[2] פאון, באומנות
6 באוגוסט, 20101.
דמותו של האל פאון לא נעלמה עם ירידתן והעלמותן של האימפריות היונית והרומית שהמיתולוגיה היתה דתן הרשמית. האל המשיך את חייו, לבש צורה והחליף דמות, בחברות שונות ובזמנים שונים.
מי ששימר את המיתוס שלו היו בעיקר הציירים אשר העלו את סיפוריו ועלילותיו על הבד. כאשר הצנזורה המחמירה של הכנסיה אסרה להציג עירום של נשים [ מטעמי צניעות ] לא יכלה היא למנוע הצגתן של דמויות מיתיות, וכך מופיע האל פאון בציריום רבים בהם נתנו הציירים דרור לנפשם וחופש למכחולם והעלו את פרי דמיונם על הבד.
ניתן להבחין בכמה “אסכולות” המציגות את האל פאון.
נתחיל בפאול פטר רובנס [ Peter Paul Rubens [ 1577 – 1640
המציג בציורו את פאון: זקן ומכוער שרוע על הארץ, הכבשה למראשותיו, חלילו שמוט לידו והוא נראה עייף ומותש מן הפעילות שהשתתף בה זה עתה:
יש המרחיקים לכת ומציגים אותו כדמות שד :
או בציורו של [ Franz Stuck [ 1863 – 1928 המציג את אותו כזקן פרוע ומכוער מחלל בחליל פאן שבידו
אך האל זכה גם לתצוגות מחמיאות יותר.
הנה כאן בציורו של (1825-1905) William-Adolphe Bouguereau הוא מוצג בלי קרניים רק אזניו מזדקפות ומאורכות כאזני תיש והוא עסוק במיצוי עינוגיו מן הבככנטה שכבש:
וכדמות אהובה במיוחד על הצייר בואגארו הוא מציג אותו באורגיה סוערת עם ארבע בככנטות המפזזות סביבו, והוא ספק “טובע” ספק משלח יד עורגת לשדה של אחת מהן:
גם הצייר הצרפתי ניקולאס פוסין נזקק לדמותו אך הפעם בחברתה של ונוס. ראוי להבחין כי רגלי הילד בקדמת הציור הן רגלי תיש, כלומר הוא תוצאת זיווג שבין ילוד אישה ואל:
לקראת סוף המאה ה 19 החל היחס אל פאון להשתנות והיצור האגדתי המיתי הפך לדמות “טבעית” יותר כקשור למרבצי הדשא בטבע הפתוח.
הדבר ניכר בציורו של ארנולד בוקלין [ 1827-1901 ] המציג את האל פאון מוטל בשדה ובמקום להיות עסוק בציד נשים מכל המינים ומכל הסוגים הוא שורק לציפור שחורה העומדת על הענף שמעליו:
דומה כי הציור הנוגע ביותר לנושא דיוננו כאן הוא ציורו של הצייר ממוצא יהודי אלג’יראי לוסיין-לוי דהורמר Lucien Lévy-Dhurmer (1865 – 1953 אשר צייר את ציורו בהשפעת המוזיקה שחיבר קלוד דביסי “למנוחת אחר הצהריים של פאון”. נראה כי הציור מנסה להעביר את אווירת החלום המתוק בו מצוי פאון שנם את תנומת אחר הצהריים שלו, ועתה עם השמע צלילי החליל הראשונים, הוא נעור להמשך פעילותו:
__________________