ג’ימס ג’ויס – 1901

1.    הקדמה 

עיקר פרסומו של ג’ימס ג’ויס בא לו הודות ליצירות הפרוזה שכתב: ספר סיפוריו הקצרים “דבלינאים”, הרומאן “דיוקן האמן כאיש צעיר” ; ובעיקר  “יוליסס” ו”פיניגנס וויק”.

בצד אלה פרסם גויס גם שני ספרי שירה:  Camber Music שפורסם בשנת 1907 ו Pomes Penyeach  [ משהו כמו “תפוחים בפני” ] שפורסם בשנת 1927 ,  מחזה [“הגולים”] וכן כתב ביקורות ספרותיות.

ספרו “מוזיקה קאמרית” שפורסם בשנת 1907 כולל 36 שירים.

כותרת הספר מוזיקה קאמרית בהוצאה הראשונה משנת 1907

המבקרת Vicki Mahaffey ברשימתה Joyce’s Shortter works – The Cambridge Companion to James Joyce כותבת בעמ’ 194 :

חרוזיו [ verses ] מייצגים מגוון רחב של מצבי-רוח, החל מניהיליזם מתייסר או גאווה חזקה ועד חיזור לירי, אך מגוון הרגשות אינו פוגש גמישות תואמת בטכניקות הפואטיות. חרוזיו של ג’ויס בנויים במכוון, כמו כל דבר אחר שכתב, והם שואפים לייצר אפקט מקומי בלתי רגיל. רבים מהם סובבים סביב נוהגו של ג’ויס להשתמש במילה אחת למגנט אליה את משמעותו של השיר כולו. אך שיריו [ poems ] נעדרים את המורכבות הפורמלית או הואריאציות. מסיבה זו, מבקרים אחדים, הציעו לראות בשיריו [poems] של ג’ויס  בצורה מדוייקת יותר  כשירי-זמר  [songs].

[ …]

ב”מוזיקה קאמרית” מופיע קול אחד , קולו האידיאליסטי או קולו הרגיש של מאהב צעיר. הקול הזה שר-סרנדה לשערה הזהוב-שיגרתי של אישה צעירה אשר מופיעה לראשונה כשהיא מנגנת בפסנתר בחדרה [ בשיר מס’ II ] מטרת שירו של המאהב היא תשוקתו להכנס לאותה  לשכה [ Chamber ] שהיא חדר  [ Room ], הוא ליבה, ובאופן מטאפורי, כמובן, רחמה”

באחרית דבר שהוסיף ישראל זמורה תחת הכותרת, “שיריו של מספר” לתרגום לעברית של מחזור שירים זה שיצא בעברית בשנת 1959, בהוצאת “מחברות לספרות” בתרגומו של משה הנעמי כותב :

“כשם שבפרוזה שלו היה ג’ימס ג’ויס – חדשן ומהפכן, כן היה בשיריו שלו – שומר מסורת, שמרן קיצוני; בפרוזה – האזנה לתוהו-ובוהו שבחיים, לאנדרלמוסיה שבהם, לחוסר הקצב, לזיזים, לסטיות, להסחת-הדעת, לגמגום, להץתנגשויות, ואלו בשירה, – האזנה לנגון ולנגוניות, לקצב, לחלק וישר, לכונה הישרה, למוזיקליות ולהרמוניה”

[ מוזיקה קאמרית, הוצאת מחברות לספרות בעמ’ 110 ]

אך, כשנקרא במדויק שירים אלה, וביחוד אם נתרכז בשיר אחד- כפי שאעשה בפוסט זה – יוכל הקורא להבחין מיד כי לצד המקצב והחריזה המסורתיים נזקק ג’ויס למטענים לשוניים מורכבים ולאנגלית שירית גבוהה מטובלת בביטויים נושנים משכבות מוקדמות של השפה, המצריכים חקירה ודרישה, העמקה ופיענוח.

בחרתי להעלות שיר זב כאן, בעיקר מהסיבה ה”פרוזאית” לכאורה:  זהו השיר היחידי פרי עטו של ג’ימס ג’ויס שהמשורר עצמו חיבר לו מנגינה. מכאן הכותרת לפוסט זה שיעסוק מצד אחד במילות השיר, יבחן את הרקע לכתיבתו, וינתח אותו ניתוח לשוני, ולאחר מכן, יאזין למנגינה שחיבר ג’ויס למילות שירו שלו , ולמה שמנגינה זו משמיעה לנו – כפרשנות המשורר ליצירתו עצמו.

2.      מילות השיר

השיר Bid Adieu  

תרגום לעברית של השיר מאת משה הנעמי, הוצאת מחברות לספרות, 1959

3.       הרקע  לחיבור השיר

 השיר לו מוקדש פוסט זה הוא השיר שפורסם כמספר 11 בספר, ומאז הוא מופיע בסדר זה ב”מוזיקה קאמרית”. השירים שפורסמו בספר נכתבו החל משנת 1901 ועד ל 1904 . באוקטובר 1904, עזב ג’ויס את דבלין ואת אירלנד והחל בגלותו-מבחירה ביבשת אירופה, תחילה בטרייסט ואחר כך בציריך ובפאריז.

מתוך הספר James Joyce Chronology אנו למדים כי כתיבתו של השיר מספר 11 התרחשה ב 18 בספטמבר 1904. 

כפי שנראה בהמשך, תאריך זה חשוב ואף מכריע, לדעתי, לפיענוח השיר ולחשיפת כוונת המשורר.

 חודש ספטמבר 1904 היה זמן של הכרעות בחייו של ג’ימס ג’ויס. הארועים שהתרחשו באותה תקופה הטביעו את חותמם על חייו ועל יצירתו של הסופר הצועד את צעדיו הראשונים בשדה הספרות והשירה.

כזכור, ביום 16 ליוני 1904 התרחש המפגש בין ג’ימס ג’ויס לנורה בארנאקל. המפגש המרגש [ מבחינתו של ג’ויס הצעיר ] לא הסתיים באותו ערב, והקשרים בין השניים המשיכו להתרקם. מכתבים אחדים שכתב לה ג’ויס באותה תקופה מעידים על התעוררותו של ענין מצידו של ג’ויס בעלמה, מעבר לאותה חוויה שכה הרטיטה את ליבו כפי שיתוודה לימים.

במכתב מחודש יולי 1904 הוא כותב לה מכתב שיכול להקרא כמכתב-חיזור:

” … הכפפה שלך היתה מונחת לצידי כל הלילה – לא רשמית – אך בכל מובן אחר נוהגת מאוד בהתאם – כמו נורה. אנא הניחי לאותו שריון-חזה שלך, שכן איני אוהב לחבק תיבת-דואר, השומעת את עכשיו ? ( היא מתחילה לצחוק) ליבי – כפי שאת אומרת – כן, ממש כך. נשיקה בת עשרים וחמש דקות על צווארך”.

Selected Joyce Letters, P 22

בסופו של אותו חודש, כנראה לאחר איזו אי הבנה שנפלה ביניהם במפגש שארע בערב הקודם, הוא חושש כי משהו ביניהם השתבש:

“הבטת בי כאילו ארע משהו שלא ממש ארע …  ניסיתי לנחם עצמי מאז אך איני מצליח.”

ועתה אחזור ואצטט באנגלית:

, ?Where will you be on Saterday night, Sunday night, Mondaynight, that I can see you

Now adieu dearest. I kiss the miraculus dimple at thy neck, Thy Christian Brother-in-Luxuriousnes

  Selected Joyce Letters, P 22

 בסוף יולי 1904 ישלח לה שיר שחיבר המלך הנרי השמיני – אך למרות הסתייגויותיו מהמלך האנגלי, זהו שיר המביע את רחשי ליבו של השולח. כעבור זמן, כאשר יפורסם ביום 13.8.1904 סיפורו “האחיות” בחתימת “סטיפן דאדלוס” ישלח לה את הפרסום.

המכתבים ששלח לה החלו יוצאים בתכיפות גבוהה יותר, ומעבר למילות חיזור והצעות להיפגש החלו מתמלאים תוכן וחשבון נפש.

בסוף אוגוסט 1904 הוא משתף אותה במחשבותיו. נוכל לקרוא בהן את רוח המרד שפיעמה בו באותה תקופה. אין הוא חוסך מילות ביקורת והסתייגות מהסדר החברתי והנצרות-שבבית, ושאר הערכים המקובלים:

“כיצד אוכל לאהוב את הרעיון של בית ? [ Home ]  ביתי נהרס עקב נוהגים של בזבזנות אשר אני עצמי ירשתי. אימי הומתה טיפין טיפין על ידי התנהגותו הבוטה של אבי כלפיה. כאשר הבטתי בפניה בשכבה בארון המתים, פנים אפורות ואכולות סרטן הבנתי שאני מביט בפניה של קורבן וקיללתי את השיטה שעשתה אותה לקורבן. היינו שבעה עשר במשפחה. אחי ואחיותי חסרי כל משמעות עבורי רק אח אחד מסוגל להבין אותי. לפני כשש שנים עזבתי את הכנסיה הקאתולית עקב שנאה לוהטת אליה. חשתי שאיני יכול להשאר בה עקב דחפי הטבע שלי. הכרזתי מלחמה סודית עליה כאשר הייתי סטודנט ולא יכולתי לקבל את עמדותיה. על ידי כך הפכתי לקבצן אך נשארתי נאמן לגאוותי. עתה אני עורך כנגדה מלחמה גלויה על ידי מה שאני כותב, אומר ועושה איני יכול להצטרף לסדר הציבורי אלא כנע-ונד. התחלתי ללמוד רפואה שלוש פעמים, משפטים פעם אחת ומוזיקה פעם אחת. לפני כשבוע התכוונתי לצאת מכאן כשחקן נודד. לא יכולתי לממש את כוונתי זו כיוון שאת משכת אותי באצבעי. הקשיים העכשוויים של חיי הם עצומים אך אני בז להם…”

בסופו של מכתב ארוך זה הוא כותב לה:

“…האמיני לי נורה יקרה, אני מכבד אותך מאוד, אך אני מבקש ממך יותר מאשר ליטופייך. שוב השארת אותי ביסורי-ההיסוס”

  Selected Joyce Letters, P 25

בתחילת ספטמבר 1904 יכותב לה מכתב, בבוקרו של יום שמח יותר עבורו, ואף ישתף אותה בכך שסיפר לאחותו אודותיה. את מכתבו האופטימי יסיים – ואצטט גם הפעם באנגלית:

“Adieu, my dear simple-minded, excitable, deep-voiced, sleepy, important Nora. A hundred tousend kisses”

Selected Joyce Letters, P 28

בתקופה זו ידע חוסר נחת וחוסר שקט, שהתאפיינו בכך שהיה נע ונד בין כתובות שונות כמו אינו יכול למצוא לו את מקומו. ב 9 בספטמבר 1904, הוא מנסה דרך אחרת, חברו אוליבר סנט. ג’והאן גוגארטי

Oliver St. John Gogarty – 1889

שכר ממשרד המלחמה הבריטי מבנה צבאי שצורתו מגדל אבן מעוגל, בסנדיקוב, שבמפרץ-דבלין, כדי להתגורר בו.

מצודת המבנה העגול, אחת מיני רבות שנבנו לחופי אנגליה, כאמצעי הגנה כנגד פלישה אפשרית של צבאות נפוליון, לא שימשה למטרתה מעולם והמבנים העגולים הללו שכונו Martello Tower [ על שם Torra di Mortella שהוקמה לראשונה בקורסיקה בשנת 1565 ] הפכו לאבן שאין לה הופכין.

המבנה המעוגל של מרטלו – טואאר שבסנדיקוב מבט מהאויר – כיום

מגדלים אלה היו בבעלות משרד המלחמה הבריטי – וחברו של ג’ויס אוליבר סנט ג’והן גוגארטי שכר, כאמור לעיל, מגדל זה כדי להתגורר בו.

 המקום היה מרוחק מדבלין ושכן לחוף הים.  בתצלום ישן זה נראה המקום עוד לפני שהפך למקום מפורסם, בזכות ספרו של ג’יימס ג’ויס – יוליסס שהפרק הראשון שלו מתרחש בו :

מגדל-מרטלו שבסינדיקוב – כאן התארח ג’ימס ג’ויס בחודש ספטמבר 1904

 חבר נוסף שהתארח באותו מבנה  היה Samuel Chenevix Trench. הם התגוררו בחדר ששימש בשעתו את חיילי חיל המשמר שהחזיקו בנקודה הצבאית.

על עוללות הביקור והאוירה הצינית והחמוצה ששררה שם באותם ימי ספטמבר של 1904 במגדל מרטלו השאיר ג’ויס עדות בפרק הראשון של יוליסס – הפרק “טלאמאכוס” [ שם בנו של אודיסיאוס-יוליסס] כאשר שלוש הדמויות המופיעות באותו פרק הן: Malachi Buck Mulligan שהוא בן דמותו של גוגארטי ; Higens Kinch הוא בן דמותו של אותו סמואל קאניבו טרנץ והשלישי – הוא Stephen Dedalus כשמו של הגיבור האוטוביוגרפי ברומן הראשון שלו “דיוקן האמן כאיש צעיר”, והוא  במובנים רבים, בן דמותו, של ג’ימס ג’ויס עצמו.

 בין שלושת המדברים בפרק הראשון של יוליסס לא שוררים יחסי אהבה. נכון יותר להדגיש את המתחים והעמדות הנוגדות שכל אחד מהם מציג כנגד חברו.

לפני בואו להתארח במגדל מרטלו, כבר היה ג’ימס ג’ויס נתון במשבר קיומי והוא חיפש את דרכו. הוא היה מחליף כתובות מגורים ונע-ונד בין מקומות לינה שונים. אולי קיווה כי במגדל המוזר והמרוחק במעט מהעיר עצמה, ימצא איזו נחמה. אך זו לא ממש באה.

בעת שג’ויס שהה במרטלו טואר, פרסם העתון Irish Homestead ביום 10 לספטמבר 1904, סיפור נוסף שכתב ג’ויס היה זה הסיפור ” Eveline ”  גם על סיפור זה חתם בפסיאודונים שבחר לעצמו: “סטיפן דאדאלוס” .

בפועל, קוראי העתון Irish Homestead נחשפו לראשונה למחבר עם השם המוזר לאוזן האירית – כאשר כשלושה שבועות קודם לכן, ב 18 באוגוסט 1904, יכלו לקרוא את יצירת הפרוזה הראשונה של ג’ויס שפורסמה בדפוס : הסיפור “האחיות”

– שני סיפורים אלה נחתמו בפסידונים : סטיפן דדאדלוס. ולימים יהפכו לחלק מסדרת הסיפורים הקצרים שפורסמו תחת השם “הדבלינאים.

יתכן ונורה בארנאקל, אותה הכיר כחודש וחצי לפני כן, הגיעה לבקרו במגדל מרטלו [ ב 13 בספטמבר 1904 ] . בין אם ביקרה ובין אם לא, ראויה לתשומת לב העובדה כי בפרק הראשון של יוליסס המכונה “טלמאכוס”,  הדחוס בשיחות ועקיצות הדדיות בין שלושת המתגוררים במגדל, ובפועל כופים עצמם אחד על השני – יתרחש ביקור – מוזר משהו של אשה זקנה הבאה למגדל.

חדר המגורים ששימש את השלושה משוחזר כיום ב”מגדל מרטלו” שבסינדיקוב במפרץ דבלין – במסגרת מוזיאון חביב המוקדש לג’ימס ג’ויס:

חדר המגורים במגדל מרטלו

4.  אירלנד, החלבנית הזקנה

אל החדר הזה מגיעה חלבנית זקנה, אך בואה “מאפיל” על פתח הדלת. הממדים והרמזים הכרוכים בהופעתה של החלבנית אינם מותירים ספק רב כי ג’ויס כיוון כאן לאלגוריה, שאני מפענח אותה כאלגוריה לאירלנד מולדתו עצמה.

נזכור את קטע הפתיחה ב”דיוקן האמן כאיש צעיר” –

“לפני הרבה-הרבה שנים וכמה טובות היו השנים ההן הלכה פרה גועה בדרך וכאשר הלכה הפרה הגועה בדרך פגשה ילד חמודות קטן ששמו התינוק ינוקא… [ …] התינוק הינוקא היה הוא. הפרה הגועה הלכה בדרך במקום שגרה בטי ברן; …”

הפרה, ואולי החלב שהיא נותנת, והחלבנית שחלבה אותו בלילה הקודם, ובאה למגדל למכור אותו לדייריו, מתקשרים אצל ג’ימס ג’ויס לימי הילדות – ימי התום שהוא זוכר אותם בגעגוע ונוסטלגיה.

החלבנית האירית

אך, החלבנית הבאה למגדל אינה צעירה [ ולכן לכאורה אינה בת דמותה של נורה שהכיר זה עתה ] אלא זקנה שבבואה היא “מאפילה”:  “פתח הדלת הואפל על ידי דמות נכנסת”

מהי איפוא אותה דמות המאפילה את פתח הדלת ?

הדמות המאפילה היא דמותה של הזקנה המביאה חלב לארוחת הבוקר של המתגוררים במגדל. היא מוזגת לשלושה חלב אותו היא משבחת כחלב “לבן שמן”

קנקן בו נהגו למכור חלב טהור ועשיר [ שמן ]

“לא שלה – מוסיף ג’ויס – דדים זקנים ומצומקים” – ומכאן עובר ג’ויס לתיאור לא מחמיא בלשון המעטה, המתחיל בעיסוקה בחליבת הפרות:

“שפופה לרגלי פרה סבלנית עם עלות השחר בשדה המניב. מכשפה גחונה על פטריית-רעל, אצבעותיה הקמוטות זריזות אצל הפטמות המקלחות. הן געו לקראתה המוכרת.

בקר טל-משיי משי המקנה וזקנה עלובה, שמות אשר ניתנו לה בימים עברו” 

 [.dewsily cattle silk of the kine and poor old woman, names given her in old times ]

כאן מוסיפה המתרגמת הערה שנביאה כלשונה “משי המקנה” ו”זקנה עלובה” הם כינויים עממיים מסורתיים לאירלנד”

 השימוש שעושה ג’ויס בביטויים אלה, הנראים רחוקים ומוזרים משהו, מצביעים עם פענוחם, על אירלנד ובואו של ג’ויס חשבון איתה. הנה דבריו המרים המוסבים לדעתי על אירלנד, מכורתו:

“זקנה בלה, נעה ונדה. צלם נחות של בת-אלמוות, משרתת את כובשה ואת הבוגד בה העליז. פילגשם המדומה, ציר-שלוח מן הבוקר החשאי. כדי לשרת או כדי לגנות, זאת לא יכול היה לאמר: אין זה לכבודו לבקש חסדיה”

תיאור מדכא זה הינו חשבונו של סטיבן דדלוס עם אירלנד שהוא חשבונו הרוחני עם מולדתו.

באק מליגן, הציניקן השני בחבורה, המתחיל את הפרק הראשון ב”יוליסס” בסצינה מלעיגה לטקס המיסה הקתולית, הדת שתושבי אירלנד כה דבקים בה, למגינת ליבו של ג’ויס,

ג’ויס בא עם אירלנד גם חשבון אחר – חשבון תחלואיה הפיזיים :

“אילו היינו אוכלים כל הזמן מזון בריא כזה, אמר לה [ לזקנה מוכרת החלב – ו’ ] בהרימו מעט את קולו. לא היתה לנו ארץ מלאה בשיניים רקובות ובמעיים רקובים. חיים בתוך ביצה, אוכלים מזון זול והרחובות מרוצפים באבק, גללי-סוסים וירקות של שחפנים”.

הזקנה מאזינה לשיח בין המתגוררים במגדל ולא מצליחה להבין את תוכן הדברים. נדמה לה כי אחד מהם – היינס מדבר צרפתית. אך באק מאליגן מעמיד אותה על טעותה – השפה בה הוא מדבר היא אירית. והדובר הוא היינס – האנגלי בחבורה שסבור כי באירלנד צריכים לדבר אירית. ואז אומרת הזקנה :

“בטח שאנחנו [ האירים ] צריכים [לדבר אירית] ואני מתביישת למה שאני לא יודעת את השפה בעצמי. אלה שיודעים אמרו לי שזאת שפה כבירה”. – ובאק מליגאן מתקן “היא פשוט נפלאה”

הרמזים כאן ברורים. ג’ויס מביע כאן את דעתו כי האירים צריכים לחזור לשפתם האירית המקורית [ להבדיל מן האנגלית ]  כלומר השפה הגילית שנשכחה

ואולי אף רומז שיש לוותר על האנגלית שהיא “משרתת את כובשה ואת הבוגד בה” [ באירלנד אותה אנגליה כובשת ומדכאת ]

פרטים רבים המופיעים בפרק הראשון ביוליסס – טלמאכוס – הם פרטים הלקוחים באופן ישיר מהמציאות: החל ממיקום הארועים המתוארים בפרק – קרי ב”מרטלו טואר” שהוא מקום ממשי וג’ויס אכן התגורר בו תקופה קצרה – ולדעתי גם רחשי לב ומחשבות בפי גיבוריו או בתודעתם הזורמת לפנינו במילותיו ושורותיו של ג’ויס, הם השתקפות ועיבוד ספרותי מיוחד לארועים ולרחשים שרחשו בפועל באותם ימים – במגדל.

ידוע כי ג’ימס ג’ויס עזב את המגדל ב 15 בספטמבר 1904 עקב ארוע ירי שהתרחש במגדל לאחר שאותו Samuel Chenevix Trench חלם בלילה חלום בלהות כאילו פנתר שחור מתנפל עליו והוא שלף כלי נשק וירה באותו פנתר פרי חלומו. ג’ויס נבהל מהארוע ועזב את מגדל מרטלו, וחזר לדירות השונות בהן התגורר בדבלין. חלום הפנתר השחור – מופיע בפרק הראשון של יוליסס [ ודדלוס מודיע מפורשות “אני על כל פנים רחוק מלהיות גיבור. אם הוא [ קינץ- ו’] נשאר כאן אני מסתלק” ] [ עמ’ 15 ]

בעקבות תקרית הירי על הפנתר השחור – שהופיע בחלומו של טרנץ – שזכה לכינוי “קינץ” [ סכין] עזב ג’ויס את מגדל מרטלו,

לפי דברי הביאוגראף של גויס ריצ’ארד אלמאן, חזר ג’ויס לבית אביו ובשיחה עם אביו, בה נמנע מלהזכיר את קשריו המתרקמים עם נורה ברנאקל, ביודעו כי אביו יגלה הסתיגות מהקשר עם נערה בת למשפחה פשוטה בתכלית, מהעיר גאלאווי. בשיחות אלה העלה ג’ימס הצעיר בן ה 22 את קשייו באירלנד ועל מפח הנפש שחש בביקורו במגדל מרטלו, ואת אכזבתו מחברו גוגארטי. הבן הודיע לאביו על רצונו לעזוב לקונטיננט – ולהוסיף לכתוב ולפתח את הקריירה שלו כסופר – ואירלנד, כך טען, חוסמת אותו ומתנגדת עם הוייתו ויושרו הפנימי, והאב, למרבה הפתעתו הסכים עימו.

Richard Ellmann James Joyce p. 181

הוא שוחח בענין גם עם חברו J.F. Birn  ושיתף אותו במחשבותיו וברצונו לקחת את נורה בארנקל עימו. לבטיו נבעו בעיקר לאור העדר כל מקורות כספיים ומקום עבודה המובטח לו בקונטיננט – על רקע זה שאל ג’ויס את בירן האם לדעתו נורה תסכים לעזוב את אירלנד ולהצטרף אליו. בירן שאל האם הוא “ממחבב את נורה”  וג’ויס השיב לו בחיוב ולשאלה “האם אתה אוהב את נורה” וג’ויס השיב לו כי אינו יכול לחוש באותה דרך כלפי כל נערה אחרת. ואז פסק לו בירן: אל תהסס יותר קח אותה עימך.

 יום אחד לאחר שעזב את מגדל מרטלו חזר וכתב לנורה מכתב יאוש מאירלנד:

“כאשר כתבתי עבורך בלילה האחרון הייתי יותר חסר מנוחה . נדמה היה לי שאני נלחם בקרה כנגד כל הכוחות הדתיים והחברתיים שבאירלנד עבורך וכי אין לי על מה להסתמך אלא על עצמי. אין כאן חיים – אין טבעיות או כנות. אנשים חיים יחד באותם בתים כל ימי חייהם ובסוף הם רחוקים אחד מהשני כמתמיד. זכרי שכל שאלה שתשאלי אותי אענה לך בכבוד ובכנות. אך אם אין לך מה לשאול אותי אבין אותך גם כן. העובדה שאת מוכנה לבחור לעמוד לצידי באותה דרך מסוכנת של החיים, ממלאת אותי גאוה ושמחה.”

 ואת מכתבו הנרגש יסיים בהכרזות שעבורו לא השתמעו לשתי פנים:

“הרשי לי נורה היקרה מכל, לאמר לך עד כמה אני משתוקק כי תחלקי כל אושר שיפול בחלקי ולהבטיח לך בדבר הערכתי העצומה לאהבתך אשר בתקוותי לזכות בה ולהשיב עליה”

במכתב מה19 בספטמבר 1904 ינסה להשיב על השאלה ששאלה אותו:

“ישנתי רע, מאוד רע הלילה מתעורר ארבע פעמים. שאלת אותי מדוע איני אוהב אותך, אך לבטח את בטח אמורה להאמין שאני מחבבך מאוד ואם התשוקה לרכוש אדם במלואו, להעריץ ולכבד אותו לעומק, ולרצות להבטיח לאותו אדם אושר בכל דרך אפשרית משמעו “לאהוב” אותו, אזי יתכן והמשיכה שלי אלייך היא סוג מסויים של אהבה. אומר לך כי נשמתך היא עבורי היפה והפשוטה בכל העולם ויתכן ואני אומר זאת בהיותי מודע כאשר אני מביט בך כי אהבתי או המשיכה שלי אלייך מאבדת הרבה מאלימותה”

לקראת סוף מכתבו יודיע לה כי הוא אכן מתכון לעזוב את אירלנד ואת מכתבו יסיים – ואצטט גם הפעם באנגלית:

“,Adieu then. dear Nora, till tomorrow evning”

 Selected Joyce Letters, P 31

עד כאן הרקע שנראה לי רלונטי לקריאתו של השיר שנכתב כאמור בעצם אותם ימי ספטמבר – 1904.

________________________

רשימת הפוסטים לשיר Bid-Adieu

________________________

[03.1] ג’יימס ג’ויס – Bid-Adieu – מילים ומנגינה 

[03.2] ג’יימס ג’ויס – Bid-Adieu –  התרגום לעברית

[03.3] ג’יימס ג’ויס – Bid-Adieu – המוזיקה

[03.4] ג’יימס ג’ויס Bid-Adieu- תרגום-מפרש 

.