.

מלון “שאצאלפ” – דאבוס – 19 ביוני  2005 –

צילום ויקטור Leica-M6

♣

1.

מי שינסה להשוות בין שלושת התצלומים שלהלן – המציגים שלושה בנינים בדאבוס ששימשו לפני מלחמת העולם הראשונה כבתי מרפא ממחלת השחפת – ויש הטוענים כי אחד מהם שימש מודל לתומאס מאן כאשר כתב את “הר הקסמים” –

לבין תאוריו של תומאס מאן את הסנטוריום האינטרנציונלי ברגהוף, ב”הר הקסמים”, ימצא עצמו אובד עצות ומבולבל.

הפערים בין המילים ובין המציאות – רבים !

2.

תומאס מאן ביקר בדאבוס פעמיים:

בפעם הראשונה בתחילת הקיץ בימים מ- 15.5.1912 עד ל 13.6.1912 – כ 30 יום –  עת ביקר את אשתו שהתאכסנה ב  “Waldsenatorium”

בפעם השניה, שב לדאבוס , לאחר מלחמת העולם הראשונה לביקור של חורף בשנת 1921 – ביקור אשר תרם ללא ספק תרומה ניכרת לכתיבתו של אחד מהפרקים המרתקים לקראת סופו של הספר:  “שלג”.

וגם אני, הקטן, ביקרתי פעמיים, וכאן סיפור ביקורי השני – ב19 ביוני 2005 שאני מכנה אותו באירוניה עצמית מסויימת “העליה לרגל השניה” להר…

3.

 

תיאוריו של תומאס מאן, את ה”ברגהוף” – לפני ולפנים, הפזורים לכל אורכו של הרומן, שכתיבתו נתמשכה 12 שנה, ותמיד מחוץ לדאבוס עצמה – הם פרי רשמים בני כחודש – חודשיים בלבד ששהה שם.

קשה להניח כי סופר  נושא בזכרונו, תקופה כה ארוכה,  פרטי פרטים כה רבים של מבנה זה או אחר, ומסוגל או מעוניין, לתאר אותו לדקדוקיו. תומאס מאן לא ביקש להשאיר רישום במילים של בית מרפא מסויים, אלא מיזג מזיגה בין פרטי מציאות ובין בדיון – וכך התקבל בליל, שיש הסוברים כי במעשה מכוון צירף תומאס מאן פרטים של בנין זה והרכיב עליהם פרטים של בניין אחר וכך נוצרה תמונת  ה”ברגהוף”:  – מיוחד, נישא, מעורר געגועים, פחד ומסתורין.

במלים אחרות: לא הכל דמיון ולא הכל זכרון.

 

4.

אך טבעי ומתבקש וכמעט כמובן מאיליו, שאוהב ספרות, מפוקח ובעל עין ביקורתית, שיביע רתיעה ואולי אף עקימת אף, מאדם מן הישוב, מיושב בדעתו וסביר בחישוביו, שיטול מהכספים שראוי להם כי יופקדו ליום סגריר, או למצער יוותרו כירושה לילדיו,  וימשכן אותם כנגד כרטיס טיסה ודמי שהיה, לרבות מחירי הרכבות שתבאנה אותו לשם ותשבנה אותו כלעומת שבא, אל דאבוס שבהרים הגבוהים; וכל כך לשם… מציאת בנין שהיה קיים אי אז בשנות 1912  שאותו ראה תומאס מאן, בביקורו בן החודש בדאבוס.

הנוסע הלז, כדי לחלץ עצמו בדוחק מן העבירה, או מן הבושה, ממציא לעצמו, כאילו היה נרדף על פשע חמור, מעין אליבי דחוק, בתקווה שזה יחלצו מעונש סביבתו הקרובה וידידו המרוחקים יותר, שללא ספק, ימשכו כתפיים בתנועת ביטול, ואף יסובבו אצבע מול הרקה, יגלגלו עיניים, ויפטרו “קוקו” סלחני רווי רחמים, וישחררו את הנידון ממלוא חומרת הדין בשל אחריות מופחתת הנובעת ממצב נפשי בלתי תקין או מעין חולשה הפוגמת בכוח שיפוטו הטהור…

5.

והנוסע הלז, נלהב ככל שיהיה, הנחפז לשים ממונו על קרן הצבי של מסעות בעקבות ספרים וסיפורים בדים, המבקש לחלץ עצמו מאותה כלימה, יטה לשוות למעשהו מידה של רצינות, אולי נופך של קדושה מעין מסע שבטעמים רליגיוזיים, שאין למוד אותם באמות מידה של הגיון או תועלת, אלא של התעלות הרוח – והתרוממות הנפש, בדומה לכוח השפעתו של האופיום על ההמונים, לפי משנתו הסדורה לתלפיות של ולדימיר איליץ אוליאנוב הידוע יותר בכינויו – לנין.

אותו נוסע – שהוא מעצם טיבו ואופיו הלא-יציב, בעל כרטיס כבוד בחוג הנוסע המתמיד, ייטה את ההסבר למעשיו חסרי התכלית והתוחלת, לכיוון של מניעים נשגבים שרק מי שטעם מסירות נפש מהי, וחווה במאתיים ארבעים ושמונה אבריו ובשס”ה גידיו התרפקות בתפילה מעומקא דליבא – יוכל להבין את המעשה הנמהר וחסר התכלית, ויעטוף את התנצלותו ברוח דתית שתקפה אותו – והרי מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם זכאים להסתופף…

6.

אין בידי הסבר טוב יותר ומשכנע יותר לסיום שבו נסתיימה רשימתי הקודמת בה נכתבו הדברים כדלקמן, שחור על גבי לבן : אש שחורה על גבי אש לבנה :

“תחושת ההחמצה ליוותה אותי לאורך כל המסע. לא ידעתי למי לבוא בטענות. את עיקר נטל האשמה הטלתי על עצמי: הרי נסעתי לדאבוס בהחלטה של רגע, שעתה הסתברה כנחפזת ונמהרת ביותר, לא היה ברשותי כל אמצעי שיסייע בידי בדרכי אל עבר מטרתי – “הברגהוף” – וחשתי, כאותו עולה רגל למכה שבשל הצפיפות או העייפות או הבלבול, או מכיוון שלא התקין עצמו מבעוד יום למסע החאג’ הזה לא זכה אפילו להתקרב אל הכעבה המקודשת…”

 

7.

כדי להסיר ולו אף ספק-ספיקא, קל שבקלים, ראוי שאציין כאן וכבר עכשיו,  כי אין לי כל זיקה לדת בכלל ולאיסלאם בפרט, ובענין זה אני חש עצמי שונה תכלית שינוי מהסופר חיים באר למשל, שיצא מכרם אברהם, ומעולה של תורה ומצוות והרחיק עצמו לאן שהרחיק, עד כי הוריד עצמו, ממקור החיים של איגרא רמה בפאתי שכונה דתית בירושלים של אז, עד לבאר עמוקה שבפאתי רמת גן החילונית,  אשר בסכמו את מסעו לדאבוס בדצמבר 1982 כתב:

“נדמה לי כי אחדים מן העוברים ושבים מתבוננים בי – העומד שעון על גדר מכוסה שלג, ומדפדף בספר בכיוון הפוך – בתמהון מעורב בגיחוך. צליין ספרותי המבקש בכוח להשיב את הזמן אחורנית, לחיות מחדש את הנס החד-פעמי של מעשה היצירה, לא בשבתו בכורסא בביתו, אלא כנוסע למקום שבו התרחשו הדברים ממש, קודם שליקט אותם האמן, בודד אותם משאר המאורעות והמראות – והקפיאם לנצח, מעוצבים במבנה בדיוני בעל הגיון משל עצמו, השואף להקנות לפרטים המקריים, כביכול, משמעות שמעבר למקום ולזמן”

[ חיים באר, -הר וייסורים וקרח- פרק שני מתוך : -בחיפוש אחר הר הקסמים-  דבר השבוע  – מרץ 1983 עמ’ 12]

 

8.

מקווה אני  שהקורא החביב, שהטריח עצמו והגיע עד הלום, יצליח לחוש את ריח האירוניה שבבחירת אותו דימויי שבחרתי כאשר דימיתי עצמי לעולה לרגל למכה…בבואי לדאבוס בפעם הראשונה, אך תוהה אני – אם מותר לי לתהות, על שום מה זיווג עצמו הסופר חיים באר לצליינות, שמשמיעה לנו מנהג מאמינים בישוע המשיח דווקא, בבואו לספר בעליית דאבוס שלו סמוך לחג המולד של שנת 1982?

9.

את חיפושיו אחר “הר הקסמים” והברגהוף שבדאבוס החל חיים באר בשלושה בולים שמשכו את תשומת ליבו:

“שלושה בולים המוקדשים לתומאס מאן מושכים את תשומת ליבי. מעליהם מודפסת גלויה ובה תצלום של בית רחב ידיים על רקע הר מושלג זהו ללא ספק “ברגהוף” אני כולא את נשימתי, על כל פנים הוא דומה בפרטי פרטים לתיאור בית ההחלמה הבין לאומי ב”הר הקסמים”. הכיתוב שמתחתיו מאשר זאת: סנטוריום ד”ר פיליפס בדאווס-דורף שימש דגם ל”ברגהוף” בספרו בן האלמוות של תומאס מאן”.

[ חיים באר -הר ויסורים וקרח –  דבר השבוע מרץ 1983 בעמוד 11]

10.

ברשימה השלישית והאחרונה שפרסם ב”דבר השבוע” מספר חיים באר על פגישתו עם הנס טראופפאר, מגלף של תיבות נגינה והוא מפענח לו את סוד “הר הקסמים”

“הנס טראופפאר סיפר שקטיה מאן היתה מאושפזת בכמה סנטוריומים בדאווס ובסביבתה, במיוחד ואלד סנטוריום” ששינה בינתיים את שמו ואת יעודו, והיה ל”וואלד הוטל בל-וי”. הזקן הוליך אותי אל החלון, הורה בסיגר העשן על בנין בעל חמש קומות שהתנשא באמצע המדרון בין הפרומנדה לטיילת העילית, ואמר כי במלון ישמחו לספר לי כל מה שידוע להם. הם מטפחים את מיתוס “הר הקסמים”, אמר גלף העץ, והוסיף כי על הפציינטים של ה”וואלד סנטוריום” , שעל פיהם עיצב תומאס מאן את גיבורי ספרו, אוכל לקרוא דברי-רכיל מרתקים בספרה של קטיה מאן “הזכרונות הלא כתובים”. את צורתו החיצונית של הברגהוף, אמר הר טראופפאר, נטל מאן ממבנהו של הסנטוריום של ד”ר פיליפס הקיים עד היום בדאווס-דורף, במאטהוולדשרסה מס’ 19. גם כיום הוא משמש סנטוריום. שמו “מרפאת הרים ואלבלה” והוא שייך לממשלה המערב גרמנית, שניסתה להעלים כל קשר בין המרפאה לבין ה”ברגהוף” ומחלת השחפת ועל כן שינתה את שמו ואף טישטשה את צורתו החיצונית של הבניין כפי שאוכל להיווכח אם אבקר שם”.

[ חיים באר : -כאילו התפורר שם חלום או סיוט – דבר השבוע אפריך 1983, עמ 13]

תצלומו של בנין הסנטוריום “ואלאבלה” מובא בראש רשימה זו [ התצלום האמצעי] ולהלן תצלום נוסף של אותו בנין מזווית אחרת:

 

תצלום ששימש לעיצוב העטיפה של אחת המהדורות בגרמנית של “הר הקסמים”

 

 

11.

לקאת נסיעתי השניה לדאבוס, בקיץ 2005 החלטתי כי בפעם זו אבוא מוכן יותר לקראת מפגשי עם ה”ברגהוף”.

ראשית עלי להתוודות כי לא הכרתי את רשימותיו של חיים באר וחוויות עלייתו בהר הקסמים בדצמבר 1982 – אליהן התוודעתי רק כאשר הכנתי את רשימות אלה – שנים אחדות לאחר המסע השני עצמו, ומתוך כך אף חישבתי ולמדתי שאני הקדמתי את מסע עלייתי לרגל למסע צליינותו בחודשים אחדים.

דבר ראשון שעשיתי היה כמובן, סריקה באינטרנט, וזו הביאה אותי לשני אתרים המסמיכים את בית מלונם המסחרי עם תומאס מאן ו”הר הקסמים”.

מסתבר שדאבוס השתחררה כבר מההלם שהנחית עליה תומאס מאן בשנת 1924 כאשר פורסם ספרו המתאר את תהליך הדעיכה הרוחני וגם הפיזי של שוכני הסנטוריום הבין לאומי “ברגהוף” – ועתה, לאחר שמחלת השחפת מוגרה, והסנטוריומים הסבו עצמם לבתי מלון – הם עושים את תומאס מאן וספרו קרדום לחפור בו…

וגם בדף הבית של מלון ה”שאצאלפ” נמצאו דברי שבח למלון, המוכר לקוראים מהספר …”הר הקסמים” של תומאס מאן.

 

כיוון שמדובר בדפי פרסום של בתי מלון, עלה בי החשד כי כל אחד מבעלי אינטרס זה, מנסה לנכס לעצמו את תדמית ה”ברגהוף” האמיתי, ששימש את תומאס מאן כמודל בספרו, מתוך מחשבה כי יש בתדמית זו כדי למשוך לקוחות בעלי נטיה נוסטלגית …או חובבי ספרות… או סתם כאלה שמבקשים להוסיף לשהותם ניחוח סנובי של הסתופפות בצל קורתו של סופר שככל הנראה לא הצליחו לקרוא את ספרו, אך יוכלו לספר לחבריהם כי שהו באותו מלון בו תומאס מאן כתב את ספרו המפורסם…”הר הקסמים”… ואכן זה מקום קסום ומקסים .. וכו’ וכו’

12.

הבחנתי בנטיה מסחרית זו להפוך את תומאס מאן ל”מותג” לראשונה –  בביקור שערכתי בווימאר בשנת 2003.

אודה ולא אבוש, השתכנתי אז במלון “צום אלפנט” הוותיק במלונות ויימאר – לא בלי קשר לספרו של תומאס מאן: “לוטה בויימאר” וגיליתי כי אני נכנס בשערי המלון תחת פסלו של תומאס מאן נושא דבריו מעל המרפסת…

ככל הנראה מחוות כפרה והיטהרות בשל גרמני אחר שניצל את אותה מרפסת:

ובלובי מצאתי תערוכת תצלומים של תומאס מאן המספרת התמונות פכים מחייו:

ב”לוטה בוימאר” אין תיאורים מפורטים ומדוקדקים של מלון “צום אלפנט” והשתכנתי בו …בעיקר מתוך אותה זיקה וענין בתומאס מאן…ולא כדי לרדת לסוף פרטיו, כיוון שזמן העלילה של לוטה בויימאר רחוק יותר ומחזיר אותנו “ליום קיץ עדיין, אחד מימי סוף ספטמבר 1816…” – והציפיה שהמלון יישמר מאז ועד היום…ללא שינוי – ועוד  בהביאי בחשבון כי כמה מטוסים של בעלות הברית, הטילו גם על ווימאר פצצות בסוף מלחמת העולם השניה, לא ציפיתי כי אמצא את אותה תפאורה שקבלה את פניה של “אשת יועץ החצר האלמנה שארלוטה קסטנר לבית פוף …” כשבאה להתאכסן במלון, לעומת צפייתי כי בדאבוס שבשויצריה הניטרלית שלא סבלה מהרס מלחמת העולם השניה – יישמרו הדברים בצורה קרובה יותר למציאות.

13.

כנוסע זהיר ומפוקח – למרות הדברים שכתבתי בסעיפים 4-5 לעיל, לא שמתי את כל מבטחי על הפרסומות של המעונינים בדבר – וביקשתי לתמוך את נסיעתי השניה לדאבוס – באסמכתא ניטרלית ולכן אמינה יותר.

ואכן מצאתי אותה בספר “היומנים של תומאס מאן 1918-1939”

[ Thomas Mann. Diaries 1918-1939 Harry N. Abrams, Inc Publishers, New York ]

בדמות תצלום זה שאני מביאו כאן עם הכיתוב המופיע בשוליו:

 

 

14.

הגעתי לדאבוס לאחר נסיעה של כשעתיים מציריך, ומגרש החניה הקרוב היה מול תחנה של רכבל הנמשך למעלה בכובדו של קרון היורד למטה – וחוזר חלילה. החנתי שם וניסיתי לחשב היכן צריך להיות הברגהוף לפי הסימנים שנתן בו תומאס מאן, שהבטיח ב:

“יש בהר הקסמים פרק המכונה “כניסה” בו הנס קאסטורפ סועד עם בן דודו יואכים במסעדה של הסנטוריום, וטועם לא רק את המטבח המעולה של Berghof  אלא גם את האווירה של המקום והחיים “ביננו כאן מעל” [ bei un shier oben ]. אם תקראו את הפרק האמור, תוכלו לקבל תמונה מהימנה של פגישתנו בספירה הזו והתרשמויותיי המוזרות ממנה”.

[ Author’s  Note: The making of The Magic Mountain ]

ניסיתי לשחזר את המסלול כפי שתיאר תומאס מאן….

“הם נסעו לאורך הדרך המקבילה לפסי הרכבת, שבשני עבריה נבנו הבתים בלי סדר מסויים, ועברו כברת-ארץ בכיוון לציר העמק, וכאן חצו את המסילה הצרה שמאלה, ופסחו על אפיק הגשמים; אחר-כך שעטו לאט בנתיב-העגלות המתרומם לעומת המדרון המיוער…”

[ -הר הקסמים- עמ’ 15 ]

חשבתי אז על התצלום שאספתי באחד האתרים:

“בנתיב העגלות המתרומם לעומת המדרון המיוער” Waldsentorium

אך היכן הוא אותו “מגדל כיפה” , המוזכר בטקסט ?

“אל מקום, שם התנשא, על מישור-דשא בולט ושטוח בנין מוארך עם מגדל-כיפה, שמראו מחמת רוב הגזוזטראות הסגורות, אטיף [  גֻּמָּה קְטַנָּה ] ומנוקב כספוג זה;“

חשתי מידה של בלבול ומבוכה , ובעודי פוסח על הסעיפים, מעביר את משקל גופי מרגל לרגל, בדיוק אז, כמו כדי לפטור אותי מן הלבטים, נשמע קולו של הכרוז בתחנה המודיע כי הרכבל לשאצאלפ יצא עוד דקות אחדות והציבור מוזמן להצטייד בכרטיסים.

צדיקים – חשבתי – מלאכתם נעשית בידי אחרים, ומשזימנו את מגרש החניה סמוך לרכבל, הצביעו בפני על הכיוון והדרך שתוביל אותי במעלות קדושים וטהורים…אל הר המוריה של מסעי זה…

 

15.

עליתי לקרון שנמשך למעלה בכובדו של הקרון היורד למטה,  קשור בכבל פלדה עבה. הקרון החל לנוע, הכפר דאבוס החל להתרחק. שני הקרונות חלפו זה לעומת זה, בפיתול המסילה שהוכן מבעוד מועד, וכעבור מסע בן כ 3-4 דקות של הימשכות כלפי מעלה, עצר הקרון העולה וכשירדתי ממנו ויצאתי מבית התחנה הקטנה עמדתי בפני בנין ארוך מכוסה בחזיתו גזוזטראות לרוב…

נשימתי כמו כבדה עלי, למרות האויר הקריר והיבש, לנוכח בנין מלון ה Schatzalp   שבאחת היה עבורי להתגשמותו החיצונית הגשמית של אותו “ברגהוף” שעד לאותו רגע היה בנוי ותלוי כולו על קסמן של מילים, והפך והיה באחת למציאות מוחשית שאין ספק בהתקיימותה, הנה אני עומד בשעריו של  אותו בית החלמה אינטרנציונלי והמרפסות המפורסמות שלו, הפרושות למלוא אורכו ולכל גובהו, בוהקות בשמש המסנוורת, בדומה לשמש הקופחת של סיני שסנוורה אותי כאשר קראתי עליו שם, בחודש אוגוסט שנת 1974, בשירות-מילואים בן כחודש, במרחבי החול הצהובים , הצחיחים והבלתי נגמרים שבארץ-השפלה בואכה תעלת סואץ….

הייתי, כנראה כה נרגש ונפעם מן המראה או מן המעמד, עד כי מחלתי לעצמי ולבנין שלפניו אני עומד על כי לא ניתן לראות בו כיום שום  “מגדל כיפה” עליו כתב תומאס מאן, ומיד הצדקתי ביני לבין עצמי את חסרונו בשנים הרבות שעברו מאז, ובשיפוצים אלה או אחרים שנעשו בבנין שהביאו להסרתו של אותו “מגדל הכיפה”

 

כה מאושר הייתי בהוויתי עד כי אפילו לא הובכתי לנוכח המילים : “אָטִיף ומנוקב כספוג זה” , שבהן בחר מרדכי אבי שאול בתרגומו בעברית ארכאית וקשה לפענוח, ועד מהרה סיפרתי לעצמי כי פירושן אינו אלא תרגום למילים ערטילאיות של המציאות הממשית שאני רואה כאן, לנגד עיני בחזית מלון השאצאלפ.

תחושה מוזרה של “זמן שעצר מלכת” השתלטה עלי והייתי בטוח כי אם אמתין מעט, עד לחורף הקרוב, כלומר עד לפחות לחודש דצמבר 1982, עד לביקורו של חיים באר במקום, נוכל לחזות שנינו : הסופר הצליין בעל “חבלים” ואני עולה הרגל החובבן, באותה תופעה של משלוח גוויות המתים למטה על גבי….מזחלת שלג, שכה הטרידה את נפשו של הנס קאסטורפ, ושנינו – חיים באר ואנוכי העניו ממעש – ניווכח בלא שום ספק, כפי שהבטיח יואכים צימסן לבן דודו, כי סיפור זה אכן “מיוסד הוא על אדני אמת”

אפוף תחושה של נסיעה לאחור ברכבת הזמן, צעדתי פנימה למלון עצמו משתוקק לשמוע את הלייט-מוטיב של טריקת הדלתות המכריז, ככרוז בשערי הרכבל, על כניסתה או יציאתה של מאדאם שושה…כגון הלייט מוטיב המלווה את ברונהילה המתקרבת ומתרחקת מזיגפריד העשוי ללא חת, וכך אזכה, סוף סוף להגניב מבט בעיניה הקירגיזיות כשתחלוף על פני….

ומיד בכניסתי ליד “יציע השוער”, שהפך והיה מעין גומחה המשמשת כיום כ”קבלה”, ישבה פקידה חביבה ושוחחה בטלפון, הבחנתי גם במעלית מהדור הישן, מגודרת ברשתות המאפיינות מעליות בביניינים מתקופת האר-נובו, ונזכרתי כיצד “הם [ יואכים והנס – ו’ ] עלו במעלית, אשר הצרפתי היה ממונה על מתקנה החשמלי, בדרכם לחדרו של הנס“.

וכשהפניתי מבטי לימין יכולתי להווכח כי אכן:

” במסעדה היה אור, ואוירה של פאר וחמימות שרויה בה. המסעדה נמצאה בסמוך לכניסה, מימין לאולם, מול חדרי השעשועים, והיא שימשה, כפי שהסביר יואכים, בעיקר לאורחים חדשים, או לסועדים שלא בעיתות הקבועות, או לאורחים מכניסי אורחים“

אני בטח כי העובדות שראיתי עד כה היו משכנעות כל עולה רגל וכל צליין , בין דתי ובין חילוני,  להאמין כי הגיע אל המקום המקודש לו ואף אם לא ראה את הגבורה פנים אל פנים, זכות שניתנה למשה רבנו שהיה צדיק וראוי לכך מכל הבחינות, לפחות למרגלות הר-הקסמים בסיני  בעת שהאספסוף חוללו שם סביב עגל הזהב….

משם התקדמתי לעבר הלובי וכשנפתח לפני החלון הגדול של מראה ההרים – לא עמד בי כוח וצילמתי אותו – כאילו ואני הוא אחד המתרפאים משיגיונו של הנוף:

 

כשאני מזין את עיני ביפי המראות נזכרתי בתיאור שתיאר תומאס מאן את סביבתו של הברגהוף :

“כמעט בכל מקום אתה רואה את תחום האילנות, קוי גבולותיו בולטים בחריפות יתרה, האשוחים חדלים, ועמהם יחדל הכל חידלון בכל, רק סלעים, כפי שתראה, הנה ממולנו, מימין לקרן השחורה, אותה שן סלע, מתרומם לפניך גם קרחון הרואה אתה עוד את הכחול ? אין הוא גדול, אבל קרחון הוא לכל דבריו, קרחון הסקאליטה, בבקיע נמצאים פיץ-מיכאל וטינצנהורן …, מכאן תוכל לראותם, אבל גם הם מכוסים שלג כל ימות השנה”

וחיפשתי את הזוית הנכונה להנציח השוואה זו – והנה אני מביאה כאן:

ולא הדאיגה אותי העובדה כי אותה שן סלע מיוחדת שצילמתי מהלובי של השאצאלפ היא המטרהורן ולא הטינצנהורן, אך מי ישים ליבו לקטנות שכאלה ברגעי התרוממות הרוח שנזדמנה לי שם…

הוספתי וצילמתי עוד כמה תצלומים, שהעניקו לי הרגשה כאילו אני עצמי הייתי הישראלי הראשון שטיפס על הר הקסמים – ואלה ההוכחות שהבאתי – כפי שסיר אדמונד הילרי המציא הוכחות לכך שהיה הראשון שכבש את האוורסט…

כדי להרגיע את עיני מנוף ההרים הנשגב שנפרש לנגד עיני מן הלובי רחב הידיים, הסטתי מבטי אל תפאורת החדר עצמו ועיני נתקלו בחלון-צבעונין ערוך כגון הויטראג’ בסגנון האר נובו –

והכתובת 1900 ANNO DOMINI  לאמור לשנת האדון 1900 זהרה למול עיני בצבעיה :

נזכרתי בספריה שהנס קאסטורפ ומשתכנים אחרים ב”ברגהוף” היו שואלים ממנה ספרים.  ובעודי משוטט בלובי ראיתי בפינה ספריה ובה ספרים מסודרים בעטיפות אחידות מוגנים בארונות זכוכית, ולא היה ספק בליבי כי אני נמצא באותו לובי בו הסתובבו גיבורי “הר הקסמים” בימים עליהם כתב תומאס מאן.

הנה תצלום אותה ספריה:

לכן, הגעתי למסקנה, כי בין כה וכה אין חשיבות מכרעת לשאלה היכן שכן ה”ברגהוף” – די לו לקורא כי יסע לדאבוס  ויבחר לו בנין גדול, יצביע עליו ויכריז:

הכל בעיני המתבונן: לכל אחד ה”ברגהוף” שלו….

__________________________

 

 

.

______________________________

06.3 הר הקסמים – קריאות ופרשנות

______________________________

 

.

 

.