קישור ישיר לסצינת מותו של בוריס – בביצוע מסורתי

בעקבות ביצוע “בוריס גודונוב” באופרה הישראלית -14.3.2013

כשנסתיים הביצוע של האופרה בוריס גודונוב מאת מודסט מוסורסקי, ויצאתי מחשכת האולם, אל האור המסנוור של החמסין האביך של תל-אביב, [אובך ומכת-חום פתאומית, שגבתה קורבן-שווא, בריצת הבוקר שנסתימה באסון ] – חשתי תחושה כבדה של החמצה.

בתמונה האחרונה ביקשה האופרה של תל-אביב, להצביע על מסר אקטואלי של מוסורגסקי: בתוכניה מציגים את העם המנוצל על ידי הפוליטיקאים לצרכיהם כקורבן: העם ימשיך לשלם את המחיר לפוליטיקאים הציניים שימשיכו להשתמש בו ולזרוק.

בית האופרה של תל אביב, קרץ בתמונה האחרונה, רמזים פוליטיים מגושמים לקהל –  רובו יוצאי ברית המועצות לשעבר –  והקרינו לו, במהלך תמונת היער בקרומי  תצלומים של מנהיגי ברית המועצות – דמויות מוכרות לחובבי המוזיקה והאופרה שזה מקרוב באו משם, ולפתע הופיעו בזו אחר זו דמויותיהם של של לנין, ואחריו סטאלין, [ שהופעתו, יש לציין, עוררה גלי רחשים,  בין הצופים, עבור בגורבצ’וב, ילצין ועד לפוטין. אך, אפילו בקריצה מגושמת זו לכיוון האקטואליה, לה היה כדי להציל ביצוע מבינוניותו ומשטחיותו הבולטת.

אם מבקשים אתם פרשנות “פוליטית” אקטואלית, ליצירתו של מוסורסקי, הציצו בקטע הבא כפי שהועלה בתיאטרון מרינסקי בסנקט-פטרסבורג, בשנת 2012 – שם המסר האקטואלי, והקריצה לעידן הועידות והכינוסים הפוליטיים בברית המועצות – הרבה יותר ישיר וגם ציני יותר.

https://www.youtube.com/watch?v=9AjTFwjLLJM

קישור ישיר לסצינת מותו של השליט – בועידת המפלגה – אקטואליה צורבת

גם הביצוע שהועלה לאחרונה בבית האופרה במינכן, בניצוח קנט נאגנו, מפשיט את בוריס גודונוב מכל מחלצות הפאר המקובלות, לדמותו של צאר, שליט כל יכול של ממלכה רחבת ידיים, ותלבושות הפאר והתפאורות הכבדות הומרו בתפאורה מינימליסטית, אקטואלית, אפורה ומרירה המבליטה את הניכור של בני העם הנדחקים ומאוימים על ידי נציגי השלטון, שפניהם מכוסות קסדות והן דמויות מאימות בברוטאליות שלהם.

– אלה “עושים את העבודה” הרבה יותר משכנע מהתלבושות הצבעוניות של נשות העם הרוסי מסוף המאה ה 19 שעטו חברי וחברות המקהלה, בביצוע בתל-אביב.

http://www.youtube.com/watch?v=uUFkAv8gAKg

קישור ישיר לסצינת מותו של בוריס – בית האופרה של מינכן

מה שהיה חסר לי בעיקר בביצוע בבית האופרה בתל-אביב, היתה המרירות, הטראגיות הכאב והלענה הפסימית בה מאכיל אותנו מוסורגסקי במנות קטנות, קצובות, אך מתמשכות ומתמידות לאורכן של שלוש וחצי השעות בהן מחלחלים צלילי המוזיקה שלו, לתת תודעתנו עד כי אנו נסחפים לכאב ולפסימיות שמפזרת אופרה כהה זו.

אלא שמידת המרירות בביצוע ביום שישי, בשעות הצהריים, לא היתה מספיקה – והנפש ביקשה עוד. עוד טראגיות. עוד כאב. עוד פסימיות ועוד אבדן.

הלכתי איפוא להאזין לסצינת מותו של בוריס, לטעמי שיאה הדרמטי של האופרה הטראגית הזו – מבין הנושאים בהם עוסקת האופרה לפי הפואמה ההיסטורית שחיבר אלכסנדר פושקין, הדמות המרכזית – מרכז הכובד של היצירה היא דמותו הטראגית של בוריס גודונוב, הצאר שעלה לשלטון אולי בזכות אך לא נמנע מלרצוח את בנו – בן שרוחו, דמותו וזכרו מרחפים מעל ראשו – כמו שרוחו של אביו המת של המלט שורה על הגיבור השקספירי וכמו שיסורי המצפון המלווים את מקבת של שיקספיר בכל אשר ילך – הולכים וגוברים ורודפים על בוריס גודונוב עד כי המוות יגבר עליו.

קישור ישיר

בסצינה זו – המובאת במהלך פוסט זה בביצועים אחדים –  מתאר פושקין את פרידתו של בוריס גודונוב מהעולם, הוא מסלק מעל פניו את כל עוזריו ומשרתיו ונשאר עם בנו יורשו פיאודור הוא הצר הבא ביחידות. לפני מותו הוא משיח את ליבו לפניו: הוא משיא לו עצות כיצד ישלוט אך אין הוא יכול להמלט מן הוידוי, הפורץ מליבו : לפני מותו מבקש הוא להציל נפשו לקראת לכתו לעולם הבא: הוא מתוודה, למרות עוצמתו של הצאר השליט הכל יכול של האימפריה – הוא חש עצמו כעבד, עבד מלידה וגם עבד שאותו רצח הרודף אותו משעבדו. הוא מבקש כי בנו לא ישאל אותו כיצד ביסס את שלטונו – די לו לבן שהוא עולה לשלטון כשליט לגיטימי [ כך לפחות להשקפת האב הרוצח ] והוא יועץ לו להיות “מלך במשפט” וכי לא יתפתה לשקר. הוא יועץ לבנו הצעיר חסר הנסיון להעזר בעוזרים קרובים בעלי נסיון שיסייעו בידו להתגבר על מכשולי הראשית. הוא מדריך אותו בדרכי השמרנות , וכי לא יזנח את המנהג :

“הרגל הוא נפש כל שלטון”.

אף שהאב נאלץ לנקוט יד נוקשה וחזקה כנגד הסכנות מבית ומחוץ, האב מדריך את בנו כי מוטב שיבטל את הגזרה. עליו לאחוז בתקיפות ברסן השלטון, אך גם להרפות מפעם לפעם, אך בלי להשמיטו מידו. הוא מדריכו להיות חנון לנכרים ולכבד על חוקי הכנסיה. היה שתקן ולא פטפטן – וגם כאשר יתבגר ויגבר עליו יצרו אביו יועצו לנהוג באיפוק ולדכא את תענוגי החטא.

האב מורה לו לכבד את אימו ואת אחותו

וכך, לאחר שפרק את משא צוואתו לבנו, חש בוריס כי הוא מוכן למותו – וכבר יחוש את “צינת הקבר”.

הנה הקטע בפואמה של פושקין בתרגומו של אברהם שלונסקי:

לפני סיום אני מציע להאזין לביצוע קונצרטנטי של הסצינה של מותו של בוריס כפי שביצע הבאס הבולגרי המפורסם בוריס כריסטוף :

קישור ישיר לביצוע קונצרטנטי של סצינת מותו של בוריס – בביצוע בוריס כריסטוף 

.