קישור ל- goto facebook page
היום 26.11.2024, 13:58. באתר "מילים" 672 פוסטים ובהם 857,913 מילים. { לשם השוואה: לפי ה'ויקיפדיה' בתנ"ך כולו יש 306,757 מילים...}
קטגוריות
[render-milim-categories]

[02.2] “בית בודנברוק, שקיעתה של משפחה” והמוזיקה

13 במאי, 2010

בית משפחת מאן בעיר ליבק – הוא הבית הלבן “בית בודנברוק” –

להגדלה להקליק על התמונה [ צילום ויקטור ]

.

הרומאן “בית ברודנברוק שקיעתה  של משפחה” פורסם בשנת 1900 – והביא לתומאס מאן הצלחה ופרסום.

המוזיקה ממלאת תפקיד חשוב ברומן חניכה זה, ומן הראוי להקדיש לכך, תשומת לב ראויה, שתוסף, כך אני מקווה באחד הימים.

בינתיים, אצטט קטעים אחדים כמעין “מתאבן” לזיקות שמייצר תומאס מאן למוזיקה.

בבית הבודנברוקים נוהגים ל”עשות” כמעט בכל הזדמנות. רוח המוזיקה מרחפת על הבית, והיא מופיעה בספר רב העמודים פעמים רבות ומגוונות.

כך למשל, מתואר טקס חלוקת המתנות, שמעניקים בני המשפחה אלו לאלו,  הנהוג ביום 24 בדצמבר לקראת חג המולד.

הבן האנו, מקבל להפתעתו תיאטרון בובות קטן, אך בנוסף לכך הוא מקבל מתנה נוספת:

 

“לרגלי התיאטרון, על הרצפה, ניצב איזה כלי גדול ומוזר, דבר שלא היה רשום כלל על פתק המשאלות שלו – איזה רהיט, איזה חפץ דמוי שידה… וכי גם זה בשבילי ? “בוא הנה ילדי, והסתכל,” אמרה הקונסולית ופתחה את המכסה “אני יודעת שאתה אוהב לנגן כוראלים…מר פפול יסביר לך הכל…יש ללחוץ על הדוושות כל העת..פעם בחזקה ופעם ביתר קלות… ואין להרים את הידיים מן הקלידים, אלא רק להחליף אצבעות בזהירות peu a’ peu [לאט לאט בצרפתית ]

זה היה הרמוניום קטן ונאה, עשוי עץ חום ממורט, ולו ידות מתכת משני צדדיו ודוושות צבעוניות וכסא קל מסתובב. האנו השמיע אקורד… צליל רך של עוגב עלה מן הכלי והכל נשא עיניהם איש ממתנתו… האנו חיבק את סבתו והיא אימצה אותו בעדנה אל ליבה ומיד נזדקפה ונפנתה אל שאר יקיריה, לשמוע דברי תודתם….”

[תומאס מאן, בית בודנברוק, כרך 2 בעמ’ 489, תרגום נילי מירסקי הוצאת עם-עובד]

פוס-הרמוניום – חלק מאוסף כלי הנגינה של ויקטור

להגדלה – להקליק על התמונה

 

נושא אחר שהוא דומיננטי בספר “בית בודנברוק” הוא זיקות שונות שמיצר תומאס מאן למוזיקה של ריכארד ואגנר.

 

ה Liebestod

אביא כאן  ציטוט של קטע המופיע לקראת סופו של “בית בודנברוק”, קטע בו,  לטעמי, מנסה תומאס מאן להתמודד התמודדות מילולית עם צליליה של המוזיקה.

לתחושתי המוזיקה בה דן הקטע הוא ה Liebestod  מתוך “טריסטאן ואוזולדה” של ריכארד ואגנר.

זיהוי זה הוא כמובן – דעתי האישית – ומבוסס על האזנה ליצירה ולקטע הספציפי עליו מדובר ולמשמעותו החוץ-מוזיקלית ובפועל לתוכנו הספרותי.

לתחושתי הקטע המתאים להאזנה כאן הוא השיר “מות מאהבה” של איזולדה Liebestod המסיים את המערכה השלישית של האופרה “טריסטאן ואיזולדה”- כאן בביצוע בפסנתר – כמו שהנו יוהאן בודנברוק – [ בן דמותו של תומאס מאן ברומן ] יכול היה לבצעו בחדרו.

 

ארשה לעצמי לצטט את מילותיו של תומאס מאן כדלקמן:

“בארבע אכלו את ארוחת-הצהרים. גרדה בודנברוק ויוהאן הקטן והעלמה קלמנטינה ישבו אל השולחן לבדם. אחר כך הלך האנו לטרקלין וערך את התוים לנגינה בצוותא עם אימו וישב אל הפסנתר וחיכה לה. הם ניגנו את הסונטה אופוס 24 של בטהובן, באדאג’ו שר הכינור כאחד המלאכים. ואף על פי כן לא הייתה דעתה של גרדה נוחה ממנו, היא הסירה אותו מכתפה והסתכלה בו במורת-רוח ואמרה שאינו מכון כראוי. שוב לא הוסיפה לנגן ועלתה אל חדרה לנוח.

האנו נשאר בטרקלין. הוא ניגש אל דלת-הזכוכית הנפתחת אל הגזוזטרה הצרה ושעה קלה השקיף אל הגן, שקויו ניטשטשו תחת מעטה השלג. פתאום נרתע לאחור, משך בחזקה את הוילון שעינו כעין השמנת וכיסה בו את הדלת, עד שנשתררה בחדר אפלולית צהבהבה, ובצעדים נרגשים ניגש אל הפסנתר. שם נעצר שוב ועמד שעה קלה על עמדו, עיניו לטושות בוהות נכחו ומבטו מתקדר אט-אט, מצטעף, מתערפל… אחר כך ישב אל הפסנתר והתחיל מאלתר.

 

קישור ישיר ל “Liebestod” של ואגנר בעיבוד לפסנתר של ליסט

 

הוא פתח במוטיב פשוט, קצרצר, רסיס של מנגינה שלא הייתה ולא נבראה, שורת צלילים של תיבה ומחצית התיבה; וכשהשמיעם בעצמה מפתיעה, בטונים הנמוכים, כקול יחיד העולה כנגיד ומצווה מפי החצוצרות ומבשר בתרועה על הראשית, על החומר ההיולי שגלומים בו הגלגולים כולם –

אותה שעה קשה היה לרדת לסוף דעתו. אך כשחזר על אותם הצלילים בטונים הגבוהים, במצלול של כסף עמום ובליווי הרמוני, נתחוור שכל עיקרם אינו אלא מעבר מלא כיסופים מטונליות אחת לחברתה, כמין גויעה ביסורים מתוקים – המצאה עלובה וקצרת נשימה, אמנם, אך התוקף החגיגי, המוקפד, שהוטעמו בו הצלילים, שיוה לה איזה פשר פלאי וטמיר, רווי מסתורין. ועתה באו תרוצות נרגשות, גיאות ושפל של סינקופות – מגששות, תועות וזועקות מלב קרוע ומורתח, כזעקת הנפש המזדעזעת ונרעשת מדבר ששמעה והוא ממאן להידום אלא מוסיף וחוזר ומתגלגל מהרמוניה להרמוניה, תוהה וקובל גווע ומשתוקק ומפתה.

עזות יותר ויותר נעשו הסינקופות, וטריולות דחופות ובהולות צרו עליהן לדחוק את רגליהן. ואילו קריאות האימה שפרצו אל תוכן מפעם לפעם חברו אט אט זו אל זו ולבשו צורה והיו ללחן, וצליליו, בוקעים כשירת תחנונים נלהבת של כלי – נשיפה, עלו והגיעו לבסוף אל השררה, ענוים וכבירי-כוח.

כל הגועש והמתפרץ והמגשש והתועה והמתחמק נאלם דום, מובס וכנוע, ובקצב פשוט ותמים הצלצל הכוראל, כתפילה כאובה וזכה, כתחינת ילדים- ונסתיים כמו בכנסיה; סלסולים אחדים- ודממה. והנה עלה פתאום, חרש חרש, במצלול של כסף עמום, המוטיב הראשון, אותה המצאה עלובה, אותה שורת צלילים נואלת או רווית מסתורין, אותו מעבר מטונליות אחת לחברתה, כמין גויעה ביסורים מתוקים. ופתאום קמה מהומה גדולה ואיזו תנועה פרועה, נסערת, ומעליה כמין תרועות חצוצרה, מלאות מרץ תקיף ופראי.

מה אירע?

מה עמד להתחולל?

הקולות היו כקרנות הקוראות לצאת למערכה, ואז כמו נתכנסו הכוחות ונאספו יחדיו, בקצבים נחושי החלטה, ושורת צלילים חדשה בקעה ועלתה, אלתור שובבני – מוחצף, כמין זמר ציד, מסתער ומלא עזוז. אלא שלא היתה בו שמחה, רק זחיחות דעת הוללת, נואשת, והתרועות המהדהדות בו כמוה כזעקות אימה וביעותים.

מבין הצלילים ביצבץ שוב ושוב, בהרמוניות מעוותות, מוזרות, במתיקות עוועים מעונה, המוטיב הראשון, אותו המוטיב הפשוט, האפוף רזים…ועתה התחילו המאורעות רודפים זה אחר זה במהירות מסחררת, מאורעות שאין להבין את טיבם ופשרם, הרפתקאות של צליל והרמוניה וקצב, שהאנו לא היה אדון להן כלל, שכן נתעצבו מאליהן תחת אצבעותיו המתנועעות, והוא נתפעם לשמען כיון שלא הכירן קודם….

הוא ישב וגוו כפוף מעט מעל לקלידים, שפתיו פשוקות, מבטו תועה במרחקים ותלתליו החומים הרכים גולשים על צדעיו.

מה התרחש?

מה עבר עליו?

האם גבר על מכשולים נוראים, נאבק עם מפלצות, העפיל על צוקים, עבר במים או באש? וכצחוק רועם, או כהבטחת אושר שאין משלו, חזר ונשתרבב פנימה המוטיב הראשון, יצור עלוב זה, אותו המעבר מטונליות אחת לחברתה… כן, נדמה מה שהוא דוחק ומעורר למאמצים חדשים, כבירים; תרוצות מטורפות של אוקטבות באו אחריו ונמוגו בזעקות, ואחריהן החלה גיאות עצומה, התנחשלות אטית שאין לעצור בעדה, והיא עולה מעלה-מעלה עוד ועוד, מתנשאת בסולם כרומטי של כיסופי-נפש פראיים, משתוללים, ונקטעת פתאום בצלילי פיאניסימו מבועתים, גרויים, כאילו נשמטת הקרקע תחת רגליו והוא צולל אל תהומות התאוה…

פעם אחת דומה היה כאילו צפים ועולים ממרחקים ורומזים חרש האקורדים הראשונים של תפילת התחנונים הזכה ; אך מיד השתער עליה נחשול הקקופוניה הגועש, המתפרץ, וצליליו רגשו והתגלגלו וגאו ונסוגו והתרוממו ושקעו ושבו והשתערו אל איזה מחוז חפץ נעלם, שיש לבוא אליו ולמצוא בו פורקן מיד, עכשיו, בעצם הרגע הזה, בפסגה האיומה הזאת, כשאין לשאת עוד את מצוקת הערגה… והפורקן בא, לא היה אפשר לעצור בעדו, לא היה אפשר לעמוד עוד בחבלי התשוקה וכליון-הנפש – הוא בא משל נקרעו מסכים, נבקעו שערים, נפרצו משוכות קוצים, נפלו חומות של אש… באו הפורקן, הגאולה, הישועה, התאוה באה על סיפוקה, ובצהלת גיל נפעמת התפוגג הכל בצליל אחד של מתיקות ונועם, שגלש מיד בריטרדאנדו ערב, מלא כיסופים, וצלל אל משנהו…

ושוב נצטלצל אותו המוטיב, המוטיב הראשון!

עכשיו באו חינגה, הילולת ניצחון, הוללות שלוחת רסן שהתהולל אותו המוטיב הצנוע עצמו, מתהדר בכל גוני הצליל, משתפך בכל האוקטבות, ממרר בבכי, מרעיד בטרמולאנדו, מתרונן, מצטהל, מתיפח, צועד עטור נצחון, עוטה תפארת צלילים פניניים, תוססים, מבעבעים, שוצפים – כל תפארת הצליל אשר לכלי התזמורת…

משהו אכזרי וקהה חושים, ועם-זאת סגפני ומתנזר וחדור אמונה והקרבה עצמית היה נסוך על הפולחן הקנאי הזה, על הסגידה להבלותא העלובה, לאותו רסיס מנגינה, לאותה שורת צלילים ילדותית, שארכה תיבה ומחצית התיבה… משוה חוטא ופרוץ היה במיצוי הזה שמוצתה עד תום, משהו מופקר היה בהתענגות הזאת עליה, התענגות שאינה יודעת גבולות ואינה יודעת שבעה, איזה יאוש ציני, איזו התמכרות לחמדה ולאבדן היו ברעבתנות שנמצה בה נטף המתיקות האחרון-עד כלות הנשימה, עד בחילה, עד מיאוס – עד שלבסוף, לבסוף, באפיסת הכוחות שלאחרי ההילולה הפרועה, נשתכשך אפרג’ו חרישי במינור ועלה בטון אחד ונתפוגג במז’ור וגווע ברטט מהוסס ונוגה.

עוד שעה קלה ישב לו האנו דומם, סנטרו על חזהו וידיו בחיקו. אחר- כך קם ממקומו וסגר את הפסנתר. פניו היו חיורות מאוד, ברכיו פקו, עיניו צרבו. הוא נכנס אל החדר הסמוך, השתרע על הספה, ושעה ארועה היה מוטל כך בלי להניע אבר. אחרי ארוחת – הערב ישב לשחק בשחמט עם אמו; המשחק הסתיים בתיקו. ואילו אחרי חצות עוד ישב שעה ארוכה בחדרו ליד ההרמוניום, לאור הנר; כיון שלא היה רשאי לנגן עתה, הוסיף לנגן במחשבותיו, אף על פי שהיה  עם לבו להשכים מחר בחמש וחצי בבוקר ולהכין את השיעורים היותר חשובים.

זה היה יום אחד בחייו של יוהאן הקטן.

[תומאס מאן, בית בודנברוק, בעמודים 678-681  תרגום נילי מירסקי הוצאת עם עובד]

______________________________________

המשכים…יבואו…

 

 

__________________________________________

פוסטים נוספים בענין – בית בודנברוק והעיר ליבק:

_________________________________________

 

[02.1] ביתם של הבודנברוקים – והעיר ליבק

[02.2] “בית בודנברוק, שקיעתה של משפחה” והמוזיקה

 

.

[01] מראות ליבק – בעקבות תומאס מאן – בית החולים “רוח-הקודש”

1. אדון פרידמן הקטן: רקע ביוגראפי

 אמש-באופרה-בליבק : “הצליל המרוחק” מאת פרנץ שרקר

 

 

 

.

 

Google Translator
[render-milim-gtranslate]
Font Controller

+(reset)-

…….[ צ ו ה ר ]…….
מבט אחר; אפשרויות שונות ; תובנות נוגדות ; הערות מועילות; הארות בונות; מחשבות בלתי-מסורקות; אסוציאציות חתרניות; ועוד...ועוד....