סיפור “סונטת קרוייצר”  מתחיל, ממשיך ומתנהל רובו ככולו, במהלך נסיעה ברכבת.

לפני שטולסטוי מכניס אותנו לעובי הקורה הוא מציג לנו, בפרקים 1-2 מעין תמונת הווי רוסית טיפוסית, המתרחשת בנסיעה מקרית באחת הרכבות שהילכה אז לאורכה ולרוחבה של רוסיה הגדולה. הנסיעות היו אורכות ימים ואף יממות – ובאין משהו אחר לעשות היו האנשים מעבירים את הזמן בעישון סיגריות, בשתיית תה חריף, בפטפוטים ובשיחות.

טולסטוי, מצניע בתחילת הסיפור את דמותו של מי שיתגלה עד מהרה כגיבורו של הסיפור, כשהוא מתארו כך:

“ואדון אחד הנוהג להצטודד, ממוצע-קומה, בעל תנועות נמרצות לא זקן אלא ששערו המתולתל הלבין כנראה בטרם עת, ועיניו שברקן לא-שכיח מתרוצצות-במהירות מחפץ לחפץ. לבוש היה מעיל ישן שצווארונו עשוי פרוות-טליים, מעשה ידי חייט מן היקרנים, ולראשו כובע גבוה של פרוות-טליים. כשפתח את כפתורי מעילו נראו עליו כפתן וחולצה רוסית רקומה. אדון זה נתייחד גם בכך, שהיה פולט מפעם לפעם צלילים משונים הדומים לכחכוח או או לצחוק שהתחיל ונקטע.” ( פרק 1 עמ’ 7 )

הציטוטים מהפרקים 1-20 מ”סונטת קרויצר”, הם בתרגום הראשון, של צבי ארד [הוצאת דביר, ספריית גביש]

התנהגותו זו של אותו אדון מוזר, הפולט צלילים משונים, מעשן בעצבנות ושותה תה חריף תהפוך, בהמשכו של הסיפור, מעין “לייט-מוטיב” שילווה את הגיבור לאורך מסעו ברכבת ובפועל לאורך רובו של הסיפור.

מתוך הויכוח שהתלקח, כביכול דרך-מקרה, בין הנוסעים בקרון, נוסעים שירדו כבר בפרק השלישי מהרכבת וגם מבמת הסיפור, עולה דמותו של אותו “אדון מצטודד” ואנו מתחילים להחשף לדעותיו על האהבה זו הרוחנית וזו הגופנית, ובכלל על המוסד הזה הקרוי “מוסד-הנישואין”:

“[הנשואין ] קיימים, אבל משום מה הם קיימים ? קיימים היו וקיימים כיום בין בני אדם, הרואים בנשואין משהו מסתורי, מסתורין המטילים חובה כלפי אלוהים. אצלם הם קיימים, ואצלנו אינם. אצלנו אנשים נישאים בלי לראות בנישואים דבר מלבד ההזדווגות, והתוצאה היא הונאה או אונס. כשבהונאה מדובר, קל יותר לשאתם. הבעל ואשתו אך מרמים את הבריות שזיווג הם, וחיים בריבוי נשים וריבוי-גברים. רע הדבר, אך אפשר לשאתו. אבל לפי השכיח יותר כשנטלו על עצמם הבעל ואשתו התחייבות חיצונית לחיות יחדיו כל ימיהם, וכבר החל מן החודש השני הם שונאים זה את זה, מבקשים להפרד ואף על פי כן מוסיפים לחיות יחדיו, או-אז נוצר אותו גיהינום איום, שבגללו אנשים שותים לשכרה, יוצאים לדו קרב, הורגים ומרעילים את עצמם ואיש את רעהו” ( פרק 2 עמ’ 16 )

כשמעיר עורך הדין – אחד הנוסעים בקרון – כי אכן יש אפיזודות קריטיות בחיי בני-זוג, חושד הדובר כי עורך הדין חשף את זהותו, או שרגש האשמה הרודף אותו גובר עליו, והוא מזדרז איפוא למציג את עצמו ומזדהה ואומר:

“אני פוזדנישב, האיש אשר לו אירעה האפיזודה הקריטית שאתה מרמז עליה, האפיזודה שבה הרג את אשתו” ( פרק 2 עמ’ 16 )

פוזדנישב זה – שלצליל שמו מתלווה אסוציאציה של מי שעבר זמנו ( פוזדנו  pozdno ברוסית משמעו : מה שעבר זמנו, ואינו רלוונטי יותר)  מציג עצמו, מיד בתחילת הפרק השלישי כשייך למעמד הגבוה הן מבחינה כלכלית והם מבחינת השכלתו: “בעל אחוזה אני, מוסמך האוניברסיטה, ושימשתי כמנהיג האצולה”

פוזדנישב “ישתלט” עתה, מהפרק השלישי ועד לסיום הנובלה בפרק ה 28 , על “רשות הדיבור” ובמונולוג סוחף, המופסק רק לפרקים – עם ה”לייט-מוטיב” – לצורך לקיחת אויר, עישון סיגריה, שתיית תה-חריף  או החלפת תנוחת ישיבתו, ישטוף בדעותיו הנחרצות, החתרניות והציניות את הקורא.

הוא בוחר לספר את סיפורו מ”בראשית”, ולהמשיך בו לפי הסדר ה”כרונולוגי” דבר דבור על אופניו: מימי נעוריו, קרי מחוויותיו והתנסויותיו המיניות הראשונות – והוא כבן 16 שנה ועד לאותה “אפיזודה קריטית” – היא מעשה הרצח, בו רצח את אשתו, אם ארבעת ילדיו.

עד מהרה יתגלה בפנינו אדם רהוט, בעל כושר דיבור, משוכנע שיכנוע עצמי עמוק, נחרץ בדעותיו, והוא מעלה טיעונים, לוגיים-לתפארת לכאורה, בהם הוא מבקש להצדיק את התנהלותו ואת השקפתו. הוא מעמיד מוסכמות חברתיים ומוסריים שונים במבחן ההגיון הציני המדריך אותו.

בטיעונים חריפים, מנומקים היטב הוא מקעקע את ה”מוסר-המקובל”. טולסטוי בנה כאן דמות שהיא מבחינות רבות מעין “נכד-ספרותי” לווטראן Vautrin  הפושע ב”אבא גוריו” של בלזאק המורד בחברה, בז לערכיה שנכתב בשנת 1835  ו”בן-ספרותי” לאיש המחתרת מ”רשימות מהמחתרת” של דוסטוייבסקי ואף רסקולניקוב גיבורו של דוסטוייבסקי ב”חטא ועונשו ” שנכתב בשנת 1866 – גם הוא גיבור המעמיד בספק את מוסרות החברה וערכיה המקובלים – כגון ערך החיים אותן מחליט רסקולניקוב ליטול.

פוזדנישב מעמיד בספק מוחלט ערכים אחרים מערכיה המקובלים של החברה – ערך האהבה וערך מוסד הנישואין ואף אם נדמה לעיתים כי הוא דוחק ומצדיק את קיומו של קשר המבוסס על תאוות הבשרים בלבד – כדבר המחזיק את הזוגיות, גם עמדה זו תטפח בהמשך על פנינו – והוא יוליך את הקורא, בטיעוניו הלוגיים-להכעיס, מפולפלים והמפותלים, עד קצה גבול ההגיון – לרבות עצתו לנהוג בהתנזרות מינית, לא רק עם נשים זרות אלא גם עם…אשתך שלך.

פוזדנישב מנסה לשכנע את הקורא כי תורתו היא האמת הצרופה והיא התיאור הנכון, אף כי הציני, של התנהגות האדם באשר הוא, וכי האמיתות שלו הן האמת הצרופה – וכל השאר אינו אלא שקרים ומסכות והעמדת פנים.

בפרק הרביעי מספר פוזדנישב על חוויתו המינית הראשונה שעבר עם אישה – קרי ביקורו בבית הזונות, חוויה שבה יבקש להסביר את שרשרת ההתרחשויות שתביא, כעבור שנים רבות, למעשה הרצח של אשתו – היא אותה “אפיזודה קריטית”:

“הדבר התחיל בטרם מלאו לי שש-עשרה שנים, וקרה הדבר בעודי תלמיד הגימנסיה, ואחי הבכור סטודנט בשנה הראשונה. נשים עוד לא ידעתי, אלא שככל הילדים האומללים בני חוגנו לא הייתי נער תם: זו לי השנה השניה שהוציאוני הפרחחים לתרבות רעה. וכבר היתה מענה אותי האשה, לא המושג הסתמי, אלא האשה כמשהו מתוק, האשה, כל אשה, עירומה של האשה יחודיי עם עצמי לא היו טהורים. התעניתי כפי שמתענים 0.99 של הנערים אצלנו. נחרדתי, סבלתי, התפללתי ונפלתי. כבר הייתי שטוף בזימה בדמיון ובמציאות, אך עדיין לא פסעתי את הפסיעה האחרונה. אובד הייתי ביחידות, אך עדיין לא היתה ידי ביצור אנושי אחר. אולם חברו של אחי, סטודנט, עליז והולל, מי שנקרא בחור-כהלכה, הווי אומר נוכל שבנוכלים, שלימדנו גם לסבוא וגם לשחק בקלפים, שידל אותנו לנסוע לאחר הסביעה לשם. נסענו. גם אחי עוד היה בתומתו, ונפל בלילה ההוא. ואני, פרחח בן חמש-עשרה, טימאתי את עצמי סייעתי לטמא אישה, בלי להבין כלל מה עשיתי…”

( פרק 4, עמ’ 19-20)

מיד לאחר מכן, יופיע רגש אחר: רגש-החרטה

“זוכר אני, כי מיד, עוד שם, לפני שיצאתי את החדר, ירדה עלי עצבות, עצבות עד שרציתי לבכות, לבכות על אבדן תומתי, על היחס לאשה שהושחת לעד. כן, היחס הטבעי, הפשוט אל האשה הושחט לעד. יחס טהור כבר לא היה בי מאז, ולא יכול להיות. נעשיתי מה שמכנים נואף. היות נואף הריהו מצב גופני הדומה  למצבם של המורפיניסט, השיכור, המעשן.

כפי שאין המורפיניסט, השיכור, המעשן, אנשים נורמליים כך אין אדם שידע נשים אחדות לתענוגו בבחינת נורמלי, אלא אדם שהושחת לעולם – נואף. וכפי שאתה מכיר את השיכור והמורפיניסט על פי הפנים, על פי הגינונים, כן תכיר את הנואף. הנואף יכול לכבוש את יצרו, להאבק. אלא שלעולם כבר לא ידע יחס פשוט, בהיר, טהור לאשה, יחס של אח. על כן אתה יכול להכיר את הנואף על פי דרכו להעיף  מבט באשה צעירה,לסקור אותה. ואני הייתי נואף, ונשארתי נואף, ודבר זה הוא שהביא את אובדני”.

( פרק 4, עמ’ 21)

ההשקפות שפיתח פוזדנישב מאותו אירוע בבית הזונות ועד לנישואיו היו רוויות דחיה ושינאה מופגנת לבנות המין השני: בתחילה עוד חשב כי רגש של אהבה יקנן בו לעת שיפגוש את אותה אחת שתצליח לעורר בו רגש זה, אך עד מהרה נוכח לדעת כי מה שמושך אצל הנשים אינו שכלן אלא גיזרתן ושמלות הג’רסי שלהן. אין הבדל עבורו בין הנשים להן אנו נישאים ובין היצאניות:

“אם נדייק בהגדרה, עלינו לומר, כי היצאניות לשעה קלה – בזויות כרגיל, והיצאניות לשעה ארוכה – מכובדות”( פרק 6, עמ’ 25)

בפרק התשיעי הוא מתפח את הרעיון כי בפועל הנשים הן השולטות בעולם. והכל כיוון שהשפילו אותן – ועתה הן נוקמות את נקמתן:

“הנשים התקינו את עצמן כמכשיר גירוי כזה של החושים, שאין גבר מסוגל עוד למגע ומשא שליו עם האשה. אך יקרה גבר אל אשה, וכבר הוכרע על ידי השפעתה המהממת ונשתבש” ( פרק 9, עמ’ 29).

 

וזה הסברו לנפילתו הוא ברשת ולכך שהסכים להתחתן כיוון שהיה “מה שנקרא מאוהב”.  הוא לא נישא, כרוב מכריו, למען הכסף. הוא אף לא נשא אישה על מנת להמשיך מה שאחרים עושים – כלומר לאחר הנישואין ממשיכים בריבוי-נשים. כוונותיו הו טובות: “אני גמרתי אומר לשמור אמונים לאחר החתונה לאשתי האחת”( פרק 10, עמ’ 30). אך מיד עם נישואיו הבחין כי אין, לאמיתו של דבר, קשר אמיתי בינו ובין אשתו. אם אכן באהבה מדובר כלומר באהבה-רוחנית, להבדיל מיצר-בשרים, צפוי היה שיתבטא המגע הרוחני במילים, בדיבורים, בשיחות: “ולא כך היה. כשנשארנו לבדנו היתה השיחה קשה עלינו מאוד… לא היה לנו על מה לשוחח” ( פרק 10, עמ’ 30).אך גם הקשר המיני שבין בני הזוג מאוס בעיניו. ואם אכן תתקבל דעתו – מה יהיה על מין האדם, אם כל הזוגות הנשואים יתנזרו מחיי המין. גם על זה יש בפיו תשובה סדורה:

“ועל שום מה נחיה ? אם אין תכלית , אם ניתנו לנו החיים לשמם, אין טעם לחיות, ואם כך הדבר הצדק הגמור עםהשופנהוארים וההארטמאנים, ועם כל הבודהיסטים, ואם יש מטרה בחיים, הלא ברור שהם חייבים להפסיק כשיגיעו למטרה. ואם יש מטרה בחיים הלא ברור שהם חייבים להפסק כשיגיעו למטרה. ….

תן דעתך: אם מטרת האנושות – הרווחה, הטוב האהבה, וכל אשר תרצה; אם מטרת האנושות היא האמור בנבואה כי את כל האדם תאחה האהבה, כי יכתתו חרבותם לאיתים וכיוצא בזה מהו המונע להגיע למטרה זו ? התאוות הן המונעות המתאוות, החזקה הרעה העקשנית שבכולן – האהבה המינית, אהבת-הבשרים, ועל כן אם יוכחדו התאוות  וגם האחרונה והחזקה שבהן, תאוות-הבשרים, תתגשם הנבואה, הבריות יגיעו לכלל אחדות, מטרת האנושות תתגשם ולא יהי עוד טעם לחייה” ( פרק 11, עמ’ 34).

וכך, בטיעונים “סכולסטייים” שכאלה, מביא פוזדנישב את המאזין לו – אל הציטוט הראשון מן האוונגליון על פי מתי, כפי שהציב בראש הנובלה – לאמור :

“התאוה המינית , יהא קישוטה אשר יהיה, רעה היא, רעה חולה, שראוי להאבק עמה ולא לעודדה, כנהוג אצלנו. דברי האוונגליון, שכל המסתכל באשה לחמוד אותה נאוף נאפה, אין כוונתו לאשתו של איש אחר בלבד, אלא בעיקר לאשתך שלך”. 

( פרק 11, עמ’ 34-5).

כאן, בסיומה של דרשה-סכולסטית זו מחבר טולסטוי את שני האפיגרפים שהביא מתוך הבשורה על פי מתי – הפסוק השני המדבר בהתנזרות – מכוון לפי פירושו של טולסטוי לא רק לאשת חברך “אלא בעיקר לאשתך שלך” זה “המוסר” שביקש טולסטוי להטיף לנו על בסיס שני ציטוטיו מבשורתו של מתי

בתחילה, זמן מה אחרי הנישואין, שררה עדיין התשוקה המינית בין בני הזוג, אבל כשזו תחלוף עד מהרה, תתגלה האמת המרה:

“האהבה נתמצתה בסיפוקה של התאוותנות ואנו הוצבנו זה לעומת זה בתחום יחסינו ההדדיים הממשיים, היינו שני אגואיסטים הזרים לגמרי איש לרעהו, ומבקשים להפיק זה מזה את מירב התענוג לעצמם” ( פרק 12, עמ’ 36).

בחודש הראשון לנישואיהם, כבר נכנסה אשתו להריון, אך מצבה החדש לא מנע את יחסי המין ביניהם. והמסקנה:

“והנה לפני האשה שתי דרכים בלבד: האחת  לעשות עצמה לבעל-מום, להשמיד בקרבה בבת-אחת, או לפי מידת הצורך, את הכושר להיות אישה, הווי אומר אם, כדי שיוכל הגבר להתענג בשלוה ובקביעות: והדרך האחרת, שאינה אפילו דרך, אלא הפרה פשוטה, גסה, מובהקת של חוקי-הטבע, המתרחשת בכל המשפחות  הנקראות הגונות, הרי זו הדרך המחייבת את האשה, על אף טבעה, להיות בו בזמן גם הרה ומינקת וגם מאהבת, המחייבת אותה להיות יצור, שלדרגתו אינו יורד אפילו בעל חיים אחד. גם כוחה לא יעמוד לה, על כן מצויים בקרבנו ההיסטריה העצבנות ובהמוני עם-הנשים, אחוזות הדיבוק תן-דעתך , בין הבנות הטהורות אין אחוזות-דיבוק, והן מצויות דווקא בין הנשים והנשים שבעלים להן” ( פרק 13, עמ’39).

אלא שמסקנות אלה לא מעוררות בליבו רגש של חמלה כלפי הנשים. נהפוך הוא. זלזולו בהן גובר:

“לעולם תתאים השכלת האישה להשקפת הגבר עליה. הלא כולנו יודעים מהי האשה בעיני הגבר: Wein, Weiber und Gesang [ יין, נשים, וזמר ] וכך אומרים המשוררים בשיריהם. ראה את השירה כולה, את הציור כולו, את הפיסול, החל בשירי-האהבים ופסלי ונוס ופרינה העירומות, ותיווכח כי האישה היא כלי-תענוגות: כך היה בטרובה ובגאצ’בסקה [ רחובות של בתי זונות במוסקוה – ו’ ] וכך היה בנשפי החצר” ( פרק 14, עמ’ 41).

פעם ראשונה שנושא הקינאה יועלה ויוזכר במהלך הסיפור יופיע בפרק 15 – כאשר פוזדנישב יספר כי חש תחושות קנאה לאשתו לאחר שילדה את ילדם הראשון, כאשר הרופאים אסרו עליה להניק. קינאתו גברה כיוון שראה באיזו קלות הסכימה לוותר על חובת האמהות שבהנקה – והוא הניח כי באותה קלות תסכים לוותר גם על חובותיה כאשה כלפי בעלה. ובפרק שלאחר מכן יקונן על כך כי הילדים הורסים בעצם את החיים הטבעיים בין הבעל ואשתו.

“הנה כך חיינו. האיבה ביחסינו גברה יותר ויותר. לבסוף הגענו לידי כך, שלא חילוקי הדעות יצרו את האיבה אלא האיבה היא שיצרה את חילוקי הדעות: לכל אשר תאמר אשתי לא הסכמתי מראש, אף היא כך” ( פרק 17, עמ’ 49).

וכך, על רקע שינאה הדדית זו, שאז לא ידע כי תשעים ותשעה אחוזים מן הזוגות האחרים חיים גם הם בגיהינום דומה, הביא אותם להחלטה לעבור לעיר.

המעבר לעיר – מסמל, כפי שנראה בהמשך, את ראשיתה של הנפילה: שהרי העיר היא מקום טוב יותר לחייהם של אנשים אומללים. כאן מוסיף טולסטוי את השקפתו כי החיים בכפר , קרוב אל הטבע עדיפים על חיי העיר – רמז למחלוקת שקיננה במשפחתו שלו כאשר אשתו סופיה, דוחקת לחיות במוסקבה והוא טולסטוי מעדיף את אחוזתו הכפרית יאסנאיה  פוליאנה.

ובעיר:

“היא השמינה ויפתה כיופיים של שלהי הקיץ היא הרגישה בזה וטיפחה את עצמה, עלה בה מין יופי מגרה, הנוטל מנוחתם של הבריות. עומדת היתה במלוא כוחה של אשה בת שלושים, מפוטמת מגורה שאינה יולדת, מראה השרה אי-מנוחה. כשהיתה עוברת בין גברים, משכה אליה את מבטיהם, דומה היתה לסוס ריתמה מפוטם שהאריך לעמוד באפס מעשה והנה שילחו את רסנו. כל רסן לא היה עליה כפי שאין רסן על 0.99 מנשינו ואני הרגשתי בכך ופחדתי” ( פרק 18, עמ’ 53).

וכאשר התבססו בעיר הלכה הבעיה והחריפה:

“בילדים עסקה פחות ולא בשקידה עצומה כקודם לכן, ועסקה יותר בגופה, בחיצוניותה, אף על פי שהסוותה עיסוק זה, וכן בהנאותיה ואפילו בשכלול אשיותה, שוב ניגשה בהתלהבות לנגינת הפסנתר, שנזנחה קודם לכן. מכאן התחיל הכל” ( פרק 19, עמ’ 54).

ומיד לאחר מכן עולה תיאורו של אדם זה:

“ברנשון לא כלומי היה, לפי ראות עיני, לפי הערכתי, ולא בגלל החשיבות שקנה בחיי, אלא מפני שכזה היה ממש. אגב, עליבותו עצמה שימשה אך הוכחה להעדר כוח-השיפוט שלה. אם לא הוא יבוא אחר, הדבר חייב היה לבוא” שוב נשתתק. כן, נגן היה האיש . כנר. לא נגן מקצועי, אלא מקצועי למחצה, איש חברה למחצה” ( פרק 19, עמ’ 55).

וכך, נכנס לסיפור אותו נגן – שלמרות ההצגה המגוחכת שפוזדנישב מתארו בדבריו – הוא יהיה זה שישבש את אורחות חייו.

השינוי יחל מיד. האיש ההגיוני עד ציניות, יאבד את כוח הגיונו. דיבורו וטיעוניו  יהפכו להיות רגשניים, נובעים מהמיית הלב ורחוקים מן ההגיון ששלטו בו  עד עתה. הקינאה תעלה בו, תבעבע בו – וכאשר יהיה עד לתהליך הנגינה שבין הגבר – טרוחצ’בסקי הלז, המחכך בנמרצות את קשתו, עלה וירוד, על המיתרים המתוחים של הכינור ;  והאשה – שעד מותה לא תיוודע בשמה – כמו לא היתה קיימת מלכתחילה – פורטת באצבעותיה על קלידי הלבן-שחור של הפיאנו-[ חלש ] פורטה-[חזק] – הוא הפסנתר.

והוא מסביר:

“והנה הוא והמוזיקה שלו היו סיבת הכל. במשפט הלא הוצג הענין כך, שהכל אירע מתוך קנאה. לא היו דברים מעולם, היינו, אין לומר שלא היו דברים מעולם, אלא שכאילו כך, ולא כך. על כן גם הוחלט בבית-הדין, כי בעל מרומה אני, והרגתי תוך כדי הגנה על כבודי שחולל ( הן כך נקרא הדבר בלשונם) ועל כן יצאתי זכאי. במשפט טרחתי להבהיר את משמעות הענין, אך הם הבינו שאני מבקש לטהר את שם אשתי”.( פרק 19, עמ’ 56).

בפועל השימוש שעשה טולסטוי במוזיקה, כפי שנראה בחלק השני של הסיפור [ בפרקים 20 עד 28 ] הינו שימוש מרחיק לכת, נועז לימיו – מבריק וראשוני. נראה כי טולסטוי היה הראשון שיחס, כאן בסיפור שקרא לו על שמה של יצירה מוזיקלית ידועה ומפורסמת – יחס למוזיקה, כח כה הרסני עד כדי ביצוע רצח בהשפעתה ה”ישירה”.