קישור ל- goto facebook page
היום 21.11.2024, 10:39. באתר "מילים" 672 פוסטים ובהם 857,912 מילים. { לשם השוואה: לפי ה'ויקיפדיה' בתנ"ך כולו יש 306,757 מילים...}
קטגוריות

[06.2.3] מקורות השראה/אייכנדורף

14 ביולי, 2010

.

.

המשורר יוזף פון אייכנדורף 1887-1857

 

משורר זה מוכר לנו בעיקר כאחד המשוררים מזרם הרומנטיזם הגרמני, ושירי האהבה וטבע שחיבר הולחנו על ידי מיטב הקומפוזיטורים: רוברט שומאן, פליקס מנדלסון ברטולדי, יוהנס ברהמס, הוגו וולף, ואפילו פרידריך ניטשה וריכארד שטראוס חיברו מוזיקה לשיריו.      

 לא כאן המקום להרחיב יתר על המידה בסיפור : Mermorbild  משנת 1819 שתורגם לאנגלית בשם  The Marbel Statut      

 

אך להמחשת רוחו של הסיפור הרומנטי והאידיאליסטי נביא את פתיחתו [ בתרגום לאנגלית של המתרגם Michael Haldane]:    

 

On a fine summer’s evening Florio, a young nobleman, was riding slowly towards the gates of Lucca, enjoying both the delicate fragrance that  shimmered over the beautiful landscape and the towers and roofs of the city before him, and the colourful procession of spruce ladies and gentleman which strolled in a merry throng down the avenues of chestnut-trees along both sides of the street.

Then another rider, heading in the same direction on a dainty palfrey, and wearing brightly-coloured clothes, with a golden chain around his neck and a velvet cap with feathers over his dark-brown locks, trotted up to his side with a friendly greeting. Riding side by side into the darkling evening, the two entered into conversation in no time at all; and the youthful Florio found the stranger’s slim figure, his cheerful, jaunty manner, even his merry voice, so extremely charming that he could not take his eyes off him.

“What business brings you to Lucca?” the stranger at last inquired.

“Actually, I have no business at all,” Florio answered with a touch of shyness.

“No business at all? – Well, then you must be a poet!” the other said with a merry laugh.

“Not exactly that,” replied Florio, turning red all over. “I have, admittedly, occasionally tried my hand at the happy art of song; but ever since I read the great old Masters, and found all my secret wishes and presentiments there, really there, with flesh and breath, then I have seemed to myself to be a weak little lark’s voice, blown away in the wind beneath the vast vault of Heaven.” “Everyone sings his own hymn to God,” said the stranger, “and a chorus of voices makes the spring.” And his large, intelligent eyes rested with visible pleasure on the handsome youth, who looked out before him with such innocence into the duskening world.

“I have now chosen to travel,” the latter continued in a bolder and more familiar tone, “and I find myself as though delivered from prison; all my old wishes and joys have now, all at once, been set free. Having grown up in seclusion in the country, for how long have I fixed a yearning gaze on the distant blue mountains when Spring passed through our garden like an enchanting minstrel, singing of the wondrous beauty of distant lands and of great, immeasurable joy.”

At these last words the stranger had sunk into deep thought. “Have you ever heard,” he remarked absent-mindedly, yet in deadly earnest, “about the miraculous minstrel whose tune enticed the youths into a magic mountain, from which none of them has returned? Be on  your guard!”

Florio did not know what to make of the stranger’s words, nor was he able to question him; for just at that moment, having followed the procession of strollers unnoticed, they had arrived, not at the gates, but in a broad, grassy square, where a merrily resounding realm of music, many-hued palfreys, riders, and strollers, was shimmering back and forth in the fading flush of evening.

“This is a good place to stay,” said the stranger cheerfully, swinging himself down off his palfrey, “see you soon!” And with this he quickly disappeared into the throng.

Florio stood still for a moment in joyous amazement before the unexpected prospect. Then he followed his companion’s example, leaving his horse with his servant and mingling with the lively swarm. 

 

 

ולהלן פיסקת הפתיחה בשפת המקור- גרמנית      

 

 Es war ein schöner Sommerabend, als Florio, ein junger Edelmann, langsam auf die Tore von Lucca zuritt, sich erfreuend an dem feinen Dufte, der über der wunderschönen Landschaft und den Türmen und Dächern der Stadt vor ihm zitterte, sowie an den bunten Zügen zierlicher Damen und Herren, welche sich zu beiden Seiten der Straße unter den hohen Kastanienalleen fröhlich schwärmend ergingen. Da gesellte sich, auf zierlichem Zelter desselben Weges ziehend, ein anderer Reiter in bunter Tracht, eine goldene Kette um den Hals und ein samtnes Barett mit Federn über den dunkelbraunen Locken, freundlich grüßend zu ihm. Beide hatten, so nebeneinander in den dunkelnden Abend hineinreitend, gar bald ein Gespräch angeknüpft, und dem jungen Florio dünkte die schlanke Gestalt des Fremden, sein frisches, keckes Wesen, ja selbst seine fröhliche Stimme so überaus anmutig, daß er gar nicht von demselben wegsehen konnte. «Welches Geschäft führt Euch nach Lucca?» fragte endlich der Fremde. «Ich habe eigentlich gar keine Geschäfte», antwortete Florio ein wenig schüchtern. «Gar keine Geschäfte? – Nun, so seid Ihr sicherlich ein Poet!» versetzte jener lustig lachend. «Das wohl eben nicht», erwiderte Florio und wurde über und über rot. «Ich liebe mich wohl zuweilen in der fröhlichen Sangeskunst versucht, aber wenn ich dann wieder die alten großen Meister las, wie da alles wirklich da ist und leibt und lebt, was ich mir manchmal heimlich nur wünschte und ahnete, da komm ich mir vor wie ein schwaches, vom Winde verwehtes Lerchenstimmlein unter dem unermeßlichen Himmelsdom.» – «Jeder lobt Gott auf seine Weise», sagte der Fremde, «und alle Stimmen zusammen machen den Frühling.» Dabei ruhten seine großen, geistreichen Augen mit sichtbarem Wohlgefallen auf dem schönen Jünglinge, der so unschuldig in die dämmernde Welt vor sich hinaussah.    «Ich habe jetzt», fuhr dieser nun kühner und vertraulicher fort, «das Reisen erwählt und befinde mich wie aus einem Gefängnis erlöst, alle alten Wünsche und Freuden sind nun auf einmal in Freiheit gesetzt. Auf dem Lande in der Stille aufgewachsen, wie lange habe ich da die fernen blauen Berge sehnsüchtig betrachtet, wenn der Frühling wie ein zauberischer Spielmann durch unsern Garten ging und von der wunderschönen Ferne verlockend sang und von großer, unermeßlicher Lust.» Der Fremde war über die letzten Worte in tiefe Gedanken versunken. «Habt Ihr wohl jemals», sagte er zerstreut, aber sehr ernsthaft, «von dem wunderbaren Spielmann gehört, der durch seine Töne die Jugend in einen Zauberberg hinein verlockt, aus dem keiner wieder zurückgekehrt ist? Hütet Euch!»   Florio wußte nicht, was er aus diesen Worten des Fremden machen sollte, konnte ihn auch weiter darum nicht befragen; denn sie waren soeben, statt zu dem Tore, unvermerkt dem Zuge der Spaziergänger folgend, an einen weiten grünen Platz gekommen, auf dem sich ein fröhlichschallendes Reich von Musik, bunten Zelten, Reitern und Spazierengehenden in den letzten Abendgluten schimmernd hin und her bewegte.     

«Hier ist gut wohnen», sagte der Fremde lustig, sich vom Zelter schwingend; «auf baldiges Wiedersehen!» und hiermit war er schnell in dem Gewühle verschwunden.     

 

 

הקטע הרלוונטי לעניינו, בו נזקק יוזף פון אייכנדורף לביטוי Zauberberg  מדבר על :

“המחשבות העמוקות בהן שקע הזר – והעיר, כלאחר יד: השמעת אי פעם על המיניסטרל הפילאי אשר מנגינתו דירבנה את הצעירים אל “הר הקסמים” ממנו איש מהם לא חזר” השמר לך !”   

 

 אלמנטים אחדים מרוחו של הקטע מסיפורו של יוזף פון אייכנדורף, שיש להניח היה מוכר לתומאס מאן, מצאו דרכם לרומן רחב הידיים של תומאס מאן, מעבר לשימוש בביטוי Zauberberg   שיתכן נשאב ממקור השראה זה:     

 

הר-הקסמים הוא מקום מסתורי, המושך בכוחו חסר הפשר צעירים הנמשכים אליו ואיש מהם לא חוזר… וביחוד ראוי לשים לב לאזהרה של הזר כלפי הזמר “השמר לך!”. 

 

הרושם המתקבל כי הביטוי הלא שיגרתי “הר הקסמים”, מסמן מקום של מסתורין, תעלומה וסכנה.   חלק מאלמנטים אלה חוזרים בספרו של תומאס מאן.     

 

אך מה שמעורר מחשבה וראוי לעיון נוסף היא העובדה כי ככל הנראה סיפורו זה של יוזף פון אייכנדורף נכרת עמוק בתודעתו של תומאס מאן, שכן בספרו “דוקטור פאוסטוס” שייכתב כעבור למעלה מ 30 שנה…יחזור תומאס מאן לשם הסיפור – Marmurbild ולא ישכח להוסיף כי זה שם האופרה עליה עמל הקומפוזיטור הגרמני אדריאן לוורקין, גיבור ספרו….  

 

האם זה “רק” צירוף מקרים ?     

 

 

 

_____________________________________

פוסטים בנושא מקורות ההשראה ל”הר-הקסמים”

____________________________________

 

[06.2.1] מקורות השראה ל: “הר-הקסמים”

[06.2.1] מקורות השראה/מוצארט/חליל הקסמים

[06.2.3] מקורות השראה/אייכנדורף

[06.2.4] מקורות השראה/ניטשה/הולדת הטרגדיה

[06.2.5] מקורות השראה/ניטשה/זרטוסטרא

[06.2.6] מקורות השראה/ואגנר/טנהויזר

[06.2.7] מקורות השראה/גיתה/פאוסט

 

.

 

 

Google Translator
Font Controller

+(reset)-

…….[ צ ו ה ר ]…….
מבט אחר; אפשרויות שונות ; תובנות נוגדות ; הערות מועילות; הארות בונות; מחשבות בלתי-מסורקות; אסוציאציות חתרניות; ועוד...ועוד....