קישור ל- goto facebook page
היום 23.11.2024, 13:01. באתר "מילים" 672 פוסטים ובהם 857,912 מילים. { לשם השוואה: לפי ה'ויקיפדיה' בתנ"ך כולו יש 306,757 מילים...}
קטגוריות
[render-milim-categories]

02. ג’יימס ג’ויס – ג’אקומו ג’ויס : ‘שיגיונות אהבה ב’טריאסטה’ – מבוא

13 בדצמבר, 2021

.

 

 

 

 

 

 

 

 

02.   מבוא

המהדורה הראשונה של הספר דק-הגיזרה “ג’אקומו ג’ויס” ראתה אור בניו-יורק ביום 1 לינואר 1968. 

ג’יימס ג’ויס נפטר ביום 13.1.1941 בגלותו בציריך ובה נקבר. את “ג’אקומו ג’ויס” כתב בעיר טריאסטה – באותה עת עדיין בשליטת האימפריה האוסטרית של בית הבסבורג, ובה השאיר, “סגורים במכתבה”, בדירת מגוריו ב Via  Donato Barmonte 4 את הדפים עליהם העתיק בכתב נקי את הטקסט של מה שמוכר כיום כ“ג’אקומו ג’ויס”.

ג’ויס ובני משפחתו [ זוגתו נורה בארנקל, ושני ילדיהם שנולדו בטריאסטה : הבן ג’ורג’יו [ ביום 27.6.1905 ] והבת לוצ’יה [ ביום 27.7.1907 ], הוכרזו בטריאסטה כ’אזרחי-מדינת-אוייב’. זה ארע סמוך לאחר שאיטליה הצטרפה, ביום 23.5.1915 לצידן של בריטניה וצרפת כצד במלחמת העולם הראשונה נגד אוסטריה. בסוף יוני שנת 1915, נאלצה משפחת ג’ויס לעזוב את טריאסטה. הם נשאו דרכונים בריטיים, כיוון שאותה עת אירלנד – בה נולדו ג’יימס גויס [ בדבלין ,וזוגתו נורה בארנקל בגאלאווי ] היתה נתונה עדיין לשלטון בריטניה הגדולה – ולכן, הם נחשבו ‘אזרחי בריטניה’ שהפכה למדינת אוייב, ועזבו את טריאסטה כשפניהם מועדות לציריך, אליה הגיעו ביום 30.6.1915, ששימשה להם כעיר מקלט בעת מלחמת העולם הראשונה.

לאחר שנסתיימה המלחמה, שבה משפחת ג’ויס ביום 16.10.1919 לטריאסטה, שעתה סופחה והיתה לחלק מממלכת בית סאבויה האיטלקית. לא יעברו אלא  כ-8 חודשים, וג’ויס ומשפחתו יעקרו בחודש יולי 1920 מציריך ויעברו לפאריז, בה יחיו עד שהכיבוש הנאצי במלחמת העולם השניה, יאלצם לחזור לציריך שבשוויץ הניטרלית. 

הנסיבות בהם השאיר ג’ימס ג’ויס את כתב היד של ג’אקומו ג’ויס במגירה בדירתו – נותרו בגדר תעלומה – שלא נפתרה עד היום.

 

1. פרסום כתב-היד של ג’אקומו ג’ויס

 

בשנת 1959, כ-18 שנה לאחר מותו של ג’יימס ג’ויס, בציריך, שבשוויץ – הוציא הפרופסור האמריקאי ריצ’ארד אלמן [ Richard Ellmann 1918-1987] את הביוגרפיה המפורטת, המקיפה והמעמיקה שחיבר על חיו ויצירתו של אחד מגדולי הספרות במאה העשרים.

ריצ’ארד אלמן ג’יימס ג’ויס – מהדורה ראשונה 1959 / 1965 

הספר“James Joyce” האוחז כ-800 עמודים שיצא בהוצאת בOxford University Press, זכה להערכה רבה. הסופר הבריטי אנטוני ברגס Anthony Burgess ,  שבשנת 1965 הוציא את ספרוHere comes everybody An introduction to James Joyce for the ordinary reader – הכתיר את ספרו של ריצארד אלמן כ”ביוגרפיה הספרותית הגדולה ביותר של המאה העשרים“.

בפרסום זה ציטט ריצ’ארד אלמן קטעים אחדים “מכתב היד”. בפרק XXI בביוגרפיה זו, תיאר ריצ’ארד אלמן את חייו של ג’יימס ג’ויס בשנים 1913 – 1914 בעיר טריאסטה, שבאותה עת היתה נתונה  תחת שלטון האימפריה ההבסבורגית. בצד כתיבתו הספרותית, ומאמציו להוציא לאור את יצירותיו, פרנס ג’ויס את משפחתו [ בת-זוגו נורה בארנאקל ושני ילדיהם הקטנים שנולדו בטריאסטה: הבן ג’ורג’יו [ יליד 27.6.1905 ] והבת לוצ’יה [ ילידת 27.7.1907 ] – מעבודתו כמורה לאנגלית. מקום העבודה העיקרי שלו בתקופה זו, היה ב”בית הספר הגבוה למסחר – ריבולאטה” [ Scoula Superior di Commercio Revoletta ]. בשעות אחר הצוהריים היה מכתת רגליו בין בתי בורגנים מבוססים, [ סוחרים, תעשיינים, בנקאים, פקידים בכירים ובעלי מקצועות חופשיים, שטריאסטה, עיר הנמל המשגשגת, היתה משופעת בהם ] שביקשו ללמד את ילדיהם, ובעיקר את בנותיהם, אנגלית.
ריצ’ארד אלמן מתאר בספרו את מערכות היחסים החבריות והבלתי פורמליות, שהנהיג המורה ג’יימס ג’ויס בשיעורי האנגלית הפרטיים הללו, נימוסים שחרגו מהקודים הנוקשים שהיו מקובלים ביחסי מורים-תלמידים בבורגנות של טריאסטה.

כך מתוודעים הקוראים לתלמידה אחת: העלמה Emma Cozzi

אמה קוזי 

אמה, הייתה ביתו של עורך-דין ממוצא יהודי בעל עמדה מכובדת בעירו בטריאסטה, שג’ויס לימד אותה ואת שתי חברותיה, בנות הארבע עשרה, אנגלית. השיעורים היו נערכים בביתה של העלמה קוזי. קרה, כך מספר הביוגרף, כי בתום השיעור, כשרוח של שובבות אחזה במורה, היה נוהג להחליק מהקומה השניה, על מעקה גרם המדרגות המתעקל לקומה הראשונה והתלמידה מיהרה וגם היא גלשה על המעקה המתעקל, עד שאימה הבחינה בתעלול והפסיקה באחת את השיעורים.

 

2. “דין וחשבון על הפרשיה” [“An account of the affair”]

בהמשך יספר ריצ’ארד אלמן על תלמידה נוספת של גויס :

כה קלילים ואינטימיים היו היחסים של מורה זה לתלמידיו שאין להתפלא כי אחת התלמידות היתה מושא לחלומו של ג’ויס ליחסים אינטימיים קרובים יותר. היתה זו אמליה פופר Amalia Popper,

אמליה פופר

אמליה, היתה ביתו של איש עסקים יהודי ששמו הראשון היה Leopoldo,  [ שייתכן ששימש מקור השראה לג’יימס ג’ויס בבחירת שמו של גיבורו הראשי ליאופולד בלום ב”יוליסס” ] . היא שימשה אחד המודלים למראה הדרום-אירופאי של מולי בלום [הוא שמה של אשתו של ליאופולד בלום  ]

ג’ויס כתב גם “דין וחשבון על הפרשיה” [“an account of the affair”] , בכתב ידו המוקפד והמעולה ביותר תחת הכותרת האירונית ג’אקומו ג’ויס”. [וכאן מפנה אלמן להערת שוליים:  “ג’אקומו [ ג’אק ] קאזנובה הוא כינוי מקובל באיטליה למאהב גדול” ].

ממשיך ריצ’ארד אלמן וכותב:

ג’ויס מביע את התשוקה הגועשת ואת השעשוע האירוני שבחוסר ההתאמה שבפרשיה. הוא מדמה אותה ליהודיה שמוצאה במזרח האפל, הבאה לשעבד את דמו המערבי ” 

 

3.  “פנקס-רשימות” “The notebook” – “כתב-היד”

 

ומכאן ואילך, יצטט ריצארד אלמן חלקים נרחבים מתוך אותו “דין-וחשבון על הפרשיה” בכתב ידו של ג’ימס ג’ויס, שהביוגרף כינה “The notebook” [ שניתן לתרגמו כ”פנקס-רשימות” –  את מה שכינה ריצ’רד אלמן, במסגרת הביוגרפיה כ notebook נכנה מכאן ואילך “כתב-היד” ] ,

“The notebook”   “כתב-היד”

 

ריצארד אלמן מסתמך על רישומים פיוטיים, מורכבים, טעוני הרמזים ואסוציאציות מעורפלות, ובעיקר חידתיות וסתומות, כאילו היו “חומר-גלם” לפרק הביוגרפיה של ג’יימס ג’ויס בטריאסטה בין השנים 1913-1914.

פרסום קטעים מ”כתב-היד”, במסגרת הביוגרפיה רחבת ההיקף, חשף לראשונה כתב-יד בלתי ידוע של ג’יימס ג’ויס. בעת פרסום הביוגרפיה, שמו של ג’וייס כבר יצא למרחוק כאחד הסופרים החשובים והחדשניים של המאה העשרים.

במהדורה ראשונה זו של הביוגרפיה, [ שראתה כאמור אור בשנת 1959 ] לא עסק הביוגרף בניסיון לתארך את “כתב-היד” וכן לא מצא להבהיר ולנמק מדוע בחר באמליה פופר, דווקא, כמושא חלומותיו של המורה לאנגלית.

לימים קמו חוקרי ג’ויס והצביעו על שם של תלמידה נוספת כמושא תשוקותיו של ג’יימס ג’ויס בטריאסט. היתה זו אני שלאמר Annie Schlemer , בת למשפחה ממוצא אוסטרי שהתגוררה בטריאסטה, והיתה בוגרת יותר משתי התלמידות שנזכרו לעיל.

 

אני שלאמר

 

חוקרי ג’ויס לא הסתפקו בשלוש תלמידות אלה כמועמדות למלא את המשבצת של “התלמידה” – הנמענת בדפי ההרהורים והתשוקות הכבושות בין השורות של ג’אקומו ג’ויס.

הסופר Erik Holmes Schneider גילה לאחרונה, מועמדת נוספת – וביסס טענותיו לכך שדווקא Bice Ricchetti Randegger מתאימה לסממנים ולעקבות שהשתיל ג’ויס ב”ג’אקומו ג’ויס”

 

ביצ’ה ריקטי רנדגגר

 

 

4. פרסום ג’אקומו ג’ויס – המהדורה הראשונה 

תעבורנה עוד כתשע שנים עד אשר ריצ’ארד אלמן, יוציא, ביום 1.1.1968 את המהדורה הראשונה של מלוא “כתב-היד” בפורמט של ספר צנום בשם “ג’אקומו ג’ויס” . מהדורה ראשונה זו, שיצאה בהוצאת VIKING הניו-יורקית, לוותה במסע יחסי ציבור נרחב. ברשימה, ברוח השנה האזרחית החדשה, פורסמה בניו-יורק טיימס, ביום 1.1.1968 בחתימת מבקר הספרים של העיתון, Eliot Fermont-Smith.

ביקורת על הספר תחת הכותרת : ” New Year’s Day – And a New James Joyce” – “יום השנה החדשה – וג’יימס ג’ויס חדש”,

המבקר, בעתון רב היוקרה כתב בחגיגיות:

“אם התחלות הן בעלות משמעות, שנת 1968 צפויה להיות שנה ספרותית זוהרת. בכל מקרה היא נפתחת עם הפרסום היום לראשונה, של כתב יד קצר ויפה שנכתב על ידי ג’יימס ג’ויס ( 1882-1941) לפני למעלה ממחצית המאה בטריאסטה“.

המבקר הנלהב, של העתון הניו-יורקי לא מצא לציין, כי חלקים מכתב היד – כבר פורסמו בביוגרפיה של ריצ’ארד אלמן על ג’ויס שראתה אור לראשונה עוד בשנת 1959.

הפרסום בניו יורק טיימס 1.1.1968

מבקר-הספרים הרבה לצטט מהמבוא ללמהדורה הראשונה, כפי שהקדים ריצארד אלמן, בלא שהוסיף מביקורתו האישית.

מהדורה ראשונה זו היתה מהדורה-חגיגית ומצומצמת. הספרון הצנום, נמכר בקופסת קרטון בצבע כחלחל-אפרפר כאשר בפינה השמאלית העליונה של קופסה זו הודבקה מדבקה עם מסגרת אדומה, מאותן מדבקות שהיו נהוגות להדבקה על מחברות בית-ספר. על המדבקה נרשמו בכתב יד ילדותי ומהסס, ושונה במובהק מכתב היד של ה “notebook”, עצמו, ה”המילים: “Giacomo Joyce “.

מדבקת בית-הספר שהעניקה ל”מהדורה הראשונה” את השם Giacomo Joyce

 

מדבקה אנונימית זו, שכותבה לא זוהה, היא שהעניקה בפועל “לכתב היד” את שמו של הספר במהדורתו הראשונה Giacomo Joyce:

הספרון לצד הקופסה

בהקדמתו למהדורה זו, ציין ריצ’ארד אלמן: “נראה כמתקבל על הדעת כי ג’אקומו ג’ויס יהיה הפרסום האחרון של כתבי ג’יימס ג’ויס”    . כמו כן הוסיף אלמן הערות והסברים לביטויים ושמות שהופיעו בטקסט עצמו, וכן תצלומי דפים אחדים של כתב-ידו של ג’יימס ג’ויס.

 

הספר הפתוח והדף מכתב היד בקנב מידה של 1:1 

 

 

5. גלגולי “כתב-היד”

כתב-היד” לא נשא את תאריך כתיבתו, דבר שהזמין את המבקרים לחקור בענין, אלא שגם חקירות ודרישות אלה, נתקלו בקשיים: “כתב-היד” לא הוזכר במפורש ברישומים שונים, שהותיר אחריו ג’יימס ג’ויס. בתרשומותיו השונות נהג ג’ויס להזכיר או להתייחס במפורש ליצירות בשלבי כתיבתן, אך בין אלה לא נזכר “כתב-היד” במפורש. כך נעדר זכרו משלושת כרכי המכתבים, עבי הכרס, של ג’יימס ג’ויס שפורסמו לאחר מותו.

גם בזיכרונות שהעלו על הכתב ידידו ומכריו השונים, לא נמצאה התייחסות ישירה ומפורשת ל”כתב-היד”. ידידו הקרוב, הסופר איטלו סבבו ( Italo Svevo ) [ מילולית: “האיטלקי השוואבי” – “האיטלקי מבווריה” ] שהוא שם העט של Ettore Schmitz , בן טריאסטה, שהכיר את ג’ויס בעת שחי בעירו, לא מזכיר “כתב-יד, זה בהרצאה נרחבת שנשא במילנו, בשנת 1927, לכבוד ידידו ג’יימס ג’ויס, בה סיפר על חייו בטריאסטה במסגרת : A Lecture Deliverd in Milan in 1927 by his friend – translated by Stanislaus Joyce ‘Crismas’ 1950
נוסח דומה של הרצאה זו מופיע בספר “ג’אקומו ג’ויס” בהוצאת זמורה-ביתן, מוציאים לאור 1993 עמוד 41 ואילך, בתרגום מאיטלקית שהתקין גאיו שילוני.

הצייר והסופר פראנק בודגן, (Frank Bodgen) שהעלה זיכרונות משיחותיו הרבות עם ג’ויס בעת ששהה בציריך וכתב פרקים חשובים של ‘יוליסס’ , לא מספר בספרו : ” Frank Bodgen : James Joyce and the Making of ‘ULYSSES’ כאילו ג’ויס הזכיר בפניו דבר קיומו של “כתב-היד”.

בשתיקה דומה עוברים גם שאר מעלי הזכרונות לקשריהם עם ג’יימס ג’ויס שקובצו בספר Portraits of the Artist in Exile – Recollection of James Joyce by Europeang. Edited by William Potts 1979

איזכור אחד, שניתן ליחסו ל”כתב-היד” מובלע, מבין השיטין, במכתב מיום 9 באפריל 1917, ששיגר ג’יימס ג’ויס, מציריך למשורר עזרא פאונד, שסייע בפרסום יצירות פרי עטו. המכתב,  המצוטט כאן, נשלח מציריך למשורר והמוציא לאור עזרא פאונד, בתשובה לפנייתו של פאונד שביקש לברר עם ג’ויס האם נמצאים ברשותו חומרים המוכנים לפרסום. תשובתו של ג’ויס היתה:

עקב העיכוב שחל בתגובתי, והעובדה שאין לי שום דבר מוכן, אני שולח לך פתק מלווה כפי שביקשת. שלחתי שלושה קטעי שירה בדצמבר, נדמה לי ל”פואטרי” (שיקגו) באמצעות הסוכן שלי, אבל לא שמעתי מהם דבר. אם הם לא פורסמו ולא יפורסמו, האם היית מוכן לקבלם במקומם?
באשר לסיפורים אין לי. יש לי רישומי פרוזה אחדים, כפי שסיפרתי לך, אך הם נעולים במכתבה שלי בטריאסטה. באשר לחלקים מ”יוליסס” הדבר היחידי שאותו אוכל לשלוח הוא הפרק על המלט, או חלק ממנו, העלול לסבול מקיטועו. אין דבר אחר שאני יכול לעשותו, מלבד תרגום פשוט או סקירות, האם תודיע לי ? ” 

אפשר למצוא בדברים הללו רמז לאפשרות שבין אותם “רישומי פרוזה אחדים הנעולים במכתבה שלי בטריאסטה” נמצא גם “כתב-היד” של ג’אקומו ג’ויס ?.

באחד ממכתביו האחרים של ג’ויס לאחיו סטניסלאוס, נמצא איזכור של תלמידה בשם “פופר”. במכתב ששיגר ג’יימס ג’ויס ביום 17.11.1909 מדבלין [ בה שהה באופן זמני לביקור ‘מולדת’ ] לאחיו סטניסלאוס הוא מבקש מאחיו למלא מקומו בלימוד האנגלית של כמה מתלמידיו, עקב שהותו בדבלין. בין השמות שציין מופיע גם השם “Popper”  אך אין שום רמז לאותה “פרשיה” כפי שכינה ריצ’ארד אלמן את המסופר בלשון פיוטית מורכבת ורבת תעלומה ב”כתב-היד“.

פרט להתייחסות זו, לא מצאנו עקבות של “כתב-היד” בהתכתבויות נוספות של ג’ויס. שתיקתו הממושכת ביחס ל”כתב-היד”, הופכת רועמת יותר, לנוכח הציטוט מהדברים הבאים שכתב ריצ’ארד אלמן במבוא ל “ג’אקומו גויס“.

הזמן המתקבל ביותר על הדעת לגרסה האחרונה של ג’אקומו ג’ויס הוא יולי או אוגוסט 1914. הדחיפה להוציא את הדברים ולהעלותם על הכתב, מסתברת ביותר כנובעת מידידו איטלו סבבו, אשר במכתב לג’ויס מה-26 ליוני לג’ויס, העיר על ההוצאה האחרונה של “דבלינאים” ועל ההדפסה של שלושת הפרקים האחרונים של ה”הדיוקן” ואז שאל:

“מתי תכתוב יצירה איטלקית על עירנו? מדוע לא?” 

ביום 16.10.1919, לאחר שמלחמת העולם הראשונה הסתיימה, חזר ג’יימס ג’ויס לטריאסטה והצטרף לאחותו איילין, שנישאה לתושב טריאסטה ממוצא צ’כי, דבר שאיפשר לאיילין להישאר בטריאסטה במהלך מלחמת העולם הראשונה.

גורלו של האח סטניסלאוס ג’ויס, שהגיע לטריאסטה, לפי הזמנת אחיו הבוגר יותר, ג’יימס, לא שפר עליו: עם פרוץ המלחמה, הזדרזו שלטונות אוסטריה לעצור אותו, בשל התמיכה הפומבית שתמך בתנועה הבדלנית האיטלקית ששאפה לאחד את טריאסטה עם איטליה. סטניסלאוס היה עצור במחנה שבויים באוסטריה בתקופת המלחמה, ורק עם סיומה שוחרר וחזר לטריאסטה וחבר לאחותו איילין ולמשפחתה.
במכתב ששיגר ג’יימס ג’ויס ביום 1.11.1919 להרייט וויבר, שהיתה המוציאה לאור של חלק מיצירותיו, דיווח לה כי כשחזר לטריאסטה ושיחרר את הריהוט שלו, שאוכסן למשמרת בטיאסטה, בתקופת שהותו בציריך, מצא במכתבה שלו, את כתב היד של “דיוקן האמן כאיש צעיר” כשהוא שלם, כפי שהשאירו שם לפני המלחמה.

מותר להניח כי גם “כתב-היד” של “ג’אקומו ג’ויס” היה, בין אותם “רישומי פרוזה אחדים”, עליהם רמז במכתבו לעזרא פאונד ?

ריצ’ארד אלמן כותב, במבוא למהדורה הראשונה, כי מי שהציל את כתב-היד מאבדן, היה האח סטניסלאוס, מידיו נרכש כתב היד על ידי “אספן המעדיף להשאר בעילום שם“.
מעבר לאמירה הסתומה על “האספן עלום השם” לא הוסיף אלמן פרטים על גלגוליו של “כתב-היד” וכיצד הגיע לידו.

פרטים נוספים על דרכו של “כתב-היד” וכיצד הגיע שהגיע לידי אלמן, אפשר למצוא במחקרה המפורט של החוקרת Vicki Mahaffey מאוניברסיטת פנסילווניה שבארה”ב במאמרה:

“Fascism and Silence: The Coded History of Amalia Popper” James Joyce Quaterly, vol _ (19XX) page 501-522

במסגרתו הצליחה להאיר פרטים רבים בנוגע לגורלו של כתב-היד, וסיפרה על הקשיים ועל המכשולים הרבים, שהערים מיכאלה ריסולו, Michele Risolo  בעלה של אמליה פופר, על החוקרים, שניסו לברר את זהותה של התלמידה שעליה מדבר “כתב-היד”. לדברי ויקי מאפפי, מיכאלה ריסולו, פעל רבות במטרה לטשטש את הקשרים שהיו לאמליה פופר, שהייתה לאשתו, כארבעים שנה קודם לכן ! בשנת 1914, לבין ג’יימס ג’ויס, וטרח להרחיק את שמה של אשתו, ממה שהביוגרף ריצ’ארד אלמן כינה “הפרשיה” שבין המורה לאנגלית ותלמידתו הצעירה.
הפרטים הנוספים שפירטה ויקי מאפפי, ביחס לכתב היד, היו כי בשנת 1953 נסע ריצ’ארד אלמן, עם ידידו של ג’יימס  ג’ויס : אוטוקארו וייס Ottocaro Weiss , לטריאסטה לפגוש את סטניסלאוס ג’ויס.

אותו ידיד – אוטוקאר וייס, נודע כמי שצילם את תצלומו המפורסם של ג’יימס ג’ויס כשהוא פורט על גיטרה. התצלום צולם בציריך ב-1915 ופורסם במהדורה זו של “ג’אקומו ג’ויס”, שגם אותה הוציא ריצ’ארד אלמן.

הדפסה משנת 1969 לצד תצלומו של  ג’ויס שצולם על ידיOttocro wiess 1911

 

 

במפגש זה בטריאסטה, נודע לאלמן כי חלק ניכר מספריו של ג’יימס ג’ויס וכתבי היד שלו, מתקופת חייו בטריאסטה, מצויים בידו של סטניסלאוס – פרט לארגז אחד ובו ספרים והערות של ג’ויס לספרו ‘יוליסס’ שבכתובים, אותם התכוון ג’ויס לשלוח לאוטוקארו וייס לאחר שהחליט, ביולי 1920 לעזוב את טריאסטה שלאחר המלחמה, ולעבור לפאריז. בשיחותיו של אלמן עם סטניסלאוס ואשתו נלי, נרמז לאלמן כי היתה לג’יימס ג’ויס “פרשיה” עם תלמידה בטריאסטה, ובאותה שיחה הועלה שמה של אמליה פופר.

סטניסלאוס ג’ויס נפטר ב-19 ליוני 1955 ואלמנתו לא זכתה בפנסיה כל שהיא, ונותרה ללא מקור פרנסה. אוטוקארו וייס התגייס לסייע לה בנסיונותיה למכור את ה”ספריה מטריאסטה” כדי שיהיו לה ‘דמי קיום’. כמחוות תודה על עזרתו מכרה האלמנה את “כתב-היד” לאוטוקארו וייס. זהו, ככל הנראה, אותו “אספן  עלום שם”, שהביוגרף ריצ’ארד אלמן – לא חשף את שמו.
ויקי מאפפי, מדגישה, כי אוטוקארו וייס אסר על אלמן להוציא את הספר לאור באותה עת, כדי למנוע מבוכה מאמליה פופר-ריסולו שבאותה תקופה, מצב בריאותה התדרדר, והיתה נתונה ללחצים כבדים מצד בעלה, שעשה ככל יכולתו להרחיק את שמה אשתו מג’יימס ג’ויס, הסופר שיצירתו נחשבה בעיני ריסולו: “Indecent  [ מגונה ] ; Filty  [מזוהם ] ;  Obscene [ מכיל-תועבה ]”.

ויקי מאפפי מסרה במאמרה פרטים על עברו הפאשיסטי של מיכאלה ריסולו :

מיכאלה ריסולו Michele Risolo

 

 

– ומכאן הכותרת למאמרהFascism and Silence”.

ויקי מאפפי חשפה גם  פרטים על עברו הפשיסטי של בעלה של אמליה פופר: הוא היה מראשוני הפאשיסטים באיטליה, שהשתתף באופן אישי ב”מצעד החולצות השחורות על רומא” [ בימים 22-29.10.1922 ], מצעד שארגן בניטו מוסוליני, כדי לאיים על המלך ויקטוריו עמנואל השלישי כדי שימנה את מוסוליני לראש ממשלתה של איטליה – מעשה שבפועל הביא על איטליה את הדיקטטורה הפשיסטית האכזרית וארוכת השנים.

בסוף שנות העשרים מונה מיכאלה ריסולו להיות העורך של העתון הפשיסטי Il Popoplo di Trieste.

העתון הפשיסטי “Il Popolo di Trieste בעריכת מיכאלה ריסולו

ובשנת 1932 הוציא ריסולו את ספרו: “הפאשיזם בונציה-גוליה מתחילתו ועד למצעד על רומא”, 1932

Il Facismo nella Venezia Giulia Dalle Origini alla Marcia su Roma,

 

ויקי מאפפי מציינת, במידה של אירוניה, כי בעת שבעלה עבד על הספר שתיאר, מתוך גאווה והזדהות, את התפתחות התנועה הפשיסטית באיזור ונציה-ג’וליה שבצפון איטליה, היתה אשתו, היהודיה אמליה פופר, עסוקה בתרגום לאיטלקית של חמישה מסיפורי “דבלינאים” של ג’יימס ג’ויס. ג’ויס נודע בטריאסטה, כתומך ברעיונות סוציאליסטיים, ואף הרבה להתרועע בעיר זו, עם סוציאליסטים – שהפשיסטים, כבר מתחילת דרכם, הכריזו עליהם כאוייבים ואסרו כנגדם מלחמת-חורמה.

 

6. תיאור כתב-היד

 

במבוא שהקדים ריצ’ארד אלמן למהדורה הראשונה, פירט הביוגרף פרטים על “כתב-היד” וכיצד הגיע לידיו.

ג’ויס כתב אותו בכתב ידו הקליגרפי המעולה ביותר, ללא שינויים, משני הצדדים של שמונה דפים גדולים, המחוברים קלילות בין דפיה של עטיפה חסרת יחוד בצבע כחול של פנקס רשימות של בית ספר. הדפים הם על נייר עבה, גדל מידות, מהסוג המשמש בדרך כלל לרישומי-עפרון מאשר לרישומן של מטלות“.

לספר דק-הגיזרה צורפו תצלומים של העמודים 1 ; 11 ; 15; [ “מוקטנים כדי מחצית” ] של אותו כתב יד, ואף הוסף תצלום מקופל [ שנפתח לגודל של גובה 33 ס”מ ורוחב 23 ס”מ ] – כדי להמחיש את הגודל המקורי של אותם שמונת עמודים מקוריים, עליהם העתיק ג’ימס ג’ויס לנקי משני צידי הדף – מה שיהיה לג’אקומו ג’ויס.

 גם במהדורה העברית של “ג’אקומו ג’ויס” – בתרגומו של יורם ברונובסקי, בהוצאת זמורה-ביתן, מוציאים לאור ( 1993) צורפו תצלומי שני עמודים מכתב-היד בגודל מוקטן.

7. התקבלותו של ג’אקומו ג’ויס

פרסום קטעי “כתב-היד”, בביוגרפיה רחבת ההיקף של ריצ’ארד אלמן, לא עורר תשומת לב מיוחדת. רק עם הופעת המהדורה הראשונה, ב 1.1.1968, ובעקבות מסע הפרסום המאסיבי שיזמה ההוצאה לאור שלו, החל ג’אקומו ג’ויס להגיע לתודעת הציבור הרחב.

הסקירה הראשונה של הספר ב”ניו יורק טיימס”, התבססה על ציטוטים מתוך ההקדמה שהקדים ריצ’ארד אלמן למהדורה הראשונה. כעבור כשלושה שבועות, ביום 26.1.1968, פורסמה ב”ניו יורק טיימס” ביקורת עניינית על הספרון תחת הכותרת “Love Letter”, פרי עטו של הרי לוין   Harry Levin , פרופ’ לספרות משווה באוניברסיטת הרווארד, מומחה ליצירתו של ג’יימס ג’ויס, שעוד בשנת 1944, פרסם את ספרו “James Joyce – A Critical Introduction”

מסע הפרסום המשיך בכתבה מלווה בתצלומים שפורסמה ביום 1.2.1968 ב“Life Magazine” שכותרתה: “ספרים – פרסום חדש חושף מולי בלום מוקדמת” בצירוף תצלומים של אמליה פופר, בתקופת נעוריה בטריאסטה [ בחברת אביה ליאופולדו פופר ];

 גליון מיום 1.1.1968 של  “Life Magazin”.

העתון פרסם גם את תמונתה של אמיליה פופר – רוסולי כפי שנראתה בשנת 1966 – כשנה לפני מותה.

אמליה פופר-רוסולי בשנת 1966 – כשנה לפני מותה בשנת 1967.

 

 

על הזיהוי שזיהה ריצ’ארד אלמן את אמליה פופר כתלמידה נשוא חזיונות האהבה של ג’ויס – קמו עוררים:

ביום 20 לנובמבר 1969 פורסם בעתון: “New York Review of Books” מאמר ביקורת פרי עטה של:

Helen Baroly: The Curious Case of Amalia Popper New York Review of Books, Nov. 20, 1969, 48-51

בו מתחה הכותבת ביקורת על זיהויה של אמליה פופר על ידי אלמן, בלא שיתמוך זיהוי זה בנתונים או עובדות מבוססות. כמו כן ביקרה אותו כי המתין עם פרסום הספר עד שנת 1968, כשנה לאחר שאמליה פופר-רוסולי, מתה, מבלי להביא את גירסתה לטיב קשריה עם ג’יימס ג’ויס.

הלן בארולי, הסתמכה על ציטוטי דברים מדבריו של מיכאלה ריסולו, בעלה שטען כי אשתו אמליה פופר, למדה אצל ג’יימס ג’ויס אנגלית בין אוקטובר 1908 לנובמבר 1909 וכי במועד שקבע ריצ’ארד אלמן בו נכתב אותו כתב יד [ “בין יולי לאוגוסט 1914” ] אמליה פופר כבר לא היתה בטריאסטה אלא למדה באוניברסיטת פירנצה.

ואכן, במהדורה מעודכנת של הביוגרפיה של ריצ’ארד אלמן שיצאה בשנת 1982, הוסיף אלמן הערת הסתייגות לפיה “הזיהוי של אמליה פופר לא יכול להיות מבוסס בוודאות” אך לא חזר בו מהצבעתו על אמליה פופר כתלמידה באותה “פרשיה”. בהערת שוליים הפנה למאמר המצוטט לעיל של Helen Baroly.

 

8. ביקורת ג’אקומו ג’ויס ויחודו

 

מאז שג’אקומו ג’ויס יצא לאור בשנת 1968 הועשר מדף המאמרים הדנים בג’יימס ג’ויס בכלל ו”ג’אקומו ג’ויס” בפרט, בכמות גדולה של מאמרים שדנו בשאלות רבות שהתעוררו לנוכח גילוי “כתב-היד“.
בשל מיעוט חומרי רקע על היצירה, נאלצו החוקרים לרכז את מאמציהם בטקסט עצמו, וניסו לחלץ ממנו, את העוגנים לפיענוחו ולפיצוח הסודות והרמזים שהותיר הטקסט המוקשה.

משחק “חתול ועכבר” זה בין ג’ויס לקוראיו, יקבל תנופה ועומק ביצירותיו הבאות של ג’ויס: “יוליסס” ו”פיניגן וויק”.

נזכיר כאן את הציטטה מפי ג’ויס שהביא ריצ’ארד אלמן, בביוגרפיה שכתב – שנאמרה בהקשר של “יוליסס” אך נדמה כי היא יפה גם לעניינינו.

אלמן כתב כי בעת שהמתרגם לצרפתית של “יוליסס“: , Jacques Benoist-Mechin היה עסוק בתרגום הפרק האחרון – הוא המונולוג של מולי בלום בפרק “פנלופה” – ביקש מג’ויס את ה” schema ”
ה“סכימה” שהכין ג’ויס כללה את שמות הפרקים השונים וזיקתם לאודיסיאה של הומרוס וכן איפיונים של כל פרק. כגון שעות היום בו מתרחשת הסצינה, הצבע השולט בה ולאיזה איבר מגוף האדם היא מתייחסת וכו’ ג’יוס העביר את הסכמה בחודש ספטמבר 1920 לקרלו לינטי, מי שתרגם את מחזהו “גולים” וכן מסר אותה לוואלרי לארבו, לקראת הרצאתו על “יוליסס” בסמוך לפרסומו בפאריז.

ב”סכמה” שהכין ג’ויס למבנה של “יוליסס”. ג’ויס הסכים לכאורה, אך מסר למתרגם רק חלקים מה” scheme ” והוסיף אמר:

“‎I’ve put in so many enigmas and puzzles that it will keep the professors busy for centuries arguing over what I meant, and that is the only way of insuring one’s immortality.”

Richard Ellmann – James Joyce page 535

הכמנתי שם כה הרבה תעלומות ומשחקי-הרכבה, שהפרופסורים יתעסקו עוד מאות בשנים בויכוחים בשאלה למה התכוונתי, וזו הדרך היחידה להבטיח את הנצח” 

לכן, לא מפליא לקרוא כי החוקרת Mariia Orobinska מצאה לציין במאמרה” “GIACOMO JOYCE” Textual Depth As A Characteristic Feature Of James Joyce’s כי:

“Giacomo Joyce is said to remain the most enigmatic of Joyce’s writings”.

ג’אקומו ג’ויס אמור להזכר כחידתי ביותר מבין יצירות ג’יימס ג’ויס” 

היבול הרב של מאמרים שנכתבו על ג’אקומו ג’ויס, הינם העדות לחשיבות הרבה שייחסו לו חוקרי ג’ויס, חשיבות הנובעת בין היתר, מהיותו יצירה שנכתבה ב”תפר” בין סיום עבודתו של ג’ויס על ספרו “דיוקן האמן כאיש צעיר” לבין תחילת עבודתו המעשית על כתיבת “יוליסס“.
בסיומו של “דיוקן האמן כאיש צעיר” הוסיף ג’ויס את הכיתוב : “Dublin, 1904 Trieste, 1914”, כלומר שאת ספרו זה החל לכתוב בדבלין בשנת 1904 והביאו לידי סיום בטריאסטה בשנת 1914.
וכאשר חתם, כעבור כשבע שנים, את “יוליסס” ציין: “Trieste-Zurich-Paris 1914-1921”, להדגיש כי את “יוליסס” החל לכתוב בעודו בטריאסטה, בשנת 1914 – והמשיכו בציריך עד שסיימו והביאו לגמר בפאריז בשנת 1921.

ייתכן שאזכור הערים שבהם נוצרו שני הספרים, הוסף כענין שבשגרה, כציון עובדה וללא כוונת מכוון מיוחדת – אך ראוי לשים לב כי אף על פי שסופו של “דיוקן האמן” ותחילתו של “יוליסס” נכתבו בטריאסטה – שני הספרים, מתחוללים וחיים את חייהם בדבלין ובהוויתה ואילו בג’אקומו ג’ויס כאילו נענה ג’ויס להפצרת ידידו הסופר בן-טריאסטה איטלו סבבו :

“מתי תכתוב יצירה איטלקית על עירנו? מדוע לא?”

ואכן, ג’אקומו ג’ויס – ספוגה באוירתה וברוחה של טריאסטה.

 

 


המשך יבוא

13.12.2021

 

 

 

.

____________________________________________

פוסטים בענין ג’אקומו ג’ויס

____________________________________________

 

.

01. ג’יימס ג’ויס – ג’אקומו ג’ויס – ‘שיגיונות אהבה בטריאסטה’ – פתח-דבר;

02. ג’יימס ג’ויס – ג’אקומו ג’ויס – ‘שיגיונות אהבה בטריאסטה’ – מבוא;

 

 

 

 

 

 

.

 

Google Translator
[render-milim-gtranslate]
Font Controller

+(reset)-

…….[ צ ו ה ר ]…….
מבט אחר; אפשרויות שונות ; תובנות נוגדות ; הערות מועילות; הארות בונות; מחשבות בלתי-מסורקות; אסוציאציות חתרניות; ועוד...ועוד....