פדריקו גארסיה לורקה

5.

כדי להבין את היחס העמוק והמיוחד שיש לספרדים רבים לאותו פולחן, עתיק-יומין ובלתי מובן הנקרא מלחמת שוורים, מומלץ לעיין בדברים אלה של לורקה,
אותם הקריא ברדיו בשנת 1935

“רבותי המאזינים, הקיץ על סרטיו האדומים ורחשי הזהב היבש מכסה את עמקיה והריה של ספרד. בא משב חורב שממנו חשש סן חואן דה לה קרוס, פן ייבש את  הפרחים המתכתיים של ה”קנטיקו” שלו. זה המשב, שלפי גונגורה, “ננשף במאה פיות”; משב שאינו אלא חזה ענקי של חול, זרוע קקטוסים זעירים, הנושא ערפילים חמים מצוקי פנקורבו אל החומה הלבנה של קדיס, ואשר הפתיע את חלומו הראשון של הלורד ביירון. בצפון יורד טפטוף קל. הגלים באים ספוגים באפור כסף של אנגליה. אך גם שם חם. בין הירוקים הלחים, המבקשים לשווא להיות אירופיים, למגדל השחום, לירכיה המודגשות של נערה, מצויים השערורייתי, הסמלי או המייחד את כל מה שהוא ספרדי
[ … ]

כשחושבים על ספרד שממנה אני מדבר, חושבים – כפי שאני חשבתי על ארצכם שלכם – על צורת המפה שלה. הילדים יודעים היטב, כי לצרפת יש צורה של קנקן קפה, לאיטליה של מגף רכיבה, שלהודו צורת חדק של פיל ההודף קלות את סילון, ששוודיה ונורבגיה יוצרות צורה של כלבלב מתולתל השוחה בים של קור, שאיסלנד היא ורד על לחי גלגל החישוקים. אולי לא הילדים הקטנים, כי היו מתקשים לדמיין זאת, אבל המבוגרים אומנם כן – כי כך לימדו אותנו – יודעים שלספרד יש צורה של עוד שור שנמתח. אין לה, כמו לצ’ילה, צורת נחש האנקונדה, כי אם צורה של עור חיה, חיית קורבן.

בצורה גיאוגרפית זו טמון העמוק, הזוהר, המורכב ביותר שבאופי הספרדי. באמצע הקיץ האיברי מסתמנת דמות שחורה, חדשה, זריזה, מלאה יצרים, המעבירה רעדה ביצור הקר ביותר, צורה יפהפייה מזנקת, צורה שאתה מתבונן בה בכבוד, בפחד – וזה הדבר המפליא – בשמחה אדירה, והנושאת את “חצי הסהר” כלשונו של גונגורה: זוג קרניים חדות שבהן טמונים כוחה וחוכמתה.

באמצע קיץ האיברי נשמעת געייה המעוררת את בכי התינוקות על חזות אומנותיהם, ומביאה לטריקת הדלתות לאורך הרחובות הקטנים היורדים אל הגודלכיביר או אל הטורמס. לא מן האורוות באה הגעייה, ולא ממצעי הקש המתוקים למנוחה, גם לא מעגלת השוורים, גם לא מבתי המטבחיים הפרובינציאליים האיומים, המזוהמים מן הטבח המתמיד.

הגעייה הזו מגיעה מהזירה, ממקדש עתיק, והיא חוצה את השמיים, רדופת רעם חם של קולות אנושיים. געיית הכאב הזו מגיעה מהזירות הנסערות של מלחמת השוורים והיא ביטוי לפולחן עתיק ימים, הקרבת קורבן אפל לונוס של הטללים הטרטסינית, שהיתה עוד לפני שרומא וירושלים הוקפו חומות; קורבן לאלה המתוקה, אם הפרות כולן, מלכת החוות האנדלוסיות, שנשתכחה מזכרונה של התרבות המתקיימת כיום בביצות המבודדות של הואלוה.

באמצע הקיץ האיברי פותחים את הזירות, כלומר המזבחות. האדם מקריב את השור האמיץ, בן הפרה המתוקה, אלת השחר, החיה בתוך הטל. הפרה השמיימית הענקית, האם שדמה נשפך ללא הפסק, תובעת גם את קורבן האדם, וכמובן זוכה בו. מדי שנה נופלים לוחמי השוורים הטובים ביותר, נקרעים לגזרים בקרניים המחודדות של השוורים, אשר לרגע איום מחליפים את תפקיד הקורבן בתפקיד המקריב. נראה כאילו השור, באיזה דחף חבוי או על פי חוק סודי בלתי נודע, בוחר את הלוחם האמיץ ביותר על מנת למוסרו – כמו במלחמות השוורים של כרתים – לבתולה הזכה והעדינה ביותר.

מפפה היליו ועד לאיגנסיו סנצ’ס מחיאס הבלתי נשכח שלי, חלוף על פני אספרטרו, אנטוניו מונטס וחוסליטו, נמשכת שרשרת של מיתות מפוארות, של ספרדים המוקרבים על מזבחה של דת אפלה, בלתי מובנת לשום עם, כמעט, אך מהווה את שלהבת התמיד של העידון, האבירות, הנדיבות ועוז הנפש חסר הפניות, הבוערת לפני האופי הבלתי ניתן לשינוי של העם הזה. הספרדי מרגיש שהוא נסחף בכוח רציני שדוחק אותו להשתעשע בשור, כוח אי רציונלי שאינו ניתן להסבר גם על ידי מי שחש בו, והוא מבוס על רגשה שמעורבים בה המתים, הצופים בנו ממעגלי מושביהם הדוממים שבזירת הלבנה.

אומרים שהטוררו יוצא לזירה לזכות בכסף, במעמד חברתי, בתהילה, במחיאות כפיים, ואין זו אמת. הטוררו יוצא לזירה על מנת להימצא ביחידות עם השור, שיש לו הרבה מה לומר לו, ושהוא מעריץ אותו וירא מפניו בעת ובעונה אחת. הוא אוהב את מחיאות הכפיים והן מדרבנות אותו, אבל הוא שקוע כולו בפולחן ושומע ורואה את הקהל כמתוך עולם אחר. ולאמיתו של דבר, כך הוא. הוא נמצא בעולם של יצירה והפשטה, המורכב מן הקהל המקיף את הזירה:
זה הקהל היחיד שאינו מורכב מצופים, כי אם ממשתתפים. כל אדם נלחם בשור בו זמנית עם הטוררו, אך לא בכך שעוקב אחר מעוף הגלימה, כי אם בכך שמניף גלימה דמיונית אחרת ובאופן שונה מזה שנצפה על ידיו.

וכך איפוא לוחם השוורים הוא בבחינת צורה המבטאת את כמיהתם של אלפי בני אדם, והשור הוא השחקן המוביל האמיתי במחזה.
הדחף, התשוקה להילחם בשור, מזנקים מלבו של הנער כמו אריה הרים המזנק מרבצו, זמן רב לפני שהוא תופס שמלחמת השוורים היא אמנות מעודנת, ולה גאונים, היסטוריה ואסכולות משלה. הדחף הזה, התשוקה הזו, הם שורש הפיסטה, והם יכולים להתקיים מפני שהם פועמים בכל הספרדים בכל הזמנים. לכן הם יכולים להיות שחקנים בזירה בעת ובעונה אחת עם הטוררו, שהוא המומחה; לכן הם רואים כטבעי, ולא כפלא את מראה הלא ייאמן של ורוניקה בסגנון בלמונטה, או של פרול סמוך לראשו של השור, מבית מקדשו העתיק של רפאל אל גליו.

התשוקה העמוקה הזו למלחמת שוורים המקננת בקרב בני הנוער הספרדי היא כה עזה, שהם מוכנים לסכן בה את חייהם. צעירים רבים מדלגים על גדר לתוך הזירה כשבידיהם סמרטוט אדום ומקל במקום חרב, כמין Homos Ecce של פיאסטות, כדי להניף כמה הנפות המסתיימות הרבה פעמים במוות; או פושטים את בגדיהם וחוצים נהרות בשחייה, על מנת להילחם עירומים לאור הירח, כשהם חשופים לאלף ואחת פציעות בגוף חסר מגן; או יוצאים לאודיסאות על פני הרים ועמקים, תמיד מתוך התשוקה האיומה למוות יפהפה או החלום לכרוך את גוף החיה סביב מותניהם הצעירים, מותני “הנבחרים”. לפני זמן לא רב אמר לי נער שרצה להיות לוחם שוורים:
“אתמול הייתי לבדי בשדה, ופתאום אחזה בי תשוקה כה עזה שהתחלתי לבכות”. ה”פורטיס סלמנטינה”, מגדל סלמנקה, המתנשא מעל מראת נהר הטורמס, ומגדל החירלדה של סביליה, המקושט כאתון של יריד ומתבונן בגודלכיביר, הם שני צריחים המנצחים על אהבת השוורים של הספרדים.
ברור שהכל בא מן הדרום: בפסודובלה המנוגן במלחמות השוורים זורם דם אנדלוסי, וכל בתי הספר ואמנויות מלחמת השוורים באים מדרום לסירה מורנה. אבל כיום יש בקשטיליה המוזהבת של אזור סלמנקה חוות, המספקות שורי לחימה עזים ומובחרים לכל הזירות בספרד. “

______________________

{ פדריקו גרסיה לורקה: חלום וברונזה, תרגום רינה ליטוין  עמ’ 416-417}