[5] פאריז, קבר בודלר בבית-הקברות מונפרנס
4 במאי, 2015.
בית הקברות במונפרנס
בית הקברות מונפרנס, נפתח בשנת 1824 וברבות השנים הפך להיות מקום הקבורה של אנשי רוח רבים, סופרים, ציירים, מוזיקאים, שחקנים מפורסמים ולצידם אנשים ששמם לא יהיה זר לרוב קוראי פוסט זה.
תל-אביביים, המכירים את רחוב סוטין הסמוך לעיריית תל-אביב, יוכלו לעלות לקברו של הצייר חיים סוטין, על קברו יגלו צלב גדול, אותו הציבה אהובתו, הגם שהיה יהודי.
יהודי אחר המוכר לישראלים רבים הוא מקס נורדאו שגם על שמו שדרה בתל-אביב, ורחובות רבים ברחבי הארץ. הוא זכור כיד ימינו של הרצל בקונגרסים הציוניים ואחד ממנהיגי התנועה הציונית. לפני שהתחבר להרצל והיה לציוני, התפרסם מקס נורדאו [ ששמו המקורי היה סוד-פלד [Südfeld=שדה דרומי ] כרופא ואיש רוח, וזכה לפרסום רב לאחר שפרסם את ספרו:“דגנרציה” [ “התנוונות” ] בו תקף רשימה ארוכה של יוצרים מסוף המאה ה 19 ולא חסך שבט ביקורתו גם מבודליר, שאת יצירתו הגדיר כחולנית. בשנת 1873 כאשר החל לכתוב בעתונים, שינה את שמו לנורד-וי [ = אחו-צפוני ] ובשם זה הוא מוכר. הוא היה נשוי לאשה פרוטסטנטית ונפטר בפאריז בשנת 1923 ולאחר שגם אשתו נפטרה, פעלה ההסתדרות הציונית להעלות את עצמותיו לישראל ובנתה עבורו אחוזת קבר מרשים בבית הקברות ברחוב טרומפלדור, אליו הועברו עצמותיו בשנת 1926. מצבת קברו ועליה חקוק גם שם אשתו נותרה במונפרנס.
גם אלפרד דרייפוס, הקצין היהודי שאמיל זולה נלחם על חפותו נקבר כאן. אדולף כרמיה, נשיא “כל ישראל חברים” שהונצח בשמות של רחובות בערי ישראל ואף בקיבוץ “כרמיה” שליד אשקלון, הקרוי על שמו, קבור כאן.
אישים צרפתיים ידועים, שהיו פעילים במאה ה-19, נקברו בבית הקברות של מונפרנס בינהם : הסופר גי דה מונפאסאן, הוגה הדעות הסוציאליסטי-האוטופי פייר ג’וסף פרודון, שרעיונותיו הפרו הוגים רבים ואף קארל מרקס הושפע ממנו; מבקר הספרות החשוב, שהשפיע רבות על הטעם הספרותי הצרפתי במאה ה 19 – סיינט באוו, קבור כאן לצידם של קומפוזיטורים מפורסמים כגון קמיל סינט-סאנס וסזאר פרנק ;
לצד אלה ימצא המתענין גם את קבריהם של מפורסמים שחיו ופעלו במאה העשרים כגון קברם המשותף של סימון דה-בובואר וז”אן פול סארטר . סארטר כתב ספר שלם המוקדש לבודלר – שתורגם לעברית . צמד אנשי הרוח , הפריזאיים, שבחייהם נהגו להפרד לפרקים זו מזה, לבלות כמה לילות בחיקם של אחרים, ולאחר זמן לחזור ולהפגש להחלפת חוויות – קברם כמו מכריז ו…”במותם לא נפרדו”;
סמואל בקט האירי שחי בפאריז ויצר בה נקבר במונפרנס, הוגת הדעות האמריקאית סוזאן זונטאג קבורה במונפרנס, ולא הרחק מקברה נחה מנוחת עולמים, השחקנית האמריקאית ג’יין סיברג, הזכורה מ”עד כלות הנשימה”.
מצאתי בבית הקברות במונפרנס גם את קברו של העוגבר העיוור והקומפוזיטור לואי וויארן, שליצירתו “פעמוני קילברי” נחשפתי לראשונה בכנסיית נוטר-דאם דה שאמפס,כפי שתיארתי בפוסט “בוקר ראשון במונפרנס” שאת שארע בהמשכו אני מנסה לתאר בפוסט זה.
_________________________________________________________________________________
__________________________________________________________________________________
הספר “בודלר בפאריז” – שהיה תלוי בחלון הראווה המאובק והמיושן ושל חנות הספרים הסגורה בבולבאר ראספיל, אליה הגעתי לאחר שליד קפה רוטונד, בכיכר הנושאת היום את שמו של פאבלו פיקאסו, בצילו של פסלו של רודין, “בלזאק” – נפרדתי מבולבאר מונפרנס והמשכתי בבולבאר ראספיל – הצית בי את הסקרנות, לחייו של שארל בודליר בפאריז, שברחובותיה אני משוטט עתה.
המשורר שארל בודליר, שתרגום שיריו “פרחי הרע” מעשה ידיו של אליהו מייטוס, שכן בספרייתי, מזה שנים רבות, אך נותר מיותם וחתום בפני, ולא הצלחתי להתחבר לשירתו – יתכן והיה זה בעטיים של השירים הקשים, אולי בשל התרגום הכבד ואולי שניהם ביחד, ולכן הספר שנשאר תלוי בחלון הראווה, אמור היה לענות על הנטיה המלווה אותי מזה תקופה: “ללכת בעקבות….” אולי כדי להבין טוב יותר את יצירתם, או להתחבר אליה. ביני לביני, אני מהרהר האמנם יש בכוחו של ביקור במקום בו חי היוצר להאיר פן זה או אחר ביצירתו ? אולי אין זו אלא אמונת-שווא, אולי תירוץ דחוק לביקורים במקומות שאינם רשומים במדריכי התיירים ההמוניים, ואולי אין זה אלא צורך בלתי-מובן ובלתי נשלט : כך או כך, הספר שראיתי ושהצית בי את הענין בבודלר, התאים, לאותה נטיה בלתי מובנת של צליינות ספרותית והאמנתי כי הנה מצאת לעצמי, מורה דרך ומדריך ומלווה נאמן שיוליך אותי בעקבות שארל בודלר בשיטוטי בפאריז…
אלא שלהפתעתי למרות שהחנויות הסמוכות לחנות הספרים היו כבר פתוחות, וקונים באים ויוצאים מהן, וקניתם בידם, חנות הספרים הזו מתעקשת להשאר סגורה. אני חג כמה צעדים לפנים ולאחור וממתין שמא תיפתח עוד מעט קט, ותמתיק את תחושת החמיצות שהסתננה לנפשי, ובינתיים אני תולה עיניים בולשות בחלון הראווה, שהדבר הבולט בו הוא ההזנחה וסימנים של אבק שלא נוער ממנו מזה זמן. חלק מהספרים שהיו מוצגים בו במעין חוסר תשומת לב ואף רשלנות, נראו משומשים, ומחשבות שמא החנות כבר ננטשה, אולי בעליה נפטרו מן העולם, או שחלו ואין הם יכולים לתחזקה או אולי אין היא מביאה להם פרנסה החלו להתרוצץ במוחי. זיק אפרפר של תקווה, בא לי מאורה המהבהב של מנורת הפלורצנט שהאירה באור חיוור את הספרים לעוברים ושבים. הוספתי והתעכבתי עוד דקות אחדות מול חלון הראווה של החנות – אך הזמן שנקף בלא תכלית החל מציק לי, שהרי זמנו של אורח-לרגע בעיר הגדולה הזו, יקר ואין תכלית בתליית מבטים של עגל בספר המוצג בחלון ראווה מוזנח של חנות סגורה. ומשנואשתי החלטתי להמשיך בשיטוטי בבולבאר רספייל, תוך שאני מבטיח לעצמי, כי אשוב הנה בהזדמנות אחרת ולפחות אציץ בספר שסקרן אותי.
וכך המשכתי בדרכי ובאחת הפינות התייצב לפני שלט הכוונה, מאלה המפוזרים רבות ברחובות פאריז, המכוון למה שמכונה “אטרקציות לתיירים” והשלט שמצאתי עצמי לידו כיוון לבית הקברות מונפרנס. וכך מצאתי עצמי צועד לאורכו של Rue Huyghens , בית ספר אחד לימיני ובית ספר אחר לשמאלי, והנה מוצא אני עצמו מול שערו הפתוח והמזמין של בית הקברות מונפרנס.
בסמוך לשער הכניסה של בית הקברות, מוצבים שלטים ועליהם שמות אנשי השם הנחים בבית קברות זה את מנוחת הנצח שלהם.
רפרוף זריז על גבי הלוח הוביל אותי עד מהרה לשמו של שארל בודליר, שהתואר Poete כלומר “משורר”, מוצמד אליו . הספר על אודותיו של בודלר בפאריז, נשאר בחלון הראוה של החנות הסגורה , אך הנה נזדמנה לי הזדמנות להתחיל במסעי בעקבות בודלר – ודווקא בנקודת סיום חייו. אם נגזר עלי לעקוב אחריו מן הסוף להתחלה, אמשיך בכך, ואת היתר, כך עברה מחשבה במוחי, אשלים מאוחר יותר. ליד שלטי שמות הנקברים מוצבת מפה המכוונת למיקום קבריהם, וכל שנותר הוא לכונן צעדי אל עבר קברו של בודלר, וכך מצאתי עצמי, פותח את מסע צליינותי בעקבותיו של שארל בודלר, המשורר הפריזאי, בעליה לקברו – כדרכם של מאמינים בני מאמינים, ההולכים להשתטח על קברות צדיקים…
אודה ולא אבוש, ואולי בדומה לכל אותם צדיקים המשתטחים על קברות צדיקים והם יודעים עליהם מעט מזעיר, גם ידיעותי על מושא צליינותי – שארל בודליר – היו אז דלות ביותר.
בסמוך לאינדקס המכובדים הקבורים בבית הקברות הוצבה מפה המאפשרת למתענין למצוא דרכו בין הקברים הרבים הפזורים בבית הקברות אל הקבר בו חפצה נפשו את ההלך.
וך התחלתי מהלך בבית הקברות כמשוטט בהאדס – היא ארץ הרפאים, שאודיסס רב התחבולות, הולך אליה בשיר האחד עשר של האודיסיאה – והיא
הומירוס איליאדה / אודיסיה תרגם מיונית שאול טשרניחובסקי, הוצאת שוקן, תשי”ד בעמ’ 304
ובעודי מתחיל את שיטוטיי בבית הקברות של מונפרנס, עלה בזכרוני מסע אחר בבית הקברות גלנסווין שבדבלין כאשר ב: Bloomsday 2002, צעדתי בעקבות ליאופולד בלום וחבורתו המלווים את “דינגם המסכן” לקבורתו, בשעה אחת עשרה, ביוליסס של ג’ימס ג’ויס. באותו מסע ספרותי מודרך, שאורגן על ידי “מרכז ג’ימס ג’ויס בדבלין”, נהגו המארגנים להקריא קטעים מהאפיזודה השישית ב”יוליסס” המכונה Hades ומושתת בדרכים הג’ויסיות הסרקסטיות העוקצניות, על השיר האחד עשר באודיסיאה של הומירוס. האווירה היתה מבודחת ורוויה רוח של סארקאזם ובדיחות הדעת, כאשר את תהלוכת ה”לוויה” המדומה, מוליך צעיר לבוש בגדי כומר וצלב גדול על חזהו והספר שהוא מחזיק בידו וקורא ממנו אינו הברית החדשה כי אם “יוליסס”, ואחריו צועדים שני סוסים שחורים מפוטמים ומבהיקים, הגוררים כרכרת קבורה שחורה למשעי מהודרה ושקופה- כדי לאפשר למלווים לראות את הארון בדרכו האחרונה, אלא שבאותה מסע “לוויה” ספרותי בכירכרת הקבורה לא היה כל ארון, והמארגנים מנצלים את המסע ל”ארץ הרפאים” היא בית הקברות החשוב של דבלין, כדי להעביר את המלווים הרבים שהצטרפו למסע זה, על פני קבריהם של גיבורי המאבק לעצמאות של אירלנד מעול האנגלים, קברים ואנדרטאות שחלקן מוזכר גם בפרק של ג’ויס. כך עברנו ליד קברו של דניאל אוקונול [ המשחרר] וליד הסלע המציין את מקום קברו של פארנל ושם ליד קברו של פארנל – המנהיג האירי שיכול היה להושיע את האירים במאבקם נגד הבריטים, אך בשל פרשת יחסיו עם אשה נשואה, איבד את עולמו ואירלנד המשיכה להיות תחת שלטון הבריטים. לנוכח קברו של פארנל עוברים במוחו של ליאופולד בלום ההרהורים הבאים:
“פארנל לא ישוב לעולם, אמר. הוא כאן, מה שהיה בו בן תמותה מונח כולו כאן, שלום לעפרו.
בלי שישגיחו בו התהלך מר בלום לאורך עצי-חורשתו, עובר ליד מלאכים נעצבים, צלבים, שברי-עמודים, כוכי-משפחה, תקוות-אבן מתפללות בעיניים נשואות אל-על, “ידיה ולבה של אירלנד, מולדת עתיקה” יותר הגיוני לתת את הכסף הזה לצדקה בשביל אלה שעוד בחיים. התפללו למנוחת-נשמתו של. מישהו באמת עושה את זה? שותלים אותו כאן וגומרים אתו את העסק כמו ששופכים פחם למרתף, ואז שמים אותם יחד בערימה בשביל לחסוך זמן”((ג’ימס ג’ויס, יוליסס, האדס, בעמוד 140, תרגום יעל רנן, הוצאת זמורה ביתן וספרית פועלים)).
מקברו של פארנל מובילים אותנו אנשי מרכז ג’ימס ג’ויס, לקברו המעוטר בפרחים רעננים של מייקל קולינס, שהכריז על בריטינה הגדולה מאבק אלים ועקוב מדם, מאבק שהצית ביצחק יזירניצקי, אחד ממנהיגי הלח”י שנודע לימים כיצחק שמיר, והיה גם ראש ממשלה, את אש המאבק המזויין והאלים באותם בריטים שמייקל קולינס נלחם בהם, ושאל לעצמו את הכינוי המחתרתי “מיכאל” לכבודו של הפטריוט האירי שהסלים את המאבק לשחרור אירלנד ארצו, מעולה של בריטניה למאבק אלים ועקוב מדם.
זכרונות מאותו מסע בבית הקברות בדבלין יוכל המתענין לקרוא בקישור זה ]
והנה אני מדמה בנפשי את המסע שאני עורך עתה בבית הקברות במונפרנס, לאותו מסע בעקבות הפרק “האדס” ביוליסס של גויס, שחי בפאריז וכתב בה, חלקים גדולים מיוליסס, ובה פורסם ספרו בהוצאת “שיקספיר אנד קומפני” ששכנה לא הרחק מבית הקברות בו אני מהלך עתה, אך לאחר שהנאצים פלשו לפאריז היה נאלץ למלט נפשו ממנה [ כיוון שהיה אזרח של מדינת אוייב – בריטניה ] וכך הגיע לציריך ושם נפטר ושם מצוי קברו ] והנה מסעי בהאדס של מונפרנס, מוליך אותי במסע הזוי משהו על פני מצבות שונות ומשונות המעוצבות במגוון טעמים צורות ועיצובים, והן כאותם הררי קרח הבולטים מעל פני המים, כאשר עיקרו של הקרחון שקוע במעמקי האדמה, בה שוכנות עצמות המתים, וכל שנותר הוא לדמיין את דמויותיהם של הקבורים שם במיטב שנותיהם ולהזכר במיטב מעשיהם.
פולחן המתים, הבא לביטוי במצבות שמציבים אוהביהם על קברם, הינם ביטוי להשקפות עולם רבות המבדילות בין מת למת ובין מקימי המצבות ומעצביהן. יש והמשפחה מחליטה לעצב מצבה בולטת ומרשימה, כזו שתמשוך את תשומת ליבם של העוברים בבית הקברות, ודמותה תחרט היטב בתודעתם ובזכרונם יש כאלה המסתפקים בציון צנוע, פשוט וחסר ציפיות.
קברם של בני משפחת פיג’ון [ שאבי המשפחה התעשר מאוד מהמצאת נורת הגז שהאירה את רחובות פאריז ] הוא דוגמה למצבת קבר, מושקעת מאד, ואפילו תיאטרלית ודרמטית, בדמותם של אבי המשפחה ואשתו הנמה: מצבת קבר ה”מחייה” את המתים ומציגה אותם במיטב מחלצותיהם ובמיטב שנותיהם כאילו עדיין לא עברו לעולם שכולו טוב, והם עסוקים בעיסוקי היום יום שלהם ועולים על משכבם במלוא תפארת בגדיהם היצוגיים ביותר …..
קברה של משפחת פיג’ון
פסל אחד, סזאר שמו, הונצח בפסל סוראליסטי מלא חיות ותנופה, בדמות מינוטאורוס ופרח לבן בידו, אנדרטה האמורה לשקף את אמנותו של הנקבר, וגם הוא דוהר ושועט כאילו הוא עדיין בין החיים…
הקלק על התצלום להגדלה
בני משפחתו של פסל אחר ביקשו לבטא את העצב והשבר והאבל על מותו בדמות של מקונן הנתמך במטה עליו נשען גופו השחוח:
הקלק על התצלום להגדלה
ומשפחה אחרת ביקשה להנציח את יקירה בפסל המבטא קינה ואבל אנושיים ומעוררי סימפטיה, בדמותה של אישה המקוננת על מתיה:
הקלק על התצלום להגדלה
בית הקברות של מונפרנס הוא בית קברות שרוב הנקברים בו הם נוצרים ועל גבי מצבות רבות מוצבים צלבים בגדלים ובצורות שונות להצביע על אמונתם הנוצרית של בני המשפחה או המנוחים עצמם.
כגון בחלקת קברים זו:
הקלק על התצלום להגדלה
אך אם נביט היטב – נבחין כי מאחרי הקברים ועליהם הצלבים ההבולטים – ניצבת מימין מצבת קבר המעוטר בכיתוב יפני ומצד שמאל קבר ועליו מגן דוד המצביע כי מדובר בקבר של יהודים.
ואכן, במהלך השיטוט בבית הקברות, בעודי מהלך לכיוון קברו של בודלר, צצו ועלו מפעם לפעם קברים ועליהם חקוק מגן דוד כגון זה:
הקלק על התצלום להגדלה
זה קברה של מרי מצנר שנפטרה בשנת 1989 ושמה העברי היה “מרים בת הרב הגדול סללאם אלגראבלי” וציון מועד פטירתה לספירה שאנו מונים מאז בריאת העולם והיא החזירה נשמתה לבורא עולם ביום 19 תשרי 5780 “.
ואין זה הקבר היחידי ומגן דוד עליו. הנה תצלומם של שניים נוספים:
הקלק על התצלום להגדלה
הקלק על התצלום להגדלה
אך, כאמור בית הקברות במונפרנס הוא בית קברות שרוב המצבות בו הן של נוצרים ויש שהמשפחות ביקשו לבטא את כאבן ואבלן, לא רק בדמותו של הצלב, שמעורר בתודעתם של הנוצרים את מותו של ישו, אלא להמחיש כאב זה על ידי הצבת פסל של מקוננת הבוכיה על המת:
הקלק על התצלום להגדלה
אך גם קברים “חילוניים” לחלוטין יפגוש המשוטט בבית הקברות ואחד מהם הוא מונומנט מרשים זה – המספר את תולדותיו ועלילות חייו של הנקבר שם, שהיה יורד ים, ואינך יכול להישאר באדישותך.
הקלק על התצלום להגדלה
אך המפתיע מכל הקברים שנתקלתי בהם בדרכי לקברו של שארל בודלר היה קברו של “ריקארדו” שמעצביו ביקשו להנציחו ברוח עליזה, ולא זעופה וטראגית, כדוגמת המצבה השכנה לו, אף שנפטר צעיר לימים והוא בן 37 שנים בלבד:
הקלק על התצלום להגדלה
וכך, לאחר מסע בין מצבות מרשימות ו”מושקעות”, הגעתי לקבר המשפחתי בו נטמן שארל בודלר.
הקבר המשפחתי בו נקבר המשורר שארל בודלר
בית הקברות במונפרנס
בודלר נקבר בקבר משפחתי. בקבר זה נקברו שלושה נפטרים, וסיפורם הוא תמצית סיפור חייו של בודלר.
הנקבר הראשון בקבר המשפחתי הוא גנראל ז’אק אאופיק Jacques Aufick שנפטר ביום 27 באפריל 1857 והוא בן 68 שנה.
הוא היה בעלה השני של קארולין ארשימבו-דופאי, Caroline Archembaut Defayes – אימו של שארל בודלר.
בספר הביוגרפיה שחיבר אנרי טרויה “בודלר”, מצאתי את התיאור הבא להלוויה שנערכה לגנראל אופיק:
“אופיקֿ, שבמשך כמה חודשים נחלשו כוחותיו בהדרגהֿ, מת בביתו שבפאריס בעשרים ושבעה באפריל 1857 והוא בן בן ששים-ושמונה שנים,….
[…]
כעבור שלושה ימים הוא [ בודלר – ו’] מלווה למנוחץ-עולמים את הנפטר הדגול הזה, שלאחר הצלחה מזהירה בקריירה הצבאית שלו, היה שגריר צרפת וסנטור של הקייסרות. ראש הטקס נושא על כרית של קטיפה את עיטוריו של המנוח. התזמורת הצבאית מנגנת נעימות המיועדות לארועים מיוחדים. פלוגת חיילים במד-שרד מדגלת את נשקה לכבודו. הדרך ארוכה מכנסיית נוטר-דם-דה-שאמפ עד לבית הקברות במונפרנס. בעבור עגלת המתים הגדושה פרחים וזרים, מגלים אנשים את ראשם. האלמנה מתנודדת מתחת לצעיפיה השחורים…((אנרי טרואיה, בודלר, בעמוד 132 הוצאת דביר))
גנרל ג’אק אאופיק
על המצבה של הקפידה האלמנה לציין את מכלול דרגותיו, תאריו ומיטב תפקידיו של בעלה השני:
“ג’אק אאופיק, גנרל של דיביזיה, סנטור, לשעבר שגריר בקונסטנטינופול ומאדריד, חבר המליאת המועצה הכללית של חבל הצפון, קצין בכיר של המסדר האימפריאלי של לגיון הכבוד, ומעוטר באותו אחדים מחוץ לצרפת”.
תעבורנה כעשר שנים ואז יובא שארל בודלר לקבורה
שארל בודלר נפטר והוא כבן 46 :
באפריל 1864 נוסע בודלר לבריסל, ראשית כדי להשתחרר מלחצם של נושיו ובתקוה להוציא בא את יצירותיו. שם בבריסל יחלו אותות מחלת הסיפליס, בתחילת שנת 1866 יחלו כאבי ראש בלתי מוסברים. באמצע חודש מרס 1866, נדמה לו כי הוא מרגיש טוב יותר הוא יוצא מבקר בכנסיית סנ-לופ, בחברתם של הצייר פליסיאן רופ ושל ידידו פולה-מאלאסי.
“פתאום בעודו מתפעל מתאי הווידוי על גילופיהם המפוארים, הוא נתקף סחרחורת, מתנודד וצונח על המרצפות. חבריו מרימים אותו. הוא מרגיע אותם באומרו, שרגלו מעדה. הם מעמידים פנים כמאמינים לו. אבל למחרת בבוקר הוא מגלה סימנים של בלבול…”((אנרי טרואיה, בודלר, בעמוד 218 הוצאת דביר))
תצלום אחרון של בודלר 1865 – Chistian Neyt
מכאן ואילך ילך מצב בריאותו ויתדראדר, הוא יאבד את כושר הדיבור שלו, וינתק קשר עם הסובב אותו – סימניה המובהקים של מחלת הסיפליס – עד שימות.
בספרו של אנרי טרואיה נמצא התיאור הבא של הלוויתו של שארל בודלר:
“לבסוף, בבוקר יום שבת, השלושים-ואחד באוגוסט 1867, מתחיל בודליר לגסוס. כומר בא במרוצה. מי הזמין אותו ? הגוסס אינו יכול להגות מלה. אפילו אותו “לעזאזל” נצחי אינו יוצא שוב מפיו. מה זה חשוב: מקדשים אותו בטרם הוא מוציא את נשמתו. המתריס הנצחי נרדם בנחת, בלא סבל, מגלה לעיניהם של האנשים הנוכחים את פניו השלוות של אדם, שעשה חייל בחייו והולך לו שבע רצון.
[…]
אחרי טקס הקבורה, שנערך בכנסיית סנט-הונורה-דיילו בנוכחות כמאה איש, יוצא מסע-הלוויה לכיוון בית הקברות במונפרנס. אנסל מוביל את מסע-הלוויה. אי-אלו נאמנים בודדים מדשדשים אחרי עגלת-המת. פול ורלן, פאנטן-לאטור, מאנה, ארתור סטיוונס, נאדר, שאמפלרי.. מחנק של-סופה מכביד על העיר. סנט-בוו לא הגיע. תאופיל גוטיה מנוע מלצאת את ז’נבה. אגודת הסופרים לא שלחה איש מחבריה. איש לא בא גם לייצג את משרד החינוך. בודלר יטמן בקבר המשפחה, שהגנרל אופיק קבור בו כבר. פגישה נלעגת בין שני אוייבים במחשכיו של אותו הקבר. באנוויל נושא כמה מילים נרגשות להצדיע למשורר, אשר כמחדש אמיתי לא ביקש לתאר את האדם המודרני ככליל-השלמות, אלא קיבל אותו והילל אותו “על חולשתיו, על חינו החיוור, על שאיפות הסרק שלו, על נצחונותיו המהוללים במפחי-נפש רבים כל כך ובדמעות רבות כל כך”. אסלינו שבור מרוב צער וזועם על שאנשים כה ספורים הטריחו את עצמם ללוות את בודלר בדרכו האחרונה, חולק לאחר-מכן כבוד לחברו, שלדבריו לא קם מעודו אלא כנגד הבינוניות והטיפשות והיה, כל שנות חייו, אדם בעל “לב רחב” ובעל “לב של זהב” . רעימת רעם מכסה על נאומו. גשם ממשמש ובא. הרוח תולשת את העלים מן העצים וזורה אותם על הארון. מחשש שמא יפתיע אותם המטר העז, מתרחקים הנוכחים לבלי שוב, כאילו השתתפו בפשע”1
אימו הורתה לציין על מצבת הקבר, של בעלה השני כי :
“שארל בודלר, בנו החורג, נפטר בפאריז בגיל 46 ב 31 באוגוסט 1867 “
האלמנה עצמה, האריכה ימים וחיה עוד כ 24 שנים, על כספי הפנסיות השונות של בעלה. היא נפטרה בביתה בעיר הונפלר שעל גדות תעלת לה-מאנש, אך הורתה לפני מותה כי תובא לקבורה בקבר בו טמנה את בעלה ובנה.
על המצבה המשותפת נרשם :
“קארולין ארשימבו-דופאי, בנשואיה הראשונים אשתו של ג’וזף פרנסואה בודלר, ובנשואיה השניים אשתו של הגנראל אופיק ואימו של שארל בודלר נפטרה באונפלר (קלבדוס) ב 16 לאוגוסט 1871 בגיל 77″
ומתחת לכך הוסף הכיתוב :
PRIEZ POUR EUX
“התפללו בעבורנו”
Caroline Archenbaut Defayes
הדבר הבולט ביותר לעינו של המתבונן על מצבת קברו של שארל בודלר היא העובדה כי אימו, שהביאה את גופתו לקבורה באותו קבר בו הוטמנה גופתו של בעלה השני, העלימה מכל וכל את היותו של בנה – אותו שארל בודלר שנפטר בפאריז ב 31.8.1876 והוא בן 46 שנה – משורר.
בדרכי אל קברו של בודלר, המטירו השמיים ממטרים אחדים, למרות שביקרתי בו במחצית אפריל – כמסתבר גם הלוויתו שהתקיימה באוגוסט – אמצע הקיץ גם היא לוותה בממטרים.
והדבר הנוסף שמשך את תשומת ליבי, לבד מצניעותו ופשטותו של הקבר, בהשוואה למצבות הקברים ה”מפוארים” ו”המושקעים” שאחדים מהם הצגנו לעיל, היו המכתבים, על פיסות ניר מזדמנות, חלקם על כרטיסי המטרו המשומשים, שקוראיו מצאו לנכון לכתוב לו על קברו. שהושארו על מיטת הקבר, מי שעינו עין בוחנת יבחין בדמעות המטר על המשורר המקולל, שהרטיבו מכתבים חפוזים אלה.
כאשר עמדתי ליד קברו של בודלר, מכאן המכתבים שהותירו עליו מבקרים אחדים ומכאן פשטותה הנזירית משהו של מצבת הקבר התכליתית והמתנכרת לכשרונו הגדול ולחשיבותו הרבה לשירה הצרפתית ואי ציון היותו של אותו שארל בודלר – משורר, הותירה אותי במבוכה מסויימת האמנם כך יעשה לאיש חשוב זה ?
הקלק על התצלום להגדלה
__________________________________
פאריז, שארל בודלר – פוסטים
____________________________________
[4] פאריז, בוקר ראשון במונפרנס
[5] פאריז, קבר בודלר בבית הקברות מונפרנס
- אנרי טרויה – בודלר מצרפתית דניאל תודר – הוצאת דביר בעמוד 225 [↩]
- מצוטט מתוך ספרו של אנרי טרואיה, בודלר בעמוד 147 [↩]
- מצוטט מתוך Marcel Proust On Art And Literature p.120 [↩]
- מצוטט מתוך “תאופיל גוטייה, בודלר במסגרת הרשימה פןל ואלרי “מצב בודלר” בעמ’ 130 [↩]