[02.4] מרסל פרוסט – הפארק של סוואן
27 ביולי, 2010.
בחיפוש אחר הנימפיאות שבין מים לשמים
ב”בעקבות הזמן האבוד” מאת מרסל פרוסט.
נימפאה – תצלום
הפרק הרביעי של הסונטה לכינור ולפסנתר של סזאר פראנק מושמע, בסרטון שלעיל, על רקע תצלומים מה”פארק של סוואן”.
הפארק הקטן האינטימי והמטופח, השוכן ליד יובלו של ה”ויוון”, הוא נחל קטן, הזורם לאיטו בפאתי העיירה אלייה-קומברה.
גן זה נשתל וטופח על ידי מסייה ג’יל אמיוט, בעלה של אליזבט אמיוט לבית פרוסט, שהיתה אחותו של הדוקטור אדריאן פרוסט – הוא אביו של מרסל פרוסט.
בספרו של פרוסט אליזבט אמיוט, הונצחה כ”טאנט [ דודה ] ליאוני”. בביתם מתארח מרסל הקטן המגיע יחד עם משפחתו לביקור בקומברה. כאשר הרכבת בה נסעו היתה מתקרבת לקומברה היה מתגלה ומזדקר, מעל פני המישור, צריח מגדל הפעמונים של הכנסיה בקומברה, כפי שניתן לצפות בסרטון הראשון.
בביתה של הדודה ליאוני, תתרחשנה דרמות הליכתו של מרסל הקטן לישון וצפייתו לקבלת נשיקת הלילה טוב מאימו.
האם האהובה עסוקה באירוח סוואן, ידיד המשפחה, בקומת הקרקע של הבית, ומי ש”משלם” על כך הוא מרסל הקטן, הממתין במיטתו שבקומה שמעל, ומשתוקק לנשיקת הלילה-טוב שתעניק לו אימו, נשיקה שתמתיק את לילותיו וחלומותיו.
פרוסט, שהרבה לשלב פרטים ביוגרפים בין דפי “בעקבות הזמן האבוד” מתאר יחסי אהבה מיוחדים בין מרסל הקטן לאימו. פרוסט עצמו היה קשור לאימו קשר חזק ביותר. ג’ני פרוסט, היתה אשה משכילה ודאגנית, ואם חמה המטפחת את בנה החולה באסטמה ומרבה להקריא לו ספרים לפני השינה. היא היתה בת למשפחה יהודית מבוססת [ משפחת וייל ] שמוצאה באלזס.
תמונת האם המשכיבה את בנה מרסל לישון, מזכירה את האם הטובה [ “יידישע מאמא” ] המשכיבה את בנה לישון, תוך שהיא מקריאה לו סיפורים ארוכים ומפרה את דמיונותיו, ושרה לו שיר ערש ענוג, ולפני שתיפרד ממנו תעניק לו אותה נשיקת קסם של אם אוהבת לבנה.
מביתה של הדודה ליאוני, יצא פרוסט לכיכר הסמוכה השוכנת בין “בית המרקחת של מר ראפן וביתה של מרת לואזו” ואליה משיקה הכנסיה הקטנה. כנסיית סנט-הילר כפי שהיא נקראת ברומאן והיא בפועל כנסיית סאן-ז’אק.
זא’ק הקדוש, מחזיר אותנו לטבריה, שיעקב [ “ז’אק” בצרפתית ו”יאגו” בספרדית] הדייג בא ממנה, והיה לאחד משליחיו של ישו וליווה אותו במסעותיו בגליל. לאחר צליבתו יצא יעקב לספרד להפיץ בה את הנצרות אך לא הצליח וחזר לטבריה. כאן נתפס על ידי שליחיו של הורדוס אגריפאס וראשו ניכרת בשל חטא הפצת הנצרות.
במאה השמינית נתגלה לנזיר אחד בצפון ספרד חיזיון ובו ראה כי עצמותיו של קדוש זה, סאן-ז’אק שבספרדית הוא “סאנט-יאגו” ומצאו “בשדה זרוע כוכבים” [ קאמפו=שדה סטלה=כוכבים] ומכאן שם העיר והקתדרלה הגדולה שבה “סנטיאגו דה קמפו-סטלה”.
מסורת נוצרית של עליה לרגל לעיר זו החלה להתפתח כאשר מאות מאמינים היו יוצאים מכנסיה שרק הצריח שלה נותר עומד על כנו והוא “מגדל סאן ז’אק” השוכן כיום ברחוב ריבולי בפאריז, בואכה ה”הוטל-דה ויל”, [ בית העיריה ] ומתחילים במסעם הארוך עד קצה ספרד.
העירה אילייה היתה על דרכם והם היו עוצרים בה למנוחה. כיוון שסמלו של ז’אק זה היא הצדפה הידועה כ”קוקי סאן ז’אק”, רכיכת ים שאניני הטעם מגרגרים על לשונם, בעירוב של יין לבן, גם העוגית שמטביל מרסל בכוס התה ובמטה קסם הופכת להיות ה”מדלין הקטנה” ששינתה את פני הספרות במאה העשרים גם היא, נאפית בקשווה בדמות אותה צדפה [ שסמלה של חברת הדלק העולמיתSHELL היא בת דמותה ]
הצדפה [ בצבע צהוב ] על בגדו של סנט-ז’אק בכנסיה באלייה-קומברה
וכך, המביט היטב בויטראז’ שבכנסיית סאן זאק’ זה באיליה-קומברה יוכל לזהות – מה שנראה בצורה ברורה בסרטון השני בסדרת הסרטונים בהשראת “בעקבות הזמן האבוד” לפי פרקיה של הסונטה לכינור ופסנתר של סזאר פראנק- צורתה של צדפה זו על בגדו של הקדוש ז’אק
ובפאתי אותה עיירה, מרחק מה מהכנסיה זורם לו בפסטוראליות ובהשקט אותו יובל שפרוסט כינה אותו “הויוון” המוליך לפארק של סוואן.
הפרק הרביעי והאחרון בסונטה מצולם אל מול “הפארק של סוואן” – גם הוא פריט ריאלי במכלול הפריטים, חלקם ריאליים וחלקם מדומיינים, המשמשים את פרוסט בבנין קתדרלת המילים שלו.
הדוד אמיוט קרא לפארק הקטן שלו “פרה-קטלאן”, על שמה של מסעדה מפוארת ומפורסמת מתחילת המאה העשרים בתוך יער בולון שבפאריז. שמנה וסלטה של החברה הגבוהה הצרפתית היתה מסתופפת במסעדה זו, והדוד חמד לו לצון, וקרא לפרק הקטן ששתל וטיפח בפאתי עיירתו – על שמה.
כיום הגן מטופח ומוחזק כאתר לביקורים והתצלומים שנעשו בו נראים בסרטון.
גם בתארו פארק זה, עשה פרוסט לציורים מה שעשה בפרק השלישי לצלילים.
הוא ניסה ל”תאר” אותם במילים. אולי נאמר: “לצייר במילים את הרשמים וההתרשמויות שלו ממראה הגן”
ואם נחזור ב”התרשמויות” אלה אל השפה הצרפתית ונאמר שהוא “שירטט וצבע בצבעים את ה impression שלו ” – יובהר לנו עד מהרה כי בעצם, כפי שהעירה בצדק המתרגמת הלית ישורון :
“הקטע הוא העברה ספרותית של ציורי הנימפיאות של קלוד מונה”
[עמ’ 171 ]
הנה הטקסט כפי שכותב אותו פרוסט:
“אבל במרחק-מה מאט הזרם את מהלכו, חוצה נחלה פרטית פתוחה לציבור הרחב בידי בעליה, שהתמסר בחדווה לגינון צמחי מים והיה מפריח, באותן בריכות קטנות שנתהוו בויוון, גינות של נימפיאות. מאחר שהגדות היו מיוערות מאוד במקום הזה, צליליהם הנטויים של העצים שיוו למים מצולה ירוקה, לרוב אפלה, אבל לפעמים, בשובנו עם ערב מפוייס, כשוך סופת אחר-הצהריים, ראיתיה תכולה ועזה, ונוטה לסגול, כאמייל מחוייץ ובנוסח יפני. פה ושם האדימה כתות על המים פריחת הנימפאה, ליבתה ארגמן, לבנה בשוליה. במרחק-מה היו הפרחים מרובים יותר וחוורוורים יותר, פחות חלקלקים, יותר מגובששים, יותר מקופלים וערוכים באקראי בליפופים כה חינניים, שנדמה לך כי ראית, כמו לאחר השלה מלנכולית בסיום נשפיית גן,
קלוד מונה – נימפאות
שושני קצף סתורות-מקלעות צפות לנפשן. במקום אחר נראתה פינה שכביכול נתייחדה בזנים הנפוצים בלבן ובוורוד כשל בן חרדל מצוי, רחוצים כחרסינה בבית מבהיק,
קלוד מונה – נימפאות
הפרק הרביעי של הסונטה לכינור ולפסנתר של סזאר פראנק מושמע, בסרטון שלעיל, על רקע תצלומים מה”פארק של סוואן”.
הפארק הקטן האינטימי והמטופח, השוכן ליד יובלו של ה”ויוון”, הוא נחל קטן, הזורם לאיטו בפאתי העיירה אלייה-קומברה.
גן זה נשתל וטופח על ידי מסייה ג’יל אמיוט, בעלה של אליזבט אמיוט לבית פרוסט, שהיתה אחותו של הדוקטור אדריאן פרוסט – הוא אביו של מרסל פרוסט.
בספרו של פרוסט אליזבט אמיוט, הונצחה כ”טאנט [ דודה ] ליאוני”. בביתם מתארח מרסל הקטן המגיע יחד עם משפחתו לביקור בקומברה. כאשר הרכבת בה נסעו היתה מתקרבת לקומברה היה מתגלה ומזדקר, מעל פני המישור, צריח מגדל הפעמונים של הכנסיה בקומברה, כפי שניתן לצפות בסרטון הראשון.
בביתה של הדודה ליאוני, תתרחשנה דרמות הליכתו של מרסל הקטן לישון וצפייתו לקבלת נשיקת הלילה טוב מאימו.
האם האהובה עסוקה באירוח סוואן, ידיד המשפחה, בקומת הקרקע של הבית, ומי ש”משלם” על כך הוא מרסל הקטן, הממתין במיטתו שבקומה שמעל, ומשתוקק לנשיקת הלילה-טוב שתעניק לו אימו, נשיקה שתמתיק את לילותיו וחלומותיו.
פרוסט, שהרבה לשלב פרטים ביוגרפים בין דפי “בעקבות הזמן האבוד” מתאר יחסי אהבה מיוחדים בין מרסל הקטן לאימו. פרוסט עצמו היה קשור לאימו קשר חזק ביותר. ג’ני פרוסט, היתה אשה משכילה ודאגנית, ואם חמה המטפחת את בנה החולה באסטמה ומרבה להקריא לו ספרים לפני השינה. היא היתה בת למשפחה יהודית מבוססת [ משפחת וייל ] שמוצאה באלזס.
תמונת האם המשכיבה את בנה מרסל לישון, מזכירה את האם הטובה [ “יידישע מאמא” ] המשכיבה את בנה לישון, תוך שהיא מקריאה לו סיפורים ארוכים ומפרה את דמיונותיו, ושרה לו שיר ערש ענוג, ולפני שתיפרד ממנו תעניק לו אותה נשיקת קסם של אם אוהבת לבנה.
מביתה של הדודה ליאוני, יצא פרוסט לכיכר הסמוכה השוכנת בין “בית המרקחת של מר ראפן וביתה של מרת לואזו” ואליה משיקה הכנסיה הקטנה. כנסיית סנט-הילר כפי שהיא נקראת ברומאן והיא בפועל כנסיית סאן-ז’אק.
זא’ק הקדוש, מחזיר אותנו לטבריה, שיעקב [ “ז’אק” בצרפתית ו”יאגו” בספרדית] הדייג בא ממנה, והיה לאחד משליחיו של ישו וליווה אותו במסעותיו בגליל. לאחר צליבתו יצא יעקב לספרד להפיץ בה את הנצרות אך לא הצליח וחזר לטבריה. כאן נתפס על ידי שליחיו של הורדוס אגריפאס וראשו ניכרת בשל חטא הפצת הנצרות.
במאה השמינית נתגלה לנזיר אחד בצפון ספרד חיזיון ובו ראה כי עצמותיו של קדוש זה, סאן-ז’אק שבספרדית הוא “סאנט-יאגו” ומצאו “בשדה זרוע כוכבים” [ קאמפו=שדה סטלה=כוכבים] ומכאן שם העיר והקתדרלה הגדולה שבה “סנטיאגו דה קמפו-סטלה”.
מסורת נוצרית של עליה לרגל לעיר זו החלה להתפתח כאשר מאות מאמינים היו יוצאים מכנסיה שרק הצריח שלה נותר עומד על כנו והוא “מגדל סאן ז’אק” השוכן כיום ברחוב ריבולי בפאריז, בואכה ה”הוטל-דה ויל”, [ בית העיריה ] ומתחילים במסעם הארוך עד קצה ספרד.
העירה אילייה היתה על דרכם והם היו עוצרים בה למנוחה. כיוון שסמלו של ז’אק זה היא הצדפה הידועה כ”קוקי סאן ז’אק”, רכיכת ים שאניני הטעם מגרגרים על לשונם, בעירוב של יין לבן, גם העוגית שמטביל מרסל בכוס התה ובמטה קסם הופכת להיות ה”מדלין הקטנה” ששינתה את פני הספרות במאה העשרים גם היא, נאפית בקשווה בדמות אותה צדפה [ שסמלה של חברת הדלק העולמיתSHELL היא בת דמותה ]
הצדפה [ בצבע צהוב ] על בגדו של סנט-ז’אק בכנסיה באלייה-קומברה
וכך, המביט היטב בויטראז’ שבכנסיית סאן זאק’ זה באיליה-קומברה יוכל לזהות – מה שנראה בצורה ברורה בסרטון השני בסדרת הסרטונים בהשראת “בעקבות הזמן האבוד” לפי פרקיה של הסונטה לכינור ופסנתר של סזאר פראנק- צורתה של צדפה זו על בגדו של הקדוש ז’אק
ובפאתי אותה עיירה, מרחק מה מהכנסיה זורם לו בפסטוראליות ובהשקט אותו יובל שפרוסט כינה אותו “הויוון” המוליך לפארק של סוואן.
הפרק הרביעי והאחרון בסונטה מצולם אל מול “הפארק של סוואן” – גם הוא פריט ריאלי במכלול הפריטים, חלקם ריאליים וחלקם מדומיינים, המשמשים את פרוסט בבנין קתדרלת המילים שלו.
הדוד אמיוט קרא לפארק הקטן שלו “פרה-קטלאן”, על שמה של מסעדה מפוארת ומפורסמת מתחילת המאה העשרים בתוך יער בולון שבפאריז. שמנה וסלטה של החברה הגבוהה הצרפתית היתה מסתופפת במסעדה זו, והדוד חמד לו לצון, וקרא לפרק הקטן ששתל וטיפח בפאתי עיירתו – על שמה.
כיום הגן מטופח ומוחזק כאתר לביקורים והתצלומים שנעשו בו נראים בסרטון.
גם בתארו פארק זה, עשה פרוסט לציורים מה שעשה בפרק השלישי לצלילים.
הוא ניסה ל”תאר” אותם במילים. אולי נאמר: “לצייר במילים את הרשמים וההתרשמויות שלו ממראה הגן”
ואם נחזור ב”התרשמויות” אלה אל השפה הצרפתית ונאמר שהוא “שירטט וצבע בצבעים את ה impression שלו ” – יובהר לנו עד מהרה כי בעצם, כפי שהעירה בצדק המתרגמת הלית ישורון :
“הקטע הוא העברה ספרותית של ציורי הנימפיאות של קלוד מונה”
[עמ’ 171 ]
הנה הטקסט כפי שכותב אותו פרוסט:
“אבל במרחק-מה מאט הזרם את מהלכו, חוצה נחלה פרטית פתוחה לציבור הרחב בידי בעליה, שהתמסר בחדווה לגינון צמחי מים והיה מפריח, באותן בריכות קטנות שנתהוו בויוון, גינות של נימפיאות. מאחר שהגדות היו מיוערות מאוד במקום הזה, צליליהם הנטויים של העצים שיוו למים מצולה ירוקה, לרוב אפלה, אבל לפעמים, בשובנו עם ערב מפוייס, כשוך סופת אחר-הצהריים, ראיתיה תכולה ועזה, ונוטה לסגול, כאמייל מחוייץ ובנוסח יפני. פה ושם האדימה כתות על המים פריחת הנימפאה, ליבתה ארגמן, לבנה בשוליה. במרחק-מה היו הפרחים מרובים יותר וחוורוורים יותר, פחות חלקלקים, יותר מגובששים, יותר מקופלים וערוכים באקראי בליפופים כה חינניים, שנדמה לך כי ראית, כמו לאחר השלה מלנכולית בסיום נשפיית גן,
קלוד מונה – נימפאות
שושני קצף סתורות-מקלעות צפות לנפשן. במקום אחר נראתה פינה שכביכול נתייחדה בזנים הנפוצים בלבן ובוורוד כשל בן חרדל מצוי, רחוצים כחרסינה בבית מבהיק,
קלוד מונה – נימפאות
במואילו רחק-מה משם, אחרים, דחוסים זה לזה כבערוגה צפה, דומים לאמנון-ותמר, שנחתו כפרפרים בכנפיהם הכחלחלות והמזוגגות על המשופע השקוף של גינת מים זו; גם גינת שמיים:
קלוד מונה – נימפאות
כי היתה לפרחים רצפה שצבעה נדיר ומפעים יותר מצבע הפרחים עצמם; ובין שאחרי-הצהריים היא הרצידה מתחת לנימפיאות קלידוסקופ של אושר קשוב, חרישי ורוחש, ובין שנמלאה לעת ערב, כאיזה מעגן רחוק, בוורדים ובדמדומים של שקיעה, משתנה ללא הרף כדי להשאר בהרמוניה מתמדת, סביב עלי הכותרת שצבעם קבוע, עם כל העמוק, וכל החומק, כל המסתורי – עם האינסופי – שישנו בשעה החולפת – היה דומה כאילו הפריחה אותם בלב השמים”
מרסל פרוסט בעקבות הזמן האבוד – בצד של סוואן חלק ראשון – קומברה עמ’ 171-2, תרגום הלית ישורון.
_______________________
יש מידה של שרירות בבחירת הפארק של סוואן כרקע לצלילי הפרק הרביעי בסונטה של סזאר פראנק – כמו בכל חיבור בין מילים לצלילים או בין מילים לצבעים – אך זה “חטא” בו חטא גם מרסל פרוסט בספרו רב ההשראה הממלא את דעתו של הקורא ידע רב ומרחיב את אופקיו ומעצים את חוויותיו.
אשמח לקבל את תגובות וחוות דעת הגולשים והמאזינים
לחיבור שבין “טקסטים” “מראות” ו”קולות”
____________________________
פורסם לראשונה ב”קפה דה מרקר” ביום 1.4.2009
__________________________________________________
פוסטים בנושא פרוסט והחיפוש אחר הזמן הנוסטלגי האבוד
__________________________________________________
Marcel Proust :The Nostalgic Lost Time .A
3. פרק שלישי – הפראזה הקטנה – [ מלווה בטקסט]
4. פרק רביעי – הפארק של סוואן – [ מלווה בטקסט ]
