מדלינות קטנות במוסד הקרוי : אליישבסקי

בבנין מיוחד במינו, המתקשט בתפאורה בסגנון האר-נובו, שנשתמרה בבנין זה השוכן בנייבסקי-פרוספקט – מאז היה סגנון זה ה’בון-טון’ של התקופה היפה;

הבנין בסגנון אר-נובו בנייבסקי פרוספקט 

 שוכן מוסד קולינרי רב מוניטין, המתהדר בהסטוריה המתחילה עוד בתחילת המאה העשרים והיא ממשיכה עד עצם היום הזה.

הבית בסגנון האר-נובו – בנייבסקי פרוספקט היום

חנות הנראית יותר כאי היסטורי, כמוזיאון המשמר את מראות וניחוחות התקופה המכונה “הבל-אפוק” [ התקופה היפה ] או ה”פין-דה-סייקל”  [ סוף – המאה] ושאר ביטויים שדבקו בתקופה זו שקידשה את הפינוק והיופי המתקתק-משהו, שקוויו מתעקלים במעין מחול-חיזור ענוג, וכבשו את בירותיה של אירופה:  החל מפאריז, המשך בוינה [ של גוסטאב קלימט ], פראג [של אלפונס מוחה ] ברצלונה [ של אנטוניו גאודי ] והגיעו גם עד לסנקט-פטרסבורג הרחוקה.

שני בנינים מובהקים שנבנו באותו סגנון, ממשיכים לפאר את שדירתה הראשית של סנקט-פטרסבורג:

האחד בנין שנבנה בשעתו ככתובתה הראשית של חברת מכונות התפירה “זינגר” – המשמשת כיום כחנות הספרים הגדולה והעשירה שבנייבסקי-פרוספקט, ונקראת Dom Knigi כלומר “בית-הספרים”, שהקפה בקומתה השניה, גם הוא בדקור מתאים לתקופה, משקיף על כנסיית קאזאן, המנסה לחקות את כיכר פטרוס שבואתיקן ברומא ;

והשני השוכן בבנין, שתצלומו מימי-עברו, מוצג לעיל והוא החנות לממכר מוצרי מזון המוצגים כאילו היו יצירות אומנות או לפחות תופיני-חמדה שבאו לענג את העין והחיך, ונקראת Elieseevskiy  

לאחר תקופה מסויימת שהחנות נסגרה היא שופצה לאחרונה וחזרה ופתחה את דלתות האר-נובו שלה לטובת אניני הטעם ושוחרי היופי.

ואכן, אודה על האמת, היה זה המקום הראוי למפגש מקרי, מפתיע בלתי צפוי עם העוגיות שמרסל פרוסט העלה למעלת מיתוס:

הן שכבו שם, מדושנות עונג, מתפנקות, נינוחות ונימוחות, כממתרפקות-במחול אהבה רגוע, לצלילי האלגיה של פורה, בולטות בצניעותן, ושונות בייחודן הספרותי, משאר תופיני-העונג, במיטב צבעי הקשת ומירב צורות ההגשה, קבוצות קבוצות, מפעילות את בלוטות הטעם, כאילו ריח כתורת משכר עולה באפו של המאמין באולמה האפלולי של כנסייה ש’למפיונים’ מהבהבים תחת איקונות בוהקים מהבהבים בזהב עצוב:

באולם המפואר של חנות המעדנים רבת היוקרה שחידשה פעולתה לפני כשנה ומדפיה מזמרים מיני טעמים המזמינים גרגרנים בני גרגרנים להביט ולבלוע, פגשתי בהן:

עמדתי שם, והשורות האלמותיות של מרסל פרוסט עלו בזכרוני כריח המאפה הפורץ מן התנור הנפתח לאחר שהמועד המדוייק לאפייתן הסתיים :

“היא שלחה להביא מאותן עוגיות סמיכות וגוצות המכונות מדלנות קטנות, שנוצקו, כמדומה, בקשוה גלית כקונכיית סן-ז’אק.

לא עבר זמן, ובמכאניות, מדוכדך מן היום המשמים ומהסתמנותו של מחר עגום, הגשתי אל שפתי כפית של תה, שבה טבלתי חתיכה מהמדלן.

אבל בשבריר הרגע שבו נגעה בחכי הלגימה הבלולה בפתיתי העוגייה, עבר בי רעד, נדרכתי למופלא שהתחולל בקרבי.

עונג פשט בי, מבודד, בלי שורש סיבתו.

בן רגע הכה את תהפוכות החיים, עשה את אסונותיהם לסתמיים, את קוצר ימיהם לתעתוע, כדרך שפועלת האהבה, מציף אותי הוויה יקרה: ואולי, הוויה זו לא הייתה בי, היא הייתה אני.

חדלתי להרגיש בינוני, מקרי, בן חלוף. מנין יכול היה לבוא בי ששון כזה?

חשתי כי הוא קשור בטעם התה והעוגיות, אלא שחרג ממנו לאין שיעור, לא מאותו מין היה. מנין בא? מה משמעו? איך אשיג אותו?”

[ מרסל פרוסט : בחיפוש אחר הזמן האבוד – במחוזו של סוואן, תרגום הלית ישורון ]

♥