.

ה”מדלינות הטובות בפאריז”  Mesdemoiselles Madeleines

כמו כל מסע, גם מסעי לפאריז באביב 2015 הגיע אל קיצו.

כדי לרפד את הלם, אולי מותר לאמר, חבטת הנחיתה חזרה אל המציאות והיום יום, עוד בהיותי בפטיסרי בעלת ה”מדלינות הטובות בפאריז” – הידועה בשמה :  Mesdemoiselles Madeleines  השוכנת אחר כבוד ב Rue Des Martyres ברובע התשיעי בפאריז, ביקשתי כי יארזו לי ארבע עוגיות מדלין, מאלה המוצגות בתצלום שבראש פוסט זה.

מאדלינות, שהן גאוותה של פטיסרי זו המצמצת את פעילותה לייצור עוגיות מדליין על טעמיהן השונים – שיכלול לעוגית הפשוטה והעממית שכה הלהיבה את דמיונו הספרותי של מרסל פרוסט. בעלי הפאטיסרי הטמיעו בהן טעמים נוספים על טעמה הטבעי שהיה מוכר למרסל פרוסט, ונשאתי עימי מטען זה כל הדרך מרחוב הקדושים-המעונים בפאריז לביתי שבארץ הקודש…

מראות פאריז עדיין מרצדים בעיני רוחי והנה באה ומתממשת השיבה הביתה, אל מקומי ומעוני.

חלטתי ספל תה והנחתי את המטען היקר של עוגיות המדלין לפני ו….

והמילים של מרסל פרוסט החלו עולות בזכרוני, יחד עם אדי התה שזה עתה נחלט:

“כבר הרבה שנים שמקומברה, פרט לסצינת ההליכה לישון, לא נותר לי דבר, והנה ביום חורף אחד, בשובי הבייתה, אמי, שראתה כי קר לי, הציעה לי לשתות, שלא כמנהגי, מעט תה, תחילה סירבתי, ואז, משום מה חזרתי בי. היא שלחה להביא מאותן עוגיות סמיכות וגוציות המכונות מדלינות קטנות, שנוצקו, כמדומה, בקשווה גלית כקונכיית סן-ז’אק.

לא עבר זמן, ובמכאניות, מדוכדך מן היום המשמים ומהסתמותו של מחר עגום, הגשתי אל שפתי כפית של תה, שבה טבלתי חתיכה מהמדלין. אבל בשבריר הרגע שבו נגעה בחיכי הלגימה הבלולה בפתיתי העוגיה, עבר בי רעד, נדרכתי למופלא שהתחולל בקרבי.

עונג פשט בי, מבודד, בלי שורש סיבתו. בן-רגע הקהה את תהפוכות החיים, עשה את אסונותיהם לסתמיים, את קוצר ימיהם לתעתוע, כדרך שפועלת האהבה, מציף אותי הוויה יקרה: ואולי, הוויה זו לא היתה בי, היא היתה אני. חדלתי להרגיש בינוני, מקרי, בן-חלוף. מנין יכול היה לבוא בי ששון כזה?

חשתי כי הוא קשור בטעם התה והעוגית, אלא שחרג ממנו לאין שיעור, לא מאותו מין היה.

מנין בא ?

מה משמעו?

איך אשיג אותו  ?

אני שותה לגימה שניה ובה אין אני מגלה דבר נוסף על הראשונה.

שלישית, שיש בה מעט פחות מבשניה. הגיע הזמן להפסיק, סגולת השיקוי, כמדומה הולכת ונחסרת.

ברור שהאמת שאני מחפש אינה מצויה בו, אלא בי. הוא עוררה לחיים, אך אינו מכיר אותה, ואינו יכול אלא לחזור ולחזור-חלילה, בכוח פוחת ופוחת, על אותה עדות שאין ביכולתי לפענח אך לפחות אני רוצה שיהיה לאל ידי לבקשה בשנית ולמצוא אותה שלמה כבראשונה, נתונה לי, עוד מעט קט, להבהרה מכרעת.

אני מניח את הספל ונפנה לעבר רוחי. עליה מוטל למצוא את האמת. אבל כיצד ? אי-ודאות קשה, בכל פעם שהרוח חשה שקטנה מלהכיל; כאשר היא, המחפשת, הנה בה בשעה, גם המחוז העלום שם נגזר עליה לחפש ושם כל מטעניה כקליפת השום.

לחפש ?

למעלה מזה: לברוא.

היא ניצבת למול משהו שעוד איננו, ושהיא לבדה תוכל לממש ואחר-כך להביאו אל המואר.

[….]

וברגע שעמדתי על טעמה של פיסת המדלין הטבולה בחליטת התירזה,  שהיתה דודתי מגישה לי ( על אף שלא ידעתי אז ועוד רבה היתה הדרך להבין מדוע עשני זכרון זה מאושר עד כדי כך), כהרף עין קם הבית הישן והאפור, הצופה לרחוב, ובו החדר, וכתפאורת תיאטרון בא והתחבר אל הביתן הקטן שנשקף אל הגינה, שבירכתיה נבנה למען הורי (אותו מקטע גדום הוא שב ונגלה לי עד כה) ועם הבית, העיר, מבוקר עד ערב, ובכל מזג-אוויר שהוא – הכיכר שאליה שלחו אותי לפני ארוחת-הצהריים, הרחובות שבהם התרוצצתי בשליחויות, שבילי עפר שבהם עברנו כשהימים היו יפים. וכמו באותו משחק שהיפנים משתעשעים בו, ומשרים פיסות נייר קטנות ושקופות בקערית חרסינה מלאה מים, ומשרק הן מוטבלות במים, מיד הן מתרדדות, מתעקלות, מצטבעות, נבדלות זו מזו, נעשות פרחים, בתים, דמויות מוצקות ומזוהות, – כך כעת בכל פרחי גננו ופרחי הפארק של מר סוואן, והנימפאות שבוויוון, ואנשיה הטובים שלך העיירה ובתיהם הקטנים והכנסיה וכל קומברה וסביבותיה, כל זה הלובש צורה וממשות, קם וניעור, עיר וגנים, מספל התה שלי”

[מרסל פרוסט, בעקבות הזמן האבוד [1] בצד של סוואן חלק ראשון : קומברה, מצרפתית : הלית ישורון, הספריה החדשה הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה בעמ’ 48-51] .

.

וכך, כשטעמן של עוגיות המדלין עולה על לשוני, נשמרו בעיני רוחי עוד שעות רבות מראותיה וריחותיה וטעמיה של פאריז;

ועוד אחזור ואספר בהן, לקוראי אתר “מילים” וביחוד לאלה מקורואי שעקבו אחר הדיווחים החטופים שהעליתי מפאריז כפוסטים ב“מילים של ויקטור” שבפייסבוק.

ותודה לכל המלייקקים והמגיבים.

ויקטור