בעקבות י.ס. באך > לכנסיית תומאס בלייפציג
26 בינואר, 2013__________________________________________________
נסיעה לליפציג, היא לחובב מוזיקה ביקור בעיר שיוהאן סבסטיאן באך חי ופעל בה רבות – והמוזיקה שחיבר בה, בעיקר לכנסיית תומאס הקדוש – שתחריט שלה מוצג לעיל – מלווה את מעריציו הרבים.
באך הגיע לליפציג בשנת 1732 כדי להעמיד עצמו לתחרות על משרת המנהל המוזיקלי בכנסייה הלותרנית על שם תומאס הקדוש [ Thomaskirche ] . היו לו מתחרים אחדים על המשרה הנחשקת והיה עליו לעמוד במבחני תחרות כדי לקבל את המשרה. מה שהביא לזכייתו היה הרושם הכביר שהותירה בפרנסי העיר שבחנו את המועמדים, הביצוע של יצירתו : הפסיון לפי יוהנס, שהספיק לחבר סמוך לפני אותה תחרות. הרושם שהותירה יצירתו רחבת ההיקף, הביאה לבחירתו.
לייפציג של אותם ימים היתה עיר מצליחה ועשירה. היא משכה אליה סטודנטים רבים שבאו ללמוד באוניברסיטה המפורסמת שפעלה בעיר עוד משנת 1409. צמיחתה הכלכלית היתה פועל יוצא מהיותה עיר מסחר מרכזית בממלכת סאקסוניה. בתחריט שלהלן שהוא מראה העיר בשנת 1717, סמוך למועד הגעתו של באך לליפציג, ניתן לראות את מראה העיר הכללי, כעיר מוקפת חומה, בתיה הנאים והעשירים בנויים לתלפיות, ובולטת בנופה כנסיית תומאס הקדוש [ בחלק השמאלי של המפה].
לייפציג – עיר מסחר פורחת
בתחריט לעיל ניתן להבחין גם בכיכר השוק המלאה אנשים – דבר המעיד על המסחר השוקק שנוהל בה.
בתחריט נוסף מאותה תקופה ניתן לראות כמה שוקקת היתה כיכר העיר באותם ימים:
רווחה כלכלית זו ושגשוג זה שבהן התאפיינה לייפציג היא הרקע לפריחה המוזיקלית שהחלה בעיר עם מינויו של יוהאן סבסטיאן באך, למנהל המוזיקלי של בית הספר וכנסיית תומאס הקדוש שבעיר.
באך, שזכה כאן לראשונה למשרה ציבורית ומשכורת ראויה בצידה, יכול היה להקדיש את מרצו ואת כשרונו המוזיקלי לחיבורן של יצירות רבות. תקופה זו בחייו מאופיינת בעבודה אינטנסיבית במיחד על חיבורן של קנטטות אותן היה מחבר לכבוד טקסי הפולחן הדתי שהיו מתקיימים כל יום א’ בכנסיה הלוטרנית שהיתה בתחום סמכותו. בתקופה זו חוברו קנטטות רבות ולעיתים אף בקצב של קנטטה לשבוע – אותן ביצע עם המקהלה שעמדה לרשותו באותה כנסיה וכן בעזרת חבורה של נגנים שליוו את התפילות בכליהם.
תפקידיו של המנהל המוזיקלי כללו, מלבד תפקיד הקומפוזיטור והמנהל המוזיקלי של המוזיקה בכנסיה, גם תפקיד של מורה לתלמידים שלמדו בבית הספר הסמוך לכנסיה. בנוסף לכנסיית תומאס היתה תחת אחריותו עוד כנסיה וגם בה דאג באך לביצוען של הקנטטות שחיבר. בנוסף לתפקידיו המוזיקליים הדתיים פיתח באך בלייפציג גם חוג של נגני מוזיקה חילונית שנקרא Collegium Musicum שהמשתתפים בו היו בדרך כלל סטודנטים באונברסיטאות – והרכבים מוזיקלים אלו זכו ליצירות רבות – שהיו מוזיקה לא-כנסייתית, כגון קונצרטי לכינור ולצ’מבלו וכלים נוספים שאופיין מוזיקלי חילוני בתכלית.
פעילות זו העשירה את חיי המוזיקה בעיר שהפכה לאחת מערי התרבות המרכזיות של סכסוניה דאז.
בהגיעו לגיל של קרוב לשישים וחמש שנה – גיל מופלג באותם ימים – החלה בריאותו מתרופפת. ראייתו החלה להפגע עד כי התעוור כמעט לחלוטין. רופא מומחה הובא מאנגליה, כדי לנתחו. אך ניתוח זה לא עלה יפה ויש סברה כי אף זירז את מותו. באך נפטר ביום 28 ביולי 1750 והוא כבן 65.
באחד הספרים שבספרייתי מצאתי את הרישום הבא:
כנסיית יוהנס הקדוש ובית הקברות שבחצרה בו נקבר י.ס. באך
♦
בדרכי לכנסיית תומאס הקדוש התעכבתי במוזיאון העירוני של לייפציג – ושם נחקק בזכרוני ציור אחד, זהו ציורו של הצייר הגרמני הנס גרודינג – שצוייר בשנת 1940 ושמו “לקורבנות הפאשיזם”
♦
הפסל הראשון הנגלה לנגד עיניו של המתקרב לפיתחה של כנסיית תומאס הקדוש הוא פסלו המרשים של יוהאן סבסטיאן באך הניצב בחצר הכנסיה :
כדרכם של שאר המבקרים ביקשתי להנציח את ביקורי שם והצטלמתי – אחר כבוד, לנוכח פסלו של באך:
אולם התווך המארך של הכנסיה עשוי בדומה לתחריט שלה שהובא לעיל, כאשר הקשתות המחזיקות את התקרה הגבוהה צבועות אדום-אדמה:
ובמבט נוסף
אכן, כאשר נכנסתי בשעריה של כנסייה זו עלה עוגבר לעמדת העוגב הנראה בתצלום לעיל, והחל מבצע תרגילים לקראת קונצרט אליו הכין עצמו. צלילי העוגב מילאו את הכנסיה ואני פסעתי אט אט לאורכו של אולם התווך הארוך:
בדרך הביט אלי יוהאן סבסטיאן באך מתוך חלון הצבעונין של הכנסיה כאשר קרני השמש הזורחת בחוץ מאירות את פניו הטובות באור בוקר זוהר:
לא הרחק ממנו הוצב חלון צבעונין נוסף לבנה המוזיקלי הנוסף של לייפציג – פליקס מנדלסון בארטולדי – מי שהוריו המירו את דתו בהיותו כבן שש – והוא – היהודי שהומרה דתו – הוא שגילה לעולם את המתיאוס פאסיון – של בן עירו הגדול:
♦
לנוכח חלון-צבעונין זה, נזכרתי בקטע מספרו של ש”י עגנון : “בחנותו של מר לובלין” – סיפור המתרחש בימי מלחמת העולם הראשונה בלייפציג – בה התגורר ש”י עגנון תקופה מסויימת בזמן המלחמה, ואף מצא דרך עקיפה לסנוט במשפחת מנדלסון על המרת הדת שלה כאשר כתב:
“ואם רואה אתה יהודי [ בברלין – ו’ ] מראיתו מטעה אותך. בבואה של אבות אבותיו שיצאו מכלל ישראל משטה בך. מוצא אתה יהודי מגלציה, פיאותו מופשלות לו מאחרי אזניו וזקנו עשוי ומעילו קצר או חפות לתוכו כדי שלא יכירו שהוא ארוך, וכשהוא מדבר מהפך את לשונו ללשון דייטש [ = גרמנית – ו’ ] שאינה לא דייטש ולא יהודית. מה שאין כן לייפציג שניכרים הם היהודים בחוצות. אין צריך לומר אותם שנתגלגלו לכאן בעקבה של המלחמה. שלא שינו את צורתם ולא שינו את בגדיהם ולא שינו את לשונם, אלא אף אלו שאבות אבותיהם כבר ישבו כאן לפני כמה דורות ניכרים הם שמוצאם מגליציה. אפילו מדקדקים במנהגי לייפציג יותר מכל גוי שבלייפציג ומדברים לייפציגאית שבלייפציגאית בת קולה של גליציה מכרזת עליהם שבניה של גליציה הם. ולא יהודי גליציה בלבד כך אלר אף יוצאי אונגריא כך.
אמרה לי הגברת זלצמן, כשראיתי את ניקיש [ המנצח -ארתור ניקיש, יליד הונגריה 1855-1922- ו’ ] כמה להוט הוא על מאכל יהודי לחשתי לו לבעלי תמיהה אני אם לא יהודי הוא. אחר ימים נתגלה לי שלא טעיתי. יהודי נולד ניקיש אלא כדי שיהא כשר לתזמורת למנותו מנצח המיר את דתו ונעשה מנצח הגווינהויז שבלייפציג כפליכס ברטולדי מנדלסון בשעתו”
[ שי עגנון, בחנותו של מר לולבין, הוצאת שוקן בעמ’ 36-37 ]
ואף את כנסיית תומאס מזכיר שי עגנון בספרו זה – וגם הפעם בקשר להמרת הדת:
“ואלמלא המלחמה שקוצבת פתקי מזון לכל בריה ובודקת כל שם ושם היה יוצא מן העולם בשמו המוטעה והיה הכומר מזכיר את שמו המוטעה בתפילת ההשכבה ובה היו חורתים את שמו המוטעה על מצבתו. ועתה אנו יודעים את שמו נדייק בו. יואכים הרמן שמו, זה שמו שנקרא בו בכנסיית תומאס ביום שמשהו מאגן הטבילה. כשהגדיל וראו שקולו נאה צרפוהו למקהלת הילדים המלווים שם את העוגב בנגינותיהם”
[ שי עגנון, בחנותו של מר לולבין, הוצאת שוקן בעמ’ 46 ]
♦
וכן, המשכתי לאורכו של אולם התווך לכיוון מקום המזבח ושם נמצאת כיום כתובת ברונזה המציינת את קבורתו של יוהאן סבסטיאן באך:
♦
כזכור, במקור הוטמנו עצמותיו של באך בכנסיית יוהנס בלייפציג.
בשנת 1894 לפני שיפוצים והרחבה של כנסיית יוהנס שבאותם ימים נראתה כך:
נערכה חפירה במטרה לגלות את עצמותיו של יוהאן סבסטיאן באך – ואכן לפי סימני ארון-קבורה עשוי עץ אלון ומציאותה של גופת גבר מבוגר החליטה הועדה שעסקה בנושא כי העצמות המסוימות שנמצאו – אלה עצמותיו של הקומפוזיטור הנערץ. עם סיום החקירה והשלמת העבודות לשיפוץ הכנסיה נקבר באך בשנית בתוך כנסיית יוהאנס-הקדוש.
כנסיה זו הופצצה במלחמת העולם השניה – וכתוצאה מכך הוצאו עצמותיו של יוהאן סבסטיאן באן, והועברו למקום הקבורה החדש שהומצא לו – בכנסיית תומאס – שהפכה מאז מקום עלייה לרגל למעריציו.
♦
ישבתי שם, לנוכח ציון קברו והתחלתי להזכר בכל אותן יצירות של יוהאן סבסטיאן באך שכה אהבתי עוד מימי נעורי, וניסיתי להעלות בזכרון עוד ועוד יצירות שקטעים מהן החלו להתנגן בזכרוני:
זכור לי שהיצירה שהתנגנה בזכרוני, שם בכנסייה זו, אליה הועברו עצמותיו של יוהאן סבסטיאן באך, עקב מלחמת העולם השניה, בה פתחה גרמניה, היתה הקנטטה Ich Habe Genug – מספר 82 וכשיצאתי מתוככי הכנסיה אל הכיכר שלפניה, חיפשתי לי ספסל עליו אוכל לנוח ולהאזין לקנטטה זו מתוך כלי הנגינה הנייד שנשאתי עימי.
בכיכר הקטנה חנויות אחדות וליד חנות אחת – אנטיקוואריאט למכירת ספרים תווים ותקליטים ישנים, שהחזיקה עדיין תקליטי ויניל, של הוצאת Archiv שהיתה מוציאה לאור את יצירותיו של הגאון, שכנה לה חנות ממתקים קוקטטית, שהציגה בחלון הראווה שלה בונבוניירות נושאות דיוקן של באך הגדול – נסיון של בני לייפציג להתחרות בהצלחה המסחרית המסחררת לה זכו “כדורי-מוצארט” Mozart-Cuglen בעירו זלצבורג.
עודי מתקין על אזני את האזניות כדי להאזין ליצירה שעלתה בזכרוני בתוך הכנסיה הגיעו עובדי עיריית לייפציג לתקן את הצבע בפסלו של יוהאן סבסטיאן באך:
♦♦♦
יושב אני בכיכר שלפני כנסיית תומאס, – כנסיה ממנה השמיע לנו יוהאן סבאסטיאן באך, את שיג-שיחו האינטימי ביותר עם אלוהיו, בפניו שפך בעדנה, בהכנעה וברוך-כואב את יסוריו ודאבת העולם שקיננה בנפשו, את חסידותו התמימה באלוהיו, ואת אמונתו הלותרנית הפשוטה באלוהים לפי הברית החדשה, ותרגומיו של מרטין לותר לתנ”ך ששימשו לו טקסטים למנגינות בנות האל-מוות שחיבר. : די, מספיק לי Ich Habe Genug פונה ישו לאלוהיו על הצלב וזועק בכאב – איני יכול יותר:
קישור ישיר לביצוע של דיטריך פישר דיסקאו – לקנטטה מס’ 82 של באך – Ich Habe Genug
1. Arie BIch habe genug,I have enough,Ich habe den Heiland, dasI have taken the Savior,Hoffen der Frommen,the hope of the righteous,
|
2. Rezitativ BIch habe genug.I have enough.
|
וכאן קישור לתרגום הטקסט לעברית
♦♦♦
ישבתי שם, בכיכר האינטימית הנעימה, ביום בו השמש זרחה, והחיטה פרחה, ולנוכח פסלו של באך, הגאה, רב-העוצמה שנוצק כאן בברונזה, בתחילתה של המאה ה 20 האזנתי לקנטטה האהובה עלי: קנטטה מספר 82 “די, מספיק לי” – “Ich Habe Genug” שבה, באך, המאמין החסיד הכנוע , מקונן על סבלו של ישו על הצלב, ומצרף את כאבו לכאב של מי שמותו ממשמש ובא על הצלב, קינה שמלבד היותה בעלת תוכן דתי – כמצוות הדת בה האמין ואותה עבד במשרה ציבורית מתוגמלת כראוי, יש בה מידה גדושה של רגישות כלל אנושית, המקוננת בה-בעת על כאבו וסובלת יחד עם הקורבן ומזדהה עם הסבל האנושי באשר הוא סבל !
בעוד הזמר חוזר ומקונן “Ich Habe Genug” חזרה אלי התמונה מן המוזיאון שהוקדשה לקורבנות הפאשיזם, תמונה שראיתי בדרכי למצבת הזכרון ליוהאן סבסטיאן באך, גדול הקומפוזיטורים הגרמניים,
ותהיתי :
כיצד זה הגרמנים, שכה העריצו את באך וכה אהבו את המוזיקה שלו וכה הרבו לשיר קנטטות שלו בכנסיותיהם הפזורות ברחבי גרמניה, מקצה לקצה, ולנגנו באולמי הקונצרטים שלהם;
הכיצד זה שלא קמה בהם – בעמם ובהמוניהם אותה רוח מפוייסת, דואבת ומקוננת ; בהכנעה ובצדיקות ובאנושיות – על הסבל, ועל העוול הכבד-מנשוא, ועל הכאב הרב שעוללו בני עמם לכל-כך הרבה מבניו של אלוהים, מידה המגואלת בדם עצום ורב – ומכוחה של הרוח האפלה שתקפה אותם והכניעה אותם בשנותיהם הגרועות והירודות מכל ?