פוסט מאוגוסט 2000, עודכן והועלה לאתר “מילים” החדש כיוון שהוא אקטואלי תמיד !

 

 

1.

הכותרת לציור, בכתב גוטי מסולסל ומסוגנן אומרת:

Meester  snijt  die  keye  ras

Myne name is Lubert Das

“מייסטר מהר הוצא את האבן
שמי הוא – לוברט-דאס”

העיגול, במרכז התמונה, כמו עדשה נושנה, אמצעי הצצה, דרך לחדור פנימה. מעין צוהר – בפועל רק חרך – להביט דרכו וללמוד.
ללמוד מה?

אתה שולח מבט פנימה. מראה נושן נגלה לך במראה. אתה יכול לגלות את עצמך, את מראיך האמיתי, בפועל בעיקר אתה מזהה את פגמיך.

לנגד עיניך מתגלה מחזה עגום. חזיון של עליבות, של סכלות, של השפלה.

__________________________________________________________________________________

2.

__________________________________________________________________________________

הנוף שבקדמת הציור, הזוי, מלאנכולי, מאלה המוכרים לנו מהאסכולה של הציור הנדלרלנדי:

NETHER – משמע מתחת,
LANDES – משמע ארץ;
ומכאן השם ‘ארצות השפלה”; “הארצות-שמתחת”
לפני הים; ובצרפתית: Les Pays Bas

ברקע שילוש של כנסיות:

אנו נמצאים בעולם שהנצרות עומדת ברקע, ממנה יונק היוצר נושאים, דימויים ועלילות אותם הוא מציג בדרכו הסרקסטית, המיוחדת והחד פעמית.

אך… אליה וקוץ בה:

לכיוון האופק מתנשאים להם ההרים. מה להרים בארצות השפלה ? שמא אנו, במקום אחר ?
בפועל: בשום מקום.
כנראה: בכל מקום.

מעבר להרים מבליחה חופה של אור, ומיד מעליה עננה כבדה מתקרבת.
האם זהו האור הצפוני ?

האור מוליך את המבט אל … נקודת המוקד: סיפורן של ארבע הדמויות.

__________________________________________________________________________________

3.

__________________________________________________________________________________

הדמות הראשונה

המייסטר, בעל המלאכה בכבודו ובעצמו, עומד מעל גולגלתו של “פציינט” – בפועל הקורבן למעשה הנוכלות.
“הבדאי”, “עושה הלהטים” “מאחז-העיניים” שקוע ברצינות תהומית בעיסוקו.
ביצוע ניתוח שמטרתו להוציא מראשו של “הקרבן” את האבן היא “אבן-הטיפשות”

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

את העין תופס ארנק המרשרשין , התלוי לו על אבנטו. לא במעשים של התנדבות, פילנטרופיה ותיקונו של עולם – כא-עסקינן.
בעבור שלמוני בצע-כסף טורח כאן הרב-מאג. גם המטרונית – שבימין, שותפה גלויה או סמויה למזימה – גם לה משתלשל ארנק , כעדי על גלימתה
הנזירית.

הקשר שבין השנים הוא קשר-הארנקים קשר של אינטרס, שלמונים ומצלצלין. השלמונים הם המביאים את ה”מנתח” (משמאל) וארנקו תולה על אבנטו
בכפיפה אחת (תחת כיפת השמיים המתקדרים), עם המטרונית-הנזירה (מימין) למעשה הנוכלות כלפי הקורבן.
הארנק כסמל המזימה, החמדנות והולכת השולל.  מה ידע הירונימוס בוש במאה ה 16 על כוחו של הכסף ?

מסתבר שה’ארנק’ אינו אלא כד, ממש כאותו הכד שבפסוק בארמית במקורותינו:

“אסתרא בלגינא  – קיש קיש קריא “

לאמור: מטבע (אסטרא היא מטבע בעלת ערך נמוך במיוחד) המקשקש בתוך כד – יוצר רעש רב.  כינוי לאדם ריק ובור המנסה להפגין את מעט חוכמתו ברעש גדול.

ראשו של “המנתח” חבוש מגבעת אדומה, ומעליה, משפך.

זרבוביתו של המשפך הפוכה, ומכוונת כלפי מעלה. מכוונת כלפי שמעיא ?

“וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט אַהֲרֹן וּבָנָיו, וְחָבַשְׁתָּ לָהֶם מִגְבָּעֹת, וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה, לְחֻקַּת עוֹלָם”

(שמות כט ט).

מגבעת וגם מצנפת : כובע עשוי בד העוטף ומקיף את הראש, מקובל כחלק מן הלבוש הרשמי של אנשי דת.

הכובע שהיו הכוהנים חובשים לראשם במשכן ובבית המקדש, ושהיה אחד מבגדי הכהונה.

“וְשַׂמְתָּ הַמִּצְנֶפֶת, עַל-רֹאשׁוֹ; וְנָתַתָּ אֶת-נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ, עַל-הַמִּצְנָפֶת.”

(שמות כט ו).

“מצנפת : כובע בד מוארך דמוי כובע של ליצן הנכרך על הראש, ולו קצה מחודד או כמה קצוות הנופלים על הכתף או הגב.  )הגמדים חבשו לראשם מצנפת, שבקצה התנדנדו פעמונים קטנים.) “

אחד האמצעים, המשמשים את הצייר, הירונימוס בוש, לגחך דמות מסוימת הוא שולף מתוך ארסנל האמצעים הקריטורסטיים שלו את המשפך בפועל משפך הפוך. אין לך אדם עם משפך הפוך על ראשו שהצופה מתייחס אליו ברצינות. די בכך כדי לצבוע את יחסו של הצייר לדמות אותה הוא מנסה לגמד.

Bosch : The Temptation of St. Aanthoni

אותו משפך (אותה גברת) בשינוי אדרת.

ה”ניתוח” מבוצע בשדה, הרחק מן הישוב הקרוב ורחוק, מרחק בטוח, משלושת הכנסיות, המשגיחות, כביכול, על המתרחש.

שקט סביב. מלוא תשומת הלב למעשה עצמו לעלילת הציור: המייסטר עוסק בנסיון לשלוף, באמצעות אולר, מתוך ראשו את האבן. היא ‘אבן הטיפשות’.
ואולם במקום אבן הוא שולק מתוך הראש … פרח ! ולא אבן.

וראוי לשים לב ל”קשר הפרחים” המקביל לקשר “הארנקים”. לא רק ארנק המרשרשין, מאחד את המייסטר ואת מטרוטנית-הנזירה. הפריט היחידי הבולט על השולחן עליו נשענת הנזירה, גם הוא … פרח !

הפרח, פרח הטוליפאן, שם במאה השש עשרה, תקופה בה צוירה ונוצרה התמונה, (בין השנים -1575-1580) רומז על טיפשות מובהקת.

__________________________________________________________________________________

4.

__________________________________________________________________________________

הדמות השניה

שוליית המנתח, לבוש בגדי נזיר דווקא, ובידו קנקן.

הוא משיח לפציינט דבר מה. ובעצם מנסה להסיט את תשומת ליבו, בעוד ה”מייסטר” משטה בו.

__________________________________________________________________________________

5.

__________________________________________________________________________________

הדמות השלישית

מימין שעונה אל השולחן מטרונית , אולי נזירה זקנה תמהונית המביטה מבט בוהה ואדיש במתרחש. למרות שהיא לבושה בגדי נזירה, ארנק הכסף, כמו של ה”מייסטר”, משתלשל על שמלתה.

הכתר המעטר את ראשה, הוא : ספר. מדוע הספר על ראשה ? מדוע הספר סגור ?

החכמה והדעת, אותם מסמל הספר – ממנה והלאה. בענינים שלנגד עיננו עדיף שהספרים יהיו סגורים.

__________________________________________________________________________________

6.

__________________________________________________________________________________

הדמות הרביעית

ולבסוף גיבור התמונה עצמו.

הוא כפות לכסאו, נעליו מאופסנים מתחת לכיסא מבטו מעיד על בעליו: הסתמיות וההבלות נסוכות עליהן, שמו “לוברט-דאס”

– כבר אמרנו : שם המבטא טיפשות וחוסר תבונה.

__________________________________________________________________________________

7.

__________________________________________________________________________________

הצייר הירונימוס בוש

הצייר, בעל התמונה, הרונימוס בוש, נולד בשנת 1450 בעיירה

s’-Hertogenbosch

כיום בדרום הולנד, לא הרחק מגבול בלגיה.

המבנה הבולט, בבואך לשערי העירה ס’רטוגנבוש, היא כנסיית סנט’ גאן:

כנסיה, שחלקיה הגוטיים, הם מהתקופה שהירונימוס Hieronymus  או כפי שנקרא Jerom van Aken התגורר וחי באותה עיירה.

המבקש למצוא מקור השראה,לדמיונו הפורא, הפראי והעוקצני של הצייר, בבנין המרכזי שהטיל,כמו בכל עיר או עיירה אחרת באירופה של המאות ה -14 – את צילו וחתיתו, על חיי התושבים -הכנסיה המרכזית היא הקתדראלה – לא ימצא בכנסיה זו מקורות טובים או אסמכתאות של ממש לחיפושיו.
את דמיונו הפורא הזין הצייר ממקורות אחרים.

הרמזים היחידים היכולים לשמש מקור השראה לצייר המיוחד שיצא מעיירה קטנה ומרוחקת זו ממרכזי הציור של ימיו, הן הדמויות מעוותות הגוף, והגרוטסקיות,
המאכלסות, בשורות שורות, את ה’קשתות התלויות’ התומכות במבנה הגוטי הגבוה והמפואר:

ואולם, יצורים אלה, מפלצתיים ככל שיהיו, ומעוותים ככל שיהיו

הם אזרחי קבע הנבטים אלינו ממרזבים ומפסלים וקישוטים, האופיניים לסגנון הגוטי, במערב
אירופה.

בכך, אין חידוש:
לגיבורו, הגיבן מנוטר-דאם דה-פאריז, קרא ויקטור הוגו “קוואזי-מודו” כלומר בעל ה”כביכול-צורה”.

חלק משמה של עירו הפך שם משפחתו. למרות שהיה קשור במוסדות ומסדרים כנסייתיים בעירו, הרבה הירונימוס בוש להציג את הנושאים הנוצריים, בסרקזם ונלעגות.
רוח זו שורה גם על הציור שבפנינו. יש רגלים לסברה שהוא מבטא , אמירה עממית – ובה בעת אלגוריה נוקבת על החיים.

__________________________________________________________________________________

8.

__________________________________________________________________________________

ציורים “חילוניים”

חלק גדול מהציורים של הירונימוס בוש עוסקים בדרכו המיוחדת בנושאים דתיים נוצריים, המבוססים על סיפורי הברית הישנה והברית החדשה.

בצד אלה צייר גם ציורים שניתן להגדירה “ציוריים חילוניים” המספרים את סיפורם, בלא זיקה ישירה לנושא דתי שמקורותיו בספרי הקודש.

הציור שאנו עוסקים בו לעיל, נמנה על אלה, ולהלן שניים נוספים:

“עושה הלהטים בקוביות” או בעצם “מאחז העיניים”

הערה – מיום 22.12.2013

בתגובה לתגובתה של זיוה פלוק חזרתי ובדקתי את ענין זהות הצייר.

אני מצרף בזאת תצלומים של 3 עמודים מספר המוקדש לצייר הירונימוס בוש – ולפי ספר זה – ציור זה – משויך אליו. על בסיס ספר זה שייכתי גם אני את הציור להירונימוס בוש.

 

עד כאן ההערה לתגובתה של זיווה פלוק מיום 21.12.2013 

________________________________________

 

*

הירונימוס בוש : “ספינת השוטים”

__________________________________________________________________________________

9.

__________________________________________________________________________________

במקרה שלפנינו:
ה”רופא” ה”מנתח” מוליך את הפציינט שולל. הוא מבטיח לו ריפוי ממחלת חשוכת-מרפא: מחלת הרוח בה לקה, או הטיפשות המאפיינת אותו.

ודרך המרפא מה היא?

לשלוף את הסיבה ל”מחלה”. הסיבה היא ‘אבן-הטפשות’ השוכנת לה בתוככי הגולגולת.
הפציינט מוסר עצמו בידיו של השרלטן. זה מעמיד, לצורך מעשה הרמיה, שני עדים “כשרים”, אחד לבוש בגדי נזיר ואחת לבושה בגדי נזירה, יד שניהם במעל.

__________________________________________________________________________________

10.

__________________________________________________________________________________

מלך ספרד פיליפה השני, העריץ את ציוריו של הירונימוס בוש, וקיבץ אותם לאוספיו, אהבה ואספנות שהצילו את הצייר מגורל דומה, לדמויות הכופרים הרבים, המככבים בציוריו, כשהם מתענים במאה מינים של עינוים, ונשרפים בכבשניה ועל מוקדיה של האינקביזיציה שכוחה באותם ימים – היה רב.

ציוריו של הירונימוס בוש, תלויים להם אחר כבוד במיטב המוזיאונים באירופה, ובעיקר בפראדו המפורסם במדריד, שם שוכן הציור שלפנינו.
הירונימוס בוש, הדעתן, הסרקסטי-עד ציניות, הכופר המובהק, ששם ללעג את מוסדות הכנסיה שבימיו, וערער על כל הערכים המקובלים, ניצל מצפורניה של האיקוויזיציה, בשל אהבת וחסות פטרונו הנאור – פיליפה השני (היפה), מלך ספרד. ציור זה צויר בין השנים 1475 עד 1480 כלומר בהיות הצייר בין גיל 25 ל 30. הירונימוס בוש נפטר בשנת 1516.

__________________________________________________________________________________

11.

__________________________________________________________________________________

הנה כי כן;  זמן רב עבר מאז שצוייר ציור זה “הניתוח לשליפת אבן-הטפשות” מהראש

אך, כמה הוא אקטואלי !!

וכי לא חסרים, לכל אחד מהגולשים שהגיעו עד הלום, (בסבלנותם כי רבה), מועמדים משלהם, הראויים לניתוח מסוג  הניתוח, המתואר בציור זה?

___________

25.8.2010