ש.י. עגנון                               ש.ז. שוקן

 

המסע הנוסטלגי בזמן שערכו לנו, יוצריו המוכשרים של הסרט המעולה שוקן: על גבול הקונצנזוס על שורשיו ועל חייו של שלמה זלמן שוקן – שהוקרן בערוץ 11 ביום 18.11.2020, הצית בי זכרון של מסע שורשים שערכתי בשנת 2008 לפולין. הוזמנתי על ידי ידיד פולני, עיתונאי המכנה את עצמו בשם Aaron  כינוי נוח יותר לעומת שמו הפולני מלידה, שהוא מתארך, וקשה לביטוי. הבחירה ב Aaron לא באה משום השתיכות שלו דתו של משה אחי-אהרון הכהן.

הוא אירח אותי בדירתו שבוורשה, והציע כי ניסע לבקר בכפר קטן ושכוח-אל במזרחה של פולין, צ’ייקי Czajki  שמו , כדי שיציג בפני בגאווה את בית-העץ הפשוט שרכש לאחרונה ממשפחתו של איכר פולני מרוד ועני שנטש את הכפר כיוון שכוחותחו תשו, ועבר עם משפחתו העירה, וחברי טורח, במו ידיו, על שיפוצו של בית האיכר, כדי שברבות הימים ייהפך ויהיה מעין “דאצ’ה של עניים”….

 

יצאנו מוארשה בשעות אחר הצהריים, במכוניתו והחלנו נוסעים מזרחה, חוצים את משטחיה רחבי הידיים של גאליציה, עד שצץ לפנינו, בחושך ששרר מסביב ובגשם שליווה אותנו ברוב המסע הארוך הזה, שלט דרכים שהפנה לעבר העיר לובלין.

החיבור בין נסיעה בגליציה, מחוז התרחשותם של רבים מספורי עגנון, והשם לובלין, הקפיץ בזכרוני את סיפורו של שי”י עגנון: “בחנותו של מר לובלין” , ובתום המסע לאחר שחזרתי לביתי, העליתי על הכתב את :  “הרהורים על שורשים”  בעלו וצפו במסע זה, ולימים אף העליתי העליתי את מה שכתבתי לאתר “מילים”. 

והנה הסרט על חייו של ש.ז. שוקן, שהכל יודעים את הקשר המיוחד שלו עם ש.י. עגנון – קשר שכמובן נזכר וטופל בסרט,  מהדהד, לטעמי, גם בסיפור זה,, דבר שהוליך להעלות על הכתב כמה מהרהרורי על היחסים בין ש.י. עגנון ובין ש.ז. שוקן,  ובעקבות הסרט מרשה לעצמי להעתיק הנה את הקטעים מתוך אותו מסע שורשים שלי הדנים בשני אישים מיוחדים אלה:

 

הנה ציטוט הדברים:

“””””””””””””””””””””””””””””””””””””””””””””””””

3. פולין

 

 

“…. עזבנו את דירתו העירונית שבווארשה, ופנינו לכפר.

 

השעה היתה שעת בין-ערביים ודמדומים יורדים: השמש, המסתתרת מאחרי עננים אפורים, החלה שוקעת מערבה ומכוניתו של Aaron גומעת מרחקים מזרחה.

 

גשם-אוגוסט איטי, רך, עיקש, טורדני, ובעיקר רטוב, החל לדלוף וקילומטרים על גבי קילומטרים לא נח ולו לרגע. אפילו החושך שירד על הדרך לא שכנע אותו להפסיק או לפחות לנוח… הוא בשלו ממשיך ונוזל.

 

החושך שהביט בנו מבעד לחלון היה גדול ורחב. אורות מהוססים אי פה אי שם, שיברו את שלטונו, מצידנו עצים ולפנינו אלומות-הרכב החותכות את טיפות הגשם הניתכות על הכביש הרטוב.

 

תמרורי דרכים היו משיבים לנו מבט מול האור הנוסע, ושמות ישובים מוכרים-לא-מוכרים היו מבצבצים בהצטלבויות, מימין לדרכנו. הנה : “גורה קאלבריה” ##גוּרַה קַלְוַוארְיַה (בפולנית: Góra Kalwaria; ביידיש: גער, מבוטא --גֶר--) היא עיר השוכנת על נהר הוויסלה בפולין, כ-25 ק'מ מדרום לעיר ורשה. העיר חשובה לנוצרים הקתולים של פולין, וכן ליהודים, כמרכזה בעבר של אחת החסידויות הגדולות. במקור היה שמה של העיר פשוט --גורה--. בשנת 1670 הוא שונה ל--נוֹבַה יֶרוֹזוֹלִימַה-- (Nowa Jerozolima, בפולנית: --ירושלים החדשה--), ושונה פעם נוספת במהלך המאה ה-18 ל--גורה קלוואריה-- (פולנית: Góra Kalwaria), שפירושה --הר הגולגלתא-- - ההר בירושלים שעליו נצלב ישו. שחסידות גור נקראת עליה, ושבני משפחתה של אימי נימנו על חסידיה.

 

 

תוך כדי נסיעה זו – כשפנינו מזרחה, עלה בזכרוני שמואל יוסף טשאטשקאס, שנולד בעיירה קטנה השוכנת לא הרחק מן הדרך בה אנו נוסעים, ושמה בוטשאטש. הוא נולד בשנת 1887 ובהגיעו לגיל 21 עזב את עירו ובשנת 1908 עלה לארץ ישראל. כאן כתב את סיפורו “עגונות”, שפורסם בבטאון “העומר” בעריכת ש’ בן-ציון, וחתם על סיפורו זה בשם העט שגזר משמו של הסיפור, ומכאן ואילך הציג עצמו כש”י עגנון. הוא חזר לגרמניה ואגב כך חזר לביקור בעיירת הולדתו לבקר את אביו על ערש דווי. חזר לוינה אך כשנודע לו על פטירת אביו שב לבוטשאטש לעלות על קבר אביו.

בגרמניה, פגש בשלמה זלמן שוקן שהפך להיות פטרונו, אך לאחר שביתו וספרייתו עלו באש בעיירה באד הומבורג בשנת 1924 הוא עלה שנית לארץ-ישראל.

 

כאן, בשבתו בירושלים, הרחק ממקום הולדתו במזרח גאליציה, הוא חוזר לכור-מחצבתו, ובפועל לשורשיו, ומעלה על הכתב סיפורים שהוא מכנה אותם “פולין – סיפורי אגדות”, ומוציאם לאור בהוצאת “הדים” תל-אביב. בקובץ סיפוריו שהוצא ע”ל ידי שוקן בשנת 1960 תחת הכותרת “אלו ואלו” הוא מקדיש את הסיפורים הללו

.“לידידי לר’ שלמה שוקן באהבה ובכבוד” ובדברי ההקדמה לקובץ זה תחת הכותרת “קדומות” כתב עגנון:

 

“דבר זה מסורת אגדה היא בידינו מאבותינו שעלו לפולין. ראו ישראל שהרדיפות נמשכות והולכות והצרות מתחדשות ובאות והשעבוד הולך וגדל ומלכות הרשעה גוזרת גזירה אחר גזירה עד שלא היתה להם תקומה לשונאיהם של ישראל, עמדו על דרכים ושאלו לנתיבות עולם, אי זה הדרך ילכו בה ומצאו מרגוע לנפשם ?

נפל פתק מן השמים לכו לפולין. וילכו ויבואו ארצה פולין ויתנו למלך הר זהב, ויקבל אותם המלך בכבוד גדול. וה’ רחם עליהם ויתן אותם לרחמים לפני המלך והשרים ויתן להם המלך לשבת בכל ארצות ממלכתו לסחור את הארץ לארכה ולרחבה ולעבוד את ה’ כמשפט דתם. והמלך מגן בעדם מכל צר ואוייב. וישכון ישראל בטח בפולין יטמים רבים. וישלחו ידיהם במסחר ובכל מלאכה ועבודה. […] ויהי בהיותם בארץ וימצאו יער צומח עצים ועל כל עץ מסכת אחת ממסכתות הש”ס חרותה על העצים. הנה היער יער קבצין, הלוא הוא אצל לובלין. ויאמרו איש אל רעהו, הנה באנו אל ארץ אשר בה ישבו אבותינו מקדם. הכי קרא שמה פולין ? אמרה כנסת ישאל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אם עדיין לא הגיעה שעתי להגאל פה לין בלילה של גלות זו עמנו עד שתעליננו לארץ ישראל”  [ ש”י עגנון “אלו ואלו”, הוצאת שוקן, 1960, עמ’ שנג ];

 

אכן עגנון אינו יכול להנתק משורשיו, והקשר שלו למוצאו הולך ומעמיק, וכשם שג’ויס שעזב את עירו דבלין, שם אותה ממרחקים בראש מעייניו – כך הפך עגנון, היושב בירושלים, את עיירת הולדתו בוטשאטש למרכז עולמו, ואת גליציה מולדתו.

 

 

4. גליציה

 

נוסעים אנו וחוצים את גאליציה Galicia ומכוניתו של ידידי הפולני, שידידותנו התלבלבה באירלנד, חותרת מזרחה וחותכת את לב המאלפיה החשוכה והרטובה, ובתוך מעבה החושך בו אנו נוסעים, עלה בדעתי זכרה של יצירה אחרת של עגנון : הכנסת כלה” שגם אותה כתב לאחר שעזב את עירו ואת אדמת פולין, וברומאן הגדול הראשון שפרסם ביקש להציב יד ונפש ליהודי גאליציה, והכל דרך סיפורו של ר’ יודיל חסיד, ובעודו מאחז במילין, וגונב דעתן של קוראיו, שממיתים עצמם באוהלה של אומנותו, הוא מוליך את גיבורו זה, בין עריה ועיירותיה של גאליציה כשהוא מחפש שידוך ראוי לשלושת בנותיו שהגיעו לפירקן, וגם עגנון זה שכבר עזב חבל ארץ זה ועל מנת לדייק בתיאוריו, נזקק למפות של הצבא האוסטרו-הונגרי לתיאור מסעיו של ר’ יודיל חסיד, כפי שמעיד דן לאור בביוגרפיה “חיי עגנון” :

 

“הגיאוגרפיה של הסיפור, שעגנון עבד עליה בשקידה תוך שהוא נעזר במפות של הצבא האוסטרו-הונגרי, מובילה את הקורא מן העיר הגדולה ברודי אל עיירות וכפרים בגליציה המזרחית – פינקיביץ, ינובסקי, ויכיביץ, פודהוריץ, רוהטין, וכך נפרש לנגד עיניו העולם היהודי של אתמול שאוכלוסיו הם יהודים יראי שמים המקיימים את מצוות התורה והחיים מתוך התבדלות מוחלטת מן העולם הסובב אותם”(( דן לאור , חיי עגנון, הוצאת שוקן, 1998, בעמ’ 253-4))

 

ולימים, לאחר שהספר כבר יצא לאור, במסגרת ארבעת כרכי “כל כתבי עגנון” שהוציא לכבודו פטרונו שלמה זלמן שוקן, חזר עגנון לביקור בעירו בוטשאטש, ולאחר שנתקבל שם בקבלת פנים חמה של תושבי העיר, נסע לעיר טרנופול שבגליציה, וביום 3.9.30 כתב גלויה לאסתרליין אשתו שתחיה, וכה כתב לה:

 

“אסתרליין מטרנופול נסעתי לזאזלוזיץ ומזאלוזיץ לטרנופול ומטרנופול לבראד ומבראד ללמברג ומלמברג לקוליקוב אשר שם הלחם הטוב ומקוליקוב לזולקיב ומזולקיב אני נוסע לראווא רוסקא ומראווא רוסקה לזאמושץ ומזאמושץ לחלם אשר שם חכמי חלם. שאלי את אמונה וחמדת ויספרו לך מי הם חכמי חלם. ר’ יודיל חסיד יכול להתקנאות בי, שאני נוסע ברכבת ובאוטומוביל…”  [ ש”י עגנון, אסתרליי יקירתי , הוצאת שוקן, 2000 בעמ’ 294]

 

וגם מסעותיו אלה של ר’ יודיל חסיד מסופרים ברוח של שובבבות, ועדיין לא ניכרים בשמיה של גליציה זו ענני השחור שיכסו את עין השמש, אך שנים אחדות לאחר מכן.

 

וספינתנו, שטה בים הטיפות והחושך, וחברי הפולני שמכל המקומות בעולם, פגשתיו באירלנד מוליך ביד בוטחת את ספינת-מכוניתו-השבדית, ובתוך החושך הרטוב הזה, ורחש המכונית העושה דרכה על הכביש הרטוב, וטפיפות הגשם על השמשות והגג, מהמה ועולה ומתנגנת בזכרוני קריאתו של המלח הקורא מן הירכתיים:

 

 

Wagner-Tristan und Isolde : Wstwärts  …  ostwärts 

 

 

קולו יישמע אך הוא לא ייראה; ליבו לנערתו האירית שבמערב, אך ספינתו שטה מזרחה:

 

Wstwärts schweift der Blick

ostwärts streicht das Schiff

Frisch weht der Wind der Heimat zu

mein irisch Kind wo weilest du

 

 

ולצלילי “טריסטאן איזולדה” אלה המנקרים בזכרוני קודחת ומחלחלת לה השאלה: מה לו למשורר האמריקאי, הכותב באנגליה, לחזור בשנת 1922 לציטוט זה מתוך “טריסטאן ואיזולדה” של ואגנר, כאשר כתב את קינתו המתריסה – The Waste Land    היא  “ארץ הישימון” 

 

T.S.ELIOT – Mein Irisch-Kind – קולו של ת.ס אליוט 

 

 

ואני ידעתי וזכור זכרתי ואין לשכוח, בעוברי בלב ליבה של גאליציה, שהשתרעה בימים עברו, בין:

 Oświęcim [ אושוויץ ]  שבמערב  לבין בלז’ץ ויאנובסקה בואך לבוב, [ הקרויה גם בגרמנית: Lemberg למברג] שבמזרח, וכל אותן נקודות ציון, שלאחר שכבשו הנאצים את פולין, בסערה ובתמרות אש ובזרועות פלדה והפכו שמות רגילים אלה לשמות של דראון עולם, ול”ארץ-ישימון” בה ישמידו במחנות הריכוז וההשמדה שהקימו לצורך כך כשליש מבני עמו של ר’ יודל חסיד שרק שנים אחדות קודם לכן היה מהלך בהן, בתחושת בטחון וברוח אידילית ומשתובבת, כדי לקיים את מצוות “הכנסת כלה”.

 

ואני ידעתי כי 

 

T.S.ELIOT – Death so many קולו של ת.ס אליוט

 

“רבים כל כך הכרית המוות”

“…. so many,

I had not thought death had undone so many.”

 

 

5. לובלין

 

 

אנו ממשיכים במסענו, בתוך החשכה הדולפת, ומתוך תמרורי הדרכים החשכות, מבליחים מפעם לפעם שלטים המבשרים את נסיעתנו לכיוונה של LUBLIN, ושמה של לובלין חוזר ועולה ואינו תם, וככל שהדרך מתארכת ומתמשכת חוזרים השלטים ושבים ומתרבים כמו מנטרה LUBLIN ועוד LUBLIN :

 

עד שעלה בדעתי וניקר בזכרוני, במעלה הדרך הארוכה, עוד אחד מספריו של ש”י עגנון : “בחנותו של מר לובלין”, שמו, שבין דפיו ביקש לצייר במילים רבות, ולהצטעצע בדקדוקי לשון-מדרש ואמרי אגדה, ולהגי חכמתם של חכמים ותלמידיהון ולהזכיר ולהנציח, בדרכו האירוניה, החביבה אצל כתיבתו, את פטרונו העשיר: שלמה זלמן שוקן, שהואיל לפטור את ה”גאליציאנר שרעייבר” הדל והמתחיל, מדאגותיה וממכאוביה וטרדותיה של פרנסה, ובלבד שיעמוד אצל ה”עמוד”, בוקר וערב, כמו היה מעמיד עצמו לתפילה לפני בוראו, ובורא מילים, , וימלא דפים על גבי דפים, בכתב ידו הנזירי, ואשתו שתח’, שחיה רוב ימיה בצילו ובעבורו, תפענח את כתב ידו הבלתי מפוענח, ותדפיס במכונת כתיבה את סיפוריו, כדי שיהיו כשרים לפרסום אצל בעל המאה, והסופר, אביר המילים הרבות, שנעלב מכך שהאקדמיה השבדית הצמידה לו את המשוררת נלי זקש כ”פילגש” שותפה-לפרס-נובל – לא מצא, בין מילות התודה שהרעיף בנאום פרס נובל שלו, ולו מילה אחת, להודות לאשתו: אותה היה מכנה אסתרליין ואליה היה כותב מכתבים, כאשר היתה נוסעת לנוח ולנפוש מעט מעולו המכביד והמציק של הסופר השקוע כולו ורובו באומנותו.

 

ועגנון זה, חמד לו לצון, וכדרכו במלאכת מושכים בנוצת סופרים, קם וכינה את בן דמותו הספרותי של “המצאנאט” maecenas שלו: אהרון ( המתקרא ארנו ), [ כאילו וידע את שמו של חברי הפולני], ומכל השמות שבעולם המציא לו דווקא את “לובלין” כשם משפחה. ועוד הוסיף עקיצה בצד אירוניה, והושיבו בליפציג, שנתפרסמה בהוצאות הספרים המכובדות שבה, והוריד את הגביר בעל החנויות הרבות והמפוארות, ממעלת גביר גדול למדרגת סוחר קטן בכלי בית, שבא מסוף מזרח שבגליציא שבפולין, לעיר לייפציג, …אף שגם זו העיר שוכנת לה דווקא במזרחה של מלכות אשכנז…

 

ועל שום מה בחר לו עגנון את השם “מר לובלין” ? כשם משפחתו של גיבורו אהרון, והיתכן כי כך עשה על שום שגיבורו זה של עגנון, “Ost-Jude”, [ ‘יהודי מן המזרח’ ] היה, כמו שסבר אביה של אסתר מאקרס, הבנקאי העשיר מקניגסברג, שבמזרח פרוסיה, שהחמיץ פנים לחיזוריו של שמואל יוסף טשאטשקעס CZACZKES, ;

ואותו גיבורו של עגנון “מר לובלין” שאת שמו הראשון – אהרון התאים למקומו החדש ועתה הוא מתקרא “ארנו”, ביקש להשליך מאחרי גבו את עברו שבמזרח, ונסע מערבה להגדיל עושר ומעמד – אך, הוא נושא עימו, אף בלי דעת, כבמעין גזירת גורל, צרור סמוי מן העין שמשאו כבד, ובתוכו צרורה צרת עברו על שכמו, מעין אות חרוט על מצחו, ושם בתוך שק המטלטלין הזה, שאין הנוסע יוצא לדרכים בלעדיו, הוא נוטל עימו לא רק את הטלית והתפילין אלא גם גורר אחריו, אחר כבוד, את מקור מוצאו: שמו של המקום ממנו בא – שנתגלגל בשם משפחתו. ולא זו אף זו שעגנון עוקץ בלשונו המיוחדת באותם שביקשו למחוק מעל עצמם את זהותם :

 

“אין צריך לומר אותם שנתגלגלו לכאן בעקבה של המלחמה. שלא שינו את צורתם ולא שינו את בגדיהם ולא שינו את לשונם, אלא אף אלו שאבות אבותיהם כבר ישבו כאן לפני כמה דורות ניכרים הם שמוצאם מגליציה. אפילו מדקדקים במנהגי לייפציג יותר מכל גוי שבלייפציג ומדברים לייפציגאית שבלייפציגאית בת קולה של גליציה מכרזת עליהם שבניה של גליציה הם”.

 

בדרך זו ביקש עגנון לשמר את שמה של העיר לובלין, עירם של “חכמי לובלין”, שנתפרסמה בישיבותיה רבות החכמה והפלפול, בשמו של סוחר בכלי בית… שגמע דרכים ונסע מחוזות ועבר נהרות והגיע עד קצה מערב… היא לייפציג …. שב…מזרח גרמניה.

 

והנה מודיע השלט ואנו כבר בפאתי LUBLIN וגם יצחק בשביס זינגר, שאף הוא זכה בפרס נובל, העלה את זכרה של לובלין זו בספרו “עושה הנפלאות מלובלין” וצייר בה בשפת יידיש, שהיתה שפתם של שוכניה ושאר גלילות גאליציה, ציור של חיי היהודים שחיו בה לפני הקטסטרופה ההיסטורית שפקדה אותם.

וכאן מעקף שמאלה, ואם נמשיך במעקף זה ימינה נגיע ליקובוביץ … [ עוד ישוב שצלצול שמו קרוב אצל יהודים ? ] ואם ונמשיך עוד כך וכך פרסה לכיוון שמאל נגיע ל CHEŁM , ומתוך שלטי הדרכים עולה בי זכרם של “חכמי חלם” – שגם עגנון הזכירם במכתבו לאסתרליין, שצוטט לעיל, והרי הם ה”איפכא מסתברא” לחכמי העיר שמימין, אותם שוטים שזכו לקיטונות של לגלוג על כסילותם בסיפור העממי היהודי, וחלם זו, כמו בחלום הנה היא כאן במרחק קצר… וחלמאות היא שלא להרהר שמא שמה של העיר ההיא במזרחה של פולין לא נתגלגל ב”חלמאי“##חֶלְמָאִי תואר טיפשי, אווילי, נעדר שכל והיגיון. • כל טיפולו בעניין היה חלמאי מעיקרו, ולכן לא פלא שהסתבך כל כך. , השגור על המהדרין שבמחוזות שפתינו העברית? ואף אותה, את חלם לא שכח יצחק בשביס זינגר וכתב את ספרו “אנשי חלם”.

 

“”””””””””””””””””””””””””””””””””

עד כאן הציטוט.

 

 

 

 

.