ברקע: אנדרטת זכרון לקרבנות הפוגרום בקילצה – מתוך הספר

“פנטומים: מסע בעקבות שרידי דיקטטורות” מאת דנה אריאלי

ביום 4 לחודש יולי 1946 התרחש בעיר קיילצה שבפולין פוגרום במהלכו נרצחו 42 יהודים ונפצעו כ 80.

הפוגרום התרחש על רקע שמועות אנטישמיות חסרות בסיס.

אני מביא בזאת את מאמרו של אפרים הרלב [ שם העט של אבי פישל הרצברג ז”ל ] שנסע לעיר קילצה לדווח לקוראי העיתון אותו ערך בעיר לודז’ שבפולין על המשפט שנוהל כנגד הנאשמים בביצוע הפוגרום ביהודי קיילצה.

אבי פישל הרצברג, ז”ל, היה עורך דין, עתונאי ועורך עיתון יהודי-ציוני – שנקרא NASHE SLOVO [“דברנו” ] בעיר לודז’ בפולין, לאחר מלחמת העולם השניה.

אבי פישל [ אפריים] הרצברג [ הרלב ] ברחובה הראשי של לודג’ – 1946

אבי, פישל הרצברג, נושא אותי על כתפיו ברחוב בלודז’ [ אני כבן שנתיים ]

בין נירותיו של אבי [ שנפטר בשנת 1982] מצאתי מסמכים ששמר בקשר לאותה שליחות עתונאים שהיתה חשובה ביותר – כפי שניתן לקרוא במאמר המפורט שפרסם בעתונן שערך.

כאן תצלום תעודת העיתונאי של אבי מטעם  איגוד העתונאים היהודיים בפולין:

תעודת העתונאי בשפה הפולנית

תעודת העתונאי ביידיש ובעברית

עם הוודע דבר התרחשות הפוגרום, נסע אבי, במסגרת תפקידו כעיתונאי של העיתון “נאשה סלובו” [ “דברנו” ] לעיר קיילצה לשם סיקור המשפט שנערך לנאשמים בביצוע הפוגרום:

כאן האישור שקיבל מהשלטונות להיות נוכח במשפט ולסקר אותו:

אישור הכניסה לאולם המשפט של נאשמי הפוגרום בקיילצה

בעקבות הנסיעה פרסם אבי בעתונות רשימה בשפה הפולנית תחת הכותרת “הייתי בקילצה, עובדות הרהורים ומסקנות” על שלושה מעמודי העתון.

אני מביא בזאת תצלום של הכתבה בעתון עליה חתם בשם העט שלו “אפרים הרלב” כפי שפרסם ביום 29 ליולי 1946 

להלן תרגום לעברית של הכתבה [ תורגם מפולנית לעברית בידי תדיאוש וולנסקי] :

אפרים הרלב

הייתי בקיילצה : עובדות – רפלקציה – מסקנות

 

הייתי העיתונאי היהודי היחיד במשפט בקיילצה. ביום הראשון, בשעות הבוקר, נכחו במשפט גם עיתונאים אמריקאים ובריטים. ביניהם היו שני עיתונאים יהודים – נוביק ושניידרמן. זה הכל. נראה לי שסיקור תקשורתי כל כך צנוע של המשפט על ידי התקשורת היהודית לא היה מוצדק.

אנחנו העיתונאים כאן לא רק כדי להתאבל על יהודי קיילצה שנרצחו, לא רק כדי ליצור קינות חדשות.

תפקידה של העיתונות היהודית במקרה זה הוא, קודם כל, לנתח את הסיבות החברתיות-פוליטיות לפוגרום, לנתח את המכניזם שעמד מאחורי הפוגרום, לתאר את הפסיכולוגיה של ההמון ולבחון את הפסיכולוגיה של הרוצחים עצמם.

לכל פוגרום יש ייחוד משלו מבחינת הארגון וההשלכות. האסטרטגיה הלאומית שלנו דורשת שננתח כל פוגרום בפירוט כדי ששיטות הרוצחים יהיו מוכרות לנו היטב.

 

בימוי וביצוע שטניים

 

כולם מסכימים שהפוגרום של קיילצה תוכנן לפרטי פרטים. התובע גולצ’בסקי אמר במשפט כי “הפרובוקציה של קיילצה אורגנה בדיוק שטני”. צריך להסתכל מקרוב על חלק מהפרטים שנחשפו במשפט כדי לגלות את האמת.

העד בלשצ’יק, אביו של הנער, העיד כי בנו נעדר ביום שני. הבן חזר ביום רביעי בערב. העד ברטושינסקי הצהיר כי בלשצ’יק הצעיר היה איתו בכפר פיאלקי [עשרים קילומטרים מקיילצה] לאורך כל יום שלישי. ביום רביעי הוא אמר שייסע חזרה לקיילצה. כשהילד חזר הביתה ביום רביעי בערב, כשנשאל על ידי אביו היכן הוא נמצא, השיב: “גבר אחד נתן לי חבילה ועשרים זלוטי והכניס אותי למרתף”. שכנו של בלשצ’יק הזקן, שהיה שם כשאביו חקר את בנו, אמר: “הם בהחלט היו יהודים”. בלשצ’יק הזקן הלך למיליציה עם בנו בעוד באותו הערב בשעה 23:00. בתחנת המיליציה נצטווה להגיע למחרת בבוקר. כאשר ביום חמישי בבוקר – ביום הפוגרום – בלשצ’יק הולך עם בנו למיליציה, אלמונים כבר מסתובבים ברחוב, הם שואלים את בלשצ’יק מה עלה בגורל בנו ומפיצים לעוברים ושבים ברחוב את הידיעה על היעלמותו המסתורית של הנער.

כשבלשצ’יק חוזר מתחנת המיליציה, כבר אפשר לראות ברחוב קהל רב של אנשים. “המנהל השטני” הצליח להזעיק את הקהל לרחוב תוך שעות ספורות. הקהל לא התייחס רק להרפתקה של הילד הצעיר בלשצ’יק אלה יש כבר אנשים שמדברים על נרצחים אחרים. יש אישה שרצה בין הקהל וצורחת בהיסטריה: “הו ישו! יהודים רצחו את הילד שלי”. היהודי זינגייר, שבלשצ’יק הצעיר מצביע עליו שהוא זה שהסתיר אותו במרתף בפלאנטי 7, לא איבד את רוחו ואמר: “רבותי, זו בדיחה ישנה. תגידו מיד את האמת שאתם רוצים לקבל קצת כסף מיהודי”. אבל זה לא עזר. גם העובדה הבלתי ניתנת להפרכה שאין מרתף בבית ברחוב פלנטי 7 לא הועילה.  החלה חקירה האם אכן ביצעו היהודים את הפשע שבו הואשמו. “המנהל הנסתר” הצליח להשתלט על הקהל ולהכתיב את התגובות הבאות.

הפוגרום של קיילצה התחיל בשמועה שיהודים מנסים להרוג ילד נוצרי. בשעה 16:00, ההמון שהסתער על הוועד היהודי היה משוכנע עמוק שהיהודים רצחו 13 ילדים נוצרים וכמה קצינים של הצבא הפולני.

אחד מעורכי הדין שהגן על הרוצחים במשפט קיילצה, ניסה לבנות תזה על האופי המקרי של הפוגרום. תזה זו נסתרת על ידי העובדות הבאות:

1) בנוסף לפשעי ההמון ברחוב פלנטי, קבוצות של אנשים היו פעילות ברחבי קיילצה ביום חמישי, משכו יהודים מדירותיהם, שדדו, הכו ורצחו.

2) באותה עת, על כביש הרכבת קיילצה-צ’נסטוחובה. התרחשו פעולות אלימות נוספות, שגרמו לכך שכשלושים יהודים נשלפו מהרכבת ונרצחו באכזריות.

3) באוסטרובייץ קיילצקי, בהשפעת אותה פרובוקציה, החל הקהל להתאסף מול הוועד היהודי המקומי, מתוך כוונות בדומה לאלה שבקיילצה.

4) בצ’נסטוחובה, בלובלין ובערים אחרות היו מקרים זהים.

 

גם הקהל ברחוב פלנטי וגם המיליציה בחלקים אחרים של העיר התנהגו כאילו הם ממלאים פקודה. לא היו שום התלבטויות לגבי מעשיהם, וגם לא כל חשש מההשלכות. שוער של אחד הבתים ניגש לאחד המיליציות וצעק: “יש עוד יהודי בבית שלי בקומה השנייה, צריך לסיים אותו”. הסצנה הזו מזכירה לנו בדיוק חיסולים ופינויים של גרמנים, כאשר הגסטפו מצא בדרך כלל עוזרים המצביעים על בתים יהודיים.

בקיילצה התנהלות הרוצחים מזכירה את השיטות הגרמניות. אבל כאן אני חייב לצטט את דעתו הנכונה של התובע גולצ’בסקי: “ייתכן שאירועי קיילצה עלו על אלו של הגרמנים”. ואכן, הגרמנים התמודדו עם היהודים בצורה הגרועה ביותר, יצרו את אושווייץ, מיידנק וטרבלינקה. הם הרגו 6 מיליון יהודים בצורה שטנית. אבל קשה לדמיין שאפילו הימלר היה מצליח לגייס את הגרמנים באאכן (עיר בגרמניה) לפוגרום עקב רצח שמקורו בעלילת דם. הימלר, כדי להוציא לפועל את תוכניתו השטנית לרצוח את היהודים, נאלץ ליצור מקומות בידוד – מחנות – שאליהם לא הייתה לאוכלוסייה המקומית גישה. רצח יהודים טופל על ידי מומחים – סאדיסטים של אס אס, ואילו בקיילצה אותה עבודה בוצעה על ידי ההמון. הסדיזם שבו רצח האספסוף את היהודים בקיילצה הוא ייחודי. הרופא המומחה קבע כי “ראשי הנרצחים נפגעו עד כדי כך שעצמות הגולגולת נשברו לאלף חתיכות”. יהודים הוכו במקלות, מוטות ברזל, לבנים ואבנים. את כל הכלים הללו ניתן היה לראות בבית המשפט. על אבן אחת אפשר היה לראות שיער אדם דהוי בדם. זעם ההמונים התאפיין בכך שכאשר חלק מהקורבנות נלקחו לבית החולים בקיילצה, הקהל הגיע לבית החולים ודרש להחזיר את הפצועים בצעקות: “אנחנו עושים את העבודה כאן, והם [הרופאים] מקלקלים לנו את זה”.

 

ברתולומיאו הקדוש או יום הסכינים הארוכות

 

גורם חשוב בניתוח הפוגרום של קיילצה הוא האינטרס החומרי של הרוצחים – שוד רכוש יהודי. לכן, אם מישהו מה”אידיאולוגים” ותומכי הפוגרום בקיילצה ירצה להשוות אותו לפוגרום בסנט ברתולומיאו (שם הרקע לפוגרום היה דתי ולאומי), יש להזכיר לו שהרצח בקיילצה לווה בגזלת רכוש עצומה. זה היה כמו יום הסכינים הארוכות של היטלר. תוך כדי רצח יהודים, ההמון תלש את ארנקיהם מכיסם וקרע את תכשיטים. השוטר הנאשם בשם בלאחות’, לעיני כל הקהל וברגע העקוב מדם של הפוגרום, חלץ את נעליו של היהודי וצעק: “היטלר לא גמר אותך, אנחנו נגמור אותך”.

אישה שנפלה ארצה תחת משקל המהלומות, שמעה: “חתכו לה את האצבעות, יחד עם הטבעות”. אחד היהודים סיפר לי שההמון, שחשב שהוא נהרג, השליך אותו על עגלה עם גופות והוא נשדד כשהוא שכוב בין הגופות. כ-30,000 זלוטי נשדדו מכיסו. שוד הרוצחים קיבל הצדקה “אידיאולוגית” מהקהל של קיילצה. לגזלת הרכוש היהודי הייתה חשיבות רבה באסטרטגיה של מארגני הפוגרום. המארגנים ידעו שבקיילצה יהודים אספו את נכסיהם לפני המלחמה ומכרו אותם. כפי שהצלחתי לקבוע – יתרת הפסדי הרכוש בקיילצה מסתכמת בכמה מיליוני זלוטי (הפסדים יהודים).

 

השפעות זרות

 

הפרשנות הפוליטית של האירועים בקיילצה ברורה. זו תגובת האופוזיציה הפולנית [לא החלק הקומוניסטי של הסצנה הפוליטית] למשאל העם. שצ’ניאק, אחד הנאשמים הנוראיים והערמומיים ביותר, חזר רק לאחרונה מחו”ל [מערב אירופה], שם שירת ביחידות הצבא הפולניות. הוא זה שאמר לקהל בפלאנטי שהוא הצביע “לא” שלוש פעמים. ^[1]

כשמדברים על האופוזיציה הפולנית כמנהלת ומארגנת הפוגרום בקיילצה, אין לשכוח את יועציה ועוזריה הזרים. והלוואי והקורא לא יבין זאת כסוג של טיעון דמגוגי. אני טוען שללא העזרה הגדולה של זרים, שניתנה למחתרת הפולנית, הפוגרום בקיילצה לא היה יכול להתרחש.

מומחה בית המשפט אורבנסקי הדגיש בחוות דעתו שמנהלי פוגרומים כאלה עוברים הכשרה וחינוך בבתי ספר מיוחדים באנקרה ובאיי הדנובה וכו’. לולא העזרה הכלכלית והמוסרית של אנדרס ובור-קומורובסקי, הפוגרום לא היה יכול לקרות.

אל תבכו כל כך על גורלם של יהודי פולין, אלא עזרו לנו כאן בפולין במעשים. קודם כל, ארגנו מסעות לאנגליה ולאמריקה נגד מגיני המחתרת הפולנית. סעו לאמריקה לגרום לגירושו של בור-קומורובסקי וחיסול סוכניו של מטושבסקי, ובאנגליה כנגד אנדרס. דירשו את פירוק הרוצחים מנשקם, גירושם מאנגליה ומאמריקה. בקרו בקול רם ושיטתי את מדיניותו הישועית של ארנסט בווין ^[2] – הפטרון של רוצחי קיילצה.

 

אנשי הכנסייה הקתולית על הפוגרום

 

כאשר מנתחים את הפוגרום של קיילצה, יש להסתכל גם על עמדת הכמורה הקתולית בקיילצה. אני רוצה להיות אובייקטיבי, כי אני יודע שבקרב הכמורה הפולנית יש גם אנשים אצילים שמגנים מכל הלב את הדעות האנטישמיות. בתקופת הכיבוש הגרמני, אנשי דת ומנזרים רבים הצילו יהודים. לאחר הפוגרום בקיילצה, הוציא הבישוף של צ’נסטוחובה, קובינה, הודעה רשמית  לציבור בה הוא מגנה את הרצח. אף על פי כן, הצהרות אלו של הכמורה הפולנית, היו בודדות למדי. הכמורה הפולנית בכללותה מבטאת עמדה שונה. זה נאמר לאחרונה על ידי הבישוף חלונד במהלך הראיון שלו עם עיתונאים זרים. עמדה כזו ננקטה על ידי המועצה של הבישוף יחד עם הבישוף קצ’מארק לפני, במהלך ואחרי הפוגרום בקיילצה.

 

נחבר כמה עובדות, ואז יתברר יחסם של אנשי הדת של קילצה לפוגרום:

 

 1) שבועות ספורים לפני הפוגרום קיבל הבישוף של קיילצה משלחת יהודית, שביקשה ממנו להתערב בעניין הפצת האנטישמיות בקיילצה. הבישוף אמר שלאוכלוסייה הקתולית אין שום דבר נגד יהודים מקיילצה שחזרו לקיילצה לאחר המלחמה. מצד שני, האוכלוסייה המקומית מתעצבנת מהעובדה שהיהודים תופסים כמה תפקידים גבוהים במינהל המדינה. די להשוות את המילים הללו עם דבריו של הבישוף חלונד כדי לברר את עמדתם המתחשבת של אנשי הדת בעניין זה.

 2) ביום הפוגרום, כאשר התנהגות ההמון מול הוועד היהודי נעשתה מאיימת, ניסה יושב ראש הוועד, אייזנברג, להתקשר לבישוף קצ’מארצ’יק כדי שיוכל להרגיע את ההמון. מזכירות הבישוף לא רצתה לחבר אותו עם הבישוף.

 3) אשה יהודייה, פאניה סניארובסקה, שנפצעה במהלך הפוגרום, מספרת שבבית החולים בו שהה הכומר, הוא סיפר בקול למטופליו החולים כי 12 ילדים נוצרים שנרצחו על ידי יהודים שוכבים בחדר המתים.

 4) הסמלית ביותר הייתה תגובת הכמורה של קיילצה לאחר הפוגרום. ב-4 ביולי פרסמו מפלגות פוליטיות הצהרות בגנות אירועי הדמים. ההצהרות נחתמו על ידי: איגודים מקצועיים, מפלגת העבודה, המפלגה הסוציאליסטית הפולנית, מפלגת הפועלים הפולנית, מפלגת העם, המפלגה הדמוקרטית. אבל החתימה של ההנהגה הקתולית של קיילצה הייתה חסרה.

 

מצד שני, המועצה של הבישוף פרסמה הצהרה מיוחדת (אני מצטט מילולית):

 

“לכוהני הקהילה של העיר קיילצה. הבישוף ממליץ לקרוא את ההצהרות הבאות בכל המיסות ב-7 (ביולי). ב-4 ביולי הפכה העיר שלנו לזירת דרמה עקובה מדם כתוצאה מסדרה של אירועים שהתפתחו במהירות כמו מפולת שלגים. מחוסר ידיעה מדוייקת, מבלי להיכנס לרקע על הסיבות המיידיות שגרמו לאירועים עצובים אלו, יש לציין כי העובדה היא שקרה אסון; אסון שקרה לעיני ילדים וקטינים. עם זאת, כל קתולי צריך להצטער באמת ובתמים על האירועים הטרגיים הללו. בשם הכבוד לחוק האל, קול מצפונו וכבודם של כל פולני וקתולי, המועצה של הבישוף קוראת לתושבי קיילצה להישאר רגועים לחלוטין, בשליטה עצמית ולשמור על רגיעה. האב דודזיקה, המזכ”ל”.

 

עבור ההנהגה הקתולית של קיילצה, הפוגרום הוא תוצאה של שילוב של אירועים, ולא של התנהגות פלילית של ההמון. כל מי, אפילו האדם ההגון ביותר, שמאזין להסבר של הבישוף על “השתלבות האירועים”, יכול להסיק את המסקנה שהיה משהו בקיילצה “עם ההרג הזה של ילדים קתולים”. דיברתי על כך עם מנהל בית החולים בקיילצה, ד”ר לטאלה, שאמר שאפילו פולנים אינטליגנטים הצליחו להאמין לשמועה הזו על רצח ילדים קתולים. הם טענו שהיהודים, מותשים מהמלחמה, זקוקים לדמם של ילדים נוצרים לעירויי דם. ד”ר לטאלה סיפר לי כמה אנרגיה הפסיד בנסיונותיו לשכנע את האדיוטים שדם ילדים אינו מתאים לחלוטין לעירוי. ובכן, לכל האנשים הנחשלים האלה, הבישוף של קיילצה מדבר על שילוב של אירועים במקום לטעון חד משמעית, ובצורה פשוטה (כפי שעשה הבישוף קובין בצ’נסטוחובה) ולשלול את המוטיב של עלילת דם כמניע של הפוגרום. בנוסף, הבישוף של קיילצה מדגיש כי אינו יודע את הרקע המדויק של האירועים וכי אינו נכנס לסיבות הישירות של הפוגרום. הבה נזכור שהצהרה זו נמסרה יומיים לאחר פרסום הקומוניקט הממשלתי, ולכן המשפט “על אחת כמה וכמה מול עיני ילדים וצעירים” נשמע מוזר. אז אם זה לא היה קורה לעיני הילדים והנוער, האם לא הייתה לבישוף סיבה לגנות את הפוגרום?

5) כשעזבתי את קיילצה ב-13 ביולי, פורסם ערעור של האליטה הפוליטית, התרבותית והחברתית המקומית, שהוקדש להערכת פסק הדין ולתגובה הנכונה של החברה לפשע קיילצה. הערעור נחתם על ידי מחוז קיילצה, נשיא העיר ומנהלי כמעט כל המוסדות החברתיים והתרבותיים של העיר. רק חתימתו של הבישוף קצ’מארצ’יק לא הייתה שם. ככל הנראה יש לו דעה משלו על פסק הדין. הנה העובדות שמדברות בעד עצמן.

 

הפועלים והפוגרום של קיילצה

 

מה שהכי פגע בי בפוגרום קיילצה היה עמדת הפרולטריון המקומי (הפועלים) כלפי הפוגרום. עבורנו הסוציאליסטים, זה אפילו חוק להתנגד לאנטישמיות. אנו יודעים ומבינים כי הפרולטריון המשכיל עומד בראש המאבק על הקידמה. אבל הדוגמה הזו לא צריכה לעצום את עינינו לעובדות ולמציאות. אנחנו צריכים להתמודד עם האמת.

האם אנחנו, סוציאליסטים ומרקסיסטים, עצמנו את עינינו בפני הטרגדיה של הפרולטריון הגרמני, שהייתה נאצית ברובה בשנים 1934-1945? האם לא צריך לומר את האמת גם על תיק קיילצה? אני מאמין שעם האמת הזו נתרום לריפוי המחלה החברתית [הכוונה לאנטישמיות] שתוקפת גם את הפרולטריון. יש לי את האומץ לומר שהפרולטריון של קיילצה היה בעיקר בצד של המענים. העובדה היא שבין 5,000 ההמון התוקפים היו גם עובדים רבים ממפעל הפלדה “לודביקוב” בקיילצה ואחד הנאשמים – בשם קולינסקי – הגיע היישר מהעבודה במפעל הפלדה לרחוב פלנטי. במשפט בבית המשפט פגשתי נציג ממפעל הפלדה באוסטרוביץ’ ([עיר ליד קיילצה) שסיפר לי שכאשר הוצעה החלטה המגנה את הפוגרום בקיילצה באסיפת עובדים, היא לא התקבלה. העובדים אמרו כי אינם יודעים את הגורמים המדויקים ואת הרקע לפוגרום וכי יש להמתין עם כל הצהרות המפעל עד לבירור הנסיבות.

אז כיצד מעמד הפועלים שנכנסו לזירת ההיסטוריה (בברכתם של מרקס, אנגלס, לאסל, בבל, ליבקנכט, קאוצקי, ורינסקי, רוזה לוקסמבורג, לנין ובאואר)  עדיין מאמינים בעלילת הדם?! אנחנו יכולים לאהוב את יאן הוס [Jan Haus] שנשרף בגלל כפירה על המוקד, “O Sancta Simplicitas” – כלומר “טמטום קדוש! זו התוצאה של בית הספר הנאצי בפולין, כך חדרה הוראת הימלר עמוק לנפשם של הפועלים. זו גם מזכרת למנהיגים הנוכחיים של התנועה הקומוניסטית בפולין, כמה מאמץ, כמה עבודה חינוכית יש להשקיע בפרולטריון הפולני כדי להפריד בינו לבין האידיאולוגיה המורעלת של האנטישמיות.

 

מפלגת האיכרים הפולנית ופוגרום קיילצה

 

ב-6 ביולי קיבל הוועד היהודי בקיילצה את המכתב הבא מסניף קילצה של מפלגת האיכרים הפולנית:

מפלגת האיכרים הפולנית, שנלחמה זה מכבר באידיאולוגיה של גזענות, תמיד גינתה ונלחמה את כל צורות האונס והטרור. היינו מוטרדים מאוד מהתקריות העקובות מדם בקיילצה בשל הרצח ההמוני החייתי ב-4 ביולי ואנו מביעים את תנחומנו העמוקים. הוקענו את מעשה הפשע על ידי פרסום הודאה לציבור ב-4 ביולי. אנו מאמינים שיד הצדק תגיע לכל העבריינים”.

היינו מתייחסים למכתב זה בכנות מוחלטת, אלמלא הצהרתו של סטניסלב מיקולאיצ’יק^[3], שפורסמה ב-7 ביולי ב”גזטה לודובה” (עיתון יומי). הצהרתו של מיקולאישיק, שהוערכה על ידי העיתונות הפולנית כולה כאישור לאנטישמיות בפולין, מאפשרת להתייחס למכתב הנ”ל כעמדה הרשמית של המפלגה על הפוגרום.

חברים ותיקים במפלגה זו גינו בכנות את פשע קיילצה. אבל המפלגה כולה אימצה את העמדה שהביע מיקולאיצ’יק, שכן לא רצתה לאבד פופולריות בקרב פשוטי העם. חבר הפרלמנט, מר פונצקי שהוא נשיא סניף המפלגה בקיילצה, היה אחד מהצדיקים הבודדים שגינו את הפוגרום. אבל אם “גאזטה לודובה” פרסם לאחרונה מאמרים המתייחסים לפוגרום, זה כנראה הודות ללחץ על מר מיקולאייצ’יק מצד חבריו הזרים^[4].

 

הנאשמים במשפט

 

עקבתי מקרוב אחר הנאשמים במשפט קיילצה. למעשה, הם לא ראויים לתשומת לב מיוחדת. הם נציגים טיפוסיים של כל פוגרום – פניהם של הפושעים מלידה. לנאשם בשם מוראז יש פנים והתנהגות של אידיוט. הוא סיפר במדויק על מעלליו במהלך הפוגרום: “אמרתי לאנשים שהדם הזה נשפך מילדים פולנים. הכיתי את היהודי במקל, ואז כשהוא נפל, אחרים הכו אותו במגהץ רדיאטור. חבטתי בו כל כך חזק שדם זלג מחזהו של היהודי”. הוא סיפר על זה בצורה מונוטונית, בלי שום התרגשות. גם לנאשם בשם סליבה יש פנים מנוונות. חורז’ק הנאשם, הנער בן ה-18, היה הכי ציני מכל הנאשמים. צוואר חזק, פרצוף בולדוג, לא עובד בשום מקום. הוא היה רגוע בכל העת, גם לאחר נאומו של התובע בדרישה לגזור עונש מוות. לפני מתן גזר הדין, כשהאווירה באולם הייתה מתוחה, הוא פשוט סירק את שערו. אותה רוגע אפיינה את הנאשמים האחרים – השוטרים פלאחוט וקוקלינסקי, שלדברי עדים היה לו דם על כל הידיים, כמו קצב. לאישה היחידה מבין הנאשמים, ביסקופסקה בת ה-26, בעלת השכלה של בית ספר יסודי, יש בן בן 5. כשהתובע מתאר את רצח האשה בהריון עם כידונים, לנשים האחרות באולם יש פרצופים מבועתים, אבל ביסקופסקה נשארת רגועה. רק כשהיא שומעת שהיא עומדת בפני מאסר עולם היא נשברת. היא מנגבת את המצח בידה ומתחילה לבכות. בסקופסקה מסבירה את התנהגותה במהלך הפוגרום ב… עצבנות. “כעסתי והתחלתי לצעוק: הכו את היהודים, כי אנחנו לא צריכים אותם, הם הורגים את הילדים שלנו”. הנאשם יורקובסקי, מוזיקאי במקצועו, מסתיר את אותה עצבנות. עוד אמר: “כשגיליתי בערב שזה לא נכון שהיהודים רצחו ילד פולני וראיתי את הפצועים בבית החולים, הלב שלי התכווץ”. במילה האחרונה הוא אף ביקש להשהות את עונשו, כי לא יוכל לחיות בלי עבודה. יורקובסקי היה היחיד שהביע צער מכל הנאשמים וביקש מבית המשפט להתחשב בכך בהחלטת פסק הדין. הנאשם פוקזיווינסקי הודה שהכה יהודים. הוא ציין כי לאחר שפגע ביהודי הוא רעד וחש אי נוחות. הוא פנה לבית המשפט בבקשה שלא להענישו בחומרה.

הנאשמים מאזור ונובאקובסקי הם שודדים טיפוסיים. מאזור הוא מפקד משטרה טיפוסי ליד קיילצה ושם התפרסם בהכאה והטרדה של צעירים. בזמן חקירתו נשמעו קולות מהקהל שישב בבית המשפט שיש לירות בחיה כמוהו ללא גזר דין. הוא העיד בבית המשפט בצורה צינית, כאילו הוא מדבר על פעילות ספורטיבית ולא על רצח אנשים. הוא אמר על עצמו שהוא בעל דם קר. לשאלת השופט, האם הוא פגע בגב’ פיש בירי? הוא ענה בביטחון, “כמובן שכן”. כשנשאל השופט מה עלה בדעתו לירות באקדח בילד חסר הגנה, השיב: “אם האם מתה, למה שהילד יחיה?” מר מאזור התברר כממש קר רוח. בנוסף, בעת שהעיד בבית המשפט, חשף את נובאקובסקי. לפני מתן פסק הדין הוא סירק בזהירות את שערו. לאחר מתן גזר הדין הוא נראה מופתע לחלוטין מכך שנידון למוות. הנאשם נובאקובסקי – עוד פרצוף של שודד טיפוסי, שהיה “שמלצובניק” [אדם שסחט יהודים בתקופת הכיבוש הגרמני] בימי הכיבוש הגרמני, והשתלט לאחר המלחמה על הבית והמאפייה היהודית. הוא הסביר בקצרה את התנהגותו: “היה פוגרום בעיר וכולם עזבו”.

כפי שניתן לראות, לנאשמים יש הרבה מן המשותף. כמעט כולם מגיעים ממעמד בעלי המלאכה או מובטלים, כמעט כולם אנאלפביתים, חסרי דעות פוליטיות. להתנהגותם במהלך המשפט אין כל קשר להגנה אידיאולוגית על עמדה כלשהי. אז למה הרוגע שלהם במשפט? נראה לי שיש רק תשובה אחת לשאלה הזו. איש מהנאשמים לא חש ברצח יהודים כפשע. כולם היו עדים לפעולה הנאצית בקיילצה, כאשר רצח יהודים התקדש בכתב חוק הימלר. במהלך הכיבוש, רבים מהם עסקו ב”סחיטה” והשמידו יהודים. הם עדיין לא הבינו שבפולין הדמוקרטית, רצח יהודים זוכה ליחס של רצח פולני. האם הם היו השליחים של הכוחות המזוינים הלאומיים^[5]? [National Armed Forces]. לא, הם היו הכלי שלהם. זה מרכיב בחברה שכפי שכתבתי למעלה, תמיד לוקח חלק בכל פוגרום.

הם חלאות, אנשים מתחת לכוכב האפל, מדוכאים לחלוטין מהכיבוש הגרמני, אנשים מהתחתית החברתית שבתנאים הנכונים וברגע הנכון, תמיד יוכלו לרצוח. ניתן להסביר את התנהגותם הפלילית  ב-4 ביולי רק בכך שאנשים אלו היו משוכנעים שבפולין שלאחר המלחמה היחס ליהודים יהיה זהה ליחס כלפיהם בימי הכיבוש הנאצי.

 

הגנת הנאשמים במהלך המשפט

 

עורכי הדין של הנאשמים היו מטעם המדינה. אבל התרשמתי שהם הגנו על הנאשם במחויבות מלאה. לכן אמר במדויק התובע גולצ’בסקי בנאומו: “אין לי ספק שעורכי הדין של ההגנה יגנו על הנאשמים במשפטים הבאים”. הנחה זו אוששה על ידי שיטות ההגנה. ראשית, מטרת ההגנה הייתה לכסות את אופיו המאורגן של הפוגרום על ידי הכנסת מרכיב של “פסיכוזה קולקטיבית” למשפט, שכביכול תחת השפעתו הנאשמים ביצעו את הפשע – כאילו היו תחת השפעה של חלום מטורף. על בסיס הנחות אלו ביקשו הסנגורים מבית המשפט לבחון על ידי פסיכיאטרים מומחים האם “הרקע לפוגרום היה פתולוגי, והנאשמים פעלו בהשפעת פסיכוזה שנגרמה מצירוף מקרים או פעולות פתולוגיות אחרות”. בצדק הדגיש התובע בתשובתו כי פסיכיאטר מומחה כזה לא ימצא בשום מקום בעולם.

הכי ציני במשפט היה עורך הדין חמילבסקי, אדם מבוגר ולא אינטליגנטי במיוחד. לטענתו, העבריינים שהגיעו לרחוב פלנטי 7 “רצו לבדוק האם מתרחש שם רצח של ילדים פולניים וכי האומה הפולנית סובלנית כלפי מי שלא מאיים על קיומה. האנשים האלה באו להגן על הדור הצעיר ביותר”. זה ציני ביותר, ואני כותב על זה כדי להראות את טיבם של המגינים (עורכי הדין). איך אפשר בכלל לדבר על דבר כזה, כשבמהלך כל הדיון נראה בעין בלתי מזוינת שהאנשים האלה רצחו בכוונה. עורך דין אחר, בתורו, התחיל את נאומו באשליה נוספת: “העם היהודי אומלל, לא בגלל שהוא פחות חכם או אינטליגנט, אלא בגלל שכל העמים רודפים אותו”. ואז, בתורו, הוא אמר: “האם האנשים האלה הלכו לרחוב פלנטי כדי להכות את היהודים?” לא – הם הלכו לקבל מידע!”.

לסיכום, להגנה במשפט היו דעות דומות לעבריינים שביצעו את הפשע בקיילצה.

 

מסקנות

 

במאמר זה דנתי בכל מה שהיה חשוב ומאפיין במשפט קיילצה. לאור כל העובדות הללו, ניתן להסיק מסקנה כללית אחת: פוגרום קיילצה היה הפוגרום הגדול ביותר בתולדות פולין. הפוגרום בשנה שעברה בקרקוב היה יחסית מיניאטורי בהשוואה לקיילצה. בקיילצה ובקו הרכבת קיילצה-צ’נסטוחובה נרצחו בסך הכל 70 בני אדם וכ-40 בני אדם נפצעו.

המסקנה השנייה היא שהחברה הפולנית אדישה למאבק באנטישמיות. על הדמוקרטיה הפולנית החדשה מוטלת החובה לשנות זאת. המסקנה השלישית היא שהמאבק באנטישמיות צריך להיות חשוב לשליטים כמו רפורמת הקרקעות או הלאמת התעשיות החשובות ביותר. מאחורי גבם של האנטישמיות והפוגרום מסתתר הפשיזם, שהוא האויב הקטלני של הדמוקרטיה. כישלון הממשלה להגיב לפשיזם יגביר את כוחם של אויבי הדמוקרטיה. רק ברזל לוהט יכול לשרוף את האנטישמיות מהאומה הפולנית. רק על ידי הטלת עונשים חמורים על אנטישמים ומשתתפי פוגרומים ניתן לטהר את האווירה במדינה וליצור תנאים לחיסול אידיאולוגי של האנטישמיות.

ידה המענישה של פולין החדשה הגיעה אל המבצעים הישירים של הפוגרום. אנחנו גם יודעים שהעונש יגיע למארגני ויוזמי הפוגרום ולכל אותם פקידים שהיו פסיביים. תגובה כה חזקה של ממשלת פולין היא לא רק שביעות רצון, אלא גם הוכחה לכך שהדמוקרטיה הפולנית הכריזה על האנטישמיות כמאבק לחיים ולמוות.

__________________ 

הערות:

^[1] משאל העם של 1946, הידוע גם כמשאל ‘שלוש פעמים כן’, היה משאל עם שנערך בפולין ב-30 ביוני 1946 בסמכות המועצה הלאומית הממלכתית. משאל העם היווה הזדמנות לכוחות הקומוניסטיים שהתחרו על השליטה הפוליטית בפולין (בעקבות מלחמת העולם השנייה) כדי לבחון את הפופולריות שלהם בקרב האוכלוסייה הכללית. עם זאת, התוצאות זויפו ומשאל העם לא עמד בסטנדרטים דמוקרטיים.

^[2] שר החוץ של בריטניה בממשלת הלייבור שלאחר המלחמה, 1945–1951.

^[3] סטניסלב מיקולאיציק (נשיא המפלגה)

^[4] כנראה העיתונאי מתכוון לפעילים הזרים של המפלגה שנשארו בלונדון לאחר המלחמה.

^[5] הכוחות המזוינים הלאומיים (Narodowe Siły Zbrojne; NSZ) היה ארגון מחתרת צבאי ימני פולני של הדמוקרטיה הלאומית הפועל משנת 1942. במהלך מלחמת העולם השנייה, חיילי NSZ לחמו נגד גרמניה הנאצית ופרטיזנים קומוניסטים. מ-1944 עד 1946, ה-NSZ נלחם כחלק מההתנגדות האנטי-קומוניסטית.

 

עד כאן תרגום המאמר מפולנית לעברית.

תודתי לתדיאוש וולנסקי על תרגומו את המאמר. 

 

דף מספר 1

קישור לדף מוגדל של עמוד מספר 1 של המאמר 

 דף מספר 2

קישור לדף מוגדל של עמוד מספר 2 של המאמר 

 דף מספר 3

קישור לדף מוגדל של עמוד מספר 3 של המאמר 

האנדרטה שהוקמה לזכר קורבנות הפוגרום בקילצה

מ

תוך הספר :

.

.

דברי לוואי מהספר : פנטומים: מסע בעקבות שרידי דיקטטורות שהוסיף עיתונאי הארץ עופר אדרת המסקר את תחום ההסטוריה בעתון “הארץ”

______________________

עודכן ביום 4.7.2024 [ 2,038]

.

.