אהרון דוד גורדון 1922 – 1856

“קומה בינונית, גוף רזה וחלוש, עור פנים חיווריין, מצח גבוה וחלק עם צרור קמטים מעל לאף דק, זקן שיבה מרובע, עיני תכלת טהורות, מבט מחייך ולוטף עם מבע של יסורים חבויים, קול לבבי, חיתוך דיבור חגיגי וגון-שיח חמים”

{ א.ד. גורדון כפי שהוא מתואר ב”דרכה של דגניה”, סיפור 50 שנות הקבוצה – עמ’ 10.}

מצאתי לנכון להביא ציטוט מדבריו הברורים והבהירים והחד משמעיים של אהרון דוד גורדון, שאני מרשה לעצמי  להגדירם כ”פציפיזם עברי”.

חשוב לזכור דברים אלה, על רקע הצבאיות שהשתלטה על השיח הציבורי במהלך השנים הרבות בו נתון המפעל הציוני בארץ ישראל. אין להתעלם מן העובדה כי מאז שהחלה ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, היא היתה מטרה למתקפות רבות של גורמים ערביים שלא ראו בעין יפה את המפעל הציוני והתנכלו לו, גם באמצעים אלימים, מאבק שגבה מאות ואלפי קורבנות [ משני הצדדים ! ] מאז ועד היום.

יחד עם זאת חשוב לקרוא ולהאזין ואף להפנים את דבריו של אחד מאלה הנחשבים אבות ההתישבות העובדת ומי שאין ספק ברצונו להשתרש בארץ כציוני עובד אדמה.

מאמרו זה של אהרון דוד גורדון, מהבולטים באנשי העליה-השניה, פורסם בשנת 1918 .

היה זה אחרי כיבוש הגליל על ידי האנגלים. לאחר הכיבוש, וגירושם של העותומאנים, רבים מבני היישוב ביקשו להתנדב ל”גדוד העברי”.

א.ד. גורדון התנגד לכך נחרצות [ וראה גם דבריו בקישור זה ]. הדברים הושמעו באסיפה סוערת שהתקימה ב 18.10.1918 בחוות כנרת שם התבטא אהרון דוד גורדון בחריפות נגד המלחמה והמלחמתיות.

הרוב באותה אסיפה החליט לתמוך בהצטרפות  לגדוד העברי. שהוקם קודם לכן ביהודה. זה הרקע לחיבורו של המאמר בו מביע א.ד. גורדון השקפה פציפיסטית מובהקת.

בנוסף לכך כתב עוד שני מאמרים בהם הביע את דעותיו בעלות הגוון הפאציפיסטי –  { ראה המאמרים : “משעבוד פראי לשעבוד תרבותי” ו”לזכרון” בכרך האומה והעבודה, עמ’ 390 עד 409.}

האתוס הציוני הצליח להחביא ולטשטש השקפות אלה, ורוב הציבור המכיר רחובות לרוב ובתי-ספר רבים הקרויים על שמו של א.ד. גורדון, [ הוא אהרון דוד גורדון ] יופתע לקרוא עמדות כה נחרצות וכה סותרות את הגישה שהשתלטה על החשיבה
והמעשה הציוני מאז ועד היום.

יצויין כי התנועה שהוקמה על שמו “גורדוניה” שהקימה כמה קיבוצים ברחבי הארץ [ כגון חולדה, בה נולד לימים הטייס רון חולדאי, ומשמר השרון בו נולד אהוד ברק, לימים, מפקד סיירת מטכ”ל ורמטכ”ל,  וגם שר הבטחון האקטיביסטי פנחס לבון – כולם יצאו מגורדוניה – אך את משנתו של א. דה. גורדון – לא הפנימו ! ]

הנה דבריו:

קצת עיון בהלכה פסוקה ( הרהורים על הצבא )

“שאלת הצבא היא בשעה זו עניין לא רק לפוליטיקאים ולעושי היסטוריה, כי אם גם לבני תמותה או לבני חיים פשוטים, שיש להם עניין בחיים וביצירת החיים ויש להם לב להרגיש את חורבן החיים ואת הכיעור שבהחרבת החיים.
פה לא רק שאלה מדינית רחבה ועיקרית, כי אם גם שאלה נפשית עמוקה, שהיא לא פחות עיקרית, שהיא אולי עיקר העיקרים.

הצבא הוא הכוח העיוור,הסטיכי, [ כוח אדיר בטבע שאינו ניתן לשליטה, תהליך חברתי, מדיני וכלכלי בלתי מרוסן, המוליך לתוצאה הכרחית – ו’  ] הבהמי, של העם, האגרוף הקיבוצי כלפי חוץ, אבל גם כלפי פנים. מבחינת הנפשיות הלאומית זהו שריד קדומים מאותה תקופה, שהאומה, בדומה לחיה ולבהמה, לא ידעה להגדיר את עצמותה, לקבוע את יחסה אל חברותיה, אל יתר האומות, אלא בחביטות, בבעיטות, בנגיחות, בנשיכות. והשריד הזה עם כל חמודותיו חי וקיים עד היום, כאילו בכדי להעיד, כי בכל אשר האדם גדל, עולה, או בכל אופן שואף לגדול, להיות אדם, – האומה לא גדלה אף כחוט השערה והנה עד היום חיה טורפת. עד כי יש לך בני אדם, אשר בשאפם להשיג סוף-סוף נפשיות אנושית, חיים אנושיים, אינם רואים דרך אחרת לפניהם אלא להחריב את האומה, להעבירה מן העולם ולעקור מלבם את הרגש הלאומי משרשו, מבלי להרגיש אפילו, כי את נפשם הם קובעים, כי אחד מיסודות עצמותם, אם לא יסוד היסודות, הם הורסים, כי את צורתם הם מטשטשים בזה. זהו פרי חוסר ההתעמקות בהערכת ערכה
של הנשמה הקיבוצית, שיש לבקש לה תיקון, אבל אין להמיתה מבלי להמית את החיים האנושיים, את הנשמה שבחיים האנושיים.

אבל העיקר הוא, כי יש מעריצים לאגרוף. יש רואים במעשי האגרוף גבורה עליונה, ויש מתלהבים ממסירות הנפש שבמעשים האלה, מבלי לראות, כי פה יש לא רק תחליף של מסירות נפש, כי אם באמת חילול מסירות הנפש האמיתית, שאינה אלא שאיפת הנפש העמוקה
להתפרץ מול צמצומה, מתוך בית כלאו של האגואיזם הצר, ולהתמזג ברוח החיים וההוויה של כל מה שחי והווה, – שאיפה שהנה ממש ההפך ממעשי האגרוף. ויש רואים באגרוף צורך חיוני, שאין לעם להפקיע את עצמו ממנו כל עוד חי בו חפץ הקיום הלאומי.

ובשעה זו, בשעה שהפוליטיקה מושלת בעולם ממשל בלי מצרים, ואין מי שיעז לעמוד בפניה ובפני אגרופה, הנותן לה כוח ועוז וגם גדולה ותפארת בעיני מי שיש לו צורך בהן – בשעה זו, יותר מאשר בכל הזמנים, רבו למעלה ראש מעריצי האגרוף. בייחוד גדלה ההערצה לאגרוף או
הרגשת הצורך באגרוף בקרב יישובנו, החסר כל כוח ידיים. מרגישים את הצורך באגרוף גם היודעים עד כמה חסרי ידיים לעבודה אנחנו, גם אלה, אשר ידיים לעבודה – לאו דווקא, בכל אופן לא הן העיקר. הדבר הגיע לידי כך, שנמצאה בקרבנו אפשרות הגיונית להחליט בגלוי ובביטחה, כי העם האסטוני הקטן עמד לו אגרופו הקטן ( ולא חלילה הפוליטיקה, שיש לה צורך בו ) להשיג את מטרתו הלאומית והמדינית. אכן גדול כוח אגרוף קטן זה לעמוד במקום שאגרופים גדולים לא יכולים לעמוד! מובן אחרי כל זה, כי “ערך הצבא העברי כבר ברור לכל תושבי הארץ. בכופר לא פגשתי ואין צורך בוויכוח בנידון זה” ( “חדשות הארץ”). גם “הפועל הצעיר”, שעמד בתחילה נגד ההתנדבות בכל תוקף, גם הוא, כפי שיש לשפוט על פי המאמר “שאלות חיינו” (גליון 72), מודה לאחרונה או לפחות אינו כופר, כי “ההיסטוריה תדע בעתיד להעריך את חזיון ההתנדבות הנוכחית, ובהתאמצות כל העם לקראת שחרורו תתפוס זו בלי ספק מקום די נכבד” (ההבדל בין התנדבות בחוץ לארץ ובין זו שבארץ אינו חשוב לענייני).

ברירות כזו, ודאות כזו, אחדות נפלאה כזו בדעה על חשיבותו של האגרוף הלאומי ועל הצורך בו בקרב עם, אשר עוד לפני שלושת אלפים שנה נשא את נפשו לעת אשר “לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”, – הלך נפש ומחשבה כזה בכל אופן די אופייני לתקופת התחייה
שלנו, לתקופה, שהיינו רשאים על פי כל מה שמתרחש עתה עולם לראות בה את “אחרית הימים”, או ראשית האחרית, ועלול הוא, כמדומה, לעורר מחשבה במוח החושב על דעתו ועל אחריות עצמו.
המחשבה נתקלת אמנם במציאות האכזריה, המפוצצת ומרסקת כל מחשבה אנושית וכל נפשיות אנושית. המציאות כאילו מחייבת באמת את מה שאנחנו היינו צריכים לשלול. כך הוא בהשקפה הראשונה, שהיא, כמובן, גם האחרונה לגבי הפוליטיקאים ועושי ההיסטוריה.

אבל גם מצד זה יש מקום לבעל דין לחלוק ולחשוב אחרת. נתחיל מבתחילה, מהעבר. פחות מכל היה לנו עניין במלחמה. אנחנו היינו רק הבשר לתותחים או פשוט הצאן לטבח. אנחנו הקרבנו די ויותר מדי מכל הצדדים. ולו היה באמת איזה צדק בעולם, ולו היה באמת
הצדק דורש או אפילו האסתטיקה דורשת, כי בכדי שהכל יכירו בערכנו האנושי והלאומי בכל ארצות פיזורינו ובזכותו הלאומית על ארץ ישראל, עלינו להקריב קורבנות אדם במידה מספקת, – לו אפילו אם היה כך, גם אז היינו יכולים לצאת ידי חובה לכל הדעות הישרות באותם
הקורבנות שהוקרבו מקרבנו שלא ברצוננו וגם ברצוננו בכל מקום. ולדעות הבלתי ישרות הרי לא נזכה לכך, אם גם נקריב קורבנות פי אלף, ואפילו אם יהיו לנו מתנדבים בצורה היותר אסתטית. ועל כוח ממשי שבצבא מתנדב בתנאים כאלה הרי זו בוודאי רק תמימות לדבר.

תפקידנו במלחמה היה תפקיד פסיבי, ולו לפחות היינו יודעים להישאר נאמנים לתפקיד זה בתור עם, לו לפחות היינו נשארים בתור עם ניטרליים עד הסוף – מחאה חיה ושלמה, אם כי פסיבית ואילמת, למלחמה, לאגרוף, לשנאה, לאכזריות, לשקר, לכל הכיעור שבמלחמה ובפוליטיקה, – כי עתה היה גם לתפקידנו זה ערך רב, שאין עתה לעמוד על חשיבותו, בכל אופן ערך גדול יותר מערכה של התנדבות לשם התנדבות, של מסירות נפש לשם מסירות נפש, אם בלשון רכה, שלא להבליט יותר מידי את הכאב ואת העלבון שבדבר, שהוא בכל אופן די טרגי. בכל אופן אם יש ערך של אמת להערכה היסטורית, אני מעיז להטיל ספק בדבר, אם ההיסטוריה העתידה הראויה לשם זה תתלהב כל כך מחזיון ההתנדבות הנוכחית ) ולא חלה ולא הרגיש הכתוב מן המערכה ב”קונטרס”, כי רק אז היה רעיון בדרישה שאספת השלום תהיה בירושלים, לו היינו אנחנו נשארים בתור עם לגמרי ניטרלים, נאמנים לדרישת נביאנו הקדמוניים. אולם אחרי שאנחנו בעצמנוחיללנו את הדרישה הזאת, הרי רק אירוניה היא, אם לא גרוע מזה, לדרוש כזאת מאחרים.

1918.

{ א.ד. גורדון, האומה והעבודה, עמ’  380}

——————————————————————————–