קישור ל- goto facebook page
היום 24.11.2024, 22:05. באתר "מילים" 672 פוסטים ובהם 857,912 מילים. { לשם השוואה: לפי ה'ויקיפדיה' בתנ"ך כולו יש 306,757 מילים...}
קטגוריות
[render-milim-categories]

[04.5] יוליסס/קאליפסו – הטקסט הצבוע, המואר והמוער

8 באוקטובר, 2012

מפת איזור רחוב אקלס 7 בדבלים – מקום ההתרחשויות בפרק קאליפסו

___________________________________________________________________________

להלן הטקסט המלא של הפרק הרביעי – קליפסו מתוך יוליסס של ג’ימס ג’ויס בתרגומה של יעל רנן.

הטקסט נצבע על ידי וכן נוספו לו הערות סימוני מיקום ואיורים אחדים.

להלן מקרא לצבעים בהם צבעתי את דברי ה”דוברים” בפרק האמור.

______________________________________________________________________

דברי ה”מספר-היודע-כל’ מופיעים באות שחורה;

דברים שמשמיע ליאופולד בלום מופיעים בצבע תכלת-כהה עם קו תחתון;

דברים שהם בבחינת ה”מונולוג הפנימי של בלום” המשיח בינו לבין עצמו מופיעים בצבע כחול;

בנוסף ל’שיחות’ אלה שמשיח בלום בינו לבינו, עולות בו מחשבות או זכרונות או אסוציאציות שונות; 

חלומות בהקיץ והזיות של בלום בצבע סגול ;  

החתולה איתה מנהל בלום חיזור ושיחה ידידותית … רבת משמעות תופיע בצבע ורוד.

מולי בלום – אשתו של בלום, משוחחת איתו, במהלך הפרק ודבריה צבועים בצבע אדום.

את דברי שאר המשתתפים – צבעתי בצבע חום.

___________________________________________________________________

 

 

מר לאופולד בלום אכל מתוך עונג איברים פנימיים של חיות ועופות. הוא אהב מרק קרבי – אווז סמיך. מוראות באגוזים, לב צלוי ממולא, פרוסות – כבד מטוגנות עם פירורי לחם יבש, ביצי דגים מטוגנות. יותר מכול אהב כליות – כבש בגריל, שהעניקו לחיכו טעם עז וערב של שתן ריחני קמעה.

 

 

.

 

מטבח

כליות העסיקו את מחשבותיו כאשר נע בשקט על פני המטבח, עורך את ארוחת הבוקר שלה על המגש המגובנן. אור ואוויר קפואים עמדו במטבח, אבל בחוץ היה בוקר קיץ עדין בכול. עשה אותו קצת רעב. הפחמים הלכו והאדימו. עוד פרוסת – לחם בחמאה שלוש ארבע: זהו. היא לא אוהבת צלחת מלאה. זהו.

הוא {בלום} פנה מעם המגש, הרים את הקומקום מעל שבכת-האח והניחו אלכסונית על האש. הוא {הקומקום} רבץ שם, דהה ושפוף, זרבוביתו מזדקרת ספל – תה עוד מעט. טוב. יבש בפה. החתולה התהלכה סביב רגל השולחן, איבריה נוקשים וזנבה מזדקף. – מקגניאו ! { קולות החתולה}

– אה, הנה את , { החתולה}  אמר בלום, סר מן האש. החתולה השיבה ביללה וצעדה שוב נוקשות סביב רגל השולחן, מייללת.

בדיוק כמו שהיא צועדת על שולחן הכתיבה שלי. פרר. תגרד לי את הראש. פרר. מר בלום עקב בסקרנות, בטוב-לב, אחרי הדמות השחורה הגמישה. נקייה למראה: ברק עורה החלק, הכפתור הלבן תחת שורש-זנבה העיניים הירוקות המבזיקות. הוא התכופף לעברה, כפות-ידיו על הברכיים. – חלב בשביל החתלתולית, אמר. – מרקניאו ! קראה החתולה.

אומרים שהם טפשים. הם מבינים מה שאנחנו אומרים יותר טוב ממה שאנחנו מבנים אותם. היא מבינה כל מה שהיא רוצה להבין. מתנקמת גם. מעניין איך אני נראה לה. בגובה של מגדל ? לא, היא יכולה לקפוץ עלי.

– מפחדת מהתרנגולות, אמר בלגלוג, מפחדת מהתורתורות. עוד לא ראיתי אף פעם בחיים כזאת טיפשה כמו החתלתולית.

אכזרית. הטבע שלה. מוזר שעכברים לא צווחים נגד זה אף פעם. עושה רושם שהם נהנים מזה. – מרקרגניאו ! אמרה החתולה בקול רם. היא מצמצה כלפי מעלה בעיניה הלהוטות נעצמות-הכלימה. מייללת ממושכות בתלונה, חושפת לפניו את שיניה הלבנות כחלב. הוא התבונן בחריצי – העין הכהים שהוצרו מחמדנות. עד כי היו עיניה לאבנים ירוקות. אז פנה אל המזנון, נטל את הכד, אשר החלבן של הנלון אך זה מילא בשבילו, יצק חלב חמים- מבעבע לתוך קערית והציבה לאט על הרצפה. – גוררהר ! קראה ורצה ללקלק. הוא התבונן בזיפים הבורקים כתילי-מתכת באור הרפה, כאשר טבלה שלוש פעמים ולקלקה קלילות. מעניין עם זה נכון, שהם לא יכולים יותר לצוד עכברים אם מקצצים להם אותם. למה ? הם מבריקים בחושך, אולי, הקצוות. או מין כאלה משושים בחושך, אולי. הוא הקשיב ללקלוק הלוחך. קותלי חזיר וביצים, לא. אין ביצים טובות ביובש הזה. צריכות מים טריים נקיים. יום חמישי: יום לא טוב גם בשביל לקנות כליות – כבש אצל באקלי.  מטוגנות בחמאה. עם קצת פלפל. יותר כדאי כליות-חזיר אצל דלוגאץ’. בזמן שהקומקום על האש. היא לקלקה לאט יותר, ואחר ליחכה את שיירי – החלב בקערית. למה יש להם לשון כל כך מחוספסת? בשביל ללקק יותר טוב, כולה חורים נקבוביים. אין שום-דבר שאפשר לתת לה לאכול? הוא העיף מבט סביבו. לא.

 

 פרוזדור

 בנעליו החורקות חרישית עלה במדרגות אל הפרוזדור, נעצר ליד דלת חדר – השינה.

אולי יתחשק לה משהו טעים. לחם דק וחמאה היא אוהבת בבוקר. אולי בכל זאת: קורה לפעמים. בהנמכת קול אמר בפרוזדור חשוף-הקירות: – אני ניגש רגע לחנות בפינה. תיכף חוזר. וכאשר שמע את קולו אומר זאת, הוסיף: – את לא רוצה שום דבר לארוחת הבוקר?

חדר השינה

נחרה רכה מנומנמת ענתה: – מנ. { קולה של מולי}

לא. היא לא רוצה שום דבר. הוא שמע אז אנחה חמימה כבדה, רכה יותר, כאשר התהפכה על צדה וטבעות הפליז הרופפות של שלד-המיטה התענבלו. מוכרחים באמת לתת את זה לתיקון. חבל כל הדרך מגיברלטר עד כאן. שכחה את מעט הספרדית שידעה. מעניין כמה אביה שילם בעד זה. סגנון ישן. אה כן, בטח קנה את זה במכירה פומבית אצל המושל. קנה מציאה, הפטיש דפק מהר. קשה כמו אבן טווידי הזקן כשזה מגיע לעמידה על המיקח. כן, אדוני בפלבנה זה היה התחלתי בתור חייל פשוט, אדוני, ואני גאה בזה. בכל זאת היה לו די שכל להשתלט על השוק עם הבולים ההם. זאת באמת היתה ראייה לטווח רחוק. ידו הסירה מן הקולב את כובעו, מעל למעיל הכבד הנושא את ראשי – תיבות שמו, ולמעיל-הגשם המשומש אותו רכש במחלקת-האבדות. בולים: תמונות דביקות-גב. מתאר לעצמי שהרבה קצינים גם כן בעניינים. בטוח. התווית המיוזעת בקרקעית-כובעו הודיעה לו אילמות: כובע פלאסטו באיכות מעולה. הוא הציץ במהירות לפנים רצעות-העור. פתק לבן. די בטוח.

 על סף דלת הדירה

על סף הדלת גישש בכיס האחורי של מכנסיו אחר המפתח. לא שם. במכנסיים שהחלפתי. צריך לקחת אותו. תפוח אדמה יש לי. ארון הבגדים חורק. לא כדאי להפריע לה. היא התהפכה מתוך שינה קודם. הוא משך אחריו את דלת המסדרון בשקט רב, עוד, עד כי שפתה התחתונה של הדלת ירדה קלות על המפתן. מכסה רופס. נראה נעול. זה בסדר איכשהו, עד שאני חוזר.

 מחוץ לדירה – רח’ אקלס

 הוא חצה אל הצד המואר בשמש, מתרחק מכרכוב-המרתף המידלדל של מספר שבעים וחמש. השמש הלכה וקרבה אל מגדל כנסיית ג’ורג’.

מגדל כנסיית ג’ורג’

יהיה יום חם, אני מתאר לעצמי, במיוחד בבגדים השחורים האלה מרגישים את זה יותר. שחור מעביר, מחזיר (אומרים שובר?), את החום. אבל אני לא יכול ללכת בחליפה הבהירה. כאילו זה היה פיקניק. עפעפיו צנחו קלות שוב ושוב בלכתו בתוך חמימות מאושרת. קרון – הלחם של בולאנד מביא במגשים את חוקנו,

[[1] רמיזה לתפילה “הב לנו היום את לחם חוקנו” –  מתי, ו’, 11]]

אבל היא מעדיפה לחם מאתמול כיסנים פריכים החלק העליון חם.

{ בלום עובר להרהור-חלום בהקיץ }

נותן לך הרגשה שאתה צעיר. איזשהו מקום במזרח: מוקדם בבוקר: יוצא לדרך עם הזריחה, נוסע כל הזמן לפני השמש, גונב ממנה מהלך של יום. אתה ממשיך ככה תמיד אז אתה לא מזדקן באף יום מבחינה טכנית. ללכת לאורך חוף, ארץ זרה, להגיע אל שער של עיר, זקן עומד שם, גם הוא קצין זקן שהתחיל בתור חייל, שפמו הגדול של טווידי הזקן נשען על מין חנית ארוכה כזאת. לשוטט דרך רחובות עם סככות, פרצופים מטורבנים עוברים על ידך. כוכים אפלים של חנויות-שטיחים, גבר מגודל, טורקו האיום, יושב בשיכול-רגליים, מעשן נרגילה. קריאות של רוכלים ברחובות. לשתות מים עם עלים של שומר, שרבת. לשוטט סתם כל היום. עלול לפגוש איזה שודד אחד או שניים. מילא, תפגוש אותו, השקיעה מתקרבת, הצללים של המסגדים לאורך העמודים: כוהן עם מגילה מגוללת. צמרמורת עוברת בעצים, איתות, רוח הערב. אני עובר הלאה. שמי-זהב דוהים. אם מסתכלת מפתח ביתה. קוראת לילדים לחזור הביתה בשפתם האפלה. חומה גבוהה: מאחור צליל מיתרים נצבטים. לילה שמים ירח, סגול, צבע הביריות החדשות של מולי. מיתרים. תקשיב. נערה מנגנת על אחד מהכלים האלה. מה שמם: דולמיצ’ר. אני עובר.

כל הסיכויים שזה בכלל לא ככה באמת. מסוג הדברים שקוראים עליהם בספרים: בעקבות השמש.

[[2] שמו של ספר מסעות במזרח מאת פ.ד. תומפסון, הנכלל בספרייתו של בלום]]

שמש זורחת בשער-הספר.הוא חייך, משועשע. מה שארתור גריפית אמר על הציור בשער של ה”פרימאן”: שמש-הריבונות עולה מכיוון צפון-מערב. בסימטה שמאחורי בנק-אירלנד.

[[3] הציור בשער העתון תיאר זריחה מאחרי בנין בנק-אירלנד ( שם שכן הפרלמנט האירי לפני האיחוד עם אנגליה לפני 1800) על פי מיקומו הגיאוגרפי הממשי של הבנק יוצא שהזריחה היא בצפון-מערב]] 

הציור בשער של ה”פרימאן”

חיוכו המשועשע התמשך. שכל יהודוני יש בזה: שמש-הריבונות עולה מכיוון צפון-מערב.

  בחוץ – רח’ אקלס פינת דורסט

הוא התקרב אל מסבאתו של לארי או’רורק. משבכת-המרתף ריחף ועלה המשב הרפה של בירה שחורה. מבעד לדלת הפתוחה הזליף הבר הבל זנגביל, אבק- תה, בליל-ביסקווטים. מקום טוב, בכל זאת: בדיוק בסוף התחבורה העירונית. למשל זה של מ’קולי, שם למטה: לא שווה מבחינת המיקום. מובן שאם יפתחו קו-חשמלית לאורך “העוקף הצפוני” משוק הבקר על הרציפים, הערך יעלה בזינוק.

 

  בחוץ רח’ דורסט מעבר לפינת אקלסס

ראש קרח מעבר לתירס, זקנצ’יק נחמד. אין סיכוי לשכנע אותו לפרסם מודעה. בכל זאת בעסק שלו הוא מתמצא הכי טוב. הנה הוא ולא אחר, לארי הנועז שלי, נשען על תיבת-הסוכר, בלי מעיל, משגיח על ה”שמש”

[[4]. כינוי סלנג למוזג במסבאה, על משקל שמש-כנסייה.]

לבוש-הסינר השוטף עם סמרטוט ודלי. סיימון דדאלוס מחקה אותו בשיא הדיוק, איך שהוא מכווץ את העיניים.

אתה יודע מה אני אגיד לך? מה, מר או’רורק ? אתה יודע מה? הרוסים, זה לא יותר מארוחת בוקר קטנה בשביל היפנים.

[[5]. רמיזה למלחמת רוסיה ויפן, שהחלה בפברואר 1904 (והסתיימה בניצחון הרוסים ב- 1905)]

 

נעצור להגיד מילה: על ההלוויה אולי. עניין עצוב מה שקרה לדיגנאם המסכן, מר או’רורק. בפנותו אל רחוב דורסט שלח בקול רענן ברכה מבעד לדלת:

– בוקר טוב, מר או’רורק.

-בוקר טוב לך.

– מזג אוויר נעים, אדוני.

– בהחלט.

מאיפה יש להם כסף? צצים להם “שמשים” ג’ינג’ים מאיזה כפר במחוז ליטרים, רוחצים כוסות ואוספים במרתף מה שנשאר בתוכן. ואז, פלאי פלאים, הם משגשגים פתאום כמו אדם פינדלייטר או דן טאלון. חוץ מזה תחשוב על התחרות. צמא כללי. חידה טובה יכולה להיות, איך לחצות את דבלין בלי לעבור על יד פאב. מחיסכון זה לא יכול להיות. מסדרים את השיכורים אולי. נותנים שלוש ולוקחים בעד חמש. אבל כמה זה? פה שילינג שם שילינג, זה לא כסף, מהזמנות סיטונאיות אולי. עושים איזה טריק עם סוכני-המכירות. אתה תסדר את החשבון עם הבוס ואנחנו נתחלק חצי-חצי, מבין? לכמה זה יכול להצטבר בחודש מבירה שחורה? נגיד עשר חביות של סחורה. נגיד שהוא לוקח לעצמו עשרה אחוז מהמחיר. אה, יותר. עשרה. חמישה-עשר.

 בחוץ רחוב דורסט 81-88

הוא עבר ליד סנט- ג’וזף, בית ספר ממלכתי. חמולת פרחחים. חלונות פתוחים. אוויר צח עוזר לזיכרון. או שיר קצבי. אייביסי דיפיג’י קאלומן אופיקיו ראסטיובי דאבל יו. בית ספר לבנים? כן, אינישטורק. אינישארק. אינישבופין. גורגגרפיה שלהם. שלי. סלים בלום  

[[6] “אינישטורק” וגו’ – שמות איים לחוף אירלנד. “סליב” פירושו “הר” בגאלית. ורכס בשם “בלום” – אכן קיים במרכז אירלנד.]

 

הוא עצר מול חלון הראווה של דלוגאץ’, נועץ עיניים בסלילי הנקניקיות, נקניקים, שחורים ולבנים. חמישים כפול… הספרות החווירו במוחו, בלתי פתורות: מוקנט הניח להן להימוג. חוליות-הנקניק המתנוצצות, דחוסות בשר-קצוץ, הזינו את מבטו והוא שאף בשלווה את המשב הפושר של דם-חזיר מבושל ומתובל.

 באטליז של דלוגאץ

כליה דלפה טיפות-דם על הצלחת המעוטרת בדגם ערבות: האחרונה. הוא עמד סמוך לעוזרת של השכן, על יד הדלפק. האם גם אותה היא תקנה. קוראת בשם הפריטים מתוך פתק שבידה. עור סדוק: אבקת סודה לכביסה. וליטרה וחצי נקניקיות תוצרת “דני”. עיניו נחו על ירכיה החסונות. וודס קוראים לו. מעניין מה הוא עושה. האשה מזדקנת. דם חדש. מחזרים מחוץ לתחום. זוג זרועות חזקות. חובטת שטיח על חבל הכביסה. והיא באמת חובטת אותו, כמו שצריך, איך החצאית המעוקמת שלה מתפתלת עם כל חבטה.

קצב בשר החזיר, בעל עיני החולדה, עטף את הנקניקיות הגזורות באצבעות מוכתמות, ורוד-נקניקי, בשר מוצק יש לה כמו לעגלה המפוטמת. הוא נטל דף מערימת הגיליונות החתוכים. החווה לדוגמה בכינרת על חוף אגם – טבריה, יכולה לשמש בית הבראה אידיאלי בימות החורף, משה מונטיפיורי, חשבתי שהוא. בית כפרי, מוקף חומה, בקר מטושטש מלחך עשב. הוא הרחיק את הדף מעיניו: מעניין: קרא מקרוב יותר, הבקר מלחך-העשב המטושטש, הדף מרשרש, עגלה לבנה צעירה. שעות הבוקר אז כשעבדתי בשוק הבקר, הבהמות גועות במכלאות שלהן, כבשים מסומנים, גללים צונחים וטופחים, הבוקרים בנעליהם המסומרות משתרכים דרך מצע הקש, סוטרים בכף יד על אחוריים בשלי בשר הנה לך משהו מובחר, שבטי-עץ בלתי מעובד בידיהם. סבלני החזיק את הדף במלוכסן, דורך את חושיו ורצונו, מבטו הרך הצייתני שרוי במנוחה. החצאית המעוקמת מתפתלת חבטה, אחר חבטה אחר חבטה. קצב בשר החזיר חטף שני גיליונות מן הערימה, עטף את נקניקיותיה המובחרות והעווה העוויה אדומה. -בבקשה, עלמתי, אמר. {דלוגאץ}

בחיוך מחציף הגישה לו מטבע, מושיטה את פרק ידה העבה.

-תודה, עלמתי. ושילינג ושלושה פני עודף. מה בשבילך, בבקשה? מר בלום הורה במהירות באצבעו. להשיג וללכת אחריה אם לא מיהרה להתרחק, מאחורי כרעי-החזיר המתנועעות שלה. נעים לעיניים דבר ראשון בבוקר. תזדרז, לכל הרוחות. קצור את השחת בעוד השמש זורחת.

היא עמדה מחוץ לחנות, באור השמש, והתנהלה בעצלתיים ימינה. הוא נאנח בנשיפה:

אף פעם הן לא מבינות. ידיים אכולות-סודה. ציפורני רגליים סדוקות גם כן. שכמייה-חומה, מרופטת, מגוננת עליה מפנים ומאחור: שוטר מחוץ לתפקיד חיבק אותה באקלס ליין. הם אוהבים בחורות בריאות. נקניקייה מובחרת. אוי, בבקשה, אדון שוטר, תעיתי ביער.

– שלושה פני, בבקשה. { אומר דלוגאץ}

ידו קיבלה את הבלוטה הלחלוחית העדינה, והחליקה אותה לתוך כיס-צד. לאחר מכן שלפה שלוש מטבעות מכיס-מכנסיו והניחה אותן על זיפי-הגומי. שם נחו. נבדקו מהר ומהר הוחלקו. דיסקית אחר דיסקית, אל תוך המגרה.

– תודה רבה, אדוני, להתראות. { אומר דלוגאץ}

זיק אש שוקק מעיניים שועליות הודה לו. הוא סילק את מבטו כעבור רגע. לא: מוטב שלא: פעם אחרת.

– שלום, אמר, פונה ללכת.

– שלום, אדוני. { משיב דוגלאץ }

 בחוץ

אין סימן, נעלמה, אז מה?

הוא פנה חזרה דרך רחוב דורסט, קורא בעיון.

“אגנדת-נטעים”:

[[7]. כך במקור (בתעתיק מוטעה של “אגודת נטעים”)]. 

אגודה של נוטעים. לרכוש שטחי חול נרחבים מן הממשלה התורכית ולנטוע בהם עצי אקליפטוס. מצוינים בשביל צל, דלק ובנייה. פרדסי תפוזים ומקשאות מלונים ענקיות מצפון ליפו. אתה משלם שמונה מארקים והם נוטעים בשבילך דונם אדמה של זיתים, תפוזים, שקדים או אתרוגים. זיתים יותר בזול: תפוזים זקוקים להשקאה מלאכותית. כל שנה אתה מקבל משלוח מן היבול. רושמים את שמך כבעל האדמה למשך כל חייך בספר האיגוד. אפשר לשלם עשר במזומן ואת היתרה בתשלומים שנתיים. בלייבטרוי שטראסה

[[8]. “בלייברטוי” פירושו בגרמנית: “היה נאמן”. ברחוב זה אכן נמצאו משרדי ההסתדרות הציונית].

מס’ 34, מערב, 15. לא שווה הרבה. בכל זאת עומד מאחורי זה רעיון.

הפרוספקט של אגודת נטעים בארץ-הקודש

הוא התבונן בבקר, מיטשטש בחום כסוף, עצי זית מאובקים כסופים, ימים שלווים מתמשכים: גיזום הבשלה, זיתים אורזים בתוך כדים, אה? נשארו לי עוד כמה שקניתי אצל אנדרוס. מולי ירקה אותם החוצה. עכשיו היא כבר מכירה את הטעם שלהם. תפוזים בנייר משי ארוזים בתיבות. גם אתרוגים. מעניין אם אתרוגי המסכן עוד בחיים, בסנט קווין פארייד. ומאסטיאנסקי עם הציתר הישן. ערבים נעימים היו לנו אז. מולי בכורסת הנצרים של אתרוגי. נעים לאחוז בו, פרי צונן דונגי, לאחוז ביד, להרים אותו אל הנחיריים ולהריח את הבושם, כך בושם כבד, מתוק, פראי, תמיד אותו הדבר, שנה אחר שנה. וזה נמכר במחירים גבוהים מויזל סיפר לי. כיכר קטלב: רחוב נעמן: זמנים נעימים שהיו ואינם. חייבים להיות בלי פגם, הוא אמר. כל הדרך שהם עושים: ספרד, גיברלטר, הים התיכון, הלבאנט. תיבות ערוכות בשורה על הרציף ביפו. בחור מסדר אותן בפנקס, פועלים בבגדי עבודה מזוהמים מעמיסים אותן. הן מה – שמו יוצא מן. מה רב שלומ? לא ראה. בקושי מכיר אותו טיפוס די משעמם. הגב שלו כמו זה של רב החובל הנורבגי. נראה אם אני אפגוש אותו היום. קרונית מזליפה מים. לעורר את הגשם. בארץ כאשר נעשה בשמים.

[[9]. רמיזה לתפילה “רצונך ייעשה בארץ כאשר הוא נעשה בשמים” (מתי, ו’, 10)]

לא, זה אחרת. ארץ עקרה. מדבר צחיח. אגם וולקאני, ים המוות: בלי דגים, חסר צמחייה, שקוע עמוק בתוך האדמה. אין רוח שתישא את הגלים, אפורים כעופרת, מי-רעל ערפיליים. גפרית הם קראו לזה מומטרת ארצה: ערי-הכיכר: סדום, עמורה, אדום, כולם שמות מתים. ים-מוות בארץ מתה. אפורה וזקנה. זקנה עכשיו. היא ילדה את הגזע העתיק ביותר, הראשון.

ישישה בלה כפופת-גב יצאה מחנותו של קסידי ועברה, לופתת בקבוק משקה קטן בצווארו.

העם העתיק ביותר. נעו ונדו הרחק על פני האדמה כולה, מגלות אל גלות, פרים ורבים, מתים, נולדים בכל מקום. עכשיו היא מוטלת שם. לא יכולה ללדת עוד עכשיו. מתה: של אשה זקנה: פות אפורה ושקועה של העולם. עזיבות. חרדה אפורה צרבה את בשרו.

מקפל את הגיליון אל תוך כיסו פנה אל רחוב אקלס, מחיש את צעדיו הביתה.

שמן קר החליק בעורקיו, שולח צינה בדמו: הזמן קורם מעליו מעטה של מלח.

[[10]. רמיזה לסיפור אשת לוט.]

טוב, אני כבר מגיע. בטן ריקה בבוקר מביאה מחשבות רעות לראש. קמתי על צד הפוך. מוכרח להתחיל שוב את התרגילים של סאנדו. שכיבת-שמיכה. רחוב אקלס 80 בתי לבנים חומים מוכתמים. מספר שמונים עדיין לא מושכר. למה? הם דורשים רק עשרים-ושמונה לפנות אל טאורס, באטרסבי, נורת’, מק’ארתור – מודעות מודבקות על חלונות חדר-האורחים. רטיות מודבקות על עין חולה.

להריח את אדיו העדינים של התה, עשן המחבת, חמאה רוחשת. להיות קרוב אל בשרה השופע רווי חום-המיטה. כן, כן. קרן שמש זריזה חמימה הגיעה במרוצה מרחוב ברקלי,

חיש-קל, נעולת סנדל דק, לאורך המדרכה המתבהרת. רצה, היא רצה לפגוש אותי, נערה זהובת שיער נישאת ברוח.

 בפתח הבית

שני מכתבים וגלויה נחו על רצפת המסדרון. הוא גחן ואסף אותם. גב’ מאריון בלום. פעימות לבו המואצות הואטו מיד. כתב יד בוטח. גב’ מאריון.

[[11]. חריגה חסרת נימוס מאופן הפנייה המקובל: “גב’ לאופולד בלום”.]

 חדר השינה

– פולדי ! 

כשנכנס לחדר המיטות עצם למחצה את עיניו והתקרב מבעד לאור – דמדומים צהבהב וחמים לעבר ראשה סתור- השיער.

– בשביל מי המכתבים?

הוא הביט בהם. מאלינגר. מילי.

– מכתב ממילי בשבילי, אמר בזהירות, וגלויה בשבילך. ומכתב אליך.

הוא הניח את הגלויה ואת המכתב על ציפוי המיטה המשובץ. סמוך לקימור ברכיה.

– את רוצה שאני ארים את התריס?

בשעה שפתח את התריס עד חציו במשיכות קלות, ראתה אותה עינו הנוהה לאחור מציצה במכתב ותוחבת אותו מתחת לכר.

– ככה מספיק? שאל בפנותו.

היא {מולי} היתה שקועה בקריאת הגלויה, נסמכת על מרפקה.

– היא ילי} קיבלה את הדברים, אמרה.

הוא חיכה עד שהניחה את הגלויה בצד, וכרבלה עצמה שוב לאטה באנחה מתפנקת.

-תזדרז עם התה, אמרה. אני מיובשת לגמרי.

– הקומקום על האש, אמר.

אך הוא התעכב כדי לפנות את הכיסא: תחתונית-הפסים שלה, לבנים מלוכלכים מושלכים: ונשא הכול מלוא-זרועותיו אל מרגלות המיטה.

בשעה שירד במדרגות אל המטבח, קראה:

– פולדי !

– מה ?

– תשטוף את התיון במים רותחים.

 

 במטבח

רותח כמו שצריך: פלומת אדים מן הזרבובית. הוא שטף ברותחים והדיח את התיון, שם בתוכו ארבע כפיות תה גדושות והטה את הקומקום כדי לאפשר למים לזרום פנימה. בהניחו לתה לשרות, הסיר את הקומקום ולחץ את המחבת על הפחמים הלוהטים, עוקב אחר גוש-החמאה המחליק ונמס. בשעה שהוציא את הכליה מתוך העטיפה, ייללה החתולה כנגדו ברעב. אם נותנים לה יותר מדי בשר היא לא צדה עכברים. אומרים שם לא אוכלים בשר-חזיר. כשר. הנה. הוא השליך אליה את הנייר מרוח-הדם ושמט את הכליה אל תוך רוטב החמאה הרוחשת. פלפל. הוא בזק אותו מבעד לאצבעותיו, בתנועה מעגלית, מתוך גביע- הביצה הבקוע.

אז קרא את מעטפת המכתב לאורכה, העיף מבט אל תחתית הדף ועבר עליו ברפרוף, אלפי תודות: כובע ברט חדש: מר קוקלאן: פיקניק על יד לוך אואל: סטודנט אחד צעיר : נערות שפת-הים של עזאזל בוילאן. התה נחלט. הוא מילא את ספלו העשוי חרסינת-דארבי מזויפת, מחייך. מתנת יום-הולדת של מילי-כסילי. בסך הכול בת חמש היתה אז. לא, רגע: ארבע. נתתי לה את מחרוזת-הענבר המלאכותי שהיא שברה. היתה שמה חתיכות של נייר אריזה מקופל בתיבת המכתבים בשביל עצמה. הוא חייך. ממשיך למזוג.

הו מילי, בלום, אותך אוהב נורא.

מלילה עד בוקר, את לי מראה.

מוטב לי מילי בלי אסימון.

מקייטי קיאו עם גם ואתון.

[[12] בעקבות פזמון אירי של סמיואל לאור]

פרופסור שיף המסכן. מקרה אבוד. אבל היו לו נימוסים טובים, לטיפוס הזקן. הקידות בסגנון המיושן, כשמולי היתה יורדת מהבמה. והראי הקטן בתוך הצילינדר שלו. הערב ההוא שמילי הביאה את זה לחדר-האורחים. היי, תראו מה מצאתי בכובע של פרופסור שיף ! כולנו ביחד צחקנו. הסכס התפרץ כבר אז החוצה. חתיכת חצופה קטנה היא היתה. הוא שיפד מזלג  לתוך הכליה והפך אותה על פניה: אז הציב את התיון על המגש. גבנונו התנודד כאשר הרים אותו. הכל ישנו עליו? פרוסות-לחם-וחמאה, ארבע, סוכר, כפית, החלב השמן.

הוא נשא אותו במעלה המדרגות, אגודלו רכוס בידית התיון. הוא פתח את הדלת בנגיחת-ברך קלה, נשא את המגש פנימה והניחו על כיסא שעמד למראשות המיטה.

 חדר השינה

– כמה זמן שזה לקח לך. אמרה.

טבעות הפליז התענבלו כאשר הזדקפה במרץ, מרפקה על הכר. הוא הביט מלמעלה בשלווה אל נפח גופה ואל בין דדיה הגדולים הרכים, משתפעים בתוך כתונת-הלילה שלה כעטיני עז. חמימות גופה הרבוץ נישאה באוויר, מתערבת בניחוח התה הנמזג.

רצועת מעטפה קרועה הציצה מתחת לכר מקוער-הגומות. כאשר עמד כבר לצאת נעצר ליישר את ציפויי-המיטה.

– ממי המכתב? שאל.[בלום]

כתב יד בוטח. מאריון.

– אה בוילאן, אמרה. הוא מביא את התכנית.

– מה את שרה?

– La ci darem .

[[13] איטלקית: “שם ניתן זה לזו (יד)” כך מפתה דון ג’ובאני את   צרלינה בדואט מתוך המערכה הראשונה של “דון ג’ובאני” למוצארט.]

קישור ישיר לוידאו

 

 

 

יחד עם ג’י סי. דויל, אמרה ו”זמר אהבה ישן מתוק” 

 

קישור ישיר לוידאו

שפתיה המלאות, לוגמות, חייכו. ריח די מעופש הקטורת הזאת משאירה אחרי יום. כמו מים מסריחים של פרחים בצנצנת.

– את רוצה שאני אפתח קצת את החלון?

היא קיפלה פרוסת-לחם אל תוך פיה, שואלת:

-באיזה שעה ההלוויה?

– באחת-עשרה אני חושב, ענה. עוד לא ראיתי את העיתון.

ממלא אחרי הוראות אצבעה המושטת, הרים מכנס של תחתוניה המלוכלכים מן המיטה. לא? אז, בירית אפורה מפותלת, ענובה סביב גרב: עקב מקומט, מבריק.

– לא: הספר הזה.

הגרב השני, התחתונית שלה.

– זה בטח נפל למטה, אמרה.

הוא גישש פה ושם . .

Voglio e non vorrei

[[14] איטלקית: ” אני רוצה ולא הייתי רוצה”. תשובתה של צרלינה (ראה הערה 13) בשינוי קל מן המקור. בלום מתקן את עצמו בהמשך.]]

לא בטוח אם היא מבטאת את זה נכון: voglio. לא על המיטה. בטח התחלק למטה.

הוא התכופף והרים את שולי הציפוי. הספר, שמוט, השתרע על הרצפה כנגד בליטת סיר הלילה המפוספס בכתום.

– תן הנה, אמרה. שמתי שם סימן. יש איזה מילה שרציתי לשאול אותך.

היא בלעה לוגם תה מן הספל המוחזק לא בידיתו, ולאחר שניגבה נמרצות את קצות אצבעותיה בשמיכתה, החלה להוליך סיכת ראש על פני הכתוב, עד שהגיעה אל המילה.

– מת מה? שאל.

– הנה פה, אמרה. מה זאת אומרת?

הוא גחן לעברה וקרא בסמוך לצפורן אגודלה הממורקת.

– מטמפסיכוזיס?

כן. מאיפה הוא בא הדבר הזה?

– מטמפסיכוזיס, אמר בקימוט מצח. זה יוונית: בא מיוונית. הפירוש של זה הוא גלגול נשמות.

– אוף, באמת, סלעים ואבנים ! אמרה. תסביר במילים של בני אדם.

הוא חייך, מציץ במלוכסן אל עינה המלגלגת. אותן עיניים צעירות. הלילה הראשון אחרי חידון התנועות. שכונת דולפינ’ס בארן. הוא הפך את הדפים המרובבים. רובי: גאוות הזירה. אוהו. ציור. איטלקי אכזר עם שוט עגלונים. זאת בטח רובי גאות שוכבת על הרצפה ערומה. סדין שהושאל באדיבות. “מאפי המפלצת: הרפה מקרבנו והשליכה מעליו בקללה”. זה הכל בנוי על אכזריות. חיות מסוממות. הטרפז בקרקס הנגלר. לא יכולתי להסתכל על זה. ההמון יושב בפה פעור. אתם תפוצצו את הראש ואנחנו נתפוצץ מצחוק. יש שם משפחות שלמות. שוברים להם את העצמות באימונים כשהם עוד צעירים, כדי שהם מטמפסיכוזיס. שאנחנו חיים אחרי המוות. הנשמות שלנו. שנשמת האדם אחרי שהוא מת. נשמתו של דיגנאם…

– גמרת את זה? שאל.

– כן. אמרה. אין כאן בכלל גסויות. אתה חושב שהיא מאוהבת בבחור הראשון כל הזמן?

– לא קראתי את זה אף פעם. את רוצה אחר?

– כן. תביא לי עוד אחד של פול דה-קוק. יש לו שם נחמד.

[[15]. “קוק” פירושו באנגלית “תרנגול” וכן כינוי סלנג לאבר – מין]]

הסופר פאול דה קוק

היא מזגה עוד תה לספל שלה, עוקבת אחר זרימתו מזווית עינה. צריך לחדש את ההרשמה בספרייה ההיא ברחוב קייפל, אחרת הם ישלחו מכתב לקרני, שנתן בשבילי ערבות. ראינקארנציה: זאת המילה.

– יש אנשים שמאמינים . אמר, שאנחנו ממשיכים לחיות בתוך גוף אחר אחרי המוות, שהיו לנו חיים קודמים. הם קוראים לזה ראינקארנציה. שהיו לכולנו, לפני אלפי שנים, חיים קודמים על כדור הארץ, או על כוכב לכת אחר. הם אומרים ששכחנו את זה. יש כאלה שטוענים שהם זוכרים את חייהם הקודמים.

השמנת הרפויה ליפפה פיתולים מקרישים בספלה.

כדאי להזכיר לה את המלה: מטמפסיכוזיס. דוגמה תעזור יותר. דוגמה. “רחצת הנימפה” מעל למיטה. שי מצורף לגיליון פסחא של “שעשועי הצילום”: יצירת מופת מרהיבה בצבעים אומנותיים. צבע של תה לפני ששמים חלב. קצת דומה לה עם שיער פזור: יותר רזה. שלושה וחצי שילינג שילמתי בשביל המסגרת. היא אמרה שזה ייראה נחמד מעל המיטה. נימפות ערומות: יוון, הנה דוגמה, כל האנשים שחיו אז. הוא הפך בחזרה את הדפים. – מטמפסיכוזיס, אמר, זה השם שהיוונים הקדמונים נתנו לזה. הם האמינו שאתה יכול להפוך לחיה או לעץ, למשל, מה שנקרא אצלם נימפות לדוגמה. הכפית שבידה חדלה לבחוש את הסוכר. היא נעצה מבט ישר לפניה, שואפת אוויר בנחיריה המקושתים. – ריח של משהו שרוף, אמרה. השארת משהו על האש?

– הכליה ! הזדעק.

הוא דחק את הספר בקושי לתוך כיס פנימי, רגלו ניגפת בשידה השבורה,

 במדרגות

הוא מיהר החוצה לעבר הריח וירד במדרגות במרוצה של רגלי חסידה מתחבטות. עשן צורב זינק בסילון זועף מקצה המחבת. בנעיצת שן מזלג מתחתיה גירד את הכליה והפך אותה על גבה. רק קצת נשרף. הוא הטיל אותה מן המחבת לתוך צלחת והטיף מעליה את קורטוב הרוטב החום. עכשיו ספל תה. הוא התיישב, בצע ומרח בחמאה פרוסת לחם. את הבשר החרוך חתך והשליך אל החתולה. אז העלה מזלג עמוס אל פיו, והחל ללעוס בשימת לב את הבשר הגמיש הערב לחך. התבשל כמו שצריך. לגימת תה. הוא חתך קוביות לחם, טבל אחת מהן ברוטב והכניסה לפיו. מה זה היה שם על איזה סטודנט צעיר ועל פיקניק? הוא יישר את המכתב ופרש אותו לידו, קורא בו לאטו תוך כדי לעיסה, טובל עוד קוביית לחם ברוטב ומוביל אותה אל פיו.

{ בלום קורא במכתבה של מילי ביתו }

אבא’לה הכי יקר.

אלפי תודות על היופי של מתנת יום הולדת. זה מתאים לי נורא. כולם אומרים שאני ממש יפהפייה עם הכובע ברט החדש שלי. קיבלתי מאמא יופי של קופסת סוכריות אני כותבת לה. הם יופי. אני נכנסת עכשיו לעניינים בעסק של הצילום וזה הולך לי בלי בעיות. אדון קוקלאן עשה תמונה שלי ואשתו תשלח אחרי הפיתוח. אתמול עשינו עסקים לא נורמליים. היום יום שוק וכל הפרצופות עם רגלי הפרה באו להצטלם. אנחנו נוסעים ללוך אואל ביום שני עם כמה חברים לעשות פיקניק קטן. תמסור ממני אהבה לאמא ובשבילך נשיקה גדולה והמון תודה. אני שומעת אותם מנגנים בפסנתר למטה. הולך להיות קונצרט ב”גרויל ארמס” ביום שבת. יש סטודנט אחד צעיר הוא בא הנה לפעמים בערב קוראים לו באנון הבני דודים שלו או משהו הם תותחים רציניים הוא שר את השיר של בוילאן (כמעט יצא לי לכתוב עזאזל בוילאן) על נערות שפת הים האלה. תגיד לו שמילי-כסילי שולחת ד”ש חם. מוכרחה לגמור עכשיו בהרבה אהבה.

בתך האוהבת,

מילי.

נ.ב. סליחה על הכתיבה האיומה, ממהרת. להת’.

בת חמש-עשרה אתמול. מוזר. גם חמישה עשר לחודש. יום ההולדת הראשון שלה מחוץ לבית. פרידה. זוכר את בוקר הקיץ שהיא נולדה איך רצתי להעיר את גב’ תורנטון ברחוב דנזיל. אישה לעניין. היא בטח מיילדת של המון תינוקות. היא ידעה מהתחלה שרודי המסכן לא יישאר בחיים. נו, אלוהים יעזור, אדוני, היא ידעה תיכף ומיד. היה צריך להיות עכשיו בן אחת-עשרה אם היה בחיים.

פניו המרוקנים בהו במבט רחום לנוכח הערת-השוליים. סליחה על הכתיבה האיומה. ממהרת. פסנתר למטה. יוצאת מתוך הקליפה שלה. הריב שהיה איתה בקפה “אקסלנט” בגלל הצמיד. לא אכלה את העוגות שלה. לא דיברה, לא הסתכלה. חצופונת. הוא טבל קוביות נוספות של לחם ברוטב ואכל חתיכה אחרי חתיכה של הכליה. שנים עשר וחצי שילינג לשבוע. לא הרבה. מילא, היתה יכולה למצוא לה משהו יותר גרוע. להופיע במיוזיק-הול. סטודנט צעיר. הוא שותה לגימת-תה פושר כדי לשטוף את גרונו. אז קרא שוב את המכתב: פעמיים.

נו, טוב: היא { החתולה } יודעת איך זה לדאוג לעצמה. אבל אם לא? לא, שום דבר לא קרה. זה ייתכן, כמובן. נחכה על כל מקרה עד שיהיה משהו. איזה פרא-אדם היא. הרגליים הדקות שלה. רצות במדרגות. הגורל. מבשילה עכשיו. גנדרנית: מאוד.

הוא חייך בחיבה דאוגה כלפי חלון המטבח. אז כשתפסתי אותה ברחוב צובטת לעצמה את הלחיים בשביל לעשות אותן אדומות. אנמית קצת. קיבלה חלב יותר מידי זמן. על ה”ארינ’ס קינג” ביום ששטנו מסביב ל”קיש”. הגיגית הארורה ההיא לא הפסיקה  להתנדנד. טיפת פחד לא היתה לה. צעיף התכלת שלה מתנופף ברוח עם השיער.

כולה גומות חן ושער מתולתל.

ראשך מסתחרר ממש כגלגל.

מילי גם היא. נשיקות צעירות: הראשונה. רחוק עכשיו, מזמן. גב’ מאריון. קוראת בשכיבה עכשיו, פורטת את קצוות שערה, מחייכת, קולעת. נקיפת חרטה רפה זרמה לאורך שדרתו, מתעצמת.

זה יקרה, כן, למנוע. אין טעם: לא יכול לעשות כלום.

שפתי-נערה קלילות מתוקות. יקרה גם לה. הוא חש את זרימתה של נקיפת-הלב המתפשטת בו. אין טעם לעשות עכשיו משהו. שפתיים מנושקות, נושקות, נשוקות. שפתי אישה שופעות, מתוקות, דביקות. יותר טוב שהיא {מילי}  נמצאת שם: רחוק. מעסיק אותה. רצתה כלב בשביל להעביר את הזמן. אולי אני אעשה טיול לשם. באוגוסט חופשת-הבנקים, רק שניים וחצי שילינג הלוך-וחזור. אבל עד אז יש עוד שישה שבועות. אולי אני אשיג כרטיס-חפשי לעיתונאים. או דרך מ’קוי.

החתולה, לאחר שסיימה לנקות את פרוותה, שבה אל הנייר המוכתם מבשר, רחרחה בו וצעדה אל הדלת. היא הביטה אליו לאחור, מייללת. רוצה לצאת החוצה. תעמוד ותחכה על יד דלת, בסוף היא תיפתח. שהיא תחכה. חוטפת עצבים. מחושמלת. רעם באוויר. התנקתה מאחורי האוזן עם הגב אל האש.

הוא הרגיש כבד, מלא: ואז שחרר בעדינות את מעיו. הוא קם, מתיר את חגורת-מכנסיו. החתולה ייללה לעברו.

– מיאו! החזיר לה תשובה. חכי עד שאהיה מוכן. כבדות: יום חם יהיה היום. למי יש כוח להיסחב במדרגות עד הפרוזדור.

עיתון. הוא אהב לקרוא בזמן שישב על האסלה. מקווה שלא יבוא איזה קוף וידפוק בדלת בדיוק כשאני. במגרת השולחן מצא גיליון ישן של “לקט נבחר”. הוא קיפל אותו אל מתחת לבית-שחיו, ניגש אל הדלת ופתח אותה. החתולה טיפסה במדרגות בניתורים רכים. אה, למעלה היא רצתה לעלות, להצטנף כמו כדור על המיטה. עומד ומקשיב שמע את קולה: { של מולי } – בואי, בואי, חתלתולי, בואי.

 בגינה     

הוא יצא מן הכניסה-האחורית אל הגינה: נעצר להטות-אוזן אל הגינה הסמוכה. אין קול. אולי היא תולה בגדים לייבוש. המשרתת היתה בגינה, לה לה לה.

[[16]. מתוך שיר ילדים, שבסופו מנקרת ציפור את אפה של המשרתת המסכנה.]]

בוקר יפה.

הוא התכופף כדי לבחון שורה צנומה של צמחי מנתה, שגדלו ליד הקיר. אפשר לעשות כאן סוכת-קיץ. פול-ארגמן מטפס. גפן וירג’יניה. צריך לזבל את כל השטח, אדמה מצולקת. שכבת גפרית בצבע של כבד. כל האדמה תיראה ככה בלי זבל. מים מלוכלכים מהבית. טיט, מה זה בדיוק? התרנגולות בגינה על ידינו: הלשלשת שלהן מצוינת בשביל זיבול עליון. אבל הכי טוב זה של פרות, בייחוד כשהן אוכלות את הכוספה הזאת. תערובת של קש וזבל. הדבר הכי טוב לניקוי של כפפות נשים מעור-גדי. המלוכלך מנקה. אפר גם כן. לנקז את כל השטח. בפינה ההיא לגדל אפונה. חסה. תמיד יהיו אז ירקות טריים. בכל זאת גם לגינה יש חסרונות משלה. הדבורה או זבוב-התכלת שהיה כאן, ביום שני שלאחר שבועות.

הוא המשיך ללכת. ואיפה הכובע שלי? בטח שמתי אותו בחזרה על הקולב. או שהוא מונח על הרצפה. מצחיק שאני לא יכול לזכור. הקולב במסדרון יותר מדי עמוס. ארבע מטריות, מעיל הגשם שלה. כשהרמתי את המכתבים. הפעמון במספרה של דראגו מצלצל. מוזר, בדיוק ברגע שחשבתי. שיער חום מבריק מברילנטין מעל הצווארון שלו. הלך לעשות חפיפה וסידור. נראה אם יהיה לי הבוקר זמן ללכת לבית-המרחץ. ברחוב טארה. הבחור שעובד שם בקופה עזר לג’יימס סטיפנס לברוח, כך אומרים. או’בריאן. קול עמוק יש לדלוגאץ’ הזה. אגנדה איך זה שם? בבקשה, עלמתי. קנאים.

 בבית השימוש

הוא פתחת בבעיטה את דלתו הרעועה של בית-השימוש. צריך להיזהר עם המכנסיים, לא ללכלך אותם לפני ההלוויה. הוא נכנס, מרכין את ראשו תחת המשקוף הנמוך. הוא השאיר את הדלת פתוחה למחצה, ובתוך צחנה של סיד מעלה עובש וקורי עכביש עמוסי אבק התיר את כתפות מכנסיו. בטרם יתיישב הציץ מבעד לסדק אל חלון השכנים. המלך היה בבית-הגנזים, לה לה לה

[[16]. מתוך שיר ילדים, שבסופו מנקרת ציפור את אפה של המשרתת המסכנה.]]

אין אף אחד.

רובץ על סד-המושב פתח את העיתון המקופל, והפך את דפיו על ברכיו העירומות. משהו חדש וקל. אין מה למהר. נתאפק קצת. הזוכה בפרס הסיפור הנבחר: “מבצעו המזהיר של מטצ’אם” מאת מר פיליפ בופוי, מועדון חובבי-התיאטרון, לונדון, תשלום בסך גיני לטור נשלח אל המחבר. שלושה וחצי. שלוש לירות ושלושה שילינג. שלוש לירות ושלושה-עשר וחצי שילינג.

הוא התחיל לקרוא בנחת, עוצר בעצמו, את הטור הראשון ואז, מוותר אך מתוך התנגדות, עבר אל הטור השני. באמצע הטור, מוותר על שארית התנגדותו, שחרר בנחת את מעיו בעוד הוא קורא, ממשיך לקרוא מבלי להיחפז, העצירות הקלה של אתמול נעלמה לגמרי.

לא יותר מדי גדול אני מקווה, שלא יחזרו לי  מזה הטחורים. לא, בדיוק כמו שאני צריך. זהו. אה! סובל מעצירות, טבלית אחת של “קאסקארה סאגראדה” החיים יכולים להיות כל כך. זה לא ריגש אותו או נגע ללבו, אבל זה היה שוטף ובנוי כמו שצריך. מדפיסים כל דבר היום. עונת המלפפונים. הוא המשיך לקרוא, ישוב בשלווה מעל ריחו שלו המתנשא באוויר. בנוי טוב, אין מה להגיד. “מטצ’אם מהרהר תכופות במבצע המזהיר, שבעזרתו זה בקוסמת הצוחקת אשר עתה”. מתחיל ונגמר באופן מוסרי. “יד ביד”. פיקחי. הוא עבר במבט חטוף על מה שכבר קרא, ובשעה שהרגיש את מימיו זורמים בנחת קינא במר בופוי הטוב, שכתב זאת וקיבל תשלום בסך שלוש לירות ושלושה-עשר וחצי שילינג.

הייתי יכול לנסות מערכון. מאת האדון והגברת ל.מ. בלום. להמציא סיפור לפי איזה שהוא פתגם, איזה? הפעם ההיא שניסיתי לרשום על החפתים כל מה שהיתה אומרת בזמן שהתלבשה. לא אוהב להתלבש ביחד.

נחתכתי בזמן הגילוח. נושכת את שפתה התחתונה, רוכסת את פתח-החצאית. הייתי מודד גם את הזמן. 9.15 רוברטס עוד לא שילם לך? 9.20 מה לבשה גרטה קונרוי? 9.23 איזה שד דחף אותי לקנות את המסרק הזה? 9.24 הכרוב הזה ניפח אותי לגמרי.

גרגיר-אבק על העור המבריק של הנעל שלה. משפשפת במרץ את אמרות-הנעליים בזו אחר זו כנגד סובך הגרב. הבוקר ההוא אחרי נשף-הצדקה, זה שהתזמורת של מיי ניגנה בו את מחול-השעות של פונקילי.

 

מחול השעות של אמלריקו פונקיאלי מתוך האופרה לה ג’וקונדה

קישור ישיר לוידאו

מסביר את שעות הבוקר, הצהרים, אחרי זה מגיע הערב, ואחרי זה שעות הלילה. רוחצת את השיניים. זה היה הלילה הראשון. ראשה רוקד. מקלות-המניפה שלה מנקשים. בוילאן זה הוא בעל-אמצעים? יש לו כסף. למה את שואלת? שמתי-לב שהיה לו ריח טוב מהפה בזמן שרקדנו, לא היה טעם להמהם. לרמוז על זה. איזה מוזיקה משונה היתה אתמול בערב. היה צל על-יד הראי. היא שפשפה חזקה את ראי- היד שלה בחולצת-הצמר, על הדד העגול והמתנדנד שלה. מציצה לתוכו. קווים בעיניים שלה. אין ביטחון שזה יצליח. שעות הערב, נערות במלמלה אפורה. שעות הלילה אחריהן, בשחור עם פגיונות ומסכות על העיניים. רעיון פיוטי, ורוד, אחרי זה יום זהוב, אחרי זה אפור, אחרי זה שחור. ויחד עם זה גם נאמן למציאות. יום, ואחרי זה לילה.

הוא קרע בתנועה חדה את מחציתו של הסיפור הנבחר והתנגב בו. לאחר מכן חגר את מכנסיו, הידק את כתפותיו והתכפתר.

הוא משך אחריו את הדלת המיטלטלת-מידלדלת של בית-השימוש ויצא מאפלולית אל האוויר.

באור הבהיר, קל איברים ומרוענן, סקר בקפידה את מכנסיו השחורים, שוליים, ברכיים, כרעיים.

באיזה שעה ההלוויה? צריך לבדוק בעיתון.

חריקה וניקוש אפל אי-שם באוויר פעמוני כנסיית סנט-ג’ורג’. צלצולם קצב את השעה: ברזל אפל רועם.

הייהו! הייהו!

הייהו! הייהו!

הייהו! הייהו!

רבע ל. ושוב: נלווה באוויר צליל עוקב. טרצה.

דיגנאם המסכן!

עמ’  90

____________  

הועלה לראשונה לאתר מלים הקודם 10.7.2004

.

_____________________________________

רשימת הפסטים בנושא “קליפסו” – הפרק הרביעי ב”יוליסס” של ג’ימס ג’ויס

_____________________________________

 יוליסס§קליפסו04-2 – תמצית הפרק הרביעי

יוליסס§קליפסו04-3 – קליפסו באודיסיאה ובמכחול הצירים

יוליסס§קליפסו04-4 – מבוא לטקסט הצבוע, המואר והמוער

יוליסס§קליפסו04-5 – הטקסט הצבוע, המואר והמוער

דברי פרשנות – קריאות פרשניות 

 

 יוליסס§קליפסו –04-6 – אוברטורה דרמטית ומתרוננת

  יוליסס§קליפסו –04-7 – אג’נדת נטעים הציונית וליאופולד בלום

.

 

Google Translator
[render-milim-gtranslate]
Font Controller

+(reset)-

…….[ צ ו ה ר ]…….
מבט אחר; אפשרויות שונות ; תובנות נוגדות ; הערות מועילות; הארות בונות; מחשבות בלתי-מסורקות; אסוציאציות חתרניות; ועוד...ועוד....