.

סונטת קרויצר – פרסום משנת 1898

“עוד מעט ואסיים לכתוב את סיפורי סונטת קרויצר או כיצד בעל הרג את אשתו – אני שמח שכתבתי אותו, ויודע אני כי יש לאמר לאנשים על מה מדובר בו”

 – כתב טולסטוי במכתב לידידו ומעריצו צ’רטקוב בחודש ספטמבר .1889  כידוע, בסופו של דבר הכריע טולסטוי על השם “סונטת קרויצר” אך השם האחר “כיצד הרג בעל את אשתו” היה מיטיב לתאר בתמצית את הסיפור שסיפר טולסטוי.

כיוון שאין סופר זורה לרוח שמות לסיפוריו – אלא מכוון ליעדו, ואף שיתלבט, הרי משהכריע, כיוון את הקורא לדרך מסוימת בה ביקש כי הקורא יקרא את סיפורו;

עד לפרק 23 מתוך 28 פרקי הסיפור, מרבה טולסטוי לספר על נסיעתו של המספר פוזדניצב ברכבת ונותן לו פתחון פה להתרברב במעלליו המיניים, ולספר ולדון בהשקפותיו העוינות את מוסד הנישואין ואת כפירתו בקיומה של האהבה המכונה רוחנית. מתחילת הסיפור מגלה לנו טולסטוי כי פוזדניצב זה, הנוסע עתה כאדם חופשי ברכבת,  לא התחמק ממשפט אלא דווקא יצא זכאי בו – הרי השם שקרא טולסטוי לסיפור המוקדם, אותו גנז בשעתו: “רוצח אשתו” או שם דומה כגון “הבעל הקנאי” – שם שיתמצת את הסיפור – היה מתאים שהרי בסופו של דבר “סונטת קרויצר” הוא סיפור על בעל הרוצח את אשתו בהתקף של קינאה.

אם חשוב היה בעיני טולסטוי הדיון בחיי הנישואין, יותר מעלילת הרצח עצמו, יכול היה לקרוא לסיפור “חיי משפחה אחת” או “סיפורה של משפחה” או שמות מעין אלו, ואם מבקש היה למקד את תשומת לב הקוראים לנושא האהבה שפוזדניצב בוחן אותה מהיבטיה השונים, הרי שם כגון “מהי אהבה? ” או “סיפורה של אהבה אחת” היו מכוונים את הקורא לכיוון זה, ואם התעקש על גורלה של האישה שבעלה חשד בה בניאוף היה בוחר שם כגון “גורלה של החשודה בניאוף” – ועוד שמות מעין אלה.

השם “סונטת קרויצר” המכוון את הקורא ליצירתו המפורסמת של לודוויג ואן בטהובן, עולה ומתפרש רק בפרק ה 23 של סיפורו של טולסטוי, סמוך לסיומה של הנובלה.  עד אז אין לקורא מושג מה ל”סונטת קרויצר” ולנסיעה ברכבת, לכפירה בקיומה של אהבה ולהסתייגות הנוקבת ממוסד הנישןואין.

והנה, בפרק 23 מוסר הלוט מעל ה”תעלומה” :

“הם [ אשתו של פוזדנישב  והכנר המתארח בביתם ]  ניגנו את סונטת קרוייצר של בטהובן. אתה מכיר את הפרסטו הראשון שם ? אתה מכיר אותו ??!” קרא. “הו !…הסונטה הזאת היא דבר נורא. ביחוד החלק ההוא. ובכלל, מוזיקה היא דבר נורא. מה היא בכלל? אינני מבין.מה זה מוזיקה ? מה היא עושה? ולמה היא עושה מה שהיא עושה ? אומרים שהמויקה מרוממת את הנפש – הבלים, אין בכך אמת ! היא משפיעה, משפיעה מאוד, ואני מדבר על עצמי, אבל בכלל לא השפעה מרוממת. היא לא משפיעה לא השפעה מרוממת ולא משפילה, אלא מגרה את הנפש. איך לאמר זאת ? המוזיקה משכיחה ממני את עצמי, את מצבי האמיתי, היא מעבירה אותי לאיזה מצב אחר, לא שלי: בהשפעת המוזיקה נדמה לי שאני מרגיש דבר-מה שלמעשה אינני מרגיש אותו, שאני מבין משהו שאינני מבין, שאני מסוגל לדברים שאינני מסוגל להם. אני מסביר זאת בכך שהמוזיקה פועלת כמו פיהוק או כמו צחוק: אין לי חשק לישון, אבל אני מפהק למראה אדם מפהק ; ואין לי על מה לצחוק, אבל אני צוחק  כשאני שומע אדם צוחק”

(סונטת קרויצר, תרגום פטר קריקסנוב פרק 23, עמ’ 102-3 )

עוד מעט ויתרחש מעשה הרצח עצמו ובפרק 27 יחזור טולסטוי לנושא זה וישים בפיו של הרוצח, המתאר את שובו המפתיע חזרה לביתו – והגילוי שגילה – ובעצם ציפה לו, כי “הצליח להפתיע” את אשתו ואת הכנר בביתו, והם עוסקים ב… נגינתם… הוא אומר:

“אחז בי אותו טירוף של לפני שבוע, שוב הרגשתי את הצורך ההוא בהרס, באלימות ובהתלהבות של הטירוף – והתמסרתי לו”.

ו”לפני שבוע”, משמע באותו קונצרט בו ניגנו הכנר ואשתו את סונטת קרויצר וביחוד את אותו “פרסטו ראשון” שפעל את פעולתו.

 “המוזיקה …מגרה את הנפש” “משכיחה ממני את עצמי, את מצבי האמיתי, היא מעבירה אותי לאיזה מצב אחר, לא שלי: בהשפעת המוזיקה נדמה לי שאני מרגיש דבר-מה שלמעשה אינני מרגיש אותו, שאני מבין משהו שאינני מבין, שאני מסוגל לדברים שאינני מסוגל להם. “

ובמצב זה – כך מבקש פוזדניצב לשכנע אותנו – הוא מבצע את הרצח.

.

קישור ישיר לסרט אילם משנת 1914 – לפי הנובלה של טולסטוי

.

המוזיקה, כאו,  אינה “מרוממת את הנפש” היא שליחתו של השטן,  היא הגורם המדרדר את הבעל הקנאי ל”מצב אחר” ומביאה אותו למעשים “שאינני מסוגל להם” ;

אך גם השם “סונטת קרויצר” ככזה, רחב מידי לכוונתו של טולסטוי : אם כיוון  לשים את הדגש על כוחה ההרסני של המוזיקה על נפשו של פוזדניצב – הרי הפריז בשם שקרא ליצירתו, שכן, מה שמפעיל אצל פוזדניצב את אותה התקפת אמוק בה הוא רוצח את אשתו אינה כל סונטת קרויצר, שיש בה חלקים עדינים ופיוטיים, נעימים לאוזן ואף עליזים – מה ש”עשה את הרצח” הוא בפועל אותו “הפרסטו הראשון” הסוער הפרוע והיצרי – השוצף והתוקפני. לכן, השם הנכון שהיה הולם את הסיפור היה “הפרסטו הראשון” או “הפרסטו שבסונטת קרויצר” ….

אך חשיבותו של הסיפור היא בכך, שנדמה שזו אחת הפעמים הראשונות בספרות שבה מיוחסים למוזיקה כוחות אפלים דווקא. [ בענין זה ראו רשימתי על סיפורו של היננריך פון קלייסט Kleist  “ססיליה או כוחה של המזויקה”.

כאן, כמו גם בסיפורו של פון קלייסט לפניו, וכפי שיכתוב לימים תומאס מאן בסיפוריו כגון “אדון פרידמאן הקטן” וסיפורים נוספים – מועיד הסופר תפקיד משחית כאילו היתה שליחתו של השטן להבדיל מהתפקיד האידיאלי שהעניקו לה סופרים ומשוררים שראו בה גורם משיב נפש, מושיע, משרה שלווה ואושר. כאן המוזיקה ממלאת תפקיד הפוך – לא משיבת נפש אלא דווקא נוטלת נפש ! כוחה של המוזיקה רב עימה – להסעיר את רגשותיו של המאזין ולהעבירו ממצבו הרגיל למצב שאז אותו אדם אינו הוא עצמו, עד כדי כך שאדם מן הישוב [ כגון אותו בן המעמד האריסטוקרטי ברוסיה הצארית, יקום, יסיר את “הפגיון הדמשקאי המעוקל” מהקיר עליו הוא תלוי כקישוט – ובהשפעת אותו “פרסטו הראשון” מתוך הסונטה של לודוויג ואן בטהובן – יבצע את רצח אשתו…

________________________________________________

פרוייקט סונטת קרויצר – רשימת הפוסטים

_____________________________________________________________

 I – II – III   פרוייקט “סונטת קרויצר” – מבוא

♠

I . לודויג ואן בטהובן 

 I/1 הסונטה המכונה “קרויצר”

I/2 הפרק הראשון – אדג’יו סוסטנוטו – פרסטו

I/3 הפרק השני  – אנדנטה

I/4 הפרק השלישי – פינאלה – פרסטו

♠

II.  לב ניקולייביץ טולסטוי

II/1  טולסטוי – סופר מספר סיפור

II/2  השם שבחר טולסטוי לסיפורו “סונטת קרויצר” 

II/3  טולסטוי, סונטת קרויצר – הרכבת כמקור החטא 

II/4  טולסטוי- הרכבת כסמל לגורל

II/5  טולסטוי סונטת קרויצר – המוזיקה כעונש 

II/6  על טעמיו המוזיקליים של טולסטוי 

II/7  טולסטוי  ויחסו לבטהובן והתשיעית

II/8  טעותו המוזיקלית של טולסטוי 

II/9  שני אפיגרפים המוסר וההשכל 

II/10  דבורקין- קריאה פמיניסטית ב”סונטת קרויצר”

♠

III . לאיוש יאנאצ’אק – רבעיית “סונטת קרויצר” – בהכנה