.

אסיפה פשיסטית בבולוניה – 31.10.1926 – ה”דוצ’ה” כמו קיסר רומי על הסוס 

 

 

 

 

 

 

ביום 31.10.1922 הטיל המלך ויקטור עמנואל השלישי על מוסוליני להרכיב ממשלה.

נסיבות החלטת המלך, נסקרו בתמצית, ע”י פרופ’ שלמה בן-עמי בספרו “איטליה – מליברליזם לפאשיזם” בהוצאת האוניברסיטה המשודרת של גלי צ.ה.ל, במילים אלה:

“במצב זה כאשר כל האופציות סגורות בפני המלך, הצבא תובע ממנו לא להכריז על מצב חירום, הממשלה הפרלמנטירית מתמוטטת, המצעד על רומא נמצא במרחק מה מן הבירה, דעת הקהל השמרנית תובעת ממנו להכניס את הפשיסטים לממשלה – במצב זה נאלץ המלך לקרוא למוסוליני ולהטיל עליו את הרכבת הממשלה. מוסוליני בא בלבוש מרושל ואמר למלך: “סלח לי על לבושי, אני בא משדה הקרב” אז ניתן לטורים הפאשיסטיים להיכנס לעיר. הם צעדו מצעד נצחון בתוך העיר, הם לא כבשו את העיר, אלא הכניעו אותה בטרם נכנסו אליה. כפי שהתבטא מוסוליני מאוחר יותר, “היתה זו מהפכה בסגנון חדש, שלא נוהלה על ידי הפיקוד העליון חסר האונים של פרוג’ה, – אלא מאצל שולחן המערכת של העיתון במילנו”¹

 

_________________________________

מקרא לסימנים:

 ^##   = הפניה לתרגום או הערת הבהרה

 ♥  = מהרהורי ליבו השותת של המחבר

💡 = וטוב מראה עיניים להבהרת התמונה

 __________________________

 

בניטו מוסוליני שהיה באותה עת כבן 39 – רק שלוש וחצי שנים לאחר הקמת ה”פאשיו די קומבטימנטו” הצליח להרכיב בזמן קצר ביותר ממשלה שהרכבה  היה כדלקמן:

 

בניטו מוסוליני –

שימש בשלושה תפקידים : ראש הממשלה, שר החוץ ושר הפנים ♥

 3 שרים פשיסטיים לרבות שר האוצר אלברטו דה שטפני

שר אחד מהמפלגה הלאומנית (שר המושבות לואיג’י פדרצוני)

2 שרים קתולים ממפלגת הפופולרי [ המפלגה הקתולית העממית ]

3 שרים דמוקרטים-ליברלים

2 אנשי צבא

ג’יובאני ג’נטילה, שר החינוך ^##

בשלב הראשון של שלטונו, ניסה מוסוליני לשוות לממשלת-הקואליציה שהקים חזות של ממשלה דמוקרטית, המוסדות הדמוקרטיים לא שונו, העיתונות יכולה היתה למתוח ביקורת על הממשלה, ומוסוליני אפילו עשה מאמצים להרגיע את חבורות הבריונים שתמכו בתנועתו אשר מצידם המשיכו לעשות שפטים ב”אוייבים הבולשביקיים”

 

“דיקטטורה בהתגנבות”

 

בשנת 1923, לאחר תקופת הסתגלות קצרה וביסוס שלטונו של מוסוליני, החל תהליך שזכה לכינוי “דיקטטורה בהתגנבות”²

במקביל לממשלה הוקם גוף “וולונטרי” כביכול שכונה : “המיליציה הוולונטרית לביטחון לאומי”,  שהורכב מחברים בכירים במפלגה הפאשיסטית. לכאורה הם לא נשאו בתפקיד רשמי אך בפועל פעלו כמועצה מקבילה לממשלה – וראש הממשלה נוהג היה להתייעץ עימם ולרוב גם לאמץ את דעתם. בפועל אט אט הפך גוף מפלגתי זה – כמעין זרוע של השלטון.

בחודש אפריל 1923 פרשו רוב הנציגים של מפלגת הפופולרי הקתולית מהממשלה ועברו לאופוזיציה. צבעה של הממשלה נצבע בצבע ימיני בולט יותר, ובסופו של התהליך בלעה המפלגה הפשיסטית גם את מפלגת הלאומנים, שנציגה כיהן כשר המושבות.

בשנת 1923 החלו גם צעדי חקיקה ראשונים שידחקו את המשטר הפרלמנטרי הדמוקרטי לפינה ויצמצמוהו מאוד, כמעין מבוא למה שלימים יכונה “פשיזם”.

צו הפיקוח על העיתונות [ יולי 1923]

 

בחודש יולי 1923, פחות משנה מאז עלה לשלטון, חוקק  מוסוליני את  “צו הפיקוח על העיתונות” שהיווה צעד ראשון להשתקת העיתונות הביקורתית. הצו הסמיך “מושל איזור” להזהיר עורך עתון – אם פורסמו בעתונו דברים שסיכנו, לפי קריטריונים רחבים ביותר שפורטו בצו, את הממשלה. במידה ועיתון “צבר” שתי אזהרות בשנה – הוסמך “מושל האיזור, לשלול רשיונו של העתון ובפועל לסגור אותו.

 

החוק-של אצ’רבו [ נובמבר 1923]

בחודש נובמבר 1923, במלאת שנה לכהונתו של מוסוליני לראש הממשלה, חוקק חוק בחירות פרי הגותו של ג’אקומו אצ’רבו – שכיהן כשר בממשלת מוסוליני

Giacomo Acerbo  

החוק כונה “חוק Acerbo” ולפי “חוק אצ’רבו” עוותה שיטת הבחירות : לפי החוק החדש : מפלגה שתזכה בלפחות ברבע מקולות הבוחרים ומגיעה למקום ראשון, מבין כל המפלגות המתמודדות, תזכה בשני שלישים מן המושבים בפרלמנט ! המגיעים לאותו איזור הבחירה.

 החוק, שעורר התנגדות רבה מצד אנשי האופוזיציה, עבר כתוצאה מאיומים מוחשיים ובוטים על חייהם ועל גופם של חברי הפרלמנט שיסרבו לחקיקת החוק. בעת ההצבעה חלק מחברי האופוזיציה נעדרו מההצבעה מפחד פן יבולע להם –  והחלק האחר אויים איומים מוחשיים מאוד מצידם של אנשי ה”חולצות השחורות” שגדשו את מסדרונות הפרלמנט, כאשר חבריהם מפגינים נוכחות מאיימת ביציע הקהל ו…וחבלי תליה בידיהם ….

אפילו ראשי הממשלה לשעבר: ג’וליטי, סלנדרה ואורלנדו – שסמלו את המשטר הדמוקרטי המקרטע, שקדם למינויו של מוסוליני כראש ממשלה, תמכו בחוק, אף שהיה ברור לכל כי הוא מעוות את הדמוקרטיה על ידי מניפולציה בחלוקת המושבים בפרלמנט.

 

 

  

 

 

מיתוס “רומי העתיקה” – ROMANITA

 

 

במקביל לצעדים הפורמליים, שיזם ממשלו החדש של מוסוליני, שתוצאתם היתה כרסום מתמשך במוסדות ובמסורת הדמוקרטית של איטליה, השקיע מוסוליני מאמץ ניכר, תוך שהוא מנצל את כוחו השלטוני, להטמיע בציבור האיטלקי, ערכים שיקדמו של משטרו ואת הרוח של מה שהוא כינה “המהפכה הפשיסטית”.

לפני שאציג, דוגמאות אחדות של שימושים שעשה מוסוליני, שגייס לטובת רעיונותיו, ממורשת רומי העתיקה,

נדמה לי שכדי לרדת להבנת ה“פשיזם האיטלקי” אין להתעלם מנדבך חשוב זה, שהזין בצורה רבה את עולמו ופעולותיו של בניטו מוסוליני.

אפתח בציטוט דברים אחדים ממאמרו המקיף בן 24 העמודים של המלומד:

JAN NELIS Constructing Fascist Identity: Benito Mussolini and the Myth of “Romanità
The Classical World, Vol. 100, No. 4 (Summer, 2007), pp. 391-415

בו מנסה המלומד הבלגי להציג את הזיקות שפיתח בניטו מוסוליני לעבר של רומי העתיקה, כמכשיר לקדום המדיניות הפשיסטית שלו “כפרשנות אישית, לעתים ציבורית ו’פוליטית’ “ – כלומר פרשנות שלא תאמה בְּהֶכְרֵחַ את האמת ההסטורית ולא התבססה על העובדות כפי שהיו ידועות בזמנו:  

“במאמר זה, בכוונתי להראות כיצד הדוצ’ה יצר דיון אישי, אך בה בעת גם ציבורי ו”פוליטי” על ימי-קדם. אנסה להצביע, על עקבות הנושא של הרומיות =  Romanita, כפי שהוא משתקף מתוך המכלול של יצירתו הכוללת של מוסוליני – האוחזת כ 44 ! כרכים עבים.

בראש ובראשונה אצטט את הרעיון של האימפריה כמו גם את התפקיד ההיסטורי של דמויות היסטוריות, ביחוד הקיסרים יוליוס קיסר ואוגוסטוס, שמילאו את חייו ואת נאומיו של מוסוליני. כמו כן אעיף מבט כיצד ראה מוסוליני את ביטויי הרומיות [ Romanita = ‘רומניטה’ ] בארכיאולוגיה ובאסתטיקה. 

שנית, אשלב את השיח של מוסוליני על ה- Romanita לתוך השיח שלו על העתיד; הפשיזם, במידה רבה, יצירתו של מוסוליני, היה במובן מסוים אידיאולוגיה מודרנית אשר בחנה את העתיד, אך בה בעת הביטה על העבר הרומי במידה של אידאליזציה ומהלך זה העניק לפשיזם מתח מסויים, הרבה מהדינמיות שלו ובה בעת מכח משיכתו. אסיים בניתוח ה- Romanita כאידיאל אוניברסלי אשר תאם במיוחד לשיח הכמו-דתי אשר מוסוליני טיפח לאותו מצב של ‘הסכמה’ כביכול, אשר המשטר מצא עצמו בה בתחילת שנות השלושים”.

 

ראשית, מן הראוי לנסות ולברר ממתי החלה התעניינותו של מוסוליני ברומי העתיקה.

 

לבחינת שאלה זו ערכתי בדיקה וחיפוש מילולי בספר שיצא בשנת 1923 – [ תקופה המשקפת את תחילת פעילותו של מוסוליני, בדרכו אל הפאשיזם ] ועד לעלייתו לשלטון.

שמו של הספר מעיד על תוכנו:

 “מוסוליני כפי שהוא מתגלה בנאומיו הפוליטיים ( נובמבר 1914 –  אוגוסט 1923 )”:

 

 

חיפוש בספר בן 364 העמודים, אחר מופעים של “רומי העתיקה” הניב תוצאות בודדות בלבד, דבר המעיד על מיעוט ענינו של מוסוליני בשנים 1914-1923 שנות היסוד של התנועה הפשיסטית ברומי העתיקה או במורשתה.

להלן שני ציטוטים משני נאומים שנשא – בהם העלה את רומי העתיקה, כמודל או השראה לתנועתו הפשיסטית –  ולקשר שבין אותה “מורשת” רומית – ובין מה שהיה עיקר ענינו : ההווה והעתיד הפשיסטיים שהוא ייעד לאיטליה.

בנאום מיום 20 בספטמבר 1920 בטריאסט, הכריז:  

 ובתרגום של הח”מ:

“רומי. רומי הוא השם אשר מילא את ההיסטוריה במשך עשרים מאות. רומי שימשה הבסיס לציביליזציה הכלל עולמית, הגדירה את הדרכים וקבעה את הגבולות. רומי העניקה לעולם את חוקי הזכויות הבלתי משתנות, היתה זו המשימה העולמית של רומי בזמנים הקדומים, גם לנו יש עתה משימה עולמית. המטרה שלנו אינה יכולה להיות עולמית עד אשר לא תישתל לאדמתה הפאגנית של רומי. על ידי הפאגניזם רומי מצאה את דמותה ומצאה את האמצעים לקיים עצמה בעולם”

 בשלב זה , עדיין, הרהורים מעורפלים וערטילאים !

בנאום נוסף מיום 4 באפריל 1921 בבולוניה, מופיעה שוב הזיקה של מוסוליני לרומי : הפעם בישר מוסוליני למאזיניו על החלטה אופרטיבית המשליכה ישירות מרומי העתיקה לאיטליה של תקופתו: ההחלטה היתה לחגוג את “היום הפשיסטי” – והוחלט לחגוג יום זה ב-21 לאפריל – שנבחר בהיותו “יום ההולדת של רומי” 

 

 ובתרגום של הח”מ:

“היום המוקדש לפשיזם:

איפיון אחר של הפשיזם הוא הגאווה הלאומית. ובקשר לכך, הנני מתכבד לספר לכם כי כבר החלטנו על יום הפשיזם. אם לסוציליסטים יש את אחד במאי, אם לפופולארי [ = המפלגה הנוצרית קתולית – ו’] יש את ה 15 למאי, ולמפלגות אחרות את הימים שלהם, גם לנו הפאשיסטים יהיה אחד: יום יסודה של רומי – 21 באפריל.

ביום זה, אנו, ברוחה של העיר הנצחית, אשר העניקה שתי ציוויליזציות לעולם [ כוונתו לאימפריה הרומית ונצרות של הותיקן – ו’ ] ואנו נעניק את השלישית, ונכיר בעצמנו, והליגיונות שלנו יצעדו לפי הסדר שלנו, אשר אינו צבאי ואפילו לא גרמני, אלא פשוט רומאי…צעדנו המטיל שליטה אישית על כולם, סדר ומשמעת… לא אנו מחקים את הגרמנים, אלא הם המחקים אותנו הרומאים, לכן אנו הם השבים אל מקורותינו ♥  לרומי שלנו, הלטינית, והסגנון הים-תיכוני“

 

ביום חג יסודה של רומי – 21 באפריל 1922 – כמחצית השנה לפני שהוטל עליו להקים ממשלה – נשא מוסוליני נאום שכותרתו  “Passato e avvenire” ( “עבר ועתיד” ) ובמסגרתו הציג חזון של רומי העתיקה בעיניים פאשיסטיות – יותר רעיון מאשר עבר, רומי מעורטלת מרוב תוכנה. יותר רגשות מופשטים, יותר סגנון תואם נאום דמגוגי מאשר “הסטוריה”: ((מתורגם על ידי החתום מטה ממאמרו של Jan Nelis שצוטט למעלה))

 

 “רומי היא נקודת הזינוק שלנו: היא הסמל שלנו, או, אם תרצו, המיתוס שלנו. אנו חולמים על איטליה רומית, חכמה וחזקה, ממושמעת ואימפריאלית. הרבה ממה שהיתה הרוח הנצחית של רומי, קמה לתחיה בפשיזם: רומי משמע Lictor, ^##רומי היא הארגון של המאבק שלנו, רומי היא הגאווה שלנו והאומץ שלנו Civis Romanus sum [ = הנני אזרח רומי – בעל זכויות ברחבי האימפריה הרומית]  רומי שלנו, הלטינית, והסגנון הים-תיכוני” 

 

סמוך לאחר מינוי של מוסוליני לראשות הממשלה החל ליישם הלכה-למעשה את מה שהוא הבין כ”מיתוס של רומי העתיקה” וזיקה זו ל”מיתוס” רומי העתיקה, השפיעה רבות על המעשים והפעולות שנקט בהם מוסוליני ומשטרו:

 

על מנת לרדת לחקר “יסודות הפאשיזם”³ וביחוד כאשר באים לרדת לשורשי התופעה המכונה “הפשיזם האיטלקי” – זה שבניטו מוסוליני היה ממחולליו העיקריים – אי אפשר לנתק תופעה זו לא מאשיותו ואופיו המיוחדים של מוסוליני, ולא מהשפעותיו של “המיתוס של הרומי העתיקה” שבנה מוסוליני, מיתוס אשר נבנה פעמים רבות על ידע שטחי ולא מבוסס דיו על רומי העתיקה. יותר משהיה זה “מיתוס רומי” הנובע מתוך בסיס עובדתי-היסטורי מוצק – היה זה במקרים רבים “מיתוס מומצא” לצרכיו הפוליטיים.♥  

 

להלן אפרט דוגמאות אחדות להשפעות של “מיתוס רומי העתיקה” על הפרקטיקה והמעשה של איטליה שתחת שלטונו של מוסוליני, כאשר המטרה שעמדה מאחרי פעילות זו היתה לשווק, להחדיר ולהטמיע בהמוני העם האיטלקי , את הרוח של “המהפכה הפשיסטית” 

 

ההצדעה הרומית

מוסוליני הנהיג את הנפת יד ימין כדרך הנכונה לברכת שלום ופסל מכל וכל את לחיצת היד ה”בורגנית” כפי שהיתה מקובלת באיטליה. ההצדעה בהנפת יד ימין היתה חיקוי של ההצדעה המוצגת בפסלו של הקיסר אוגוסטוס, מהתקופה הרומית:

 מוסוליני מצדיע לפסלו של הקיסר אוגוסטוס – הצדעה “רומית”

מוסוליני מצדיע הצדעה רומית להמונים

 

תוספת מחודש אוגוסט 2020 –

גם במקומותינו נמצא מי שאיווה לחקות הצדעה מעין זו שהרי: “כל הדרכים הן מובילות לרומא…” 

 

הצעד הרומי – “צעידת הברווז”

 

מוסוליני ייחס חשיבות רבה לצעידה מסוגננת זו – המכונה “צעידת ברווז”. היה זה עבורו ביטוי ל”משמעת” שהוא ביקש להכניס לחיי היום יום האיטלקיים. המסר בענין ה”משמעת” החל בהבטחות [ שבחלקן הגדול אף קוימו ] “הרכבות תצאנה בזמן ותגענה בזמן”, אך המשיך בהטלת משמעת וציות עיוורים של האיטלקים להוראות ותכתיבי המשטר; 

מוסוליני מוביל מצעד פשיסטי – 1927

נערים מתרגלים את צעידת הברווז הפשיסטית

 

 ב 1921 דן  מוסוליני מפורשות במשמעותו וחשיבותו של אותו .”צעד-רומי” כשאמר:

“על ידי הצעידה שלנו המטילה על כל אחד, שליטה אישית, ויוצרת סדר ומשמעת כלליים. מאחר ואנו שואפים לייסד משמעת לאומית מוצקה, מאחר ואנו מאמינים כי, בהעדר אותה משמעת, איטליה לא תוכל להיות האומה הים-תיכונית והעולמית החיה בחלומותינו”⁴

 

ואם כבר משמעת – אז משמעת !! כגון בסרט הדוקומנטרי הקצר המובא בזאת ניתן לצפות במצעד צבאי לכבודו של היטלר כאשר יחידות של הצבא האיטלקי צועדות ב”צעדת ברווז” :

 

קישור ישיר לוידאו

 

 

 הנפקת המטבע עם סמל הפאשיו

 

הזמן דחק למוסוליני, והוא חשש כי הקואליציה שהקים בחודש נובמבר 1922 לא תשרוד, לכן הזדרז להנהיג שינויים – בעיקר בתחום הפרופגנדה ושטיפת המוח של ההמונים כדי להטמיע בהמון את הערכים להם הטיף. 

ביום 21 בינואר 1923 [ כלומר כחודשיים וחצי לאחר שכונן את ממשלתו ] יצא צו מלכותי שהורה על הנפקתן של של 100 מליון ! [ מאה מליון ! ] מטבעות בנות 1 לירטה ו 2 לירטות:

 

 

 צד אחד של המטבע הציג את הפרופיל של המלך ויקטור עמנואל השלישי ועל הצד השני של המטבע הוטבע סמל הפאשיו כאשר הקרדום בו בולט ומוגדל במיוחד ובראש המוט הנושא אותו – חיית המחמד שמוסוליני כה אהב 

  💡

 הנפקת ענק זו של כמאה מליון מטבעות בעלות ערך נמוך, ההופכת את המטבע לעוברת מיד ליד – כך שכל איטלקי הנזקק למטבעות יזקק לה בחיי היום יום שלו – נועדה לשמש כמה וכמה מטרות:

המטרה הראשונה : להציג חזות של שיתוף פעולה עם בית המלוכה [ מצידו של הסוציאליסט לשעבר שתמך בביטול בית המלוכה… לפני ששינה את טעמו הפוליטי… ], בפועל דרך להודות למלך על שנכנע ללחצים בהם היה נתון, כאשר הטיל על מוסוליני את הקמת הממשלה בסוף שנת 1922.

המטרה השניה : לשתול ולהטמיע בתודעת ההמונים את הסמל שאך לפני כארבע וחצי שנים עם יסוד ה”פאשיו די קומבטימנטו: [ ביום 23.3.1919 ]  היה לסמל של אגודה פוליטית קטנה וזניחה במילנו, שמספר חבריה לא עלה על כמה מאות – והנה עתה סמל של גוף פוליטי פרטי, זניח וחסר חשיבות הופך בין-לילה, לסמלה של המממלכה האיטלקית !

והמטרה השלישית : להציב עובדות ולקבע אותן בתודעת הציבור. צעד של הנפקת מטבע לאומי והזרמתו לשוק בכמויות אדירות  [ מספר תושביה של איטליה באותה עת היה כ 40 מליון , כולל ילדים וטף והוזרמו לשוק למעלה ממאה מליון מטבעות ! ] – היא צעד יקר לאוצר המדינה, דבר ההופך אותו לכמעט בלתי הפיך, כלומר מרגע שהמטבעות יצאו לשוק – היה כמעט בלתי אפשרי להשיב את הסוסים לאורווה…

מוסוליני שלא היה בטוח כי הקואליציה שהקים תשרוד את התנודות הפוליטיות והזעזועים שידעה איטליה עד למינויו כראש ממשלה – האמין כי החדרת הסמל הפשיסטי לתודעת ההמונים באמצעות המטבע – תסייע לקבע את שלטונו ולהפכו ללגיטימי וקבוע – כמו המטבע !

גם בצעד זה היה משום השפעה של “מיתוס רומי העתיקה” שכן, כפי שעוד אפרט מקורו של ה”פאשיו” המופיע על המטבע – הוא ברומי העתיקה.

 

הדפסת בולי דאר עם סמל ה”פאשיו”

 

בחודש אוקטובר 1923 – במלאת שנה ל”מצעד על רומא” [ 28.10.1922] הנפיק הדאר האיטלקי סדרת בולים – גם הם בערכים שכל אחד משתמש בהם – וגם עליהם מוטבע באופן בולט אותו סמל של ה”פאשיו”

  

בולים שהונפקו במלאת שנה ל”מצעד על רומא”

 

 

החדרת סממנים “רומיים” לחיי היום יום

 

בנוסף לפעולות בולטות אלה המשיכה התנועה הפאשיסטית להטמיע בשפה ובחיי היום יום סממנים של זיקה אל העבר.

מיד עם עליית מוסוליני לשלטון, בחודש דצמבר 1922 פירק מוסוליני את חבורות ה”סקוודריסטי” הנאמנות לו ובמקומן יצר גוף חדש וקרא לו “המיליציה הלאומית” Milizia Volontaria per la Sicurezza  Nazionale = MVSN, כאשר המבנה ההיררכי של הכוח הלאומי – אליו הזדרזו להתנדב, אנשי ה”חולצות השחורות” שסרו למשמעתו של מוסוליני וחבריו. חבורות בעלי אגרף אלה, מזויינים באלות שזכו לתואר “מנגנלו” שהיו – חיל החלוץ של האלימות הפוליטית המאורגנת כנגד מתנגדיהם משמאל. המבנה ההיררכי של מליציה זו היה מבוסס ההררכיה, הדרגות והתפקידים בצבא הרומי העתיק:

 

• Zona (zone) = division
• Legione (legion) = regiment, 
• Coorte (cohort) = battalion
• Centuria (centuria) = company
• Manipolo (maniple) = platoon
• Squadra (squad) = squad

 

ל”מיליציה הלאומית” הזו “התנדבו” חברי אירגוני הבריונים שהיו מאורגנים קודם לכן ב”ארדיטי” וב”סקוודריסימו” אך הפעם – בהיותם שייכים למליציה “לאומית” – מימונם היה על קופת המדינה. הם היו חייבים נאמנות ישירה למוסוליני. היתה זו בין השאר דרכו של מוסוליני להחליש את כוחם של ה”ראסים” ששלטו בחלק מחבורות הבריונים הפאשיסטיים, ביחוד באיזורים הכפריים של צפון איטליה. תפקידה העיקרי של ה”מיליציה הלאומית” היה “להגן על מהפיכת אוקטובר 1922” ;

 

 המנין לפי ה”העידן הפאשיסטי”

מוסוליני שביקש לדמות למשטרו סממנים של ממשיך דרכה ומחיה ימיה כקדם של האימפריה הרומית הגדולה, הורה על תחילתו של מנין חדש במקום הספירה המקובלת מאז צליבתו של ישו. הלוח הפשיסטי החל למנות את השנים משנת 1922 – היא שנת “המצעד על רומא” וסימון השנים הפסיק להיות בספרות הערביות המקובלות ועבר להיות בספרור רומי, כגון בכרזה זו בה מוצג דיוקנו של מוסוליני חבוש כובע פלדה תחת ראשי התיבות P.N.F מתיחסים ל”פרטיטו נציונל פשיסטה” = “המפלגה הלאומית הפשיסטית”, והכיתוב   A.XIV משמעו A=ANO השנה ה XIV = הארבע עשרה לתקופה הפשיסטית – וכל תלמיד בית ספר צריך היה לפענח ולדעת כי הכרזה פורסמה בשנת 1936.

לתשומת לב מיוחדת זכה ה”פאשיו” שהוצב למעין משמר כבוד משני צידיו של מוסוליני, סמל שמשנת 1926 יהפך להיות, כפי שנפרט בהמשך, לסמלה הלאומי הרשמי של איטליה הפשיסטית !

 

מוסוליני – שני ה”פאשיו” – והשנה ה 14 לתקופה הפשיסטית 

 

קביעת יום ה 21 לאפריל – יום יסוד רומי כיום הפשיזם

נאמן להבטחתו בנאום שנשא בבולוניה ביום 4 באפריל 1921 [ שצוטט לעיל ] טרם היבחרו לראשות הממשלה, כי גם לפשיסטים יהיה יום מיוחד להם – הוכרז על ידי השלטון על ה 21 לאפריל כיום חג לאומי – היום הפשיסטי !

המחברת סימונטה פאלאצ’ה זמפוני מציינת בספרה Fascist Spectacle:

 “ב -19 באפריל, 1923, שישה חודשים לאחר העברת הכח לפשיסטים, והרבה לפני יישום הדיקטטורה, מועד יסודה של רומא הפכך להיות החגיגה הראשונה שהנהיגה ממשלת מוסוליני. מוסוליני ייעד את החג להיות יותר מהנצחה או חגיגה פשיסטית בלבד. על פי הצו המוצע שלו, יסוד רומי סימן את “יום העבודה” החדש באיטליה הפשיסטית והחליפה את האירוע הסמלי הגדול של הסוציאליסטים, ב 1 במאי, ובכך בפועל ביטלו. עבור מוסוליני, יום השנה ליסוד רומא בשנת 1922, יצר קשר הגיוני ישיר לערכים הרומים של “עבודה” ו “משמעת”. באמצעות קבלת מרות המנהיג והציות של חייליו, ערכים שיבטיחו יצירה של איטליה רומית גדולה”

 

הבחירות של מרץ 1924

 

למרות עליית מוסוליני לשלטון, מעשי האלימות הפוליטית לא פסקו ולא הופסקו על ידי מוסוליני ואנשיו. נהפוך הוא:  הם הפכו אלימים ומסוכנים יותר. מוסוליני, ששימש בתפקיד שר הפנים הממונה על כוחות המשטרה – דאג לכך כי פשעים שנעשו כנגד מתנגדי המשטר לא יחקרו ווהחשודים לא יועמדו לדין. תחת גל אלימות והפחדה מכוונים אלה התנהלו הבחירות שתוצאתם היתה ברורה מראש – גם בהתבסס על חוק Acerbo שהעניק למפלגה שזכתה במירב הקולות שני שליש מהמושבים בפרלמנט. כך הצליחו הפאשיסטים להכניס לפרלמנט  – כתוצאה של הבחירות בחודש מרץ 1924, שמוסוליני, בין כה-וכה, לא ייחס לו חשיבות רבה וזמם להתעלם ממנו – כ 65% מהקולות וברוב מוחץ של המושבים בפרלמנט.

ה”נצחון” בבחירות היה נחוץ למוסוליני לא כדי לקיים את שלטונו שהתבסס על פלוגות הבריונים שפעלו עתה תחת השם “מיליציה לאומית” – אלא בעיקר להציג כלפי העולם חזות של משטר הנבחר בבחירות דמוקרטיות וזוכה לאמון העם.

 

הרצח הפוליטי של מאטיאוטי

 

 ג’יאקומו מאטיאוטי היה מנהיג המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית – וסמוך לאחר שתוצאות הבחירות נודעו נשא ביום 30 במאי 1924 נאום בפרלמנט ובו האשים את מוסוליני בזיוף תוצאות הבחירות וטען כי התוצאות הושגו עקב שיטות האלימות שהפעילו מנגנוני השלטון והכפופים ישירות למוסוליני.

את נאומו סיים במילים המצוטטות להלן:

 

“את דברי סיימתי, עתה הכינו את דברי ההספד עלי”

 

מאטיאוטי ידע על מה הוא מדבר:  ב 10 ביוני 1924 הוא טייל ליד ביתו על גדת נהר הטיבר שברומא. שכנים סיפרו כי ראו מכונת לנציה שלתוכה נחטף, בעודו חוצה את הגשר שעל הנהר. 

היתה זו פעם אחרונה שנראה חי.

 

תוספת מחודש ספטמבר 2017 :

– ביקור מחווה לזכרו של מטיאוטי : – “גשר מטיאוטי”, רומא 16.9.2017 

כאשר הילך על הגשר מעל הנהר  בכח – ומאז נעלמו עקבותיו: 

 

 

 

מכונית הלנציה למבדה בה נחטף מאטיאוטי

רק ב 18 באוגוסט 1924 נמצאה גופתו המרקיבה, ביער הסמוך לרומא:

 18 באוגוסט 1924 – מציאת גופתו של מאטיאוטי

 

 

הרצח של מאטיאוטי יצר זעם ציבורי רב וכל החצים הופנו אל עבר מוסוליני שהיה החשוד הראשי באחריות להזמנת וביצוע הרצח. הרצח גרם לזעזוע עמוק בחברה האיטלקית:

“עתוני האופוזיציה יצאו בשצף קצף נגד הממשלה, ותפוצתם הלכה וגדלה. המוני פשיסטים שזועזעו מהרצח השפל, נטשו את התנועה; רגש אנטי פשיסטי החל מציף את איטליה. מפלגות האופוזיציה החליטו להחרים את הפרלמנט ( לבד מהקומוניסטים, שראו את רצח מאטיאוטי כ”בעיה בורגנית פנימית” …)  עד שהפרשה תיחקר עד תום והנאשמים יועמדו לדין. תקוותם היתה שבית המשפט יפסוק כי מוסוליני היה מעורב ברצח, פסיקה שתחייב את המלך להדיחו. ואולם החוקרים טענו כי לא הצליחו להוכיח את זהות הרוצחים, והם שוחררו.

ב 27 ביוני 1924 הכריזו מנהיגי האופוזיציה על פרישה מהפרלמנט, שכונתה “הפרישה האבטינית ^## מדובר בפרישת כ 150 חברי פרלמנט סוציאליסטיים, קומוניסטיים, רפובליקנים וליברלים, שטענו שהם נציגיו האמיתיים של העם ושיש צורך להפיל את המשטר הפשיסטי. בראש הפורשים עמד הליברל ג’ובאני אמנדולה. ב 27 בדצמבר 1924 פרסם אמנדולה בעתון איל מונדו הודאה שהצליח להשיג מפיו של הפשיסט צ’זרה רוסי (Rossi) לפיה היה מוסוליני מעורב ברצח מטאוטי”⁵.

בלחץ דעת הקהל נעצרו חמישה חשודים ברצח : החשוד העיקרי  Amerigo Dumini שהיה חבר בכיר בגוף מפלגתי שתפקד כמעין משטרה חשאית לבלוש ול”טפל” באוייבי המפלגה שנקרא Ceka [ על משקל שמה של המשטרה החשאית שהוקמה ברוסיה מיד לאחר תפיסת השלטון על ידי לנין ] יחד עם דומיני נעצרו עוד ארבעה חשודים: Giuseppe Viola, Albino Volpi, Augusto Malacria and Amleto Poveromo.

שלושה : Dumini , Volpi ו- Poveromo הורשעו ו- Dumini נדון לחמש שנות מאסר אשר לאחר 11 חודשים של ישיבה בכלא הומתקו בחנינה שהעניק המלך ויקטור עמנואל השלישי. לשלושת הרוצחים.

אלא שבניגוד לארוע חנינה אחר שארע לחופי אותו Mare Nostrum שלחופו המזרחי שוכנת מדינתנו   :idea:  

הרוצחים של מאטיאוטי נשפטו לאחר מלחמת העולם השניה – במשפט חוזר ונדונו למאסרי עולם !

 

החוקים החריגים, 1925-6 Leggi Eccezionali 

הסערה הציבורית שקמה בעקבות רצח מאטיאוטי, איימה למוטט את שלטונו של מוסוליני. הוא הועמד בלחץ משני כיוונים: מצד אחד הופעל הלחץ הציבורי, ובו הדרישה שיתפטר לאור החשדות למעורבותו ברצח הפוליטי – רצח שהיה חציה של קו אדום מבחינת הציבור האיטלקי שעדיין לא ויתר על הערכים הדמוקרטיים שהיה מורגל בהם קודם למינויו של מוסוליני לראש ממשלה, ומצד שני גורמים פשיסטיים קיצוניים שחששו שהמשבר יביא לכשלונה של ה’מהפיכה הפשיסטית” ולחצו על מוסוליני לפעול בתקיפות על מנת להתגבר על הקולות שקראו להדחתו, ובפועל לחצו עליו לבצע את ה”מהפיכה הפשיסטית השניה”.

ב 1 בינואר 1925 מוסוליני פגש משלחת מייצגת של 33 “קונסולים” [ קצינים גבוהים ] של המיליציה הלאומית שהציבה לו אולטיטום – או שהוא יקח את המושכות בידיים ויבצע את המהפכה הפשיסטית השניה או שיפנה מקומו למישהו אחר שיבצע אותה.

מוסוליני שמשאת נפשו ומטרתו הפוליטית העיקרית היתה להחזיק ברסן השלטון – הבין את המסר וכעבור 3 ימים החל לפעול:

פעולתו החלה בנאום מפתיע שנאם ביום 3 בינואר 1925 בפרלמנט בו אמר, בין השאר:

“יש האומרים, כי הפשיסטים אינם אלא ערב רב של ברברים שהתמקמו במדינה, תנועה של בריונים ושודדים. הוצגה כאן בעיה מוסרית […] ובכן, כאן, בפני אסיפה זו, ובפני העם האיטלקי כולו, אני מכריז כי האחריות הפוליטית, המוסרית וההיסטורית לכל מה שאירע מוטלת עלי ועלי בלבד […].  אם הפאשיזם הוא התקבצות לצורך ביצוע פשע, אני העומד בראש קבוצת הפושעים לאחראי לפעולתיה. אם מעשי האלימות הם תוצאות של הרקע היהסטורי, הפוליטי והמוסרי, כי אז נוטל אני עלי את האחריות להם, מפני שהתעמולה שלי היא שיצרה רקע היסטורי, פוליטי ומוסרי זה”⁶ 

גם הפעם, הדמגוגיה של מוסוליני שבתה את הלבבות, ואף אחד מהגורמים שיכולים היו להכניס שינוי במצב ולהשיב את הדמוקרטיה על כנה, לא נקט בצעד המתבקש: המלך לא התערב ולא פיטר את מוסוליני, האפיפיור נקט עמדה שבפועל התייצבה מאחרי מוסוליני בעלי התעשיה המשיכו בתמיכתם במוסוליני – וכאשר נערכה הצבעה בסנט זכה מוסוליני לתמיכתם של 398 סנטורים ורק 21 התנגדו.

מוסוליני פירש את הסיטואציה כאור ירוק להמשך, במדיניותו אך הפעם החליט לחסל את ההתנגדות שבאה לביטוי ב”משבר מאטיטוטי” ובעיקר ב “פרישה האבטינית” והחל לנקטו צעדים שמשמעם בפועל היה חיסול שרידיה של הדמוקרטיה האיטלקית שעדיין פירפרה, את פרפורי גסיסתה.

כדי לרצות את ה”ראסים” במפלגתו מינה את Roberto Farinacci מכרמונה לתפקיד מזכיר המפלגה הפשיסטית, שניהל מדיניות של דיכוי כל חשיבה עצמאית מצד חברי המפלגה. הוא דרש מהם משמעת ברזל ונאמנות ללא גבול למפלגה ולהוראות המנהיג. 

לאחר מכן החלה פעולה קדחתנית להעברת חוקים צוים ותקנות שבסופו של תהליך שימשך כשנתיים, יביא את איטליה להיות מדינה הנשלטת על ידי דיקטטור טוטאליטרי:

בספרו של המחבר

Doug Thompson : State control in Fascist Italy – Culture and Conformity 1925-1944

מתואר תהליך הפיכתה של איטליה ממדינה המבוססת עדין על יסודות הדמוקרטיה הליברלית, למדינה טוטאליטרית. נפרט כאן אחדים מ”חידושי” החקיקה שהכניס מוסוליני שתוצאתם היתה הפיכת המשטר למשטר “פשיסטי” במלוא מובן המילה:

ב 15 למאי 1925 הועבר חוק שביטל את השלטון המוניציפלי ב כ 7000 רשויות מוניציפליות שעד אז היה נבחר בבחירות דמוקרטיות. במקומם של ראשי הרשויות הנבחרים בבחירות דמוקרטיות מונו “פודסטים” שהיו מנהלי הרשויות המקומיות שמונו על ידי המפלגה.

ב 19 למאי 1925 נחקק חוק שאסר על התאגדותן של “אגודות סודיות” [ שכוון לכאורה כנגד ה”בונים החופשיים” ] אך בפועל שימש בסיס לפעולה מאסיבית לסגירתן ולפירוקן של כל האגודות הלא פאשיסטיות באיטליה, רכושן הוחרם ומנהיגיהן נעצרו או הושמו תחת שמירה ופיקוח משטרתי.

ב 2 באוקטובר 1925 נחתמה אמנה בין הנציגות של התעשיינים והקופדרציה של האגודות הפשיסטיות שהיו הנציגות הפורמליות של העובדים שהעניקה לפשיסטים את הסמכות הבלעדית לנהל את כל המשאים והמתנים בכל שאלות יחסי העבודה בבין התעשיינים והפועלים בכל איטליה. כן נציגויות העובדים שנבחרו על ידי העובדים במקומות עבודתם בוטלו ופורקו וכל הכח הוכבר לגורמים הפשיסטיים.

ב 1 לנובמבר 1925 הורה מזכיר המפלגה Roberto Farinacci על סגירה “זמנית” של כל העתונים הלא פאשיסטיים, לאור המצב הפנימי;

ב 5 בנובמבר 1925 הוחמרה הענישה כנגד מי שפעל או נחשד שפעל כנגד השלטון. לכל לגיון של ה”מיליציה הלאומית” מונה “קומיסר פוליטי” שהשגיח על פעילותו של הלגיון.

באותה תקופה שר המשפטים Alfredo Rocco הניח חוק להגנה על בטחון המדינה שהחזיר לתוקפו את עונש המוות שבוטל בשנת 1899 והוחל על מגוון של עבירות פוליטיות.

ב 9 בנובמבר 1925 בית הנבחרים החליט כי המינויים של חברי הפרלמנט שהשתתפו ב”פרישה האבטינית” יבוטל;

ב 25 בנובמבר 1925 נחקק חוק שקבע עונש מוות על עבירות של התנקשות או נסיון להתנקשות בחיי המלך, המלכה, נסיך הכתר וראש הממשלה [ כלומר מוסוליני עצמו ], וכן הוחמרה הענישה כנגד מי שיפיץ פרופגנדה אנטי פשיסטית או נגד המדינה. באותה הזדמנות הוקם גם טריבונל מיוחד אליו מונו קצינים גבוהים כשופטים,  והוא הוסמך לדון בהפרות של חוקי החירום והבטחון.

ביום 16 למרץ 1928 בהמשכו שלתהליך דלדולה של הדמוקרטיה החליט בית הנבחרים  על צמצום מספר חברי הפרלמנט מ 560 ל400 וכי בחירתם תיעשה על ידי “משאל-עם” שבו תוצג רשימה שתיקבע על ידי המפלגה הפשיסטית והבוחרים יתבקשו להצביע ב “כן” או “לא”.

בבחירות של חודש מרץ 1929 הופיעו פתקי הבחירות הבאים:

 

 

 ותוצאות הבחירות של 98.33% מצביעי “כן” בהתאם:

 

 

 

מוסוליני מכתיר עצמו כ  IL DUCE – “המנהיג”

 

 כאשר הצעדים האנטי דמוקרטיים החלו להיות מיושמים ומוסוליני הצליח לדכא כל התנגדות למהלכיו, החל שלב נוסף בפולחן אישיותו. לא עוד “ראש הממשלה” אלא מעתה הוא ייקרא IL DUCE [ “המנהיג” ], שחובה היתה להדפיסו באותיות גדולות,  מקורו בביטוי הרומי DUX המקבילה לדוכס.

את הביוגרפיה הראשונה שכתבה העיתונאית היהודיה, ילידת ונציה, מרגריטה צרפתי –  שליוותה את מוסוליני שנים רבות, ולמרות שהיתה נשואה לבעלה לואיג’י סיציליאני, היתה – לעת מצוא – גם המאהבת שלו –

מימין לשמאל: מרגריטה צרפתי, בעלה: לואיג’י סיציליאני ובניטו מוסוליני המאהב הנבוך

 

לביוגרפיה, שמוסוליני כתב לה הקדמה בכתב ידו, קראה בהערצה בלתי מוסתרת ובאהבה בלתי נכבשת – DUX – המקבילה הרומית לנסיך:

 

 

המהדורה הראשונה יצאה בחודש ספטמבר 1925 – אך הכינוי IL DUCE עדיין לא מופיע בה !

 

לימים יהפוך כינוי זה שמוסוליני הכתיר בו את עצמו , ככל הנראה בתחילת 1926, בגל החקיקה האנטי דמוקרטית שפתח זה בעקבות משבר מאטיאוטי.

הכתרת מוסוליני כ”דוצ’ה” -1926

ובתארו המלא:

Sua Eccellenza Benito Mussolini,

Capo del Governo,

Duce del Fascismo e Fondatore dell’Impero

ובתרגום לאנגלית

His Excellency Benito Mussolini,

Head of Government,

Duce of Fascism and Founder of the Empire

 

כינוי זה ילווה את פולחן האישיות של מוסוליני עד לנפילתו ב 1943:

 

מוסוליני נואם בפני איצטדיון כשמולו הכיתוב DUX -1930

 

ושמו ותפארתו התנוססו מראשי ראשי ההרים:  :idea: והרקיעו שחקים…

ועד למדרך כף רגלי העוברים ושבים ברחובותיה של רומא  – וכדי לתת במרצפות עיר הבירה אות וסימן לזיקה שבין המנהיג DUCE שמקור כינויו ב DUX הרומי – נחקק שמו על גבי פסיפס דמוי פסיפס רומי להנאת העוברים ושבים …

 

 

 

 

 

 

 

.

 

 

__________________________________________

פוסטים בנושא תומאס מאן – “מאריו והקוסם” והפשיזם

______________________________________________________________

[07.1] תמאס מאן: מאריו, הקוסם וצמיחת הפשיזם – מבוא

[07.2] תומאס מאן: מאריו והקוסם – סממני האשיזם שבטקסט

[07.3] תומאס מאן – מאריו והקוסם – המופע של ה”קוואליירה צ’יפולה” – המבוא 

 

[07.4] מסע ומסה : בעקבות תומאס מאן 

[07.4.1] מסע ומסה : בעקבות ת. מאן – לפורטה-דאי-מארמי 

[07.4.2] מסע ומסה בעקבות ת.מאן -“חקירה בפסיכולוגיה של הפשיזם” 

[07.4.3] מסע ומסה בעקבות ת.מאן – האמן בשירות הפשיזם  

[07.4.4] בעקבות תומאס מאן – פשר הפסל Vittoria ב”פורט-דאי-מארמי”

 

 

 

_______________________________________

פוסטים בנושא “מוסוליני והפשיזם” 

_______________________________________

[03.1.1] מוסוליני והפשיזם: הולדת הפשיזם מרוח ה”פאשיו”

[03.1.2] מוסוליני והפשיזם –  “הפאשיו” ודרכו של מוסוליני לשלטון

[03.1.3] מוסוליני והפשיזם – מוסוליני מכתיר עצמו “IL DOCE” -“המנהיג”

[03.1.4] מוסוליני והפשיזם – המקורות הרומיים של סמל ה”פאשיו”

[03.1.5] מוסוליני והפשיזם – מה מסתתר מאחרי ה”פאשיו” הפשיסטי

 

_________________ 

 

“מסעות אנטי-פשיסטים לאתרים פשיסטיים”

 

_______________________________________

פוסטים בנושא “פשיסטנים עבריים” 

_______________________________________

 

[01] פשיסטנים ופשיסטים בעברית 

[02] אב”א אחימאיר – “מפנקסו של פשיסטן”

[03] איתמר בן-אבי ועתונו “דאר היום” [ בהכנה ]

[04] מירי רגב – “אני שמחה להיות פשיסטית” –[ הפוסט בהכנה]  [ בינתיים : הסרטון ]

 

 

 

 

1. שלמה בן-עמי בעמוד 102 [↩]
2. 1915-1945 Morgan P – 1004- Italien Fascism [↩]
3. כשמו של ספרו של פרופ’ ז. שטרנהל שעיקר עיסוקו באיתור היסודות האידאולוגיים של הפשיזם [↩]
4. תרגום של החתום מטה מתוך המאמר  The Fascist Myth of Romanity – Andrea Giardina 2008 P. 56 [↩]
5. בנימין נויברגר – איטליה הפשיסטית- בעמוד 131 [↩]
6. מצוטט מספרו של בנימין נויברגר – איטליה הפשיסטית בעמוד 131-2 [↩]