.

בסצינת הקברט בפואיה של התיאטרון העירוני בליבק – 8.4.2018

התיאטרון העירוני של ליבק – המשמש גם כבית האופרה הצנוע של העיר הקטנה והשולית לכאורה, זכה לתשומת לב ולאזכורים אין-קץ בזכות עטו של הסופר, יליד העיר: תומאס מאן.

מן הביוגרפיה האישית של תומאס מאן למדנו כי החוויה שעבר בילדותו, עת צפה בתיאטרון זה בביצוע של “לוהנגרין” האופרה של ריכארד ואגנר, חרטה בנפשו של הנער חרט עמוק ו”מדמם”.  תומאס מאן העלה את החוויה האישית שחווה באותו בית אופרה קטן ופרובינציאלי למעלת “קסם” בל ימחה, ניתן אולי להשוות את חווית הנעורים של תומאס מאן בהצגת “לוהנגרין” לטעמה של עוגית המדלן עבור מרסל הקטן – גיבור ספרו של מרסל פרוסט “בעקבות הזמן האבוד”, כגון במילותיו אלה של מרסל פרוסט:

“היא שלחה להביא מאותן עוגיות סמיכות וגוצות המכונות מדלנות קטנות, שנוצקו, כמדומה, בקשוה גלית כקונכיית סן-ז’אק. לא עבר זמן, ובמכאניות, מדוכדך מן היום המשמים ומהסתמנותו של מחר עגום, הגשתי אל שפתי כפית של תה, שבה טבלתי חתיכה מהמדלן. אבל בשבריר הרגע שבו נגעה בחכי הלגימה הבלולה בפתיתי העוגייה, עבר בי רעד, נדרכתי למופלא שהתחולל בקרבי. עונג פשט בי, מבודד, בלי שורש סיבתו.בן רגע הכה את תהפוכות החיים, עשה את אסונותיהם לסתמיים, את קוצר ימיהם לתעתוע, כדרך שפועלת האהבה, מציף אותי הוויה יקרה: ואולי, הוויה זו לא הייתה בי, היא הייתה אני.חדלתי להרגיש בינוני, מקרי, בן חלוף. מנין יכול היה לבוא בי ששון כזה? חשתי כי הוא קשור בטעם התה והעוגיות, אלא שחרג ממנו לאין שיעור, לא מאותו מין היה. מנין בא? מה משמעו? איך אשיג אותו?”

[ מרסל פרוסט : בחיפוש אחר הזמן האבוד – במחוזו של סוואן, תרגום הלית ישורון ]

כבר באחד מסיפוריו הראשונים של תומאס מאן, מקבלת חווית הצפיה ב”לוהנגרין” בתיאטרון העירוני – של העיר ששמה אינו נזכר במפורש אך כל הסממנים מעידים עליה כי בליבק מדובר – מימדים בעלי כח טמיר וגורלי.

החוויה שעובר גיבור הסיפור “אדון פרידמן הקטן” היא “גדולה מהחיים” עד כדי שהיא מביאה על גיבור הסיפור את מותו…

חווית הצפיה המרטיטה ב”לוהנגרין” תחזור מאוחר יותר ברומאן רחב היריעה “בית בודנברוק”

“אתמול היה יום ראשון, ואחרי כמה ימים רצופים שהתענה בהם תחת ידיו של מר ברכט, הרשוהו , כפיצוי ותגמול , ללכת עם אמו אל התיאטרון העירוני, לשצוע את “לוהנגרין [ אופרה מאת ריכארד ואגנר ] רטט האושר לקראת הערב הזה מילא את חייו שבוע תמים….

[….]

והנה היה האושר למציאות. הוא בא עליו בקדושה ובהתעלות הנפש, בחלחלת-חשאים, וברטט זעזוע, ביפחת-פתאום ובנחשולי שכרון מתגעשים, סוחפים עד כלות..אמנם הכינורות הזולים של התזמורת “זייפו” פה ושם בפתיחה, והסירה בה האיש השמן [ צהוב הזקן, היהיר למראה, יצאה מבין הקלעים כמו בדחיפה ובעיטה….אך ישב לו בתא הסמוך אפוטרופסו, מר שטיפאן קיסטנמאקר, ורטן בלי הרף שהתיאטרון מביא את הנער לידי פיזור-נפש ומסיח את דעתו מחובותיו, אך תפארת הצלילים המתוקה, המזוככת, רוממה אותו מעלה מעלה, הרחק מכל אלה…” [ תומאס מאן – בית בודנברוק – כרך ב’ בעמוד 638 – תרגום נילי מירסקי ]

התיאטרון העירוני בליבק בתקופת נעוריו של תומאס מאן

בשנת 1809 נערך שיפוץ בתיאטרון וחזיתו הקודמת הוחלפה בחזית בסגנון האר-נובו בן התקופה וחזית זו היא חזיתו של התאטרון עד היום:

 חזית התיאטרון בחיבק משנת 1908 בסגנון הארט-נובו

ואל התיאטרון הזה באתי, במסעי בעקבות תומאס מאן בעירו ליבק – אלא שלא זכיתי לא לביצוע של האופרה “לוהנגרין” ולא לביצוע של אופרה אחרת של ואגנר אלא שניקרה בדרכי ההזדמנות לצפות באופרה בלתי מוכרת [ לי ] של מלחין שלא היה מוכר לי קודם לכן ואקדים כמה מילים על המלחין פרנץ שטקר ועל יצירתו: “הצליל הנעלם”

לפני התיאטרון העירוני בליבק 8.4.2018

פרנץ שרקר – 1912 

פרנץ שרקר ( 1878-  1934) היה מנצח ומלחין אוסטרי, בנו של צלם יהודי מבוהמיה שהיה נשוי לאשת אצולה אוסטרית קתולית  אליונור פון קלוסמן, בשנת 1888 לאחר פטירתו המוקדמת של אביו, עברה המשפחה מלינץ לוינה שם החל ללמוד בקונסבטוריון. לאחר סיום לימודיו החל עוסק לפרנסתו בעבודות מוזיקליות מזדמנות והחל בנסיונות הלחנה שלו.

בשנת 1909 הלחין את האופרה Der Ferne Klang “הצליל המרוחק” שזכתה להצלחה בשנת 1912 בפרנקפורט. ובעקבות הצלחה זו הוזמן להיות פרופסור באקדמיה למוזיקה בוינה. הקריירה המוזיקלית שלו כמלחין נקטעה בשנות מלחמת העולם הראשוננה (1914-1918) אך לאחר מכן חזר כוכבו לדרוך כמלחין של אופרות. בשנת 1920 מונה למנהל בית הספר למוזיקה בברליו והאופרות שהלחין זכו להצלחה רבה- ביחוד בשנים הראשונות של רפובליקת וימאר. עם התגברות האנטישמיות החל מוצאו, כבן לאב יהודי, לפגוע במעמדו ובשנת 1933 בוטלה בכורה של האופרה שלו בלחץ אנשי המפלגה הנאצית, הוא איבד את משרתו ונפטר משברון לב ומוחרם כיהודי בשנת 1934.

סיפור האופרה

זוהי אופרה בת 3 מערכות המתרחשת בגרמניה ובוונציה בסביבת שנת 1900.

המערכה הראשונה
המלחין הצעיר פריץ משאיר את גרטה, אהובתו, ויוצא לחפש את “הצלילי המרוחק” הוא יעודו כמלחין. אביה של גרטה “משדך” את ביתו, באמצעות שדכנית זקנה לבעל הפונדק – “אצל הברבור” בתחילה נוטה גרטה להתאבד אך בהשפעת השדכנית הזקנה משנה את דעתה ומשתלבת בעבודה הזולה בפונדק והופכת להיות חלק מצוות המגישות והמבדרות בפונדק.

המערכה השנייה

אנו פוגשים את גרטה במעמדה החדש כ”קורטיזנה” בונציה כאשר נסיך מקומי מתאהב בה ומחזר אחריה. אך היא אינה יכולה להענות לחיזוריו כיוון שהוא מזכיר לה את פריץ אהובה האמיתי שיצא לחפש את “הצליל המרוחק”. כדי לצאת מן הסבך היא מכריזה על תחרות זמר והזמר שישיר את השיר היפה ביותר אמור לזכות בידה. מי ש”זוכה” בתחרות הזמר, הוא לא אחר מאשר פריץ [אותו היא לא מצליחה לזהות], אך הוא נגעל ממנה בשל מקצועה החדש ובורח מפניה. ביאושה כי רב היא נענית לחיזוריו של הנסיך ונישאת לו.

המערכה השלישית

האופרה שהלחין פריץ בשם “הנבל” “Die Harfe“ נוחלת כשלון חרוץ, בקהל הנוכח בכשלון נמצאת גם גרטה העובדת בשלב זה של חייה כאמנית רחוב כשהיא חוברת ללהקת צוענים. פריץ למוד הכשלון מבין מאחר מידי כי בזבז את חייו וכי לא היה צריך לעזוב את אהובתו ובשיר אהבה הוא מת בזרועותיה.

 הביצוע.

שני דברים ניתן לציין באשר לביצוע בתיאטרון העירוני של ליבק. 

מדובר בבית אופרה קטן ודי אפרורי אשר עשה מאמץ להבריק ולצאת מכליו כדי לעורר את הקהל המבוגר לחיים.

באמצע המערכה השניה – בסצינה בפונדק  – נפתחות לפתע הדלתות – הכרוז מודיע כי ה”מסיבה” ממשיכה בפואיה, והקהל מוזמן לצאת מהאולם לפואיה.  ואכן שם ממתינות לקהל כוסות יין לבן, כמקובל בבתי האופרה בגרמניה, ובעוד הקהל לוגם מן המשקה הצונן המוגש לו , עוברות ה”מארחות” בין הקהל ומזמזמות את מנגינותיהן ואחד הזמרים ממשיך לשיר בליווי מקלדת אלקטרונית בפני הקהל.

עבדכם הנאמן עם אחת ה”מארחות” בפואיה

דבר שני שניתן לציין הוא כי המערכה הראשונה החלה כאשר התזמורת יושבת ב”בור” התזמורת:

לפני המערכה הראשונה – התזמורת ב”בור” 

במערכה השלישי כל התזמורת הגדולה עולה לבמה והאופרה מסתיימת כאשר הזמרים שרים מלפנים ומאחריהם יושבת התזמורת 

סיום האופרה – התזמורת והזמרים על הבפמה.

סיכום:

אופרה מעניינת אך רחוקה המחוויה עליה כתב תומאס מאן על מה שעבר עליו בעודו נער, בתיאטרון העירוני של ליבק.

 .

.