1/4 הריינגולד – [3] אלגוריה ופרשנויות אחדות
12 בספטמבר, 2012
- פקודת המעצר שהוצאה כנגד ריכארד ואגנר ביום 16 למאי 1849 בשל השתתפותו בהתקוממות בדרזדו
האלגוריה מתאפיינת בכך כי מעבר לשכבה החיצונית העליונה של הסיפור מסתתרות משמעויות שהינן מעבר לתוכן המפורש והגלוי שלו.
סופרים נזקקים לצורת ביטוי זו כדי להעביר מסרים שבדרך אחרת ישירה יותר הם מנועים [ פעמים רבות מטעמים של צנזורה פוליטית זו או אחרת ] או אינם מעוניינים לחשפה ישירות. הם מעונינים להעביר את המוסר השכל המסתתר מאחרי הסיפור – ו”עוטפים” אותו בתלבושות ותפאורות שונים ואף משונים. האלגוריה יוצרת מקבלה בין המסופר לכאורה לבין מה שמסתתר מאחרי הסיפור ובדרך זו דורשת מהקורא שיעשה אנלוגיות בין המסופר לחיים עצמם. האלגוריה נזקקת למטאפורות לשוניות ותוכניות המעניקה ליצירה מסתורין סיבוך וקסם משל עצמם. מצד אחד היצירה תיראה לקורא כמוכרת – ומצד שני הוא יצטרך לרדת לעומקה.
פרשניו הרבים של ואגנר [ שהם רבים מאוד, ורבים יותר במובהק, מפרשניו של כל קומפוזיטור אחר ] – עסוקים שנים רבות בניסיון לפענח את סודותיו של ה”רינג” ולתת פירוש אחיד קוהרנטי סדור ומסודר – ליצירת ענקים זו – שזמן השמעתה כ 18 שעות ! לדידם של אחדים מפרשניו, ניתן למצוא פירוש אחד לארבע האופרות המרכיבות את כל הטטרלוגיה [ טטרה = ארבע ].
בצניעות אטען כי לטעמי, אין צורך ואין חובה למצוא פירוש אחד ויחיד למכלול היצירות שנרקמו במוחו של ואגנר ונכתבו על פני כ 25 שנה, כאשר הוא עבר תהפוכות אישיות מן הקצה אל הקצה וטעמיו, האומנותיים, הפילוסופיים והחברתיים עברו שינוים רבים.
אין לדעתי צורך לחפש פירוש אחד למכלול ארבע האופרות – שסיפורי עלילתן עוסקים בנושאים שונים, במעמדים שונים, ובגיבורים שונים, הגם שחוטי הלייטמוטיבים המוסיקליים, שגם הם עוברים טרנספורמציות שונות, מקשרים בינהם.
כשהחל הוגה את הרעיונות שיתפתחו בהמשך למה שאנו מכירים כיום כ “רינג” היה ואגנר נתון בקונפליקט אישי מובהק.
בשנת 1843 [ והוא כבן שלושים שנה ] זכה ואגנר להתמנות כתפקיד ה”קאפלמייסטר” – כלומר המנהל המוזיקלי של חצר המלוכה של ממלכת סאקסוניה בדרזדן. כך הגיע לניצוח על תזמורת בית האופרה של דרזדן, משרה מכובדת ומתוגמלת כאשר בית המלוכה ממן את שכרו המכובד והקבוע.
מאורעות שונים גררו את ואגנר להצטרף לפעיליות פוליטיות מהפכניות תחת חסותו ובהשפעתו של הוגה הדעות הרוסי מיכאיל בקונין אשר הטיף לרעיונות של סוציאליזם אנרכיסטי – פעילותו זו, שלא נשאה חן בעני מעבידיו המלוכניים של ואגנר, הביאה להורדת תוכניות להצגת האופרה לוהנגרין בדרזדן. על “מכה” זו הגיב ואגנר בהקצנה בעמדותיו המהפכניות, וכאשר תפרוץ ביום 3 במאי 1849 התקוממות אלימה כנגד בית המלוכה בדרזדן, יימצא ריכאר ואגנר על הבריקאדות.
הבריקדות התקוממות חודש מאי 1848 בדרזדן
כוחות מזויינים הנאמנים לבית המלוכה השתמשה בכוח רב כדי לדכא את ההתקוממות וביום 12 במאי 1849 ההפיכה דוכאה. רבים ממנהיגיה הוצאו להורג, וחלקם נאסר והושפל
המתקוממים שנעצרו מובלים למשפטם ולמעצרם – מאי 1849 – דרזדן
כנגד ואגנר הוצאה פקודת מעצר והוא נאלץ לברוח לשוויץ והפך פליט פוליטי נרדף ומבוקש על ידי השלטונות. כך יחיה כ 12 שנה הרחק מארצו, חסר כל ונתון להשפעות רבות.
בנוסף למשבר זה פקד את ואגנר באותה עת גם משבר אישי יותר. בשנת 1848 נפטרה אימו אליה היה קשור . בתקופה זו החלו רעיונות ראשונים על ה”רינג” מתחילים להתגבש במוחו. הוא מחבר ומפרסם באותה שנה את “המיתוס של הניבלונגים” שהוא תיאור ראשוני בפרוזה של מה שיהפוך ברבות הימים ל”מותו של זיגפריד” ואחר כך יהיה ל”דמדומי האלים” האופרה הרביעית בטטרלוגית “הטבעת”
באותה תקופה היה כאמור נתון להלך רוח מהפכני – שהתבטא בפרסומים שונים שפרסם בהם חשף את עמדותיו.
משה צוקרמן, בקונטרס “מוסיקה ומה שסביב לה”,
מציין:
“הפן המהפכני בדמותו של ואגנר התגלה בתקופת מהפיכת 1849 , לדוגמה שיר שכתב בשנת 1849 ( “המצוקה” שמו) מכיל, לצד יסודות עובריים של ביקורת הקפיטליזם, חזיונות נלהבים ואלימים של שריפות ענק המחריבות את ערי הכרך האירופאיות (ואת פאריז בפרט) חזיונות אפוקליפטיים של התמוטטות אושיותיו וחורבנו הסופי של הסדר הישן כולו. באחד מחיבוריו באותה תקופה הוא אף מדבר בשבחו של “הסדר הקומוניסטי שעומד לקום” סדר שיעביר מן העולם “פיקציות הסטוריות” כדוגמת המלוכה והקנין הפרטי” [ בעמ’ 34 ]
אך אישיותו של ואגנר היתה מלאת סתירות פנימיות – וחרף התלהבותו המהפכנית [ לרבות בחיבורו “המהפכה” ] – נחשף גם פן אחר באישיותו. הוא לא היה בעל תיאוריה מהפכנית מגובשת ועקבית ויחד עם התפרצויות רגשיות של התלהבות מן המהפיכה:
“כינה את הקומוניזם “תורה חסרת טעם וחסרת תכלית” [ צימרמן, עמ’ 35 ].
פרופ’ צימרמן מצטט את רוברט גוטמן הגורס כי הסתפחותו של ואגנר למחנה המהפכנים בדרזדן נבע כתגובה [ רגשית ] של ואגנר על ביטול ההכנות לביצוע הבכורה של האופרה שלו לוהנגרין [ עמדה המצביעה גם על הפאן האגוצנטרי החזק באישיותו – ו’ ] . מה שדחף את ואגנר ל”מעלליו המהפכניים”. באותה תקופה היה נתון [ כברוב שנותיו האחרות ] – לרדיפה מצד נושיו בשל אורח חייו הבזבזני – וכן, יחסיו עם אשתו השחקנית מינה פלנר שידעו עליות ובעיקר מורדות היו על סף משבר – וגוטמן מסכם :
“המהפיכה הסוציאליסטית” נדמתה בעיניו יותר ויותר כמרשם הקסם שבאמצעותו ניתן יהיה לחולל מהפך זה”.
נטייתו המהפכנית היא יותר ביטוי לתסכוליו האישיים ומאוויו כאמן מאשר כאמונה ישירה בצורך לערוך שינוי רדיקלי בסדרי החברה כפי שגרסו המהפכנים המושפעים מרעיונות סוציאליסטיים שהתפתחו באותה תקופה.
משה צימרמן מסכם: [ עמ’ 38 ]
“עם” “מלך” “תיאטרון” “גאולה” כל אלה יוצרים במוחו הקודח של ואגנר בליל רעיונות עמומים ומבולבלים, רעיונות המוכרזים ברוב פאתוס צעקני, אך מקנים יותר מכל, את התחושה, שואגנר עצמו לא ידע בדיוק, למה שאף בתחום הפוליטי והחברתי. הוא יצר לעצמו עולם דמיוני שאפשר לו מנוסה נוחה מן המציאות, מבלי שיאלץ לוותר על אמונתו רווית הרחמים העצמיים, כי איש אינו מבין את האמת הגלומה בבשורתו האומנותית. אי אפשר שלא להסכים עם קביעתו של רוברט גוטמן, לפיה ואגנר של שנת 1848 לא שאף כלל להפלתה ולחיסולה של הסמכות השלטונית המסורתית – רפורמה כלשהי היתה מספיקה מבחינתו. “למרות פזילתו אל עבר הסוציאליזם” – אומר גוטמן – “למרות ידידותו עם באקונין ועם רקל, ולמרות אובססיית האש והחורבן העיוורת שלו, נשאר ואגנר ביסודו של דבר מלוכני וחסידו של סדר חברתי סמכותי מעיקרו”.
אם זה היה “מצב הרוח” של ואגנר כאשר החל את עבודתו על “הרינג” – כאשר סיימו לרבות המוזיקה שחיבר לו – תוך הפסקה של כמה שנים בה חיבר שתי אופרות גדולות נוספות “טריסטאן ואיזולדה” ו”המייסטרזינגר מנירנברג” – כבר היה עולמו שקוע עמוק בצד המרוח בחמאה של פרוסת החיים.
פטרוניו באותה תקופה, החל מהתעשיין העשיר אוטו פון ואסנדונק, שלפרשת התאהבותו של ואגנר באשתו היפה מתילדה פון וסנדונק, היתה השפעה מכריעת [ לדעתי ] לחיבורה של האופרה טריסטאן ואיזולדה – המהללת את האהבה הבלתי מושגת והבלתי מוגשמת [ אלא במות ] – ועד למלך לודויג השני מבאוואריה – [ “המשוגע” ] מעריצו של ואגנר ופטרונו הכספי ומי שבעזרת כספו יכול היה ואגנר להקים בביירויט את בית האופרה המיוחד להשמעת יצירותיו ולהעלות אותם בבכורה בשנת 1876, בכספו ותחת חסותו של המלך.
כל אלה יסבירו מדוע אין לצפות ביצירת ענקים שכזו – שהעבודה על השלמתה ארכה כ 25 שנה – קו ישר, מהלך קוהרנטי ופרשנות אחת כוללת ובלעדית שתסביר את היצירה את סמליה הרבים – הסבר אחד – חד וחלק.
זוהי יצירה רבת סתירות ורבדים ומוטב להנות ממנה תוך התיחסות לפרשנויות אחדות הרלוונטיות להבנתה או לפחות לפיענוח חלקים ממנה.
אחד מפרשניו המובהקים של ואגנר היה המחזאי והמבקר האירי השנון ג’ורג’ ברנארד שאו .
נזכיר בקווים כליים את פרשנותו:
הפרשנות הסוציאליסטית
פרי עטו של ג’ורג’ ברנרד שאו
הוגנריאני המושלם
ג’ורג’ ברנד שאו – שלא הסתיר את עמדותיו הסוציאליסטיות כאשר כתב בממלכה של בריטניה הגדולה – נתן פירוש סוציליסטי מובהק – ויחד עם זאת אקטואלי וארצי ל”ריינגולד”
לפי גישתו של שאו “הזהב” עליו שומרות בנות הריין הוא:
“זהו תור הזהב, ומוקד המשיכה של בתולות הריין למקום זה היא ערימה של זהב הריין, שהן מעריכות לא את ערכו המסחרי, אלא את יופיו וזוהרו כשלעצמם”.
אלבריך – הוא:
“שדון ננס, עלוב ומסכן. יצור בעל כח עז תשוקה. אך צר אופקים וחסר כל דמיון: טיפש מכדי להבין שטובתו שלו טמונה בטובתו של העולם. אלים מכדי שלא לנצל בכח כל הזדמנות לתועלתו האישית. ננסים מעין אלה אפשר למצוא בחוצות לונדון למכביר. הוא מופיע מתוך דחף פורה, בבקשו למצוא את שחסר לו עצמו: יופי, קלילות, דמיון, מוסיקה. בתולות הריין, המייצגות לגביו את כל הדברים הללו, ממלאות אותו תקווה וכיסופים “
ואלבריך מציע עצמו כמאהב להן – אך הן, שהן בעלות רגישות ליופי גופני ושבויות בתפיסות הגבורה הרומנטית, פוסלת אותו בעיניהן מלהיות להן מאהב. והן בזות לו. הן חשות בטוחות בזהב עליו הן שומרות שהרי הן יודעות את סודו – רק מי שינאץ את האהבה יוכל לזכות בו – ואילו הוא הננס המכוער הרי בא אליהן בהצעות אהבה – לכן הן בטוחות שלא יתפתה לוותר עליה.
אבל הוא – הננס העני “יודע שהחיים לא יעניקו לו דבר שלא יגזול מהם בעזרת הכח הפלוטוני. הרי זה כאילו ביקש ברנש עני, גס, מחוספס והמוני להצטרף לחברה האריסטוקראטית, שיוהרתם של אנשיה הובילה אותו להכרה, שרק אם יהיה מיליונר יוכל לקוות להכניע חברה זו ולקנות לעצמו אשה מעודנת ויפה. בחירה זו נכפית עליו. הוא מנאץ את האהבה כשם שאלפים מאתנו מנאצים את שמה מידי יום ביומו.“
ניאוץ האהבה – או כמקובל “הכחשת האהבה” – אינה בחירה חופשית של אלבריך, ולא בהחלטה שמקורה ברצון חופשי מדובר אלא בכורח הנכפה עליו על ידי נסיבותיו החברתיות.
עתה לאחר שצבר את הזהב הראשוני הוא – אלבריך – משעבד המונים מבני עמו לתועלתו האישית:
“אתה יכול לראות את התהליך הזה במו עיניך בכל ארץ מתורבתת בימינו: מילוני אנשים עמלים בתנאי מחסור וחולי כדי לצבור עושר רב יותר למען האלברכים שלנו, ואינם מקבלים דבר בתמורה פרט למחלה מחרידה ומלאת ייסורים לעיתים ולבטחון במותם בטרם עת”.
אם נזכור שאת הדברים הללו כתב ברנרד שאו בשנת 1898 – עת יצאה המהדורה הראשונה של פרשנותו זו – נראה עד כמה חדה היתה ראייתו והתנבאותו את הבעיות שיוצרת הגלובליזציה ולאיומים על בריאות העולם עקב תחלואיה, כפי שאנו עדים להם בתחילתה של המאה ה 21 כעבור למעלה ממאה שלמה וכמה אקטואלית היא וכמה קונקרטית היא יצירתו של ואגנר שחוברה לפני כ 150 שנה !
ואכן, כאשר הוא מגיע בפרשנותו למערכה השלישית – המתרחשת כזכור במעמקי הניבלהיים – ארץ הניבלומגים, הוא מפרש:
“מקום קודר זה אינו חייב להיות מכרה. זה יכול להיות באותה מידה גם בית חרושת לגפרורים, עם מצבורי זרחן צהבהב, נמק עצמות, רווחים גדולים ושפע של בעלי מניות הנמנים עם אנשי הכמורה. זה יכול להיות גם בית חרושת לצבעים או לחומרים כימיים או בית מלאכה של קדר או קרפיף לעיתוק קרונות רכבת: זו יכולה להיות חנות של חייט או מכבסה קטנה ספוגה בריחות ג’ין, מאפייה, חנות גדולה, או כל מקום אחר שבו חיי אדם ואושרו מועלים קרבן מידי יום ביומו, כדי שאיזה יצור אווילי ותאב בצע יוכל להלל את אליל העושר שלו”
ברנרד שאו, ששנינותו ועוקצנותו הילכו לפניו, אינו מרפה. דבריו על יחסי ווטאן ואלבריך במערכה הרביעית – בוטים ונחרצים:
את הסצינה בה דורש ווטאן מאלבריך השבוי למסור גם את הטבעת ואין הוא מסתפק בזהב ככופר השחרור של אלבריך מתאר המבקר בעל האורינטציה החברתית הביקורתית כך:
” ווטן שוקע שוב בהתמרדות צדקנית. הוא מזכיר לאלבריך שגנב את הזהב מבתולות הריין, ונוקט עמדה של שופט צודק הכופה על הגנב להחזיר את סחורתו הגנובה. אלבריך, היודע היטב שהשופט לוקח את הסחורה כדי להטמינה בכיסו שלו, צופה כיצד נתלשת הטבעת מעל אצבעו, ושוב הוא עני כהיותו בהופיעו כושל ומועד בין הסלעים החלקלקים על קרקעית הריין.
זו דרכו של עולם בזמנים עתיקים יותר, כשלשדו של הפועל הנוצרי נמצץ על ידי האבירים הפזרנים, ולשדם של אלה נמצץ על ידי נושכי הנשך היהודיים, הסתערו הכנסיה והמדינה, הדת והחוק על היהודי ומצצו את לשדו באמתלה שזוהי חובתם הנוצרית. כשכוחות אי-האהבה והבצע יסדו את המערכות הקפיטליסטיות ההזויות שלנו, המונעות בכח רכושנות סמויה, העושקת את העניים, משחיתות את פני האדמה וכופות את עצמן כקללה עולמית על כל הנדיבים והאנושיים שבבני האדם, לא היססו הדת, החוק והשכל, שבעצמם לא היו מגלים לעולם מערכות מעין אלו – בהיות נטייתם הטבעית מכוונת למען אושרם, רווחתם וחייהם של בני האדם תחת שחיתות, בזבוז ומוות – לאחוז באמצעות כח ותרמית באותם כוחות רשע, באמתלה שיעשו בהם שימוש לטובה. וכאשר הכנסיה החוק וכל הכשרונות האנושיים עושים יד אחת לעשוק את העם, ניזקת הכנסיה עצמה מן הבגידה במטרותיה יותר מבעלי בריתה המלאכותיים יותר. לבסוף פונים הללו נגד בעלת בריתם שהכזיבה ועושקים את הכנסיה בשיתוף פעולה צוהל מצד לוגה, כשם שקרה למשל, בצרפת ובאנגליה”
וסיכומו של שאו לדרמה המתחוללת ברייגולד פשוט בתכלית העוקצנות:
“העולם מלא וגדוש באנשים המקריבים את כל רגשותיהם ורומסים את אחיהם רק למען העושר, וכאשר הם משיגים אותו אין הם מסוגלים לעשות בו כל שימוש והופכים הם עצמם לעבדיו האומללים”
הציטוטים מתוך שני פרקים מתוך “הוואגנריאני המושלם” בתרגום תמר עמית, כפי שפורסמו ב”מי ממפחד מריכארד ואגנר – היבטים שונים של דמות שנוה במחלוקת, בעריכת רנה ליטוין וחזי שלע , הוצאת כתר בעמ’ 153
עד כאן על קצה המזלג פרשנות מכיוון אחד ליצירת ואגנר – ואל נשכח כי קימות פרשנויות נוספות, עליהן אתייחס בהמשך.
__________________________
הועלה לראשונה לאתר “מילים” הקודם ביום 8.9.2007
_________________________
♣
____________________________________
רשימת הפוסטים בנושא הרינג:
______________________________________________
