שורות הפתיחה לפרק הרביעי – כתב ידו של ג’ימס גויס

§

כמו כל אופרה ראויה לשמה גם הפרק הרביעי ביוליסס – ‘קליפסו’  – הפרק בו תופענה שתים מהדמויות העיקריות בספר: ליאופולד בלום ואשתו מולי – ובו יפתח החלק העיקרי והמרכזי ביוליסס –  הפרקים 4 [ קאליפסו] עד 15 [ קירקי] – שכונו על ידי ג’ויס עצמו כ”נדודיו של אודיסאוס” – ראוי שיפתח, כיאה וכנאות, בתרועה מתרוננת וחגיגית במיוחד.

נדמה שג’ויס נזקק בפתיחה זו לפרק הרביעי בטכניקה אופראית מובהקת: 

כדי להדהים ולמשוך את תשומת לב הצופים המצפים בחושך לעליית המסך, ובמטרה להעבירם – באחת – מאפרוריות וטרדות היום-יום, לעולמות החלום, והפנטזיה רבי העלילה והדמיון של האופרה, יפעיל הקומפוזיטור את מיטב כשרונותיו להשיג את תשומת לב הצופים.

ג’ויס אוהב המוזיקה, [ שאף חשב לפתח קרירה של זמר אופרה, בצד נגינה בגיטרה ובפסנתר ] מאזכר אופרות לא מעטות במהלך “יוליסס” שלו.

אם ננסה לדלות מתוך המכלול המורכב של יוליסס את האופרה הבולטת ביותר במהלך היצירה, נדמה שהבחירה תיפול על “דון ג’יובאני” של מוצארט.

“דון ג’יובאני מוזכרת בשמה המפורש 7 פעמים ביוליסס, והאריה המפורסמת  La ci darem  [ “את ידך תני בידי” ] ששר דון ג’יובאני בנסיונו לפתות את צרלינה המובלת לחופתה, מוזכרת בשמה המפורש 4 פעמים – וציטוט תגובתה של צרלינה  Voglio e non Vorrei  [ “רוצה אך חוששת” ] מוזכרת כ 9 פעמים.

מותר לאמר שאריה זו – הפכה במהלך יוליסס למעין “לייט מוטיב” בנושא פיתויה של מולי על ידי אמרגנה – “עזאזל” בוילן, ושיתוף הפעולה של מולי עם חיזור זה והתמסרותה לו, נושא המטריד את מוחו ומעיק על בלום לאורך רוב היום בו מתרחש יוליסס.

 “קריצה לדון גיובאני”

אם הייתי צריך לבחור פתיחה / אוברטורה – שתהלום את הטקסט ששם ג’ויס בראש הפרק הרביעי – בחירתי [ האישית] מוליכה אותי לפתיחה המפורסמת, לדון ג’יובאני של מוצארט.

 

קישור ישיר לוידאו

כאשר אני מאזין לפתיחה רבת רושם זו – אני מדמין – ביני לביני – שאם ג’ויס אכן חשב על מעין פתיחה אופראית לפרק הפותח את החלק האמצעי והמרכזי ביוליסס – “נדודיו של אודיסיאוס” [ בדמותו של בלום]  – הפתיחה העולה על הדעת היא זו של דון גיובאני. יש בה תרועה רבתי, ולאחריה מעין תיאור מוזיקלי מקוצר ומתומצת של העלילה שתתפתח [ סיפור כיבושיו – הממשיים והמדומינים של דון ג’יובאני].

שני האקורדים הפותחים – הצהרה רבתי – מלאת עוצמה – מקבילה לטעמי לאמירה הפותחת אצל ג’ויס :

“מר ליאופולד בלום אכל מתוך עונג

איברים פנימיים של חיות ועופות.”

 

לאחר הכרזה “בומבאסטית” זו [ טכניקה שג’ויס נזקק לה בפרקים נוספים של יוליסס [ ראו לדוגמא:  בפרק השלישי [ פרוטיאוס] ; בפרק השביעי [ אאולוס ] ; בפרק השמיני [ לסטריגונים ] בפרק האחד עשר [ הסירנות ] ועוד ],  יפרט ג’ויס את מסע כיבושיו הקולינריים של גיבורו, [ בדומה לדון ג’יובאני המפרט את כיבושיו ואהבותיו ]:

הנה רשימת מאכליו של בלום, כפי ששם אותם בפיו ג’ימס ג’ויס:

 

“הוא [ בלום – ו’] אהב

מרק קרבי-אווז סמיך.

מוראות באגוזים.

לב צלוי ממולא.

פרוסות כבד מטוגנות עם פירורי לחם יבש.

ביצי דגים מטוגנות.

יותר מכל אהב כליות-כבש בגריל,

שהעניקו לחיכו טעם עז וערב של שתן ריחני קמעה”

 רשימה מופרזת זו מזכירה בהפרזה שבה את ההפרזות שב”ארית-הקטלוג”, בה מונה המשרת לפורלו את מסכת כיבושיו [ בעיקר המדומיינים ] של אדונו, כדי להרשים את דונה אנה הנבגדת ולהסב את תשומת ליבה ממעשה הכיבוש שנשעה זה עתה…

אם נקרא את ה”תפריט” שדוחס ג’ימס ג’ויס לתוך קיבתו של בלום, נחוש בהפרזה מכוונת דומה.

והנה ה”תפריט” בשפת המקור אנגלית :

Mr Leopold Bloom ate with relish the inner organs of beasts and fowls. He liked thick giblet soup, nutty gizzards, a stuffed roast heart, liverslices fried with crustcrumbs, fried hencods’ roes. Most of all he liked grilled mutton kidneys which gave to his palate a fine tang of faintly scented urine.

[audio:https://mymilim.info/wp-content/uploads/2012/07/calipso-voice-1.mp3|titles=calipso-voice-1]

המטרה של גויס ברורה: צחצוחי לשון, מלל ממולל, הגזמה, אירוניה, סרקאזם, תדהמה.

הפרק נפתח בהכרזה כי “מר ליאופולד בלום אכל” – “אכל” לשון עבר  “ate” , אך לא מובהר לקורא מתי אכל בלום רשימה מרשימה זו של מאכלים כבדים שכן רק עתה אנו מתוודעים אליו לראשונה.

לקראת סופה של הרשימה, משתף אותנו המספר באהבתו המיוחדת של בלום:

“יותר מכל אהב כליות-כבש בגריל,“

אך אם נמשיך לקרוא בפרק “קאליפסו” יסתבר לנו כי בלום הולך לאיטליז הסמוך לביתו,  האטליז של דלוגאץ’ ועליו כותב ג’ויס, שהוא “קצב בשר חזיר”:

          “הוא עצר מול חלון הראווה של דלוגאץ’, נועץ עיניים בסלילי הנקניקיות, נקניקים, שחורים ולבנים. חמישים כפול… הספרות החווירו במוחו, בלתי פתורות: מוקנט הניח להן להימוג.                                    

           חוליות-הנקניק המתנוצצות, דחוסות בשר-קצוץ, הזינו את מבטו והוא שאף בשלווה את המשב הפושר של דם-חזיר מבושל ומתובל.

כליה דלפה טיפות-דם על הצלחת המעוטרת בדגם ערבות: האחרונה. הוא עמד סמוך לעוזרת של השכן, על יד הדלפק. האם גם אותה היא תקנה. קוראת בשם הפריטים מתוך פתק שבידה. עור סדוק: אבקת סודה לכביסה. וליטרה וחצי נקניקיות תוצרת “דני”. ….

[…]

קצב בשר החזיר, בעל עיני החולדה, עטף את הנקניקיות הגזורות באצבעות מוכתמות, ורוד-נקניקי, בשר מוצק יש לה כמו לעגלה המפוטמת..”

[…]

קצב בשר החזיר חטף שני גיליונות מן הערימה, עטף את נקניקיותיה המובחרות והעווה העוויה אדומה.

[…]

מר בלום הורה במהירות באצבעו. להשיג וללכת אחריה אם לא מיהרה להתרחק, מאחורי כרעי-החזיר המתנועעות שלה. { של השכנה } נעים לעיניים דבר ראשון בבוקר. תזדרז, לכל הרוחות. קצור את השחת בעוד השמש זורחת.

[…]

– שלושה פני, בבקשה. { אומר דלוגאץ}

ידו { של בלום } קיבלה את הבלוטה הלחלוחית העדינה, והחליקה אותה לתוך כיס-צד. לאחר מכן שלפה שלוש מטבעות מכיס-מכנסיו והניחה אותן על זיפי-הגומי. שם נחו. נבדקו מהר ומהר הוחלקו. דיסקית אחר דיסקית, אל תוך המגרה.

עם קניה זו ממהר בלום למטבח ביתו ושם הוא מטגן את הכליה בחמאה על המחבת. [ ולא ב”גריל”]

ותוך כדי כך, חוזר ומבהיר, ברמז כי מדובר בכליית חזיר :

        “בהניחו לתה לשרות, הסיר את הקומקום ולחץ את המחבת על הפחמים הלוהטים, עוקב אחר גוש-החמאה המחליק ונמס. בשעה שהוציא את הכליה מתוך העטיפה, ייללה החתולה כנגדו             

         ברעב. אם נותנים לה יותר מדי בשר היא לא צדה עכברים. אומרים שהם לא אוכלים בשר-חזיר. כשר. הנה. הוא השליך אליה את הנייר מרוח-הדם ושמט את הכליה אל תוך רוטב החמאה                

         הרוחשת. פלפל. הוא בזק אותו מבעד לאצבעותיו, בתנועה מעגלית, מתוך גביע- הביצה הבקוע.”

 וכך טיפין טיפין, מבהיר ג’ויס לקורא כי למרות ההצהרה ה”חגיגית” באוברטורה:  “יותר מכל אהב כליות כבש בגריל“ – בבוקר זה קנה בלום כליית חזיר דווקא וטיגן אותה בחמאה על המחבת.

וראוי שנשים ליבנו להערה :

“אומרים שהם לא אוכלים בשר-חזיר. כשר.“

ג’ויס מבקש להציג בפנינו את גיבורו “מר ליאופולד בלום” בדרך שבין האירוני ובין הסארקאסטי – כגרגרן ונהנתן המתענג על החלקים הפנמיים, השמנים, הכבדים והדשנים של בהמות ועופות. השורה היחידה שתוביל אותנו לנושא שיפותח בהמשך הפרק היא אהבתו המיוחדת לכליות-כבש, וזה בעיקר בשל הזיקה הרעיונית שבין טעמן “הריחני קמעה” לטעם השתן המתנקז כידוע בכליות.

אם נהיה סבלניים ונקרא את הפרק עד סופו יסתבר לנו שאם הפרק נפתח “בטעם העז של שתן ריחני קמעה”, המשכו בארוחת בוקר דשנה של כלית חזיר מטוגנת בחמאה מלווה בלחם ותה וסיומו הטבעי והמתבקש יהיה בשחרור בני מעיו של בלום בבית-השימוש שבחצר ביתו…

ארוחת בוקר עם תפריט שכזה אינה עולה [ ומן הסתם גם לא עלתה  ב 1904 ] על שולחנו של דבלינאי ממוצע כל שהוא;

הנה תצלום של ‘ארוחת בוקר אירית המסורתית’

אם נבחן אותה נראה כמה דומה היא לארוחת הבוקר שאוכלים באנגליה, ארצם של הכובשים הפרוטסטנטיים השנואים על האירים הקתוליים. מכל מקום כליות מטוגנות או כליות בכלל …אינן חלק מהתפריט:

בענין זה מותר להעיר כי הפולחן של “מרכז ג’ימס ג’ויס, בדבלין” סביב “ארוחת הבוקר בסגנון בלום”

 

ארות הבוקר בסגנון בלום – מאורגנת על ידי מרכז ג’ימס ג’ויס בדבלין- 16-6-2004

– הוא מופרז לחלוטין.

§

בפרק “היהודי בלום” נתעכב על הבחירה של ג’ויס ב”כליה” לככב כ”איבר” המאפיין פרק זה ב”סכימה של גילברט משנת 1930 ליוליסס”

וראו “הסכימות ליוליסס” בקישור זה

_______________________________________________________

___________________________________________________

רשימת הפוסטים בנושא “קליפסו” – הפרק הרביעי ב”יוליסס” של ג’ימס ג’ויס

_________________________________________________________________

יוליסס§קליפסו – 04-1 התחלה בפרק הרביעי

 יוליסס§קליפסו –04-2 – תמצית הפרק הרביעי

יוליסס§קליפסו –04-3 – קליפסו באודיסיאה ובמכחול הצירים

יוליסס§קליפסו –04-4 – מבוא לטקסט הצבוע, המואר והמוער

יוליסס§קליפסו –04-5 – הטקסט הצבוע, המואר והמוער

_________________________________________

דברי פרשנות – קריאות פרשניות

_________________________________________

 יוליסס§קליפסו –04-6 – אוברטורה דרמטית ומתרוננת

 

 יוליסס§קליפסו –04-7 – אג’נדת נטעים הציונית וליאופולד בלום