כמה מחשבות פסיכואנליטיות לתשעה באב

ביום בו חרב בית המקדש נולד המשיח. סיפור קשה. נתחיל במקור הארמי היפהפה:

עוֹבָדָא הֲוָה בְּחַד יְהוּדָי דַּהֲוָה קָאֵים רָדֵי בְּהָדָא בִּקְעַת אַרְבֵּל. גְּעָת תּוֹרְתֵיהּ קֻמּוֹי. עֲבַר חַד עַרְבָי וּשְׁמַע קָלַהּ. אֲמַר לֵיהּ: בַּר יוּדָי, בַּר יוּדָי! שְׁרֵי תּוֹרָךְ וּשְׁרִי קֵיקָנָךְ, דְּהָא חֲרֵיב בֵּית מֻקְדְּשָׁא. גְּעָת זְמַן תִּנְיָנוּת. אֲמַר לֵיהּ: בַּר יוּדָי, בַּר יוּדָי! קְטֹר תּוֹרָךְ וּקְטֹר קֵיקָנָךְ, דְּהָא אִתְיְלֵיד מַלְכָּא מְשִׁיחָא. אֲמַר לֵיהּ: מָה שְׁמֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: מְנַחֵם. אֲמַר לֵיהּ: וּמָה שְׁמֵיהּ דַּאֲבוּי? אֲמַר לֵיהּ: חִזְקִיָּה. אֲמַר לֵיהּ: מִן הָן הוּא? אֲמַר לֵיהּ: מִן בִּירַת מַלְכָּא דְבֵית לֶחֶם יְהוּדָה. אֲזַל זַבֵּין תּוֹרוֹי וְזַבֵּין קֵיקָנוֹי, וְאִתְעֲבֵיד מְזַבֵּין לִבְדִּין לְמַיְנוֹקַיָּה. וַהֲוָה עָיֵיל קַרְתָּה וְנָפֵיק קַרְתָּה עַד דְּעַל לְהָהִיא קַרְתָּא. וְהַוְיָן כָּל נְשַׁיָּא זָבְנָן מִנֵּיהּ וְאִמֵּיהּ דִּמְנַחֵם לָא זָבְנָה. שְׁמַע קָלֵן דִּנְשַׁיָּא אָמְרִין: אִמֵּיהּ דִּמְנַחֵם, אִמֵּיהּ דִּמְנַחֵם! אֵתַיִי זֻבְנִין לִבְרָךְ! אָמְרָה: בָּעֲיָא אֲנָה מַחְנוּק לְסָנְאֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דִּבְיוֹמָא דְאִתְיְלֵיד אִחֲרֵיב בֵּית מֻקְדְּשָׁא! אָמַר לַהּ: רְחִיצִין אֲנַן דִּבְרִגְלֵיהּ חֲרֵיב וּבְרִגְלֵיהּ מִתְבְּנֵי. אָמְרָה לֵיהּ: לֵית לִי פְּרִיטִין. אָמַר לַהּ: וְהוּא מָה אִכְפַּת לֵיהּ? אֵתַיִי זֻבְנִין לֵיהּ! אִן לֵית קֻמָּךְ יוֹמָא דֵן, בָּתַר יוֹמִין אֲנָה אָתֵי וְנָסֵיב. בָּתַר יוֹמִין עָאל לְהָהִיא קַרְתָּא. אָמַר לַהּ: מַהוּ מַיְנוֹקָא עָבֵיד? אָמְרָה לֵיהּ: מִן שַׁעֲתָא דַחֲמֵיתְנֵיהּ אֲתוֹן רוּחִין וְעַלְעוּלִין וְחַטְפוּנֵיהּ מִן יְדַי (ירושלמי ברכות ב 4).

מעשה היה ביהודי אחד שהיה חורש. געתה פרתו לפניו. עבר ערבי אחד ושמע קולה. אמר לו: יהודי, יהודי! התר פרתך והתר מחרשתך, שהנה חרב בית המקדש. געתה שנית. אמר לו הערבי: יהודי, יהודי! קשור פרתך וקשור מחרשתך, שהנה שנולד מלך המשיח. אמר לו: מה שמו? [אמר לו:] מנחם. אמר לו: ומה שם אביו? אמר לו: חזקיה. אמר לו: מהיכן הוא? אמר לו: מעיר המלך ש[ב]בית-לחם יהודה. הלך ומכר פרתו ומכר מחרשתו, ונעשה מוכר בגדים לילדים. והיה נכנס לעיר ויוצא מעיר עד שהגיע לאותה עיר. והיו כל הנשים קונות ואמו של מנחם לא קנתה. שמע את קול הנשים אומרות: אמו של מנחם, אמו של מנחם! בואי קני לבנך. אמרה: רוצה אני [הלוואי] שייחנקו שונאי ישראל, שביום שנולד חרב בית המקדש! אמר לה: בטוח אני שביומו [יום לידתו] נחרב וביומו [יום לידתו] ייבנה. אמרה לו: אין לי כסף. אמר לה: והוא [אני] מה איכפת לו [לי]? בואי קני לו, אם אין לפנייך [לך] היום, בעוד [כמה] ימים אבוא ואקח. כעבור ימים נכנס לאותה עיר. אמר לה: מה עשה [קרה עם] התינוק? אמרה לו: מאותה שעה שראית אותו באו רוחות וסערות וחטפוהו מידיי.

אוי. אוי לסיפור, אוי למספר ואוי לשומעיו, אוי לאבותינו אז ואוי לנו היום. ואחרי כל האוי, בואו ננסה להבין מה אומרת האגדה לנו ועלינו.

במה נתחיל? בפשטות, המשיח של עם ישראל הוא יתום דחוי שנפטר – ליתר דיוק: נעלם – בעודו פעוט. האגדה נוקבת בשם אביו אבל אב זה נעדר. הכינוי “אמו של מנחם” רומז כי אמו, שאפילו שמה אינו נמסר, היא אלמנה ולכן אינה קרויה כנהוג “אשת חזקיה.” במאמר שפרסמתי לפני שנים רבות בכתב-העת “שיחות” התעכבתי הרבה על מוטיב היעדר האב בחיי מרבית הנביאים ובעלי ההתגלויות, מאברהם ומשה ומוחמד ועד ר’ נחמן מברסלב והאייתוללה חומייני. בכל הביוגרפיות הללו, בין אגדיות ובין היסטוריות, שבה ונשנית חווית התייתמות שעבר בעל חוויית ההתגלות, על פי רוב זמן קצר לפני ההתגלות הראשונה. ככל שייראה הדבר מוזר, ניתן לראות שאלוהיו של משה, למשל, המתעלל במדבר בעמו הנבחר ובעיקר בנביאו ובבני משפחתו, דומה להבעית דווקא לאביו החורג, פרעה, שבחצרו גדל ושנפטר זמן קצר לפני ההתגלות בסנה הבוער. אם מתרחש אבדן אב עוד טרם הלידה, הוא עלול ליצור חסך לא פחות הרה-גורל, כפי שהיה למשל בחייהם של מוחמד וחומייני. 

נשוב אל מנחם. שמו של אבי הילד הזה אינו יכול להיות מקרי. חזקיהו/יחזקיהו היה מלך יהודה בין המאות השמינית והשביעית לפנה”ס. בימיו נפלה שומרון, אבדה ממלכת ישראל וגלו עשרת השבטים. המקרא מתאר אותו כאיש רב-פעלים, חופר נקבת השילוח הידועה, מתקן דתי וכובש שהרחיב את גבולות הממלכה. כאשר חלה, ניבא ישעיהו כי ימות (מלכים-ב’ כ’), אבל המלך התפלל והצליח להעביר את רוע הגזירה. אגדות חז”ל (בבלי ברכות י1) העמיקו בדמותו הן את הממד הלאומי והן את האישי המשפחתי. הוא מתואר כמי שנמנע מרצון מהולדת ילדים כיוון שחשש שיגדלו להיות חוטאים. על כך ננזף בידי הנביא בהיותו על ערש דווי: בַּהֲדֵי כְּבָשֵׁי דְּרַחֲמָנָא לְמַה לָךְ? מַאי דְּמִפַּקְּדַתְּ אִבְּעִי לָךְ לְמֶעֱבַד, וּמַה דְּנִיחָא קַמֵּיהּ, קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִעְבֵיד (באלה סודות האלוהים מה עניינך? מה שהצטווית עליך לעשות, ומה שנוח בעיני אלוהים ייעשה). ישעיהו נתן לו את בתו לאשה, ואכן נבואת המלך התקיימה: מהזיווג עם בת הנביא נולד המלך מנשה, שחז”ל מייחסים לו כל חטא, מגילוי-עריות ועד רצח. אבל האגדה הרלוונטית ביותר על חזקיהו היא זו: “ביקש הקב”ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג” (סנהדרין צ”ד1). זה אם כן מקור שמו של אבי המשיח כמה מאות שנים מאוחר יותר: מלך שכמעט היה משיח, שמלכתחילה מנסה למנוע את הולדת בנו. התינוק הלא-רצוי שלנו הוא אפוא נצר לחזקיה ומנשה, נצר לבית דוד (אף הוא ילד בלתי-רצוי עם חשד ממזרות על-פי אגדת חז”ל: “ילקוט המכירי” תהלים קי”ח 22). מנחם אף נולד בבית-לחם, בה נולד אבי השושלת ובה עתיד להיוולד משיח נוסף מזרעו לנצרות.

אבל לא היתמות היא בעייתו הגדולה של מנחם הקטן. הוא סובל מהזנחה נוראה, אם לא מהתעללות ממש. אמו שרויה בדיכאון, מן הסתם על מות בעלה, ובבירור אינה אוהבת את בנה: “הלוואי שייחנקו שונאי ישראל” הוא לשון נקייה המוכרת עד היום בעדות רבות בישראל, כשאם כועסת מטיחה בבנה גידוף כמו “שימותו הגויים!” כדי להימנע מלקלל את הילד. היא מאשימה אותו בעקיפין בחורבן בית המקדש, ואולי גם במות חזקיה אביו – עוד עובדה שתועדה לא אחת בחייהם של אנשים שנולדו ללא אב. כך למשל הכינוי הפרסי בד-ק’דאם – מביא מזל רע – דבק ברוהוללה חומייני היתום מיום לידתו. 

ומי האיש הבא מרחוק לראות את המשיח היהודי? שלא כמו האמגושים המלומדים באגדה הנוצרית, הוא איכר אלמוני ששמע באקראי על אסון עמו ועל התקווה החדשה שהפציעה. את הבשורות האלה, הרעה והטובה, הוא שומע דווקא מפי ערבי, שפיענח אותה מקריאת בהמה – תיאור מאוד לא מחמיא של היהודים באותה עת.

ועוד דבר מוזר: האלמוני הזה הולך סחור-סחור. הוא מופיע כמוכר בגדים בכל מיני יישובים עד הגיעו אל העיר אליה כיוון אותו הערבי, וגם שם הוא מחפש את מבוקשו בזהירות מופלגת. מדוע לא הלך בפשטות היישר אל בית-לחם לשאול היכן גר מנחם בן חזקיה? האם ידע שאם התינוק אינה מודעת לזהותו של בנה? האם חשש להזיק לו?

מול שנאת האם אל הילד, כאילו הוא אחראי לחורבן, מנסה האיש לשכנעה שההיפך הוא הנכון, שהבן בא כמענה לאסון. היא מתרצה לקנות לו בגדים, אבל כעבור זמן קצר היא מספרת לו בלאקוניות כי קללתה התקיימה למרות מאמציו: הרוחות חטפו את הילד. הסיפור לא מתקבל על הדעת והאדישות תמוהה ומקוממת. שוטר בן-ימינו שהיה שומע סיפור כזה מפי אם, היה עוצר אותה לחקירה.

כאן מסתיימת האגדה בפתאומיות. עם ישראל אינו יודע על הדרמה הקצרה של לידת המשיח ומותו, ולולא הגוי האלמוני ששמע את געיית הפרה לא היה שומע עליה איש. אפילו גיבור הסיפור, ששמע את הבשורה, מתבלט בפאסיביות שלו. הוא לא ראה את מנחם מעולם, לא ליטף אותו ולא ניסה לעשות למענו יותר מאשר לנדב לו בגדים. אפילו איננו יודעים מה הייתה תגובתו על היעלמות הילד.

הדמות הראשונה שההשוואה מתבקשת אליה היא זו של המשיח הנוצרי. גם בחייו בולט היעדרו של האב הארצי, יוסף. גם ישוע יורד אל עולם חוטא שאינו ראוי לו, והוא נלקח בידי אביו שבשמים לכפר על חטאי האנושות, וגם הוא אמור לשוב לתחייה ולגאול אותה (אגב זוכרים את הנסיך הקטן במדבר המתחמק מסאן-אקזיפרי להסתודד עם הנחש שיכיש אותו בעוד שלושה ימים? הדמיון אינו יכול להיות מקרי). אבל כאן מסתיים הדמיון. למשיח הנוצרי יש אם אוהבת ותלמידים מסורים, והוא מככב עד היום כ”במבינו” חמוד בפולחנים קתוליים כפריים.  המשיח של ישראל, לעומתו, נולד ומת פעוט דחוי, אפילו שנוא, נטול פנים וקול. מה אומר הסיפור הזה על יוצריו? על חז”ל והשקפת עולמם?

גלות ארוכה החלה מאז נעלם מנחם בן חזקיה, ושיבת ציון באה בעקבותיה. בית שלישי קם, ובשבעים שנותיו שב ועולה לא אחת הפחד פן ייחרב גם הוא. כנופיית פשע מושלת בו ומסיתה לשנאה והרמת יד. גם במחנה שוחר השלום עולה צחנת המדון. שמאל רופס חובר לימין שוצף בעלילת-דם על חטיפת תינוקות תימניים בידי רופאים אשכנזים, ולהטבפא”קים משסים בזעם נגד מי שאינו מחזיק בדעותיהם על אהבה ומיניות. כהנה וכהנה אירעו אותי בתשעה באב הזה, שנאת חינם ומעשה קמצא ובר-קמצא. איה מנחם ומי ינהיגנו באין רועה? ובמה נתנחם אם לא בתשובת המלך חזקיהו על מיטת חוליו לנביא שבא לבשר לו על מותו (ברכות י1):

“בֶּן אָמוֹץ, כַּלֵּה נְבוּאֲתָךְ וְצֵא! כָּךְ מְקֻבָּלְנִי מִבֵּית אֲבִי אַבָּא: אֲפִלּוּ חֶרֶב חַדָּה מֻנַּחַת עַל צַוָּארוֹ שֶׁל אָדָם אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים.”   

….