, ho iniziato a scavare online per scoprire l’identità della scultura e della scultura.

In cima a questo post, considero piacevole ringraziare la mia amica di Facebook:

Siniora Allessandra Estreet Di Sante –

A proposito della grande e amichevole assistenza che mi ha dato nel decifrare testi italiani che mi hanno aiutato a decifrare il puzzle e la scultura.

1. הפֶּסֶל בחזית המצודה

הדבר הראשון שמשך את תשומת ליבי בביקור בכיכר שבסמוך ל”מצודה” היה הפסל המוצב בחזית חומת המצודה ולרגליו גינה קטנה ומטופחת.

ליד ה Fortino בפורטה -דאי-מארמי” 10.9.2017

נסיון העבר, מביקורים קודמים שערכתי בסימן: “בעקבות סופרים ומשוררים” [ וראו המדור “בעקבות…” בקטגוריית “מסעות” שבאתר זה ], לימד אותי כי : “טוב מראה עיניים” להבהרת תמונת המקום הזכורה מן הספר; בביקורים אלה אני חש כאותו צלם המכוון את מצלמתו אל עבר ה”אובייקט” המתואר במילותיו של הסופר אך התמונה הנשקפת אל הצלם מעינית המצלמה, צרה, מטושטשת וכהה, וכדי להבהירה ולחדדה ולעשותה ברורה יותר פותח הצלם את הצמצם, ומחדיר אור נוסף ל”קאמרה אובסקורה” [ ה’לישכה-האפלה’ של המצלמה ] וכן מכוון טוב יותר ומדויק יותר את הפוקוס עד שתתקבל תמונה בהירה יותר, חדה יותר וברורה יותר של האובייקט ;

בשיטוטי באינטרנט הגעתי בדרך מקרה, לסרט שצולם בשנת 1963 ב“פורטה דאי מארמי” בעקבות אירוע של של מעין סדנת רישום וציור לנוער בחסותו של הפסל ארטורו דאזזי Arturo Dazzi , שנערכה בפורטה-דאי-מארמי.

בסרטון תצלומים מהאירוע בו בני נוער מנסים את כוחם ברישום וציור של נושאים שונים, ובין השאר מצולמים בני נוער לצד פסלים הפזורים בגן ביתו של הפסל ארטורו דאזזי בפורטה-דאי-מארמי. גם הפַּסָּל עצמו, שנתן חסותו לארוע ,מצולם בסרטון כשהוא מלווה את הציירים הצעירים, ומחווה דעתו על יצירותיהם ונסיונותיהם.

הסרטוו מסתיים לצד חומת המצודה ב”פורטה דאי מארמי” כאשר הציבור מלווה את הפסל אל הפסל המוצב לפני חומת המצודה ואז מופיעה הכתובת :

שתרגומה:

“הפֶּסֶל שנתרם לפורטה דאי-מארמי על ידי ארטורו דאזזי בשנת 1938 חותם את התיעוד המצולם של תערוכת הרישום והציור של הנוער בשנת 1963″

הסרטון עצמו הוא תמים לכאורה, המתאר אירוע חינוכי לילדי העיירה “פורטה-דאי-מארמי” בחסותו של הפַּסָּל בכבודו ובעצמו הנראה כסבא חביב ומבודח [ בעת צילום הסרטון הוא היה כבן 82 שנה ]. בסרט גם קטע בו נראה הפַּסָּל ארטורו דאזזי בעבודתו על פסל אבן גדול, כשהוא מכה במרץ-נעורים, בפטיש ואזמל על גוש אבן גדול, ומפיק ממנו פסל.

במהלך הסרט תואר הפַּסָּל כ “ Accademico d’Italia “. כשבדקתי מה משמעות ביטוי זה, למדתי כי בניטו מוסוליני , הדיקטטור הפשיסטי של איטליה, ייסד בשנת 1929 את “האקדמיה האיטלקית” שמטרותיה, לפי סעיף 2 של החוק על פיו נוסדה היו:

“The Accademia d’Italia aims to promote and coordinate the Italian intellectual movement in the field of science, literature and the arts, to preserve its national character pure, according to the genius and traditions of the race and favor its expansion and influence beyond the borders of the state “.

ובתרגום לעברית:

“מטרות האקדמיה האיטלקית הן לקדם ולתאם את התנועה האינטלקטואלית האיטלקית בתחומי המדע, הספרות והאמנויות, לשמור על צביונה הלאומי הטהור, על פי גאונותו ומסורותיו של הגזע ולקדם , להפיץ את השפעתו אל מעבר לגבולות המדינה”

האקדמיה הפשיסטית פעלה עד שנת 1944 וארטורו דאזזי הוכתר בתואר חבר האקדמיה האיטלקית ב 19.4.1937.

מן הסרטון למדתי כי הפַּסָּל תרם את הפֶּסֶל בחזית המצודה ל”פורטה-דאי-מארמי” בשנת 1938 ! , כשהפשיזם באיטליה היה במלוא תנופתו ועוצמתו.

הסקרנות החזירה אותי לתצלומים שצילמתי כלאחר יד בסמוך ל”גראנד-הוטל” וכשעיינתי בתצלום הפסל של מי שכיניתי “גיבור החייל והרובה בידו”, יכולתי להבחין בשלט שלרגלי אחד הפסלים:

הפסל של “גיבור החייל והרובה בידו” והשלט שלידו:

כשהגדלתי את התצלום הופיע השם Arturo Dazzi:

הסתבר לי כי גם שני פסלים אלה הם מעשה ידיו של אותו פַּסָּל.

כדי לערוך מעין “חקירה בפסיכולוגיה של הפשיזם” לא די לבחון חפץ, כגון פסל או בנין – את החקירה יש להתחיל ביוצר והוגה היצירה בנסיון לפענח מה היו כוונותיו הגלויות ולעיתים גם הסמויות והנסתרות..

את חקירתי התחלתי איפוא באיסוף פרטים על אותו פסל, וכאשר הצלחתי לאתר את שמו,יכולתי להקליד אותו במנוע החיפוש של גוגל והעליתי תוצאות רבות ברשת:

אחד הדברים הראשונים שעלה הוא הציטוט הבא:

“Arturo Dazzi was one of the great sculptors of fascism, who had to combine strength, virility and classicism in his works. It should not be forgotten that it was Mussolini himself in 1941 who commissioned Arturo Dazzi the statue “The Aviator”, which depicts Bruno Mussolini, son of the Duce who died in 1941 due to a plane crash.”

ובתרגום לעברית:

“ארטורו דאזי היה אחד מגדולי פסלי הפשיזם, שהיה צריך לשלב בין כוחניות, גבריות וקלאסיות ביצירותיו. אין לשכוח שמוסוליני עצמו בשנת 1941 הוא מי שהזמין מארטורו דאזזי את הפסל “איש-התעופה”, המתאר את ברונו מוסוליני, בנו של הדוצ’ה שנהרג בשנת 1941 בהתרסקות מטוס. “

כלומר אותו “סבא חביב ועליז” מן הסרטון, היה בימי המשטר הפשיסטי “אחד מגדולי פסלי הפשיזם” שפעל בשליחותו ולהפצת מסריו:

להלן קטעים מן הסרטון האמור – אך למען שלמות התמונה וכעין מתאבן למה שייחשף בהמשך ביחס לאותו פסל, הוספתי בסופו של הסרטון תוספת שנערכה על ידי ובה רמזים לפענוח הפַּסָּל והפֶּסֶל – כפי שארחיב בהמשך רשימות אלה.

בינתיים מוזמנים הגולשים לצפות בסרטון – ומומלץ להמשיך עד לסיומו [ הסרטון הוא בן 4:22 דקות בלבד ] ולאחר מכן לקרוא את המשכו של הפוסט:

קישור ישיר לסרטון

2. IL FORTINO – בתקופה הפשיסטית

תומאס מאן תיאר את האווירה ב”פורטה-דאי-מארמי” כפי שחווה בקיץ 1926. עד להופעת הסיפור בדפוס בשנת 1930 הוא לא שב ל”פורטה-דאי-מארמי” ואף לא לאיטליה, ולכן לא היה עד-ראיה,להשתלטות הפשיסטים על איטליה בכלל ועל “פורטה-דאי-מארמי” בפרט.

ואכן, נבואתו הקודרת של תומאס מאן ( ושימו לב לסיומת של כותרת הסיפור “מאריו והקוסם, חווית-מסע טראגית” ) התממשה – ואף מעבר לתחושות ולחששות שהעלה, ברמזים ספרותיים תומאס מאן, כשפרסם את סיפורו בשנת 1930.

בשנת 1928, הוסב מבנה המצודה ה- Fortino – והיה ל PALAZZO – LITTORIO כלומר “ארמון-הפאשיזם” – מי שפיקח על עבודות הסבה זו היה מהנדס העיירה “פורטה-דאי-מארמי, Mario Cattaneo ,

כפי שפירטתי פוסט: [05] מוסוליני והפאשיזם – מה מסתתר מאחרי ה”פאשיו” הפשיסטי ה Litor [ ממנו נגזרת המילה LITTORIO [ – היו אותם בעל סמכות באימפריה הרומית שהיה נושא את ה“פאשיו” הוא צרור המוטות והקרדום המשולב בהם – סמל השלטון הרומי – שאומץ על ידי מוסוליני והפך להיות סמל המפלגה הפשיסטית ולאחר מכן חלק מסמלה של איטליה הפשיסטית.

בתי ה”ליטוריו” שלעיתים כונו גם “Cassa-di-Fascio” [בית-הפאשיו”] ] שהוקמו בכל ערי איטליה היו בפועל מרכזי העצבים והשליטה של המפלגה הפשיסטית – מכאן יצאו הפקודות, ומכאן יצאו הפלוגות להשלטת הסדר הפשיסטי שהביא מוסוליני לאיטליה.

כאן תצלום של החלק האחורי של “המצודה” – ועל המרפסת שמעל הכניסה הראשית מופיע הכיתוב PALAZZO – LITTORIO:

PALAZZO – LITTORIO

בשנת 1938, במהלכה של הדיקטטורה הפשיסטית, העניק הפסל ארטורו דאזזי את הפסל לעיירה בה התגורר מאז 1925 והוא הוצב בחזית המצודה, שהפכה עשר שנים קודם לכן ! ( בשנת 1928 ! ) והיתה ל : PALAZZO – LITTORIO.

בנין זה שימש בפועל כמרכז של המפלגה הפשיסטית בעיירה עד לנפילת מוסוליני והמשטר הפשיסטי באפריל 1945.

לאחר תפיסתו של מוסוליני שניסה להימלט באיזור אגם קומו בצפון איטליה, לעבר הגבול השוויצרי, והוצאתו להורג ביום 28.4.1945 – על ידי פרטיזנים איטלקיים, נפל המשטר הפשיסטי באטליה שנכבשה על ידי כוחות הברית.

עם סיום מלחמת העולם השניה, חדלה “המצודה” להיות “ארמון-הליטוריו” הפשיסטי, המבנה נתפס על ידי “החזית הלאומית לשחרור” האנטי פשיסטית, והוסב להיות Casa del Popolo [ “בית-העם” ] ושימש כמקום מגורים ארעי לפליטים וחסרי בית בעקבות המלחמה וכן שימש לכיתות לימוד.

כיום המצודה מצויה בלב ליבה של העיירה “פורטה-דאי-מארמי” והיא חלק מהכיכר המרכזית בעיר המוקפת בתי קפה, מסעדות פיצריות וגלידריות – כמקובל באיטליה, אך… הפסל נשאר על עומדו – והגינה שלפניו זוכה לטיפול מסור.

3. “חקירה בפסיכולוגיה של הפוליטיקה הפשיסטית”

תומאס מאן הצליח בחושיו הרגישים לזהות עוד בחודש ספטמבר 1926 ב“פורטה-דאי-מארמי” את ניצני הפשיזם נובטים מתוך ביטויי הלאומנות ושנאת הזרים בהם נתקל בחופשת הקיץ בעיירת הנופש, על שפת הים-התיכון.

תומאס מאן לא תיאר בנובלה שלו מצעדים של לובשי חולצות שחורות, ולא כיכרות מלאות-מעריצים הצועקים במלוא גרונם “דוצ’ה” , “דוצ’ה” [ המנהיג] ולא תיאר פסלים מזרי-אימה וכח, או מבנים אימתניים שיפזר בניטו מוסוליני, בהמשך שלטונו שיימשך כ 20 שנה ! בכל רחבי איטליה, כשביקש לשדר באמצעותם את אידיאולגיית הכוחניות, ההתנשאות והשחצנות של משטרו הדיקטטורי, ואת ה”אנליזה” שלו ביסס על תבחינים של תסמינים זעירים, שהצטברו לכדי מה שכינה “אווירה” הוא דיבר על : “אווירה לא נעימה. הרוגז, דריכות העצבים והרוח הרעה [ש] עמדו באויר” וסלד מ “בינוניות אנושית ואספסוף של קרתנים”

והצביע על כך ש:

“הכל העמידו פנים של חשיבות, הכל הציגו לראווה, גם זה כלפי זה, גם כלפי הזר, כובד-ראש וזקיפות-קומה והקפדה על גינונים של כבוד – לשם מה ולמה ? עד מהרה התחוור לנו שיש כאן ענין פוליטי, שהדברים אמורים באידיאה של האומה, ואכן החוף היה שוקק ילדים פטריוטים – חיזיון לא-טבעי ומהלך-נכאים” [ עמוד 88]

והגילוי הברור מכל, עבור המספר, בא בעקבותיו של אירוע חסר חשיבות: ביתם בת השמונה, הנראית כבת שבע, של המספר, הסירה לתומה את בגד הים שלה ונכנסה למים כדי להיפטר מן החול שדבק בגופה והציק לה. התגובה לכך לא אחרה לבוא:

“הילדים הפאטריוטיים נצטווחו, פוג’יירו תחב אצבעותיו לפיו ושרק . שיח-מבוגרים קולני ונרגש עלה בסמוך לנו ולא בישר טובות.”

ומיד הופיע :

“אדון בפראק, מגבעתו הנוקשה ההולמת אך במעט את חוף-הים, מוסטת לו אל עורפו, קם ומבטיח לגבירתו הקוצפת שמנוי וגמור עמו לנקוט אמצעים…”

וטען בפני המשפחה כי בהתנהגות הבת הקטנה היה :

“משום רמיסה ברגל גאווה “את כבודה של ארצו, ולפי שהוא האדון בפראק רואה חובה לעצמו להגן על כבוד המולדת, הריהו מוכן ומזומן לקבל עליו כל טירחה, ובלבד שפגיעה זו שפגענו בגאווה הלאומית לא תצא פטורה מעונש”.((עמוד 89))

ובעקבות זאת, נגררה המשפחה למועצה המקומית ושם נגזר עליה לשלם קנס של 50 לירטות,“כמין כופר-נפש וכפרת-עוון”.

וזה כבר הגדיש את הסאה והמשפחה אמרה אומר בנפשה לעזוב אך… נסיבות שונות עיכבו בעדם ובינהן ההופעה של צ’יפולה הקוסם שנועדה לערב – ואותה לא רצו הילדים להפסיד.

וכך היתה המשפחה עדה ל”מופע של “קאוואליירה צ’יפולה” שבמידה מסויימת האיר בפניה את הכוח המניע שהוביל לאותה “אווירה” של עויינת לזרים שחשה המשפחה בחופשת הקיץ שלה.

ואכן, בחלקה השני של הנובלה, הציג מאן, בתיאור ספרותי מבריק את המופע של ה“קאוואליירה צ’יפולה“.הוא “הקוסם” המצליח להפנט את ה”קהל” השבוי בקסמיו בתעלוליו וב”שטיקים” שלו, “ללכת” אחריו ולהיכנע לגחמותיו ו”היפנוזיו” הדמגוגיים.

שיאו של ה”מופע” מגיע כאשר הוא מעלה לבמה את מאריו המלצר הפשוט, העממי והחביב, וגרום לו “לנשק את סילווסטרה אהובתו” – למרות שהנשיקה לא הודבקה על לחיה של סילווסטרה הנחשקת בהשפעת ההיפנוט היתה זו “נשיקה” אחרת, נשיקת הערצה ….

אכן, תומאס מאן אינו חוסך במילים להוקיע את “הקוסם” והוא מדביק לו תארים לא מחמיאים במפגיע ! :

“בעת ההיא הופיע איפוא צ’יפולה, קאוואליירה צ’יפולה כפי שנתכנה מעל גבי כרזות שצצו יום אחד והתנוססו בכל אתר ואתר, גם באולם-האכילה של אכסניית אליאונורה – וירטואוז נודד, אמן-השעשועים Forzatore, Illusionista ו-Prestidigiatore [ משביע-השבעות, יוצר-אשליות ולהטוטן (איטלקית)” (כך הציג את עצמו , אשר התעתד להציג לפני קהלה הנכבד של טורה-די-ונרה כמה תופעות יוצאות דופן שכולן מיסתורין ופליאה, קוסם ! די היה במודעה זו כדי לסחר את ראשיהם של פעוטינו”¹

לא מצאתי ראיות לכך שתומאס מאן היה עד ישיר למופע של אחד מנאומיו התֵּיאַטְרָלִיִּים של ה”דוצ’ה” בניטו מוסוליני או של ה”פיהרר” אדולף היטלר, שחיקה אותו במובנים רבים.

אך, כשקוראים, בחלקה השני של הנובלה של תומאס מאן, את תיאור “המופע של הקאוואליירה צ’יפולה” ניכרים בתיאוריו של הסופר קווי דמיון רבים ל”אמצעים הדמגוגיים” שהפעילו דיקטטורים אלה, [ ובפועל דמגוגים רבים נוספים נזקקים לאותם אמצעים ] על ה”קהל” הוא “ההמון”, שעוד בשנת 1895 פירסם הסוציולוג והפסיכולוג הצרפתי גוסטאב לה בון את ספרו “הפסיכולוגיה של ההמון” [ כאן תצלום המהדורה הראשונה Psychologie Des Foules ] שהשפעתו היתה רבה, ודומה שכדי לנסות ולהבין את תופעת הפשיזם מן הראוי להזקק לכמה מאבחנותיו המבריקות ומרחיקות הראות של ההוגה הצרפתי, שהיתה לו השפעה ישירה ומובהקת גם על בניטו מוסוליני

בהערת אגב נוכל לציין כי אפילו תיאודור הרצל, ציין ביומנו מיוני 1895 [ מבלי להזכיר את הספר הנדון ] כי תהה על “תופעת ההמון” :

“בפאריס נקלעתי — ולו כמשקיף — לתוך הפוליטיקה . ראיתי כיצד מושלים בעולם . בהשתאות תהיתי גם על תופעת ההמון ; זמן רב תהיתי עליה ולא תפסתי מהי . גם יחסי אל האנטישמיות היה כאן משוחרר יותר , התבוננתי בה מגבוה יותר , ולפחות לא סבלתי ממנה באורח בלתי אמצעי . באוסטריה או בגרמניה אני צריך לחשוש תמיד שיקראו 9 אחרי הפ הפ . ואילו כאן אני עובר בתוך ההמון “בלי זיהוי . ” [ תיאודור הרצל- ספרי יומן ענין היהודים 1895-1904 כרך א הוצאת מוסד ביאליק בעמוד 56]

ושוב בקטע נוסף מן היומן:

“בערב באופרה , “טאנההוייזר” [ האופרה של ריכארד ואגנר – ו’ ] . גם לנו יהיו אולמות תאטרון מפוארים כאלה , הגברים בפראק , הנשים בהידור ככל האפשר . כן , אני רוצה להשתמש בלוקסוס של היהודים , כמו בכל יתר הדברים . בהקשר הזה שוב נתתי את דעתי לתופעה של ההמון . הנה הם יושבים מצופפים שעות ארוכות , ללא זיע , באי נוחות גופנית ! לשם מהי לשם דבר לא מוחשי מן הסוג שהירש אינו מבין : לשם צלילים , לשם מוזיקה ותמונות ! גם אטפח שירי לכת נשגבים בשביל חגיגות גדולות . [ יומנים בעמוד 76 ].

אין לי ספק כי תומאס מאן היה ער לאבחנותיו של גוסטאב לה בון בענין “הפסיכולוגיה של ההמון” כשכתב את החלר השני של “מאריו והקוסם”

די בציטטות אלה מההקדמה לספרו להצביע על זיקה אפשרית זו:

“דמיונו של ההמון

הדמיון האופייני להמון, בדומה לדמיון של כל היצורים, שהשיקול ההגיוני, אינו בא אצלם לידי ביטוי, אפשר להרשימו עמוקות. התמונות המצטיירות בנפשו בהשפעתם של אישיות, אירוע, תקרית, יש להן חיות לכאורה של דברים ריאלים. ההמון דומה במשהו לאדם ישן, שהגיונו פסק לרגע מלפעול , המעלה בדמיונו תמונות בעלות אינטנסיביות קיצונית, המתפזרות חיש בבואן במגע עם החשיבה.

ההמון, שאינו מסוגל לא לחשיבה ולא לשיקול הגיוני, אינו מכיר את גבולות המתקבל על הדעת, אך הדברים הפחות מתקבלים על הדעת הם, לרוב, הדברים המדהימים ביותר. משום כך הדבר המרשים את ההמון הוא צידם המופלא והאגדי של המאורעות. המופלא והאגדי הם למעשה עמודי התווך האמיתיים של הציביליזציה. מראית העין שיחקה בהיסטוריה תמיד תפקיד חשוב הרבה יותר מן המציאות. הבלתי ריאלי גובר שם על הריאלי. ההמון מסוגל לחשוב רק באמצעות תמונות. רק הן מפחידות אותו או כובשות את לבו ונעשות למניעי פעולותיו.

אי סובלנות, עריצות ושמרנות ההמון

ההמון מכיר רק את הרגשות הפשוטים והקיצוניים. הדעות, הרעיונות והאמונות המוצעות לו, מתקבלות או נדחות על ידו כמקשה אחת, ונחשבות לאמיתות מוחלטות או למשגים לא פחות מוחלטים. זה מה שקורה תמיד לאמונות, שנתקבלו בדרך הסוגסטיה, במקום שיהיו תולדה של חשיבה.

ידוע לכל עד כמה האמונות הדתיות בלתי סובלניות ומה מידת השליטה הרודנית שהן מפעילות על הנשמות. כיוון שאין ההמון מטיל ספק במה שהוא רואה בו אמת או משגה, וכיוון שיודע הוא בבירור מה כוחו, הרי שההמון הוא עריץ, כשם שהוא בלתי סובלני. הפרט מסוגל לקבל התנגדות וויכוח על עמדותיו, ההמון לא יסבול זאת לעולם.

באסיפת ציבוריות, מתקבלת ההתנגדות הקלה ביותר של נואם בזעקות זעם מידיות ובגידופים עזים, ואם יעז הנואם לעמוד על דעתו, יבואו בעקבותיהם עד מהרה מעשי אלימות וגירוש. ללא נוכחותם המאיימת של נציגי החוק, היה הנואם אף זוכה, מן הסתם, למשפט לינץ .

העריצות ואי־הסובלנות הם נחלתם של כל ההמונים, אך הם באים לידי ביטוי בדרגות עוצמה שונות. וכאן מופיע שוב המושג הבסיסי של הגזע, הגורם השליט על רגשות ומחשבות בני האדם. העריצות ואי־הסובלנות מפותחים בייחוד אצל ההמונים הלאטינים. הם חזקים עד כדי לרסק את תחושת העצמאות האינדיבידואלית העזה של האנגלוסכסים. ההמונים הלאטינים רגישים רק לחירות הקולקטיבית של סיעתם. המאפיין של אותה החירות הוא הצורך לשעבד לדעתם, מיד ובכוח, את כל המתנגדים.

העמים הלאטינים, היעקובינים של כל הזמנים, מאז ימי האינקוויזיציה, לא ידעו מעולם להתרומם לתפיסה אחרת של החירות. העריצות ואי הסובלנות הן לגבי ההמון רגשות בהירים, והוא מסוגל לעמוד בהם באותה קלות שהוא מסוגל להתנהג על פיהם. הוא מכבד את הכוח ומתרשם אך מעט מן הטוב, הנתפס יותר כחולשה.

חיבתו של ההמון היתה תמיד נתונה לא לאדונים טובי הלב, אלא לרודנים ששלטו בו ביד חזקה. לאלה הוא הקים את האנדרטאות הגבוהות ביותר. אם הוא רומם ברגל גאווה את העריץ המופל, הרי זה משום שאחרי שאיבד את כוחו, הוא נכנם לקטגוריה של החלשים, שבזים להם ואין יראים מפניהם.

טיפוס הגיבור האהוב על ההמון יהיה תמיד בדמותו של קיסר. התהילה כובשת את לבו , העריצות מרשימה אותו והחרב מפילה עליו אימה. ההמון, המוכן תמיד לקום נגד שלטון חלש, מתכופף בהכנעה מפני שלטון חזק. אם פעולתו של השלטון אינה יציבה, עובר ההמון, הנשמע תמיד לרגשות הקיצוניים שלו, מן האנרכיה לכניעה, ומן הכניעה לאנרכיה.

[ מצוטט מתוך פסיכולוגיה של ההמון , גוסטאב לה-בון (מתוך ההקדמה) – המחשבה הפשיסטית לגווניה – בעריכת זאב שטרנהל , ספריית פועלים עמוד 49 בעמודים 52-53]

ולאחר שקוראים דברים אלה של גוסטאב לה-בון שנכתבו בצרפת לפני 125 שנה – מסתבר כי הם מצליחים לתאר תופעות המוכרות לנו, בישראל של ימי מחאת הדגלים השחורים בשנת 2020 !

דעתו של תומאס מאן כנגד תופעת הפשיזם לא החלה עקב ביקורו בפורטה דאי מארמי ב 1926, ועם פרסום ספרו ב 1930. שלוש שנים קודם לכן כבר הביע הסתייגות ברורה מפעילות אינטנסיבית בעירו מינכן מצד תומכי התנועה הנאצית. בשנת 1923, לאחר שהנאצים החלו להניף ברחובות מינכן את דגלי צלב-הקרס, כינה תומאס מאן את עירו האהובה : “העיר של היטלר, המנהיג של הפשיסטים, העיר של צלב-הקרס”.

גם בהרצאה שהרצה במחצית חודש מאי 1929 – על זיגמונד פרויד, העיר הערות אנטי נאציות. אין פלא שגילוי דעתו הספרותי הנחרץ, שבא לביטוי ב“מאריו והקוסם” נגד הפשיזם – הציב אותו כאחד המתנגדים לנאציזם [ שהוא הגרסה הגרמנית, הגזענית האנטישמית והרצחנית של הפשיזם האיטלקי ] שהחל מרים ראש בארצו, כפי שניסיתי להראות בפוסט השלישי בסדרה: “[07.3] תומאס מאן – מאריו והקוסם – המופע של ה”קוואליירה צ’יפולה” – המבוא” – עמדות אשר אילצו אותו, סמוך לאחר עליית היטלר לשלטון, למלט נפשו מגרמניה ולחיות כגולה תחילה בשוויץ ואח”כ בארה”ב.

תומאס מאן לא כתב דבר על הפסל שכן כפי שלמדנו לעיל הפסל נתרם ל”פורטה-דאי-מארמי” בשנת 1938, אך הביקור שלי בפורטה דאי מארמי חשף אותי לפסל זה.

כהתחלתי לכתוב את הפוסטים האלו חזרתי לתצלומים שצילמתי ב”פורטה דאי מארמי” ובעודי עובר עליהם ובוחן אותן, נזכרתי בסרטו של מיכלאנג’לו אנטוניוני Blow Up משנת 1966 בו גיבור הסרט, צלם אופנה אובססיבי יוצא לפארק-העירוני לצלם, ואז נגלה לפניו, בדרך מקרה זוג המבקש לעצמו מפלט אינטימי בפרק, הוא מצלם אותם מן המסתור, כשנדמה לו שהוא “לוכד” במצלמתו סיפור אהבה סודי. אך, כשהוא מגיע לביתו ומפתח את התצלומים [ שאז, טרם עידן הצילום הדיגיטלי, ועדיין היו על גבי סרטי צילום בשחור לבן…] ומדפיס את הצילומים על דפי נייר הוא מגלה כי בסבך השיחים, שם הסתתר זוג הנאהבים, נמצאה גם גופה…וכך תהליך הבחינה המדוקדקת יותר של התצלומים שצילם, וההגדלה של הפרטים בהם, חושפים בפניו אקדח וגוויה...ובפועל עדות למקרה של רצח שצילם בלא יודעין [ וראו את הקטע מהסרט בקישור זה ] סרטו זה של מיכאלאנג’לו אנטוניוני לימד אותי לבחון היטב את מה שקלטה המצלמה אף שלא כיוונתי לכך בעת התצלום…

לכן, לפני שאעבור לניתוח הפסל שתרם הפסל ארטורו דאזזי לעיירה בה חי מאז שנת 1925 [ שנה לפני שתומאס מאן ביקר בה ! ] אקדיש פוסט נפרד [ פוסט מספר 3 בסידרת הפוסטים “מסע ומסה: בעקבות תומאס מאן” לפסל ארטורו דאזזי, ושירותו את המשטר הפשיסטי באיטליה, ולאחר שתתקבל תמונה נרחבת יותר של הקריירה של הפסל שזכה לכבוד וייקר בימי המשטר הפשיסטי באיטליה, דרך הצגת כמה מיצירותיו הבולטות, אקדיש פוסט נוסף לניתוח הפסל עצמו וה”פסיכולוגיה” העומדת מאחריו.

אציג כאן תצלום מוגדל של הפסל האמור תוך הדגשה של פרט ממנו, כחומר רקע לקראת הפוסטים הבאים: