א.ד.גורדון והמעדר על כתפו

דברים שנשא א. ד. גורדון באסיפה בכנרת ביום  18.10.1918 בה התנהל ויכוח חריף בשאלה האם להתנדב לגדוד העברי.

“מסירות נפש לשם מסירות נפש היא דון קיחוטיות. גם בין עובדי הבעל היו בלי ספק עובדים במסירות נפש.
לכן אם אנחנו נגד המלחמה ונגד שאיפות רבות של [ מעצמות]  ההסכמה, אין אנו צריכים ללכת ולהשתתף בה.
פאסיביות במצב כזה היא ברכה … הנקודה המרכזית של יישובנו היא שאיפתנו לברוא עם ישר.
עד עכשיו ידעו שהפרט צריך להיות ישר אבל העם הוא יוצא מן הכלל: לו מותר לכבוש ארצות.
אבל זהו אבסורד. כל השקרים בעולם באים מזה שלעם מותר הכל ולפרט זה אסור.
לעם אסור להלחם כמו שליחיד אסור לרצוח. ואין ערך לכך שכל העמים נלחמו. אם אנחנו שואפים לחיים חדשים, זהו העיקר
בשבילנו.

יש אומרים: אמת פרימיטיבית היא – עם זוכה בארצו על ידי דם.

אך שקר הוא. לו היה אפשר לזכות בארץ על ידי שפיכת דם כי אז היה הנכבש זוכה בה כי דמו נשפך יותר …
לא בדם קונים את הארץ כי אם על ידי החיים בה.
הארץ הזו היא של הערבים היושבים ועובדים בה והיא שלנו באותה מידה שאנחנו יושבים בה ועובדים בה, היא תהיה לנו במידה ונתיישב ונעבוד בה.
כי לי הארץ אמר ה’: היא אינה שייכת אלא לעובדים בה.
[ … ]

אומרים כי אנחנו צריכים להיות אנשים נורמליים. שצריכים לעשות פשרות. אבל אם להתפשר, אז יותר כדאי להתפשר באמריקה.
העיקר הוא בשבילנו ליצור עם-אדם. אי אפשר שהאדם יהיה ישר והעם חיה טורפת. על ארץ-ישראל יש זכות לשני עמים.
לנו יש זכות היסטורית ואנחנו צריכים לסדר כך שהערבים לא יסבלו.
האידיאל שלנו הוא: לא ישא גוי אל גוי חרב ואין לנו להתבייש בזה. ואם לא זה הרי יכולים היינו להיות בגולה”.

מצוטט מתוך: “את אינך בודדה במרום” מכתבים מא.ד. גורדון ואליו.

ערוך ומואר בידי מוקי צור, בעמ’ 206;