[06.3.01] עליה לרגל לדאבוס שנכשלה, 1982
13 ביולי, 2010
“הר הקסמים”
1.
באותו יום קיץ באוגוסט 1982 בו הגעתי בשעת בוקר מוקדמת לתחנת הרכבת הראשית של ציריך, הייתי מוטרד בעיקר ממה אעשה בעיר זו ללא תוכנית מוגדרת מראש.
היום הקיצי היה פרוס לפני לכל אורכו וכך הסתובבתי אנה ושוב בתחנה הגדולה שומע הודעות על רכבות יוצאות והמולת תחנת רכבת גדולה לעת בוקר עולה באזני.
בלא סיבה מוגדרת ובעודי משוטט מחפש במה אמלא את יומי, עלו בי אדי זכרונות עמומים מתיאוריו של תומאס מאן את הוויית דאבוס הדועכת ב”הר הקסמים”, שקראתי אי שם בחולות סיני באוגוסט אחר, של שנת 1974.
זכרתי במטושטש את תיאוריו הנמלצים של מאן את אותו מוסד – ה”ברגהוף” – שבו מתרחשת עיקר העלילה הדלילה, כאותו אויר גבהים בו שוכן אותו סנטוריום, ועלתה בי מעין סקרנות לראות את חדר אוכל שמאדאם קלאוודיה שושא היתה טורקת בו את הדלתות כל אימת שהיתה נכנסת ויוצאת, וככל הנראה גם קיננה בי איזו צפיה בלתי מוסברת לפגוש בה שם ולהציץ בעיניה הקירגיזיות…
2.
שמונה שנים עברו מאז והספר, שכמובן לא נשאתי אותו עימי בביקור לא מתוכנן זה, היה עולה בזכרוני מפעם לפעם. באותו שלב זכרתי אותו בעיקר כסיפור מורכב ומסובך שלא את כך פרטיו הצלחתי להפנים ולספוג. תמיד חשתי שספר זה ממתין לי לביקור נוסף אצלו.
וכך כמדומני נזדמן לי זכר דאבוס, שכלל לא ידעתי היכן היא בשוויץ, במחשבתי בעודי מסיים את הקפה של בוקר ונוגס קרואסון, על הכסא בבר המוגבה בבית הנתיבות הגדול. עד שסיימתי את הקפה גמלה בי, ככל הנראה ‘ ההחלטה לשאול על זמן הנסיעה המשוער לדאבוס, שהרי אני כבר כאן בבית הנתיבות המרכזי, ובודאי אמצא רכבת שתוכל להוביל אותי לדאבוס, וכיוון שכל היום לפני בחוס מעש ותוכנית, מצאתי עצמי לפני קופת הכרטיסים מברר כמה זמן יקח להגיע לדאבוס והאם אספיק לשוב לציריך.
הפקיד הקפדן, מאחרי החלון ובו חרך הדיבור העגול, שרוולי מקטרונו, מכוסים בבד שחור עד למרפקים, בדק בקפדנות שוייצרית ידועה וחישב את הזמנים ונתן בידי שתי רשימות ובהן לוחות זמנים של הרכבות היוצאות מציריך וגם מתחנה שבדרך – שאת שמה איני זוכר – בה עלי להחליף רכבת ואף סימן לי בטובו את המסלולים והזמנים התואמים.
לפי לוחות הזמנים יכולתי להבין כי יהיה בידי מספיק זמן לצאת מציריך, להחליף רכבת להגיע לדאבוס, לשוטט בה כשעה-שעתיים, ולשוב לעת ערב לציריך, לאחר שאמלא את יומי הריק תוכנית ותוכן.
רכשתי כרטיס הלוך-ושוב וכשהגיעה השעה עליתי לרכבת שהחלה לנסוע בנופים שהיו מוכרים לי מגלויות דואר שמבקרים בשוייץ המעטירה היו שולחים לחבריהם בארך הצחיחה והצהובה, לנקר את עיניהם בצבעי הירוק של כרי האחו הרחבים לרגלי הרים מושלגים בשלג נצחי…
מדי פעם הבחנתי, מבעד לחלון הרכבת, בפרה או שתיים הרועות באחו הירוק, כפי שנהגו לעשות על חפיסות השוקולד הצבעוניות שכל כך אהבתי לקבל בימי נעורי, וכך הלך ונטשטש ההבדל בין הזיכרון והמראות המתחלפים מבעד לחלון הרכבת הנוסעת לכיוון דאבוס.
הרכבת עצרה בתחנה שסומנה על ידי הפקיד הקר והעיניני, שלא העלה על פניו אף לא רמז של חיוך למראה הזר השואל על דאבוס בקיץ… .
החלפתי לרכבת השניה, לפי ההוראות שקיבלתי ועתה ברכבת שניה זו, שמסילותיה צרות יותר מזו שנסעתי בה עד כאן, החלה החלק השני של מסעי הראשון לדאבוס.
3.
כאשר ישבתי בתאי, ושדות המישור הירוקים החלו להתחלף בהרים, נזכרתי בדברים שקראתי ב”הר הקסמים” על חוויית הנסיעה והעליה לדאבוס שחווה הנס קאסטורפ. כיוון שהספר לא היה בידי, בעת נסיעה זו, אני מנסה לתקן את המעוות ומעתיק הנה שורות אחדות כפי שכתב תומאס מאן:
“הוא [ קאסטורפ – ו’] השקיף אל הנוף: הרכבת התפתלה במסילה הצרה; אפשר היה לראות את הקרונות הקדמיים, את הקטר, שנשף בעמלו תימרות עשן חומים, ירוקים ושחורים שנשתרפפו והתנדפו”.{תומאס מאן, “הר הקסמים”, תרגום מרדכי אבי שאול, עמ’ 12}
אודה על האמת, לא זכיתי לחוויה שכזו. ואת עיקר האשמה הטלתי על כתפי בשל המעשיות היתירה של ראיתי את המציאות, ובעיקר בשל העדר כשרון לדמיין דברים מעבר להוויתם הריאלית ועל אחת כמה וכמה להעלותם בשפה הולמת על הכתב. הרכבת היתה רכבת חשמלית רגילה פחות או יותר, ממורקת ונינוחה, כיאה לרכבת שוייצרית. לא עלו מן הקטר שום תמרות עשן – וכל שניתן היה לחוש הוא כי במעלה ההר כשהרכבת גררה עצמה למעלה, היא היתה נעזרת בגלגל שיניים שהיה משתלב בפס שלישי מחורר בדומה לשרשרת אופניים, שהיה מונח בין שני הפסים הרגילים, וכך בעזרת גלגל השיניים העלתה את המאסה הנוסעת למעלה. כאן בקטעי העליה והמאמץ מהירותה של הרכבת היתה מואטת רום ההרים לא יכול לה וכעבור זמן עצרה היא ב”דאבוס”.
4.
לפני שערכתי רשימות אלו, שוטטתי מעט באינטרנט בחיפוש אחר שותפים סמויים למסע הזוי וחסר תכלית זה, ולמרבה ההפתעה שלף לי גלגל-המזל של מנוע החיפוש רשימה של יוסי קליין שפורסמה ב”הארץ” ביום 15.4.2008 – “פסגת ההר הלבן תמיד” בה מספר הכותב כי נסע לדאבוס זמן קצר לפני חג המולד, וניסה להתמודד עם הקור שעל המרפסות הפונות לשמש ולעטוף את עצמו בשמיכות המיועדות לכך לפי הוראות מיוחדות שהן למעשה … ציטוט מתוך ספרו של תומאס מאן.
“שלושה ימים לפני חג המולד האחרון שכרתי חדר במלון ואלד בעיירה דאבוס שעל האלפים בשווייץ. ב-1912, כשהיה המלון סנטוריום לחולי שחפת, אושפזה בו קטיה, אשתו של מאן. הבעל המודאג התאכסן לשלושה שבועות בפנסיון קטן מעבר לכביש, “וילה אם שטיין” שמו. הוא לא היה הסופר הראשון שהתאכסן שם: לפניו היו שם יוצרו של שרלוק הולמס, ארתור קונאן דויל, ורוברט לואיס סטיבנסון כתב שם את “אי המטמון” שלו (כך לפחות כתוב על לוח נחושת קטן הקבוע ליד הכניסה).”
יוסי קליין לא השחית זמן רב בחיפושים אחר אותו “ברגהוף” אלא התאכסן במלון-ואלד, שהוא ככל הנראה יורשו ממשיכו של הוואלד-סנטוריום בו השתכנה קאטיה מאן, אשת הסופר, כאשר זה בא לבקרה בדאבוס.
אצטט את תיאורו את המלון:
“גם מלון ואלד מצטרף לחגיגת מאן. על פרשת דרכים קטנה, שאחד משביליה מוביל למלון, קבוע שלט עם דיוקן הסופר, שלושה מאולמיו קרויים על שם קסטורפ, סטמבריני והגברת שושא. האורח המתעניין, אם ירצה, יובל בזהירות לאורך מסדרון מואר באור צהבהב שבסופו דלת זכוכית נעולה. הוא מוזמן להציץ ורואה שם חדר צבוע בלבן שמנתי, עוטה אותו דוק שקוף למחצה שבו מחופים תצלומים ישנים. בסמוך לחלון מיטה מוצעת בכלי לבן, שולחן ומנורת לילה, וכן כיור גדול שעליו מונחת קערת הרחצה לצד ברזי נחושת ענקיים. ולמטה מסתתר לו בצניעות סיר לילה גדול מאמייל שכמעט 100 שנה לא ישב עליו איש.”
5.
יוסי קליין, שמח כי לא היה הראשון שעלה בהר, וסיפר כי 25 שנה לפני כן עשה את אותה דרך הסופר חיים באר:
“ואת רשמיו העלה בכתבה נפלאה שפורסמה ב”דבר השבוע”, מוספו השבועי של העיתון “דבר”.
ניסיתי למצוא את אותה “כתבה נפלאה” ומשלא עלה בידי, פניתי באמצעות חבר לחיים באר בבקשה שיעזור לי לאתר את הכתבה הנשכחת.
משלא זכיתי ליד-עזר, עליתי במדרגות של ספריית אריאלה וטיפסתי לקומה השלישית והחלתי לנבור שם בכרכים הישנים של דבר השבוע. קצה החוט היחידי שעמד לרשותי היה התאריך של ביקורו של חיים באר – סמוך לחג המולד בשנת 1982 – התחלתי איפוא לחטט בגליונות “דבר השבוע” של דצמבר 1982 וכך דפדפתי מגליון לגליון עד שמצאתי את אותן 3 רשימות שפרסם חיים באר ב”מסעות בעקבות סופרים וספרים” : “בחיפוש אחרי הר הקסמים” ; “הר ויסורים וקרח” ו “כאילו התפורר שם חלום או סיוט” שפורסמו בראשית שנת 1983 ב”דבר השבוע”.
כיון שעם תאריכים אין טעם להתווכח מותר לי לאמר כי אני הקדמתי את חיים באר בביקורי בדאבוס בחודשים אחדים אך לעומת זאת את רשמי מאותו ביקור – נקרא לו כאן “הביקור הראשון בדאבוס” או אולי מוטב “מסע רשלני” ואולי אף“עליה לרגל שנכשלה” העליתי על הכתב שנים רבות לאחר מעשה.
6.
בתחנת הרכבת הקטנה בכפר דאבוס לא המתין לי איש ולא זכיתי איפוא לא לקבלת הפנים שזוכה בה הנס קאסטורפ שאת פניו מקדם בתחנת הרכבת:
“המסע נעצר ליד תחנה קטנה, והיא תחנת דאבוס-הכפר, כפי ששמע הנס קאסטורפהודעת קול הכורז בחוץ; ובכן בעוד שעה קלה יגיע למטרתו. ולפתי הגיע לאוזנו קול, סמוך לו, והוא קולו של יואכים צימסן, בן דודו, בניבו ההאמבורגאי המתמשך לאטו: “שלום לך, ובכן, אתה תרד-נא כאן”; וכשהביט החוצה, ראה את יואכים עצמו עומד לפני החלון, לבוש באדרת -אולסטר חומה, גלוי-ראש ומראהו מראה אדם חלים כפי שלא היה מעודו….”{ הר הקסמים” עמ’ 13}
ולא זכיתי אף לא לחוויית המפגש בתחנת הרכבת בדאבוס שתזמנה לו קטיה אשתו בבואו לבקרה, כפי שכתבה ב”זכרונות שלא נכתבו”:
“הנה כי כן הוא [ תומאס מאן – ו’] ביקר אצלי בדאבוס, ועצם בואו דמה למדי לבואו של הנס קאסטורפ, גם הוא ירד בכפר דאבוס ואני יצאתי לקבל את פניו למטה, בדיוק כפי שעשה זאת זאת דודנו צימסן. אחר כל עלינו אל בית ההבראה ופטפטנו ארוכות, כמו הדודנים. הלא כבר הספקתי לעשות שם חודשים רבים, ולכן סיפרתי לו מאות דברים; אמרתי וחזרתי ואמרתי : “מה נעים שסוף-סוף שוב יש עם מי לשוח”.{ קאתיה מאן “זכרונות שלא נכתבו” עברית ישראל זמורה הוצאת זמורה ביתן מודן, 1979 בעמ’ 62-3}
לי לא היה עם מי לשוח בדאבוס, ולא ידעתי בדיוק מה אעשה עם עצמי בזמן שנותר בידי עד שאהיה צריך לשוב לציריך.
מול התחנה ראיתי רכבל המוליך, תמורת תשלום נאה, למרומיו של ההר שממול, שילמתי ועליתי ברכבל. לאחר נסיעה של כמה דקות ביקשו שאחליף רכבל ואשלם גם על הקטע הבא שהביא אותי אל המרומים שב Jacobshorn הגובה, כך הוצהר שם היה 2590 מטר מעל פני הים.
אך בקשר לגובהים עלה בי פקפוק מסויים, שהרי בדאבוס, נהגו להעצים עובדות ולרומם גבהים, כפי שמסביר יואכים צימסן להנס קאסטורפ:
“בית ההחלמה שלנו שוכן עוד בגובה רב יותר מן הכפר, כפי שאתה רואה בעיינך”, הוסיף ואמר יואכים. “חמישים מטר ההפרש. בפרוספקט כתוב ‘מאה’ , אבל אינו אלא חמישים….” עמ’ 16
וכך, לאחר תשלום נוסף יצאתי מהרכבל ורגלי עומדות ברומו של הר בגובה 2590 מטר מעל למקום הרגיל בו עוברים עלי חיי.
היה יום קיץ, אך קריר במובהק לעומת אותם ימים בהם קראתי את הספר בחולות סיני ובשל טלטולי הדרך שעברתי עד כה, חשבתי בליבי כי הדבר הטוב ביותר שאוכל לעשות למען עצמי, בדאבוס המעטירה בזוהר המרומים, הוא, כי אכנס למסעדה שמבניה כחצי הגורן, התלויה על קצה ההר, שבסמוך לתחנת הרכבל.
המסעדה ביקובסהורן, דאבוס
כנכסתי לאולם חצי-הגורן המשקיף לנוף. הייתי בין הבודדים שם בשעת בוקר מאוחרת זו, וחשבתי כי מוטב שאקיים חלק ממצוותו של לודוביקו סטמבריני הגורס:
“בירה, טאבאק ומוזיקה הנה המכורה כולה…! “
{ “הר הקסמים” עמ’ 114 }
והזמנתי לי כוס בירה.
לגמתי אותה צוננת וזהובה לאט כדרך שהיו לוגמים שם בברגהוף, וחשבתי כי הנה עוד מעט והמסעדה תתמלא סועדים שכן שעת הצהריים החלה מתקרבת ובאה. אך, הבירה אף שלוגמים אותה לאט, גם היא מגיעה לקיצה, והמסעדה נותרה ריקה כמקודם, והמוזיקה היחידה שהתנגנה שם היו ציוצי יודל שויצריים מיגעים, וטבק איני צורך, כך שהרגשתי די רחוק מהמכורה עליה דיבר סטמבריני… ועוד יותר רחוק מהברגהוף – הוא בעצם סיבת נסיעתי הלום.
כעבור עוד זמן, שינסתי מותני, ויצאתי החוצה אל הקיץ הצונן והאויר היבש היבש שחדר לראותי והרחיב דעתי כמו שעשה לכל המתרפאים ההם, שהקדישו מכספם לתפארתה של דאבוס בימים עברו ותרמו נדבך נוסף באגדת סוד קסמה המרפא מן המחלה האפלה.
כשיצאתי מגוף המסעדה עליתי למרפסת שיזוף שאפשרה מבט פנורמי על הנוף סביב סביב.
המסעדה ביקובסהורן, דאבוס
השקפתי למטה על הכפר דאבוס – וחשתי משהו מאותה גבהות רוח שחש הנס קאסטורפ ושאר יושבי הברגהוף כלפי הבריאים השוכנים, ב’לא עלינו’ “ארץ המישור” או ארץ-השפלה”, אם לא לאמר “שאול תחתיות” רחמנא ליצלן, של הקיום הרגיל והאפרורי, ממנו עולה הנס קאסטוקפ אל ההר וקסמיו.
שם, באויר פסגות, כשאני קרוב לאלוהים בשנים וחצי קילומטרים יותר משאר האנשים שאני מכיר, השתזפו בבגדים מלאים, כמה גברים כרסתנים על כיסאות נוח, החליפו ביניהם מילים ביידיש, והיו מחליקים מפעם לפעם את ידיהם על זקניהם והג’ינגי שבהם, סלסל בפיאותיו המשתפלות לו על צדעיו חזור וסלסל.
7.
לאחר שנשמתי אוירה של מעלה זו, ואויר יבש וצונן חודר לראותי, האמנתי לזכרונות המטושטשים שנשאתי עימי מחולות סיני, כי אני חווה את הנופים בהם הסתובב הנס קאסטורפ למרות שכאמור היה יום קיץ, השלג שנראה בקושי על פסגות רחוקות של הרים גבוהים, הבהיק באור השמש המסנוורת בקרירותה.
כמה אפשר להביט בנוף הזה, שאלתי את עצמי ?
שלושה שבועות הם די והותר. אך להישאר שם שבע שנים ?
אכן קסם סמוי צריך היה לפעול את פעולתו על נפשו הצעירה של הנס קאסטורפ הצעיר, שעצר שם לשבע שנים תמימות… להביט בנופים אלה, לנשום את אויר הפסגות ולהתבסם באווירה הדקדנטית אותה מטיב לתאר תומאס מאן.
דקות אחדות נוספות הספיקו לי וכשהצצתי בשעון וזכרתי כי יש לי כרטיס חזרה לציריך…הזדרזתי וגלשתי אל תחתית ההר למה שמכונה בספר “דאבוס-דורף” לאמור “כפר דאבוס”, שנראתה יותר כעיירה המציעה, בחלונות הראווה שלה, ממיטב המותגים המוכרים מכל מקום הנודף ריח של עושר וסנוביות…
הסתובבתי ברחוב הראשי מעט, מעשה שגם הנס קאסטורפ נהג לעשות מפעם לפעם, פניתי כה וכה בחוסר מעש ותוכנית, לא ראיתי שום שלט שיוביל אותי ל”ברגהוף” ואף לא לכיוונו, הספר של תומאס מאן לא היה ברשותי ולא יכול היה לשמש לי מדריך טיולים לעת-מצוא, ובחנות הספרים בה הסתובבתי לא מצאתי שום חוברת או ספר שידריכו ב”עקבותיו של תומאס מאן בדאבוס” או “דאבוס בימי תומאס מאן וכיום” כפי שצפוי היה למצוא במקומות כאלה, חוברת גדושת תצלומים ישנים בשחור לבן, ולצידם ציטוטים לרוב…
משאלה לא נמצאו לי, ושעת הרכבת החוזרת לכיוון ציריך התקרבה ובאה, חזרתי לתחנת הרכבת הקטנה, ועליתי לרכבת.
תחושת ההחמצה ליוותה אותי לאורך כל המסע. לא ידעתי למי לבוא בטענות. את עיקר נטל האשמה הטלתי על עצמי: הרי נסעתי לדאבוס בהחלטה של רגע, שעתה הסתברה כנחפזת ונמהרת ביותר, לא היה ברשותי כל אמצעי שיסייע בידי בדרכי אל עבר מטרתי – “הברגהוף” – וחשתי, כאותו עולה רגל למכה שבשל הצפיפות או העייפות או הבלבול, או מכיוון שלא התקין עצמו מבעוד יום למסע החאג’ הזה לא זכה אפילו להתקרב אל הכעבה המקודשת…
.
______________________________
06.3 הר הקסמים – קריאות ופרשנות
______________________________
[06.3.1] עליה ראשונה לרגל שנכשלה, 1982
[06.3.2] עליה לרגל שניה לדאבוס: לכל אחד ה”ברגהוף” שלו
[06.3.4] תומאס מאן והמוזיקה לפאון
[06.3.5] העפרון….
[06.3.6] קסם המספרים
[06.3.7] המוות הנוכח בכל
.
