.

---

 

---

ניו-יורק : 13.7.2007

 

 

ביום השני לביקורי בניו-יורק, הזדרזתי, כמצוות אנשים מלומדה, לחזור לביקור במוזיאון המטרופוליטני לאומנות מודרנית בניו-יורק, מוסד מפואר ששופץ והורחב לאחרונה, שהכל מכירים אותו בכינויו החביב MoMa.

אמרת “MoMa” – אמרת מודרניזם ומודרניות באמנות הפלסטית, שהרי מוזיאון זה – ידוע ומוכר כמי שהציב עצמו [ ובימינו מותר אולי לאמר “מיצב עצמו” ] כנושא דברה של המודרנה, אותה העלה לראש סולם עדיפויותיו ושם אותה, כמו היתה זו תיבת התפילין-של-ראש: “וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיך” (דברים ו ח).
 
ומי יהין לבוא בשערי יורק-החדשה ולא יוליך עצמו, ברשת רחובותיה ושדרותיה, ויגיע לרחוב 53 בין ה”חמישית” ו”שדרת האמריקות” [ היא ה”שישית”] ולא יעמיד עצמו, אחר כבוד, כשאר בני-תמותה, בתור המשתרך לפני הקופות 

התור לקופות שב MoMa

וישלוף 20 דולאר טבין ותקילין מארנקו,  וירכוש לעצמו זכות לבקר בקודש הקודשים של המודרניזם שבליבו של “התפוח-הגדול”.
 
אמרת “התפוח” וכבר מזדקר לנגד עיניך מרכז התצוגה המזוגג של חברת “אפל” ( APPLE) הוא ה”תפוח” הקטן שבליבו של ה”תפוח” הגדול , ב’חמישית’ בואכה הסנטראל-פארק:

 
 מרכז “אפל” ב”חמישית”

– היא חנות התצוגה שהציבה חברת “אפל”, לשם קידום מכירות הiPOD וביחוד ה iPHON – המעמידים את כל הגדרות ה”מודרניזם” במבחן לא קל.

 

מעלית שקופה

מורידה אותך, מהווית הרחוב השוצף, לבור-תחתיות של מחילה רוחשת נמלים פעלתניות: עשרות ידיים ממששות, מלטפות ובוחנות לפני ולפנים, את פלאי הטכנולוגיה [ שמיצרים המוני סינים – אולי “כושים-בצבע-צהוב”…. כפי שהיה מדמה אותהם הונורה דה-בלזק אילו נקלע לשדרה החמישית…

 

” ברגע זה יש ברשותי חמישים אלף פראנק שיספיקו לי בקושי לרכישת ארבעים כושים. ואני זקוק למאתיים אלף פרנק , מפני שאני רוצה מאתיים כושים כדי שאוכל לספק את תיאבוני לחיים פאטריארכאליים. כושים, רואה אתה, אלה ילדים שעושים בהם מה שרוצים, בלי שאיזה סקרן בדמות תובע מלכותי יבוא לבקש דין וחשבון.”  

 

אותם – “כושים-צהובים” –  ישובים, כפופים, דחוקים בצפיפות מחניקה, לחוצים בפסי יצור אין סופיים,  כדי להרכיב בסרט-נע בלתי נגמר, את מכשירי הפלא האלקטרוניים – שיביאו, כך מאמינים הרוחשים-בוחשים, מזור לנפשם הצמאה ל”ביט” המודגש של צלילי ה”טכנו” מחרישי האזניים, ופדות לבדידותם הטרנצנדנטלית, באפשרות לנהל שיחות עם כל העולם ואשתו, מכל מקום לכל מקום באיי-פון

 אכן… מעורר התפעלות…    

  

 

 

ובעודי חולף ליד עמדת ביקורת הכרטיסים ב MoMa,  אשר כמצוות המודרנה נבדקים בקורא אופטי המקרקש רחשושי מחשבים בידו של הבודק – בדומה לקוראת הבר-קוד, שבסופר השכונתי, ניצב מולי, כמו היה זה שומר-הסף, המונע מיוסף ק. את כניסתו אל ה”חוק”, או  מעין “קרברוס” מודרני המשלח מבטו הבוחן אל העוברים על סיפו – ופוסעים קוממיות לעולם שכולו “מודרנה” ….

 

 

 אוגוסט רודין – באלזאק בברונזה כהה

 

אך, מה לפסלו של אוגוסט רודין בן המאה ה 19 שעיצב את המונומנט לאחד מגדולי הרומאן הריאליסטי שמת ב 1850 – בפתחה של ה MoMA, מקדשה של המודרנה ?

 הרי מדובר הן בפסל והן בסופר הנטועים עמוק בליבה של המאה ה 19 של צרפת – ומה לאלה ולאמנות המודרנית, שבראש מעייניו של ה MoMA  ?
 

 

עודי מהרהר הרהור חפוז בדבר מקומו של הפסל והקשרו לכאן, ואני נזכר בדברים שכתב הונורה דה באלזאק בספרו “אבא גוריו” על עניני-ממון. נושא שהעסיק אותו בכל נפשו ובכל מאודו., ודברי יפים גם לכאן, אולי ביחוד לכאן, שהרי ניו-יורק, הכתירה עצמה, ברצון או שלא ברצון, כמֶכָּה של הממון, וכל המאמינים במולך-השלמונים, משחרים לפיתחה, ומטיחים ראשם בקיר-הרחוב,  [ WALL-STREET ….], עולים אליה לרגל – כממלאים בדקדקנות מוסלמית אדוקה וקפדנית, אחר מצוות החאג’:

“השעה היתה חמש. אז’ן [ דה ראסטיניאק, הסטודנט הצעיר למשפטים השואף לעלות במעלות החברה הגבוהה – ו’ ] היה רעב, חשש שמא יאחר לארוחה, והחשש הזה העלה בו את תחושת האושר המתעוררת כשנישאים ביעף על-פני פאריז.

ההנאה הזאת, המוכנית בתכלית, הותירה אותו פנוי למחשבות שעטו עליו. צעיר בן-גילו  הנתקל בבוז יוצא מכליו, נשטף חימה, מאיים באגרופו על החברה כולה, רוצה לנקום, אך עם זאת הוא מפקפק בכוחו. על אז’אן העיקו המילים: נעלת בפניך את דלתה של הרוזנת.  – אלך, אלך לשם ! חזר בליבו, ואם הגברת דה-בוסייאן צודקת, אם הכניסה נאסרה עלי… אני… הרוזנת דה-רסטו תמצא אותי בכל הסלונים שהיא מבקרת. אלמד להשתמש בנשק, לירות באקדח, אהרוג לה את מקסים שלה!

והכסף? נזעק בו מצפונו ; מהיכן יימצא הכסף? בבת-אחת הבהיק לנגד עיניו העושר המוצג לראווה בביתה של הרוזנת דה-רסטו, מותרות שחזקה על עלמה לבית גוריו שתהיה מאוהבת בהם, קישוטי זהב, חפצים שמחירם מזדקר לעין, הידור תפל של מי שהתעשר רק תמול-שלשום, בזבזנות של פילגש. אותה תצוגה מתעתעת נמחצה כליל תחת הדרו של בית בוסייאן. דמיונו של אז’ן, שטולטל אל מרומי החברה הפריזאית, הפיח בליבו אלף מחשבות רעות, והרחיב את מוחו והכרתו.
 
העולם נגלה לעיניו כמות שהוא: החוקים אין להם תוקף לגבי העשירים: הממון הוא ultima ratio mundi [ הנימוק המכריע בעולם ] הצדק עם ווטרן [ הפושע הנמלט המורד בחברה – ו] הממון הוא המידה הטובה, אמר לעצמו”

[  אבא גוריו – תרגום יונת סנד בעמ’ 63-4] 

 
הרהורי מוליכים אותי למחוז בו אחת ממילות המפתח של השפה היא הקריצה, או אף הקריצה הטעונה, כלומר: שמא, מעבר לעובדה כי הפסל, שהוא העתק משנת 1954 שנעשה מן המודל הפריזאי, נמצא שם הודות לממון, שבלזאק כה תיעב, שהרי בעלי ממון [ שחמסו את הונם בשיטות הקאפיטליסטיות המקובלות] קמו והרימו תרומה למוזיאון, כדי למרק מעט את מצפונם, ואגב כך גם להזכיר שמו של אחד, קורט ואלנטין שמו, כפי שמצויין במפורש באתר MoMa;

יתכן גם כי הפסל הוצב כאן, דווקא כאן, כמוצג ראשון לבא בשערי המוזיאון, כשומר פתח המוזיאון, להזכיר [ אולי לרמוז ] לבאים לאכסדרתו, כי אל להם להסחף, יתר על המידה, בנהר ההערצה לעגל הזהב, וכפי שהמליץ בלזאק – ראוי להם שיביטו, בספקנות ראויה, ובעין ביוקרתית ואף צינית, על אליל זה שהקימו על עצמם, שהרי מי כמוהו, כסופר הונורה דה-בלזק, היטיב להעמיק ולדקדק ולחשף ולגלות ולהזהיר ולחרף ולגדף את פגיעתו הרעה ואף ההרסנית של הממון על נפשותיהם הפגיעות למגע זה של דמויותיו – דמויות “הקומדיה האנושית” – תרתי משמע.

מן הבחינה הזו ו אכן, כאן מקומו: כאילו היה אומר להם, בלחש מצמית את מילותיו של יאן הוס על המוקד: הרף לכם O sancta simplicitas

 

 
וטעם נוסף ימצא הקורא המדקדק בדפי “אבא גוריו” להצבת הפסל כאן, בפיתחה של אמריקה.

שהרי בלזק עצמו, כאשר כתב את הרומאן הריאליסטי שלו [ בשנת 1834 ], ידע לרמז בלשונו הסרקסטית כי עשיית רווחים קלים, נעשית על חשבון עבודת עבדים שחורים, כמקובל באמריקה: ושם, [ כלומר ממש כאן ] העושר בא מניצול עבודתם של כושים בני כל הצבעים…

 
ווטראן, הפושע הנמלט המנסה להדריך את הסטודנט אז’ן דה רסטיניאק, בדרכי החיים האמיתיות מתווה בפניו תוכנית להתעשרות קלה וזריזה:

“הקשב היטב, אני לידיעתך, יש לי רעיון. הרעיון שלי הוא ללכת ולחיות חיים פאטריארכליים באחוזה גדולה , מאה אלף אקרים למשל, בדרומה של ארצות הברית. אני רוצה לנטוע שם מטעים, לקנות לי עבדים, להרוויח כמה מיליונים טובים ממכירת השוורים שלי, הטבק שלי, העצים שלי, לחיות חיי אדון שעושה רק את הטוב בעיניו, חיים שכמותם לא משערים כאן, במקום שבו מצטנפים בתוך מאורות מטויחות.

אני משורר גדול. אינני כותב את שירי, הם טמונים במעשים וברגשות. ברגע זה יש ברשותי חמישים אלף פראנק שיספיקו לי בקושי לרכישת ארבעים כושים. ואני זקוק למאתיים אלף פרנק , מפני שאני רוצה מאתיים כושים כדי שאוכל לספק את תיאבוני לחיים פאטריארכאליים.

כושים, רואה אתה, אלה ילדים שעושים בהם מה שרוצים, בלי שאיזה סקרן בדמות תובע מלכותי יבוא לבקש דין וחשבון.

בעזרת הרכוש השחור הזה, תוך עשר שנים, יהיו לי שלושה או ארבעה מיליון. אם אצליח, איש לא ישאל אותי: מי אתה? אהיה ארבעה-מיליון, אזרח ארצות-הברית, בן חמישים, עדיין לא רקוב, משתעשע לפי דרכו. בשתי מילים, אם אשיג לך נדוניה של מיליון, האם תיתן לי מאתיים אלף פרנק? עמלה של עשרים אחוז, אה! האם זה יותר מדי? אתה תדאג לזה שאשתך תאהב אותך.

משתיכנס בברית הנישואים תפגין דאגה, נקיפות מצפון, משך שבועיים תעמיד פנים עצובות. לילה אחד, אחרי כמה העוויות, תתוודה לפניה, בין נשיקה לנשיקה, שאתה חייב חוב של מאתיים אלף פרנק. תאמר לה: אה, אהובת -לבי ! את הקומדיה הזאת משחקים יום יום צעירים מן המכובדים ביותר. אשה צעירה לא תסרב לתת את ארנקה למי שלקח את לבה. אתה חושש שמא תפסיד? לא תפסיד. תמצא דרך להשיב מאתיים אלף  פרנק אלה בעסקה מעסקותיך.

עם כספך ופקחותך תצבור נכסים כאוות נפשך.ergo, בפרק זמן של שישה חודשים תחולל את אושרך, את אושרה של אשה חביבה, ואת אושרו של אבא ווטרן, שלא לדבר על בני משפחתך שבחורף הם נושפים באמצעותיהם מחוסר עצים להסקה.

אל תהיה מופתע לא ממה שאני מציע לך, ולא ממה שאני מבקש ממך! מתוך כל שישים נישואים מהוגנים הנערכים בפאריס ארבעים ושבעה כרוכים בעסקאות כאלה. לשכת הנוטריונים הכריחה את האדון…

[ אבא גוריו – תרגום יונת סנד בעמ’ 83-4 ]

 

 

אך אין לך עליה בלא ירידה – וודנטה אלייגרי מזכיר לנו כי למטבע שני צדדים: 

כְּמוֹ בְיוֹם רָאָה רוֹדֵף הַבֶּצַע

אָבדַּן הוֹנוֹ, פְּרִי עָמָל וָצוֹם, –

תִּפֹּל רוּחוֹ, וְלֹא תַברִיא מִפֶּצַע

[‘התופת’, דנטה אלגיירי, תרגום זאב ז’בוטינסקי , פסוק נה]

 

ועל שום כך ומטעם זה – כאן מקומו !

 

קטן אך איתן ;

נחרץ ומזעיף פנים –  

מול צילם המאיים של בניני העוצמה והכסף הגדול:

המונומנט של באלזאק – במבואה למוזיאון לאמנות מודרנית ניו יורק 

 

 

ובמחשבה שניה, גם טעם אומנותי מבורר ניתן לתת להצבתו כאן. שהרי גם האומנות המודרנית מתחילה היכן שהוא. והיא מתחילה בפועל שם, בעיקר בפאריז של סוף המאה התשע-עשרה – תחילת המאה העשרים.

ואם גולת הכותרת באוצרות מוזיאון האומנות המודרנית בניו יורק [ לטעמי ]  היא ציורו של פיקאסו: “חמש העלמות מבית הזונות ברחוב אביניון בברצלונה” שבמילים מכובסות ומהוגנות יותר – כיאה למוסד הניזון מתרומות של בורגנים מהוגנים ויפי נפש, הוא נקרא – “הנערות מאביניון” – [ נקי מתחסד וו”פוליטקלי-קורקט”…]  –  ציור שצוייר בשנת 1907  [ ועוד אשוב אליו, מן הסתם, באחד מן הימים] – יש צדק בדבר :

 

פיקאסו : העלמות מאביניון – גולת הכותרת של ה MoMa

 
 – שכן ציור זה הוא, ללא ספק,  אבן דרך, צומת מבשר לבאות ולאומנות שתבוא לאחריו;

בה במידה גם “המונומנט לבלזאק” של אוגוסט רודין, שהיה רומנטיקן חסר-תקנה ופתטי במידה לא מבוטלת, אך ידע להתרומם מעל למסגרות הקפואות של הפיסול האקדמי ששלט בכיפה בתקופתו – והוא ידע להרחיק את יצירתו מתיאור “ריאליסטי” של האובייקטים שפיסל.

כשם שהפנים של הדמות במונומנט של באלזאק מזכירים יותר את פניו של אבא גוריו – גיבורו הספרותי של בלזאק – יותר מאשר את פניו הריאליים של הונורה בלזק –  כך ההפשטה והצבת דמות מייצגת ובעלת מעוף – היא תרומתו של רודין, לתקופה המודרנית בפיסול שתבוא אחריו.
 

  
וכשאתה עובר על פניו של בלזק זה, בליבה של ניו-יורק, ה“מכה של הממון”, מנסר בך הרהור הכפירה:

וכי מַה בֶּצַע בתַּאֲוַת הבֶּצַע ? 

 
 “מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ?…
לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ”
(בראשית לז כו-כז).

____________________________ 
הועלה לראשונה לאתר מילים הקודם ביום 8.08.2007 

ועד ליום 28.2.2024 ביקרו בפוסט זה למעלה מ 3050 גולשים.

 

 

_______________________________________________

הפוסטים בענין רודין / בלזק

__________________________________________________

1. רודין / בלזאק [1] פאריז – Montparnass

2. רודין/בלזאק [2] ניו-יורק – MoMa

3. רודין /באלזאק [3] סנקט-פטרסבורג – Pertopavlovsk 

 

 

 

.