קישור ל- goto facebook page
היום 23.11.2024, 15:53. באתר "מילים" 672 פוסטים ובהם 857,912 מילים. { לשם השוואה: לפי ה'ויקיפדיה' בתנ"ך כולו יש 306,757 מילים...}
קטגוריות
[render-milim-categories]

א.ד.גורדון על הקונגרס בוינה,[1] 1913א.

16 באוגוסט, 2010

אהרון דוד גורדון “זקוף, זקן-מרופט, כובע”

כבן 57 שנה היה אהרון דוד גורדון בנוסעו לקונגרס בוינה בספטמבר 1913.

אהרון דוד גורדון, שעד היום יש הנוהגים להגות את שמו “אה AA  דה  DE  גורדון” למרות ששמו השני היה דוד DAVID   ולא DEVID, שהיה נוהג להקפיד בלבושו הפשוט והרשלני-משהו, הוא, לפי השערתי, אותו אדם שפרנץ קאפקא מתאר במילים קצרות וספורות – ביומנו מיום 8.9.1913

“… משלחת הפועלים מפלסטינה, רעש מתמיד. הבת של הרצל. המנהל הקודם של הגימנסיה ביפו.

על המדרגות, זקוף, זקן-מרופט, כובע.”

מי יכול להיות אותו “זקוף, זקן מרופט. כובע” במשלחת הפועלים מפלסטינה – אם לא אהרון דוד גורדון ?

גורדון היה המבוגר בין חבריו הפועלים באותה תקופה בארץ. גורדון נחשב ה”זקן” שבחבורה, לא רק בגלל זקנו העבות אלא גם בשל גילו. באותה עת הוא היה כבן 57 שנים ובהשואה לחבריו – שרובם היו צעירים ממנו בכ 20 שנה – אכן היה הבוגר וה”זקן” בחבורה.

גורדון נולד ביום 9 ביוני 1856 ; ברל כצנלסון – 1887 ; דוד בן-גוריון 1886 ; יוסף אהרונוביץ – 1877 ; ישראל שוחט – 1886 ; יצחק טבנקין – 1887 ; יצחק בן צבי – 1884 ;

על כן ה”זקן המרופט” הבא בחשבון הוא אהרון דוד גורדון.

הקונגרס הציוני ה 11 התכנס בימים 2 – 9 בספטמבר 1913 ( ל’ אב עד ז’ אלול תרע”ג), בוינה.

גורדון היה ציר באותו קונגרס ואת הרהוריו לפני הנסיעה לוינה העלה ברשימות קצרות שפורסמו כקטעי יומן –

בספר “מכתבים ורשימות” :

 

כפר אוריה, י’ מנחם-אב תרע”ג

הכנות לדרך  עם כל נדודי הנפש של הכנה לדרך. – – –

וכשהוא מגיע לוינה הוא רושם:

כ”ג מנחם-אב תרע”ג, וינה

בבוקר.

בעל כרחך אתה חי… ובעל כרחך – אתה כעור… אל אלוהים, איזה כיעור! האמנם כך הוא האדם, כך אנחנו כולנו? כך נהיה, ואחרת לא יוכל להיות?… או אולי כך יפה, ורק אני הוא הכעור? האמנם?… עולם הפוך, אדם הפוך-כל תוכו, כל עיקרו, כל חשיבותו, יופיו וכו’ וכו’  הכל-חיצוניות, תלבושת יפה, תסרוקת יפה. האדם מתחיל מן המחלקה השנייה ומעלה, יותר נכון, האדם אינו מתחיל … עולם של מודעות, של  קינמטוגרף… אפילו האור משמש למודעות… ואיזה יחסים בין בני האדם?… אבל אולי כך צריך להיות?… הלא יש בריות, בריות חושבות, מרגישות, יוצרות, השואלות: מודעות מדוע לא?… היש  בעולם בשביל הבריות האלה דבר, שאפשר לשאול עליו גם:

מדוע כן?

או היבוא יום, שעל כגון דא ישאלו: מדוע כן?… היוצא מזה כיעור!… לו היה אפשר לשנות דבר מה מן הכיעור הזה על ידי איבוד עצמו לדעת, היה כדאי מאוד.

אבל כלום לא תשנה על ידי כך, ואת הכיעור בוודאי לא תבער מן העולם על ידי כך… רק דבר אחד נשאר  בחיים עומק, שאתה רואה אותו גם מתוך הכיעור הזה ואולי דווקא מתוך הכיעור הזה…

כן, יש עומק! שאתה רואה אותו גם מתוך הכיעור הזה ואולי דווקא מתוך הכיעור הזה… כן, יש עומק!

אבל האם כדאי לחיות בשביל העומק הזה? האם לפחות תשיג את העומק הזה עד סוף האמת שבו?

לא רק את עופות הזמרה מושיבים בני האדם בכלוב, כי אם גם את הטבע… וינה היא כלוב יפה מאד… בלילה, עם מאורות הרחוב ועם האורות המודעות היא עושה רושם של פנס קסם נפלא, כלומר פנס של

קוסם מפליא לעשות מאליהן עלו בדמיוני התמונות של הטבע אשר על הדרך מטרייסט לוינה.

איזו השוואה מעליבה!… אבל גם הטבע הזה משמש לבני האדם לוח למודעות! ומה בכך? – יאמרו בעלי נפש מקולטרת… אשריהם!

היית רוצה, כי יהיו לנו בארץ ישראל ערים כאלה? שאלני ברגע הרושם הראשון א’ לא!

עניתי, יותר נכון: התפרץ מעומק נשמתי. ושמח אני על ‘לא!’ זה, כי היה אמיתי מאד.

אני חשבתי אז על ערים, שתהיינה מעין תמונות הטבע ההן, רק בלי מודעות ובלי כל ‘יצירות הקולטורה’ האירופיות או ‘הקולטורה’ בכלל. היבואו ימים אשר האדם יהיה שותף לטבע ביצירה ותלמיד הטבע

ביצירה?…”

ועוד דוגמה ליאוש התהומי ש”תפס” את גורדון בביקורו בוינה:

כ”ו ניסן, וינה, בית הנתיבות

משום מה רותי כל כך עצובה? עצובה ולא סרה אמנם. דווקא ברגע זה, שאני רואה מסביב צעירים וצעירות נוסעים לארץ ישראל, תוקפני איזה רגש של טרגיות תהומית. כמה אנחנו חלשים! כמה אומללים! מאין יבוא עזרנו? אולי הטרגיות התהומית הזאת שווה דבר מה בחיים האנושיים, אבל הרי אין כובשים בה ארץ ואין גואלים עם… מה?… יותר אין להביע.

א.ד. גורדון, “מכתבים ורשימות,  ,עמ’ 192-3

____________________________

 

 

 

 

 

 

 

.

 

Google Translator
[render-milim-gtranslate]
Font Controller

+(reset)-

…….[ צ ו ה ר ]…….
מבט אחר; אפשרויות שונות ; תובנות נוגדות ; הערות מועילות; הארות בונות; מחשבות בלתי-מסורקות; אסוציאציות חתרניות; ועוד...ועוד....