עבר/הווה * Past/Present - ויקטור, מילים : דפים-בין תחומיים

[03.1.2] מוסוליני והפשיזם – “הפאשיו” ודרכו של מוסוליני לשלטון

15 בספטמבר, 2016

כרזה לקראת חגיגות בגבעת-הקפיטול [Campidoglio ] ברומא ביום – 2.6.1918

האִימָז’ ^## המוצג בכרזה שבראש פוסט זה – מציג עיט^## הנושא במקורו ובטְפָרִיו חפץ המורכב ממוטות האגודים וחבוקים בסרטים ומהם בולט וניצב קרדום – המוכר כסמל ה”פאשיו”. העיט, פורם את הכבלים הכובלים את הסמל ומנסה לייצבו על אנדרטה.

בסיס האנדרטה שבאימאז’ מוצב בין שני מבנים מפורסמים ברומא : מימין שער-טיטוס ומשמאל כיכר הקאמפיטולינו – שכנות המעלה בדמיון קשר אסוציאטיבי בין סמל ה”פאשיו” ובין רומא העתיקה רומא שבין שער הנצחון שהציב טיטוס לפיאור נצחונו על המורדים ביהודה והמציג את השבויים הכבולים נושאים בתהלוכה את סמל המנורה מהמקדש בירושלים, לבין גבעת הקפיטול – שנחשבה -הגבעה החשובה מבין שבע הגבעות של רומא העתיקה – שהיתה הלב הפוליטי והדתי של רומא – גבעה זו הפכה סמל לשלטונה של רומי – שהיא עצמה נחשבה Caput Mundi, כלומר בירת העולם.

כפי שהדגשתי בפוסט הקודם: [01] תמוסוליני והפשיזם : הולדת הפשיזם מרוח ה”פאשיו” עד ליסודו של ה”פאשיו די קומבטימנו” – סמל ה”פאשיו” לא שימש אף אחד מהגופים הפוליטיים שקראו לעצמם “פאשיו” [ במובן “אגודה” ],

מוסוליני הוא שהפך את סמל ה”פאשיו”, שמקורותיו עוד מימי רומי העתיקה, לשמש כסמלה של ה”פאשיו-די-קומבטימנטו” [ Fascio-di-Combatimento ] הגוף שהקים ביום 23 במרץ 1919. מששינה ה”פאשיו” את מסגרת אירגונו והפך ל”מפלגה הלאומית הפאשיסטית” [ בנובמבר 1921 ] המשיך סמל זה להיות סמלה של המפלגה. לאחר שמוסוליני תפס את השלטון והפך לשליטה הדיקטטורי הכל יכול באיטליה – וזכה לכינוי “דוצ’ה” [ שמקורו ב DUX = דוכס ] – הפך סמל זה לאיקון של איטליה הפאשיסטית.

כרטיסי החבר הראשון של ה”פאשיו-די-קומבנטימנטו” אותם זכאים היו לשאת מי שנתקבלו כחברים מן השורה ב”פאשיו” ואף שילם מיסיו לארגון, עוצב בהשראת האימאז’ שעיטר את ההזמנה לחגיגות “איטליה-השלישית” משנת 1918 [ כפי שהוא מוצג בראש פוסט זה ] :

כרטיס חבר ב”פאשיו-די-קומבטימנטו” 1921

העיט הנושא את סמל ה”פאשיו” – מוצג בצורה דומה בשני האימאז’ים. ראוי לתשומת לב כי בכרטיס החבר משנת 1921 ה”פאשיו” אינו נוטה יותר על צידו, כאילו יש צורך להקימו, כאן הוא כבר ניצב אנכית, משוחרר מן הכבלים שכבלו אותו באיור משנת 1918.

אלמנטים נוספים שבסמל ה”פאשיו” משנת 1921 מושפעים מהכרזה משנת 1918:

בשני האימאז’ים – מוט הקרדום נתון בתוך גליל המקלות העוטפים אותו ובולט מראש הפאשיו:

1918

1921

אם נגדיל את התמונה שבראש פוסט זה – נבחין כי מאחרי כנפיו הכהות של העיט בוקעות קרני שמש קרני השמש, ונגלית לפנינו הכתובת “REDEMPTIO” שמשמעה “גאולה”

1918 – Redemprio – גאולה

גם בעיטור המופיע על כרטיס החבר משנת 1921 נעשה נסיון לרמז לכך שהעיט החובק את ה”פאשיו” מביא בכנפיו בשורה חדשה בדמותו של הכוכב המחומש – שניתן לראות בו רמז ל”כוכב-השחר” העולה.

[

1921 – הכוכב המחומש – “כוכב השחר העולה”

המבחן הראשון בו התמודדה ה”פאשיו-די-קומבטימנו” היה הבחירות בחודש נובמבר 1919. במילנו, העיר בה נוסדה התנועה, זכתה רשימתו של מוסוליני ב כ 4,600 קולות בלבד מתוך 268 אלף המצביעים. פחות מ 2 אחוז ! – תוצאה שהכל מבינים כי היתה כשלון חרוץ.

אך מוסוליני לא נואש, והוא הבין כי עליו להמציא “אוייב מסוכן” כנגדו יש לגייס את דעת הקהל, ועל גבי הפחדים מאותו “אוייב” לגייס, באמצעים דמגוגיים, את ההמונים לצידו.

האוייב שבחר מוסוליני היו ה“בולשביקים”. הרקע לבחירה זו היה, בין השאר, החשש שאחז בבורגנות האיטלקית מהתפשטותה של המהפכה “הבולשביקית” שביצע לנין ברוסיה באוקטובר 1917. הנסיונות המהפכניים של הקמת הממשלה של בלה קון בהוגריה ב 21.3.1919 ומרד ה”ספראקיסטים” בהנהגת רוזה לוקסמבורג בתחילת שנת 1919 – בברלין [ שני נסיונות שנכשלו ] “גייסו” את הבורגנות לתמוך במוסוליני שהכריז מלחמה על ה”בולשוויקים”.

[ תוספת מחודש אוקטובר 2020 :

– במדינה אחת, לחופי הים התיכון, שהוקמה בהמשך להצהרה של אחד הלורד בלפור מבריטניה, שמטירה ברחוב הנושא את שמו, בקעה בשורת ה”אוייב” בדמותם של “השמלאנים” ואף ה”שמאלנים-בוגדים”, שבכניסה למעונו הרשמי של ראש הממשלה של … “כל-עם-ישראל”… מתנוססת בגאון הכרזה שבקישור זה ]

נזכיר כי גם היטלר בגרמניה חיפש ומצא “אוייב מסוכן לאומה ולגזע הגרמניים” בדמותם של “היהודים” ו”יהדות הכסף” – ורכב על גלי שנאה זו עד לתפיסת השלטון ב 1933 – והשאר בוצע באושוויץ ובשאר מחנות ההשמדה…

כדי להגביר את כוחו של ה”פאשיו-די-קומבטימנטו” ואת השפעת התנועה שהקים נקט מוסוליני בטקטיקה של מלחמה ביריב. לצורך מלמה זו נזקק מוסוליני לשני גורמים שהוליכו את ה”אלימות הפאשיסטית”

ink-black-50

ה”ארדיטי” – Arditi – ה”נועזים”

הארדיטי – הנועזים – מלמחת העולם הראשונה

“ארדיטי” [ ardito=נועז ] היה כינויה של יחידת עילית בצבא האיטלקי שנלחמה במלחמת העולם הראשונה. הם היו מצוידים ברימוני יד איתם הסתערו על שוחות חיילי האוייב כשפגיונות בפיהם, כדי לחסלם בקרבות פנים אל פנים:

חייל ב”ארדיטי” בפוזה קרבית

משנסתיימה המלחמה, באכזבה רבתי לאיטליה, וחיילים קשוחים אלה שוחררו מהצבא – רבים מהם, חיפשו נתיב לפרוק את יצרי התוקפנות שהוטמעו בהם באימוניהם הצבאיים. רבים מהם הצטרפו לגבריאל ד’אנונציו, במסעו להחזרת עיר הנמל פיומה [ Fiume ] לשלטונה של איטליה. בחודש ספטמבר 1919 עלה ד’אנונציו, בראש גדודים של חילים שנתקבצו סביבו, שרבים מהם היו יוצאי ה”ארדיטי” וכבש את העיר פיומה. הוא הקים בה סוג של “מדינה” והנהיג בה סממנים של טוטאליטריות והערצת-המנהיג.

ה”דוצ’ה הראשון” הסופר גבריאל ד’אנונציו בקרב חייליו – חלקם בפוזה עם הפגיונות בין שיניהם !

גבריאל ד’אנוציו, שימש מקור השראה למוסוליני – ומשנסתיים המסע לפיומה וחילי הארדיטי שוב היו “מובטלים” הצליח מוסוליני לגייס רבים מהם לשורותיו

סמלם היה דגל שחור ועליו גולגולת האוחזת בין שיניה פגיון. הם נהגו ללבוש מדים שחורים [ מדים שאפיינו אותם במלחמת העולם הראשונה ] ומהם צמחו החולצות השחורות של מוסוליני.

הדגל של ה”ארדיטי” – “הנועזים” גולגולת ופגיון בין שיניה

חבורות של יוצאי ה”ארדיטי” ששוחררו לאחר מלחמת העולם הראשונה מהצבא, מצאו עד מהרה את דרכן לשורות ה”פאשיו” שהקים מוסוליני. הם היו מבצעים מפגני ראווה לצורך הפחדה והטלת אימה על מי שהגדירו כאויביה של איטליה, כשהם לבושים במדיהם השחורים, עטויים בסמלי הגולגולת ונושאים את דגלם:

מפגן כוח של אנשי ה”ארדיטי”

מלבד מפגני הרואה ומצעדי הפגנת הכח הם “טיפלו” גם באויבים פוליטיים בשיטות של אלימות, ועסקו אף בחיסולם של ה”יריבים” [ קרי ה”בולשוויקים” שבפועל היו הסוציאליסטים ]

בניטו מוסוליני עיטר את הקיר בחדרו כעורך ראשי של העתון “איל פופולו ד’איטליה” שהוא היה מייסדו ובעליו – בדגל בולט של “הארדיטי” :

דגל הארדיטי בחדרו של בניטו מוסוליני

[ מה עושים רימוני היד על שולחנו של עורך העיתון …? ]

מוסוליני היה מפעיל קבוצות ארדיטי אלה לשם הפעלת אלימות והרס כנגד האוייב “הבולשוויקים” – והם אכן ניצלו את אימוניהם, את יצר ההרפתקנות והתוקפנות שהוטמע בנפשם במהלך השירות הצבאי – והמשיכו להזקק לשיטות הלוחמה האכזריות שהכירו משרותם הצבאי.

ink-black-50

ה”סקוואדריסטי” – “Squadrisimo” החוליות

חוליות של בעלי אגרוף שהיו מצוידים במקלות ובאלות, ונתונים למשמעתם של “ראסים” [ בדומה ל”ראיסים” ראשי שבטים או חמולות – שם שיובא לאיטליה, כתוצאה ממעורבות איטליה במלחמת אטיופיה 1911 ] הם פעלו בעיקר במרחב הכפרי של עמק הפו וצפון איטליה, עד כי השיגו באיזור השפעה ושליטה בלא מיצרים.

אחד ממנהגיהם, איטלו באלבו [ Italo Balbo ] הפך לאחד מחברי ה”רביעיה הפאשיסטית” QUADRUMVIRATE FASCISTA שהיתה הגוף העליון בשלטון הפשיסטי – למרות שהסמכויות עצמן היו בידי ה”דוצ’ה” עצמו.

הרבעיה הפאשיסטית – QUADRUMVIRATE FASCISTA

מימין לשמאל : איטלו בלבו, בניטו מוסוליני, צ’זרה דה-ווקי,[עם המנגנלו בידו ! ] הגנרל אמיליו דה-בונו ומיקלה ביאנקי

“חוליות” אלה היו מנהלות תעמולה כדי להרחיב את שורותיהן ולהגביר את כוחן והשפעתן ולהלן.

כאן תצלומים מאחת החוברות שהוציאו כדי לגייס חברים חדשים.

מימין “חוליה” מזויינת באלות –

משמאל חבר חוליה, עם המכנסיים האופיניים [ בסגנון איטלו באלבו ] וה”מנגנלו” בידו

סקוואדריסטים מהעיר לוקה – 1922

החוליות היו תוקפות יריבים פוליטיים – ותחת הסיסמה “לעצור את הבולשוויקים” כיוונו את עיקר מעשי האלימות שלהם דווקא נגד המפלגה הסוציאליסטית שהיתה גדולה יותר מהמפלגה הקומוניסטית. וכך הרסו או שרפו מערכות עיתונים, מועדונים סניפים, לשכות עבודה וואתרים שונים שהיו מזוהים עם המפלגה הסוציאליסטית ופעולתם אכן החלישה את המפלגה הסוציאליסטית של היתה מוכנה לעבור ממגננה להתקפה של ארגוניהם וחבריהם.

האלימות הפאשיסטית – שריפת מערכת עיתון

ink-black-50

אלימות המנגנלו ושמן הקיק:

האלימות של בעלי האגרוף של ה”פאשיו-די-קומבטימנטו” נזקקה גם לאמצעים “טכניים” להגברת כוח הפגיעה, ההרתעה והשכנוע שלהם.

מעריצו הנחרץ של בניטו מוסוליני איתמר-בן-אבי [ בנו של אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית ] שהיה מפרסם בעתונו “דאר-היום” ידיעות וכתבות אוהדות למוסוליני ולתנועה הפשיסטית – דיווח ביום 15.1.1925 בשעשוע ותוך חיבה מסויימת לשיטת המנגלו [ צ”ל המנגנלו ] ושמן-הקיק – ונביא תצלום של אותה רשימה:

שתי שיטות האלימות שנקטו בעלי האגרוף שפעלו בשיתוף פעולה עם מוסוליני וה”פאשיו” שהקים כלכלו את פעולות האלימות שלהם בצורה יעילה ביותר.

השלב הראשון ב”טיפול” במתנגד הפוליטי היה ריכוכו במכות אלה וב”מנגנלו” ובמידה ועדיין לא השתכנע להצטרף ל”פאשיו-די-קומבטימנטו” ולימים ל”מפלגה הפשיסטית הלאומית” היה מקבל מנה גדושה של שמן קיק בכפיה, דבר שגרם לו הכעות ושלשולים ממושכים עד שהיה “מתרצה”

בקריקטורה להלן תיאור העברת ה”אדום” ה”בוגד באיטליה” באמצעות הטיפול הכפול לצד הפטריוטים האיטלקיים – קרי הפאשיסטים:

%d7%9c%d7%94%d7%92%d7%93%d7%9c%d7%94-%d7%94%d7%a7%d7%9c%d7%a7-%d7%90%d7%93%d7%95%d7%9d

כדי להדגים עד כמה קידשו הפשיסטים את האלימות של ה”מנגנלו” הם אפילו יצרו, עבור המוני העם האיטלקי הפשוט, קתולים בני קתולים מאמינים, את דמותה של “המדונה של המנגנלו” :

המדונה של המנגנלו וראה גם קישור [ באיטלקית ]

ink-black-50

מוסוליני והאלימות

דעתו של דניס מק-סמית על האלימות שליוותה את פעילותו של מוסוליני ראויה להשמע – ולהלן ציטוט מספרו:

“כבר בראשית ימיו כסוציאליסט המליץ [ מוסוליני – ו’ ] על הקמת קבוצות מזוינות לפעילות אלימה, וב-1921 נראה לו כמושכל ראשון, שטאקטיקה של טירור היא נשק הכרחי להשגת נצחון פוליטי. הפשיזם שיגשג באווירה של חוסר ביטחון, כך שרצוי היה לעורר מהומה. הסייג היחידי היה שאל לו לטירטריזם להגיע לידי כך, שיגרום לתהפוכות רגשית רגשות בארץ, או להוראות כאלימות לשמה. כשמשתמשים בו בתבונה, הריהו יעיל ביותר. לאמיתו של דבר לא הצליח הפשיזם לא בשל האידיאולוגיה, אלא הרבה יותר מכך בשל פשיטות העונשין שהפחידו את האופוזיציה הסוציאליסטית ומשכו תומכים עשירים. היה על מוסוליני להודות, כמובן, שלא כל הפשיסטים הסכימו לטכסיסים אלה; היו שנחרדו למראה ה”סקודאריזימו”והתורה הסמכותינית המעניקה שלטון דיקטאטורי-כמעט לאדם חסר מעצורים, העלול להוליך את איטליה לחורבנה. אך הוא ידע שתמורתם יוכל לרכוש מצטרפים חדשים מקרב החובבים קיצוניות, נהנים מאלימות, או מוצאים בפעילות הפלוגות אמצעי לרכישת שלטון ועושר במקומותיהם”¹

שיטות האלימות שנקטו בעלי האגרוף שסרו למשמעתם של מוסוליני וראשי ה“פאשיו” שלו, פעלו את פעולתם ביעילות מרשימה:

“מעריכים כי במחצית הראשונה של שנת 1921 בלבד הרסו הפשיסטים 59 לשכות עבודה, 39 קואופרטיבים, 43 ארגוני פועלים חקלאיים, 10 סוכנויות ידיעות ו-6 עיתונים יומיים הם הרגו 202 עובדים ופצעו 1,144”² .

הטקטיקה של מוסוליני, בהפעילו את מדיניות הטרור והאלימות, כפי שפורטו לעיל, דווקא הוסיפה לו לגיטימיות. לקראת הבחירות שעמדו להערך בחודש מאי 1921, נקשרה ברית בין ג’יובאני ג’וליטי – נציג השמרנים והליברלים לבין מוסוליני – וכתוצאה מברית אד-הוק זו הציג ג’וליטי גוש לאומי של הימין ובחסותו הצליחו 35 מחבריה של ה”פאשיו די קומבטימנטו” להכנס לפרלמנט. חברי פרלמנט אלה המשיכו להפגין את תוקפנותם וכוחניותם גם במסגרת הפרלמנט – ולא די שהיו תוקפניים ווקולניים – הם נהגו להופיע לדיונים מזויינים באקדחים. כדי להדגיש את הטקטיקה האופורטונסטית שאפיינה את התנהלותו של מוסוליני, חשוב לזכור כי בתמורה לצירופם של אנשיו כחברים “לגיטימיים” בפרלמנט, הם התחייבו לתמוך בג’וליטי בהצבעות בענין פינוי פיומה שנכבשה על ידי החילים לשעבר שקבלו על עצמם את מנהיגותו ופקודותיו של גבריאל ד’אנונציו – בניגוד בולט להצהרותיו הקודמות של ידידו: בניטו מוסוליני

גבריאל ד’אנונציו מימין ובניטו מוסוליני משמאל

אלא, שגם כלפי ג’וליטי נהג מוסוליני באותה הפכפכות: אך נכנס עם חבריו לפרלמנט – מיד הפך עורו והחל פועל כאופוזיציה לג’ילוטי… ובחודש יוני 1921 הצביעו בהצבעת אי אמון בג’וליטי דבר שהביא להדחתו.

גם כאן הסתתר מאחרי האופורטוניזם חישוב ציני וקר: מי שהיה שר בממשלה של ג’וליטי – איבנו בונומי, שהיה מזוהה עם הרפורמיסטים, רחש חיבה לאנשי הפאשיו של מוסוליני, ונהג לזיין אותם בכלי נשק, ששימשו אותם במעללי האלימות שהפעילו.

בונומי הצליח להקים ממשלה לאחר נפילת ג’וליטי אך לא יכול היה לבלום כבר את התגברות הטרור של אנשי מוסוליני. הברית בין מוסוליני לבין השמרנים והלאומנים הלכה והתחזקה. כך קם גוש ה”ימין הלאומני” שהיה חביב על קצינים בכירים בצבא בעלי אחוזות ואנשי הבורגנות הגבוהה שיתוף פעולה שהפך את מוסוליני ואנשיו ללגיטימיים.

ink-black-50

הקמת המפלגה הפאשיסטית

בנובמבר 1921 הגיע מספר חברי ה”פאשיו” ללמעלה ממאה אלף חברים [ נויברגר – איטליה הפשיסטית – בעמוד 53] ואז החליט מוסוליני וחבריו לשנות את צורת ההתארגנות והחליטו להפוך אותה ל ל”מפלגה הלאומית הפשיסטית”;

בקונגרס הלאומי הפאשיסטי השלישי שזומן לחודש נובמבר 1921, באו לידי ביטוי הקונפליקטים הפנימיים שהתפתחו בין הקבוצות השונות שהתאחדו כדי להקים את ה”פאשיו די קומבטימנטו” ב- 23.3.1919 וכתוצאה מתהליך זה:

“נוצרה בנובמבר 1921 המפלגה הלאומית הפשיסטית והיא לא דמתה כלל לא לפאשיי הראשונים של 1914 ולא לפאשיו של 1919. התנועה האליטיסטית, הדבקה במקורותיה השמאליים, היתה למפלגת המונים. השינוי המהותי הזה מזכיר מאוד את אשר התרחש בדור הקודם בקרב המפלגות הסוציאליסטיות; הגלישה ההדרגתית ימינה היתה בבחינת מחירה הרגיל של ההצלחה. כמו כל המפלגות שהרחיבו וגיוונו מאוד את בסיס תמיכתן, וביקשו לשאת בעתיד הנראה לעין באחריות שלטונית, נסוג גם הפשיזם מהרדיקליזם השמאלי שאפיין את גלגוליו הראשונים. ערב הזמנתו של הפשיזם אל השלטון, נותר בו מעט מאוד מהרוח של כיכר סן-ספולקרו”³

וכן הפך ה”Fascio ” והיה ל “Fascista”

לקראת כינוס “הקונגרס השלישי” עוצבה כרזה צבעונית, איקספרסיבית במיוחד ובעלת מסרים חדים:

הכרזה לקראת הקונגרס הלאומי הפאשיסטי השלישי:

הפגיון שביד ימין והגולגולה – הן “תרומת” ה”ארדיטי “ואילו סמל ה”פאשיו” שביד שמאל, הוא תרמתם של חברי “הפאשיו די קומבטימנטו” וחובבי ה”מנגנלו”

גם לאחר הקמתה של ה”מפלגה הלאומית הפשיסטית” – בחודש נובמבר 1921 המשיך האימאז’ של העיט המציב את ה”פאשיו” – לקשט את כרטיסי החבר של המפלגה החדשה. רק הכותרת שונתה ומ “Fascio di Combatimento” הפכה להיות,: ” PARTTITO NAZIONALE FASCISTA”

כרטיס חבר במפלגה הלאומית פאשיסטית

ink-black-50

המצעד על רומא

בתקופה זו של כשנה מאז כינון המפלגה הפאשיסטית ועד ל”מצעד על רומא” הטרור הפשיסטי התגבר והשלטונות לרבות המשטרה לא עשו דבר של ממש לעצרו.

המשברים הפוליטיים התכופים וחוסר היציבות השלטונית, אזלת ידה של הדמוקרטיה להגן על האזרחים מפני האלימות הגואה, המאיסו על הציבור הרחב את הרעיון הדמוקרטי והכמיהה לשינוי בדמותו של “משטר חזק” מונהג על ידי “מנהיג נחרץ” גברו. על רקע זה – התגבש אצל מוסוליני הרעיון לארגן את ה”מצעד על רומא” – בין כמצעד והפגנת כוחם של הפשיסטים, ובין כנסיון לביצוע הפיכה ולתפוס את השלטון.

“ב 16 באוקטובר [ 1922 -ו’] הוסכם בפגישה חשאית של המנהיגות הפאשיסטית על תוכנית להתקוממות. [ איטלו -ו’] באלבו, שרשם את הפרוטוקול, סבר שמוסוליני נדחף בידי האחרים להחלטה זו, אך הלה טען את ההיפך; שאיים להמשיך לבדו, אם יסרבו האחרים. קרוב לודאי שחשש, שמא התנועה או תישמט מידיו אם לא יפעל במהרה. למחרתו אמר לעתונאים נבחרים, שבפגישה הוחלט לדחות את רעיון הקואליציה הממשלתית העתיד להותיר את הפשיזם במיעוט ובכך לעשותו בלתי יעיל. אך בו בזמן אמר את ההיפך הגמור לכל הפוליטיקאים כדי להחזיקם בערפל ולהחליש כל מתנגד בכח. בפומבי אמר שאינו רוצה בטחריות שמטיל התפקיד; ואילו בצנעתה חזר ואמר, שהפשיזם נותר בתורת אמצעי להשגת השלטון – עדיין היה נכון להרוס את התנועה אם תסטה ממטרה זו”.⁴

הפשיסטים החלו לארגן את אנשיהם ולהכינם לצעדה מכל רחבי איטליה מי ברכב ומי ברגל אל עבר רומא: טורים של פשיסטים אכן החלו צועדים לעבר הבירה:

הסקואדריסטי במצעדם אל עבר רומא

הסקואדריסטי בשערי רומא

ההסטוריונים העוסקים בתקופה מתארים את המצעד על רומא בלשון עוקצנית.

זאב שטרנהל כותב:

“המהומות שהציתו הפשיסטים הן בערי התעשיה של הצפון והן בכפרים, באוניברסיטאות, בבתי הספר התיכוניים ובקרב החיילים המשוחררים לא העמידו מעולם בעיה של ממש בפני רשויות המדינה; אלה יכלו לשבור תסיסה זו בכל רגע. הוא הדין באשר להכנות לאותו מסע מגוחך ומביך שנכנס להיסטורי בשם “המצעד על רומא”⁵

בסרט הוידאו הדוקומנטרי מאותם ימים ניתן להתרשם מהערב-רב והאספסוף של אנשים נלהבים ולהוטים השועטים קדימה בחוסר סדר מובהק:

קישור ישיר לוידאו על המצעד על רומא

והיכן היה מוסוליני באותן שעות קריטיות ?

“מוסוליני עצמו העדיף בימים הקריטיים של סוף אוקטובר לשהות במילנו, לא הרחק מגבול שוויץ, למקרה שתחול תפנית והממשלה תחליט על דיכוי המרידה, ראש הממשלה פאקטה אכן הכין צו שהכריז על מצב חרום, צו זה היה מאפשר להפעיל את הצבא נגד הפשיסטים. ואולם, אף שהצו כבר פורסם ב 27 באוקטובר 1922, סירב המלך לחתום עליו, והצו בוטל”. ((נויברגר – בעמוד 69))

דבר שלא הפריע לו כמובן להצטלם עם ארבעת חבריו להנהגה הפאשיסטית, כצועדים במצעד על רומא:

מוסוליני וחברי ההנהגה הפשיסטית – צועדים

הכל מסכימים כי לא היתה בעיה צבאית לדכא את ההתקוממות שארגנו הפשיסטים:

כך כותב בנימין נויברגר כותב בספרו דיקטטורות – איטליה הפשיסטית:

“אין ספק שמבחינה צבאית לא היה כל קושי להניס את הפשיסטים לכל עבר, או כפי שניסח זאת הגנרל בודוליו (Bodoglio ) : “חמש דקות ירי יספיקו למוטט את הפשיזם. ואולם בקרב החיילים לא היתה נכונות לכוון את נשקם גנגד הצועדים, מה גם שבבית המלוכה עצמו היתה האוירה אוהדת לפשיזם”⁶

וכך מסביר פרופ’ זאב שטרנהל :

“ההצלחה האירה פנים לפשיסטים מסיבה אחת בלבד: לא היה מי שיורה לכוחות הבטחון לעצור בעדם. מול הפשיסטים, רטובים עד לשד עצמותיהם, מתבוססים בבוץ, ולחלוטין בלתי מוכנים לעימות, עמדו יחידות של צבא צבא ומשטרה מאורגנות, מצויידות היטב שמפקדיהן רק המתינו לפקודה. כל מה שחסר באותו יום ה 28- באוקטובר 1922 – כדי לעצור את הפשיזם היה מידה מזערית של נחישות מצד השלטון… איש לא היה מוכן לקחת על עצמו את האחריות לשיתוק פעילותה האלימה של התנועה הפשיסטית…”⁷

והוא ממשיך:

“בנקודה זו טמון ההסבר האמיתי לעליית הפשיזם. נפילת הדמוקרטיה באיטליה לא נבעה מאין אונותו של מנגנון המדינה. נקודת החולשה האמיתית של המערכת הליברלית-הדימוקרטית לא היתה בהיעדר יכולת להגיב אלא ביחס האוהד כלפי מטרות הפשיזם”⁸

סופה של הדמוקרטיה בא על איטליה כאשר המלך ויקטור עמנואל השלישי הזמין את בניטו מוסוליני להרכיב את הממשלה הבאה – מתוך תקווה כי ממשלה “חזקה” תביא את השקט לממלכה שלו:

מוסוליני מובל בכירכרת המלך לאחר טקס בחירתו כראש ממשלה

31.10.1922

ink-black-50

הפשיזם – צועד אל השלטון

השתלשלות המאורעות כפי שפורטה בתמצית ובקווים כלליים מצביעה באופן ברור על כך כי מוסוליני עלה לשלטון מתוך האווירה שנוצרה באיטליה שהביאה לעלייתו. הוא לא תפס את השלטון בכוחה של הפיכה צבאית ולא השתלט על מוסדות השלטון באמצעות החבורות המזוינות של החולצות השחורות – אלה היו מחוללי דעת הקהל ומשתיקי ומרסקי הכוחות והגורמים שהתנגדו למוסוליני, ובראש לכל המפלגה הסוציאליסטית בעלת ההשפעה. את התהליך הזה הזינה השנאה שטיפח מוסוליני ואנשיו כנגד ה“סכנה הבולשוויקית” – סיסמה שהצדיקה את השימוש ההולך וגובר באלימות.

זה האקלים של פשיזם שעל בסיסו נפל השלטון לידיו של מוסוליני – כפרי בשל.

חשוב להדגיש אבחנה זו כדי להראות כי גם טרם כינונו של שלטון המונהג על ידי מפלגה פשיסטית וטרם מינויו של מנהיג פשיסטי ההופך לדיקטטור – ואף עוד טרם גיבוש רשימת מסודרת של העקרונות לפיהם תפעל מפלגה או תנועה פשיסטית וטרם פרסומו של “מניפסט פשיסטי” – תיתכן כי תושלט “אוירה-פשיסטית” ו”אקלים-פשיסטי”.

וזה המקרה של הפשיזם האיטלקי:

קודם היו המעשים – ואחר כך נמצאו להם ההצדקות האידאולוגיות וההסברים על המקורות הרעיוניים שהניעו את הפעולות והטקטיקות שנקטו הפשיסטים עד הגיעם לשלטון.

עתה עם עלייתו של מוסוליני לשלטון – תגיע שעתו הגדולה של הסמל ה”פאשיסטי” הפאשיו שיהפוך בידי מוסוליני לאייקון רב עצמה.