קפקא-פראנץ | ויקטור, מילים : דפים-בין תחומיים

[14] קפקא והנשים: פליצה באואר התחלה ב”גזר-הדין”, 1912-3

22 באוגוסט, 2010

Felice Bauer

1. המפגש

המפגש ביום 13 באוגוסט 1912 בדירת הוריו של מאכס ברוד אליו הגיע קפקא באיחור של שעה, נועד מבחינתו לשם קביעת סדר הסיפורים של הסופר הצעיר שהוכן להדפסה. באופן לא צפוי נכחה בפגישה גם עלמה אחת שקפקא נתוודע אליה במפגש זה בפעם הראשונה. שמה היה פליציה באואר מברלין. ביומנו, בו רשם רישומים שונים על העובר אותו ועל מחשבותיו, לא הותיר המפגש האמור רישומו המיוחד:

ב 14 לאוגוסט, ביום למחרת, הכין מכתב למוציא לאור שלו בענין הספר שעמד לצאת ובו סיפוריו הקטנים.

ה 15 לחודש אוגוסט 1912, היה :

“יום חסר תועלת. מבוזבז בשינה, בשכיבה. חג מרי הקדושה באלשטאדטאר רינג. האיש שקולו כאילו יוצא מחור באדמה. [ ולפתע יבליח זכרה לתוך היומן – ו’ ] חשבתי הרבה על (איזו מבוכה לפני כתיבת שמות) פ.ב. [ היא פליצה באואר – ו’ ] אתמול “Polnische Wirtschft” – עכשיו דקלמה או. שירים משל גיתה…”

ולאחר מכן יישוב וישקע באומללותו:

“אני חי בחוסר תבונה ככל האפשר. בכל אשם פרסום שלושים ואחד העמודים. אך אשמה עוד יותר חולשתי, המאפשרת לדברים כאלה להשפיע עלי. תחת להתנער אני יושב לי ומהרהר, איך אוכל להביע כל זאת בצורה מעליבה ככל האפשר. אך שלוותי הנוראה מפריעה את יכולת ההמצאה שלי. תאב אני לדעת איך אמצא דרך להחלץ ממצב זה…”

ב 16 באוגוסט היה יום של “לא כלום, לא במשרד לא בבית” ואז כתב כמה עמודים ביומן ויימאר… [ הגם שהביקור בוימר היה בתחילת חודש יולי 1912 – ו’]

ב 20 לאוגוסט 1912 – היה זה ערב כיפור – היומן נפתח במעין רישומים לסיפורים קצרים …ואז מחשבתו חוזרת לרוהוולט, המוציא לאור, ומופיעה פיסקה אופיינית להססנותו וחוסר בטחונו של קפקא:

“אילו החזיר רוהוולט את זאת ואני יכולתי שוב לסגור את הכל ולבטלו כאילו לא היה מעולם, עד שהייתי רק אומלל כמו שהייתי קודם.”

ורק עתה – כשבוע לאחר הפגישה הראשונה עם פליציה באואר – יחזור במפורש לאותה פגישה ולעלמה שפגש, וישתף את יומנו בחוויותיו. מתוך הטקסט ניתן להבחין בכמה וכמה הסתיגויות או מידה של החמצת-פנים ואולי אף זלזול מסויים בעלמה שפגש.

ארשה לעצמי להדגיש בקו תחתון כמה ביטויים בתוך הטקסט המעידים על כך, לטעמי:

“העלמה פ. [ פליצה – ו] ב. [ באואר – ו’ ] כשבאתי אל ברוד ב 13 באוגוסט, ישבה אל השולחן והיתה בעיני כמשרתת. גם לא התאוויתי כלל לדעת מי היא, אלא השלמתי מיד עם קיומה. [ עד כאן קבלת פנים צוננת ביותר אם לא דחיה של ממש – ו’ ] פנים גרומים, ריקים, שלבשו את ריקנותם בגלוי. צוואר חשוף. חולצה מופשלת בחפזון. נראתה לבושה בצורה ביתית למדי, אף-על-פי שלא היתה כך כלל וכלל, כפי שהוברר לאחר-כן. [ וכאן יבוא ההיפוך המקובל על קפקא ושינוי הכיוון המאפיין את הססנותו -ו’ ] (אני מתנכר לה קצת מתוך שאני כל כך תוהה על טיבה. אך באיזה מצב אני שרוי עכשיו, מנוכר בדרך-כלל מכל הטוב, ואפילו איני מאמין בכך. [ כאן ידלג לעניני הספר שלו ויטוש את המחשבות “עליה” – ו’ ] אם החדשות הספרותיות אצל מאכס יסיחו את דעתי יותר מידי, עוד אנסה לכתוב את הסיפור על בלאנקאלט. אין הוא צריך להיות ארוך, אבל צריך שיהיה קולע אל המטרה.) [ ועתה, ללא סימן מוקדם, שוב תפנית בחשיבה וחזרה אליה – ו’ ] אף כמעט שבור. שיער בלונדיני, נוקשה קצת, חסר חן, סנטר חזק. כשהתיישבתי התבוננתי בה בפעם הראשונה מקרוב, כשישבתי כבר היתה דעתי קבועה ללא-ערעור. איך….[ נקטע]”

2. “כשישבתי כבר היתה דעתי קבועה ללא ערעור. איך…”

והמילה “איך” ושלוש הנקודות שאחריה מצביעים על איזו החלטה שהחליט. החלטה שניתקה אותו מהיומן. לפי הקטע שצוטט לעיל וביטויי ההסתייגות [ שהדגשתי בקו תחתון ] ניתן היה לצפות להחלטה שלילית כלפיה. כלומר לעמדה של נטישה. של חוסר ענין, לכך שהיא תישאר הערה שולית ביומן מלא היסוסים, אומללות ולבטים; כתם דיו מקרי, אקראי וחסר חשיבות, בין השורות הרבות והמלים הלא נגמרות ביומן אישי דחוס וצפוף המתעדים חיי נפש סעורה וכואבת.

ואכן לאחר רישום זה ביומן – נופלת על היומן שתיקה ביחס לעלמה פליצה באואר:

ב 21 באוגוסט 1912, נרשמו רישומים על כך ששאב עידוד מקריאתו בלנץ. וגם “תמונת מורת-הרוח, המצטיירת ברחוב, שבו כל אחד נושא את רגליו מן המקום שהוא עומד בו כדי להסתלק”… וכך נמשכת השתיקה עד ליום 20 בספטמבר בו תופיע ביומן ההערה הבאה:

“20 בספטמבר. מכתבים ללוי ולעלמה טאוסיג אתמול, לעלמה ב. [ באואר – ו’ ] ולמאקס היום”.

3. המכתב הראשון

ואכן, ביום זה, ה 20 בספטמבר 1912, הופך מפגש מקרי וחסר חשיבות זה שנערך לפני כחודש ושבוע בבית משפחת ברוד, למכתב המשוגר אל העלמה שהשתתפה באותו מפגש. אם נדמה היה כי “כבר דעתי היתה קבועה ללא ערעור….” היתה אמירה נחרצת מידי, מסתבר בדיעבד שקפקא הקדיש מאמצים להשגת כתובתה של העלמה פליצה באואר בברלין [ על מאמצים אלה ניתן ללמוד ממכתבו אליה מיום 28.912 – ראו { פרנץ קפקא, מכתבים אל פליצה, עם עובד 2003, תרגום אילנה המרמן, בעמ’ 19} וכאשר השיג את כתובתה עמד אצל מכונת הכתיבה “העומדת בפרוזדור” שבמשרדו והדפיס על ניר המכתבים הרשמי של המוסד לביטוח מפני תאונות עבודה את מכתבו הראשון לפליצה באואר, בברלין. מטעמי הנימוס והנוהג הפניה אליה היא, כמקובל בלשון הגרמנית ובמערכת יחסים שמידה לא מועטה של פורמליות שורה עליהם – בגוף שלישי:

“פראג, 20 בספטמבר 1912

עלמה נכבדה !

מאחר שיתכן מאוד שאין היא זוכרת עוד כלל מי אני, אשוב ואציג את עצמי לפניה: שמי פרנץ קפקא ואני האיש שבירך אותה בפעם הראשונה בערב ההוא בביתו של המנהל האדון ברוד בפראג. ואחר כך הגיש לה מעל לשולחן תצלומים מהמסע לתליה [ הכוונה היא למסע לויימאר, עירם של גיתה ושילר, שכונתה על ידי קפקא וברוד – תליה שהיתה המוזה של הקומדיה והשירה הכפרית במיתולוגיה היוונית -ו’] בזה אחר זה. ולבסוף ביד הזאת שהוא מקיש בה כעת על המקשים, החזיק את כף-ידה, שבאמצעותה נתנה יתר תוקף להבטחתה שבשנה הבאה היא רוצה לצאת עמו למסע לפלסטינה.

ובכן, אם עודנה רוצה לצאת למסע הזה,- היא אמרה אז שאינה הפכפכית, ואכן לא נראתה לי כזאת כלל וכלל- כי אז כדאי, ואף הכרחי בהחלט שכבר מעתה ננסה לבוא בדברים זה עם זה לגבי המסע. כי את ימי החופשה המועטים שלנו, שבשום אופן אינם מספיקים למסע לפלסטינה, יהיה עלינו לנצל עד תום, וזאת לא נוכל לעשות אם לא נתכונן היטב ככל האפשר ונעשה את כל ההכנות מתוך תיאום מלא.”

לא בעניני חיזור של גבר אחר אישה פונה הכותב המיתמם, אלא כשותף פוטנציאלי למסע משותף של שני יהודים האחד מפראג והשניה מברלין המסתופפים בשולי התנועה הציונית, והמבקשים , אולי כדי להרשים האחד את השני, אולי כ”בון-טון” ואולי מתוך כוונה אמיתית לשבור את שיגרת חופשות הקיץ בסנטוריומים ואתרי נופש צוננים באירופה ולהחליפם בחומו של המדבר בפלסטינה… שתחת שלטון האימפריה העותומנית … ו’ ;

ועתה יסיט קפקא את הנושא לענין אחר, ויבקש ליצור אצל המאזינה איזה מתח ואיזה ענין, למשהו שהוא מתכנן כי יהפוך לנושא החשוב לו באמת. כפי שיסתבר בהמשך: ליצור גשר של מכתבים, שהתנועה בו תהיה – דו צדדית, צפופה ובלתי פוסקת, בין פראג לברלין ובין פליס באואר לבין פראנץ קפקא:

“ואולם חייב אני להודות, ככל שישמע הדבר רע כשלעצמו וגם לא ייתישב כלל עם האמור לעיל, שאין אני דייקן בכתיבת מכתבים [ כדאי לשים לב למידת ההפחתה וההצטנעות של מי שיכתוב לה בעתיד מאות מכתבים ולעיתים אף פעמיים ביום ! ] והייתי מדייק אף פחות לולא עמדה לרשותי מכונת הכתיבה; כי הלא גם אם קורה שלפעמים מצב-רוחי אינו נוח לכתיבת מכתב, גם אז עדיין יש לי קצות האצבעות לכתוב בהן. אבל בתור פיצוי על הדבר הזה, אף אני אינני מצפה כלל לקבל מכתבים במועדם; גם עשאני מחכה למכתב מסויים במתח שבכל יום מתעורר מחדש, לעולם איני מאוכזב כשאינו מגיע, וכשהוא מגיע סוף סוף, אני נוטה להיבהל. עולה בדעתי עכשיו, בזמן שאני מכניס דף חדש למכונה, שאולי תיארתי את עצמי כאדם קשה הרבה יותר ממה שאני באמת. אם אמנם עשיתי את הטעות הזאת, כך ודאי מגיע לי, שכן למה כותב אני את המכתב הזה לאחר שש שעות עבודה במשרד, ובמכונת כתיבה שאיני רגיל לה ביותר ?

ובכל זאת, בכל זאת – החיסרון היחיד של הכתיבה במכונה הוא שאתה סוטה ככה מן העיקר – גם אם יכולים להיות ספקות, אני מתכוון לספקות מן הבחינה המעשית, אם אמנם כדאי לקחת אותי למסע בתור מלווה, מורה דרך, משא עודף, עריץ, או כל דבר אחר שאולי עוד עתיד לצאת ממני, דומני שבתור חבר-לעט – והלא לפי שעה רק זה עומד על הפרק – אין שום סיבה של ממש לפסול אותי מראש, והעלמה יכולה לנסות אותי מן הסתם.

שלה בנאמנות מקרב לב,

ד”ר פרנץ קפקא

פראג, פוזיץ 7″

פליצה בואר (משמאל) עם ידידים

4. הסיפור “גזר-הדין”

באותו תאריך – ה 20 בספטמבר 1912 – יספר ליומנו את דבר כתיבת סיפורו “Der Urteil” – “גזר הדין”.

“20.9.1912

“סיפור זה “Der Urteil”, כתבתי בהעלם אחד בלילה שבין ה 22 ל 23 בחודש [ אוגוסט, 1912- ו’ ] משעה עשר בערב עד שעה שש בבוקר. את הרגליים שנעשו נוקשות מחמת ישיבה לא יכולתי להוציא כמעט מתחת למכתבה.

רישום מעשה ידיו של פרנץ קפקא

ההתאמצות הנוראה והשמחה, ככל שהתפתח בי הסיפור, ככל שהתקדמתי במים. כמה פעמים בלילה הזה נשאתי את משקל גופי על גבי. איך אפשר לאמר את הכל, איך מוסקת אש גדולה לכל, לתעתועי-הדמיון המוזרים ביותר, אש אשר בה יוכלו ובה יקומו לתחיה. איך הכחיל היום מול החלון. עגלה נסעה. שני אנשים על פני הגשר, הלכו. בשעה שתיים בקירוב הצצתי בפעם האחרונה אל השעון. כשעברה המשרתת בפעם הראשונה במסדרון, כתבתי את המשפט האחרון. כיבוי המנורה ואור יום. כאבי הגרון הקלים. העייפות החולפת באמצע הלילה. הכניסה הרועדת לחדר האחיות. קריאה בקול. לפני כן ההתמתחות לפני המשרתת והאמירה: “עד עכשיו כתבתי”. מראה המיטה הלא-נגועה, כאילו הוכנסה עכשיו. ודאות האמונה המוכחת שבכתיבת-הרומנים אני שרוי בשפל מחפיר של כתיבה. רק כך אפשר לכתוב, בהקשר זה, בפתיחות גמורה כזאת של הגוף ושל הנשמה. בבוקר במיטה. העיניים הזכות תמיד. רגשות רבים שנישאו עם הכתיבה. למשל השמחה שיהיה לי משהו יפה בשביל “Arkadia” של מאקס, כמובן הרהורים על פרויד. באחת הפסקאות על Arnold Beer בפיסקה על ואסרמאן, באחת על Riesin של וארפאל, כמובן על “Die stadtische Welt שלי”

המכתבה של פרנץ קפקא

המכתב הראשון נענה, ובכך תיפתח מסכת התכתבויות שתימשך כ 5 שנים. הכרך בתרגום לאנגלית של מכתביו של קפקא לפליס בואר אוחז 549 עמודי מכתבים, המספרים סיפור מיוחד של קשר כואב מיוסר בין הסופר ופליצה. [ המבחר שפורסם על ידי אילנה המרמן – בעברית הוא חלקי בלבד ומי שמבקש לעמוד על מכלול מערכת היחסים, יצלול לתוך מסכת המסמכים המלאה, בין במקור בגרמנית

או בתרגומם לאנגלית

5. הערות והסברי קפקא ל”גזר-הדין”

במכתב ששיגר לפליצה ביום 24 באוקטובר 1912 – יחזור לענין הסיפור “גזר-דין” ויספר לה כי באביב הקרוב סוף סוף רוהוולט מליפציג יפרסמו שנתון של שירה, שנערך על ידי מאכס ברוד.

במכתב זה, מלבד מחוות חיזור מגושמת משהו של הסופר לנערה שזה עתה הכיר, יש הודאה של בעל הדבר בשר בין הסיפור לבין ההתרחשותהנפשית שהפעימה אותו במפגש עימה.. כלומר עדות מכלי ראשון לקשר ולזיקה בין הספרות לחיים, ובין היצירה לבייוגרפיה:

“הוא יכלול אחד מסיפורי “גזר-הדין” אשר יוקדש ל”עלמה פליצה ב” האם ציון זה דן בזכויותייך בצורה מוגזמת ? יתרה מזו מאחר והקדשה זו נכתבה לפני כחודש וכתב-היד אינו יותר בחזקתי [ ? – ו’ ] ניתן להביט על הענין כאל סליחה תקפה שאני כפיתי על עצמי להשמיט את המשכו של הפסוק : “( לעלמה ב.)” כך שהיא לא תקבל מתנות רק מאחרים. לצד זאת, ככל שראייתי מגעת, המהות של הסיפור אינה כוללת את הקשר המרוחק ביותר אלייך לבד מכך שהנערה אשר מופיעה הופעה קצרה נושאת את השם של Freida Berenfeld אשר, כפי שהבחנתי מאוחר יותר, יש לה אותן ראשי תיבות של שמך. ההקשר היחידי יראה בנסיון שבסיפור להזכיר אותך מן המרחק, וזה מה שההקדשה מבקשת לבטא”

{ F. Kafka, Letters to Felice, Schocken Books, New York, 1973 P.12 }

במכתב מ 30 בנובמבר 1912 יצרף לה הזמנה לערב קריאה בו הוא יקריא את:

“הסיפור שלך “גזר-הדין”. האמיני לי את תהיי שם אפילו שתשארי בברלין. להופיע בציבור עם הסיפור שלך יהיה כאילו היית שם תהיה הרגשה מוזרה הסיפור הוא עצוב ומכאיב ואף אחד לא יהיה מסוגל להסביר את פני השמחות תוך כדי ההקראה”

{ F. Kafka, Letters to Felice, Schocken Books, New York, 1973 P.78 }

ביום 5-4 לדצמבר 1912 יחזור לענין “הסיפור הקטן שלך” [ “גזר-הדין” ] ויוסיף:

“אכן הוא במידה מסויימת פרוע וחסר פשר ואם לא היה מבטא איזו אמת פנימית ( אשר לעולם לא ניתן להגדירה, אלא שעליה להיות מקובלת או נדחית כל פעם על ידי כל קורא או כל מאזין בהתאמה) הוא היה כלום. כמו כן קשה לתאר עד כמה, בהיותו כה קצר ( 17 עמודי מכונת כתיבה מודפסים ), יכול הוא לכלול כה הרבה חסרונות. ואני באמת איני יודע איזו זכות יש לי להקדיש לך מוצר כה מפוקפק. אך אנו נותנים, כל אחד, לפי יכולתו, אני את הסיפור הקטן כתוסף, ואת את המתנה הנהדרת של אהבתך. הו יקירה, כמה מאושר אני באמצעותך; דמעות של אושר מתערבבות עם הדמעה הבודדת שסופו של הסיפור שלך הביא לעיני”

{ F. Kafka, Letters to Felice, Schocken Books, New York, 1973 P.86-7 }

ביום 11 בפברואר, ברשימה הראשונה שתפתח את היומן בשנת 1913, חוזר קפקא ל”גזר-הדין” וכותב:

“11 בפברואר.

בשעה שאני מגיה את ה “Urteil” אני רושם את כל היחסים שהתבררו לי מתוך הסיפור, במידה שאני זוכר אותם. זה נחוץ, לפי שהסיפור יצא מקרבי כמו לידה אמיתית, מכוסה בלכלוך ובריר, ורק לי היד היכולה להגיע עד לגוף ומשתוקקת לכך:

הידיד הוא הקשר בין האב לבנו, הוא זיקתם המשותפת הגדולה ביותר. כשגיאורג יושב לבדו על יד חלונו הוא נובר בתאווה בתוך המשותף הזה, מדמה שאביו נמצא בקרבו, וחוץ מהרהורים עגמומיים חולפים הוא חושב שהוא שרוי בשלום עם הכל. אנו למדים ממהלך הסיפור, איך מן המשותף, מן הידיד, עולה האב ומתייצב כניגוד לעומת גיאורג, ואיך הוא מוצא חיזוק וזיקות-שיתוף קטנות אחרות, היינו מהאהבה, מהמסירות של אם, מהנאמנות לזכרה ומהמערופיה שהאב היה ראשון לרכשה למען בית העסק. גיאורג אין לו כלום; הארוסה, שבסיפור אין לה חיים אלא מכח יחסה את הידיד, היינו אל המשותף, ושמכיוון שעדיין, לא הייתה חתונה אינה יכולה להיכנס למעגל קרבת דם, הנמשך מן האב לבנו, מגורשת בנקל ביד האב. כל המשותף בנוי סביב לאב, גיאורג חש רק כבמשהו זר, משהו שיצא לעצמאות, שאין הוא מגן עליו דיו, שמופקר למהפכות רוסיות, ורק משום שהוא עצמו אינו רואה דבר חוץ מן האב, השפעת פסק הדין, הסוגר מפניו את האב לחלוטין, חזקה כל כך עליו”.

“יש בגיאורג מספר אותיות כמספר האותיות שיש בפראנץ. בבאנדאמאן הסיומת “מאן” אינה אלא חיזוק של “באנדא”, שנעשתה לצורך כל אפשרויות הסיפור שעדיין אינן ידועות.

אבל בבאנדא יש כמספר האותיות שיש בקאפקא ותנועת הסגול חוזרת באותם המקומות כמו תנועת המפתח בקאפקא.

בפרידה יש מספר האותיות כבפ. [ פליצה – ו ] ואותה אות ראשונה עצמה: האות הראשונה של בראונפאלד היא כמו בב. [ באואר – ו’ ] ומשום המלה “פאלד” [ שדה בגרמנית – ו’ ] יש גם איזה קשר במשמעות. אפשר שאפילו המחשבה על ברלין לא היתה חסרת-השפעה ואפשר שפעל כאן זכר גליל בראנדנבורג.”

12 בפברואר:

“בשעה שתיארתי את הידיד בנכר הרהרתי הרבה על שטויאר. עכשיו שנפגשתי עמו במקרה, כרבע שנה אחרי הסיפור הזה, סיפר לי שהתארס לפני רבע שנה.

לאחר שקראתי אתמול את הסיפור אצל וולטש, יצא ואלטש הזקן ובשובו אחרי שעה שיבח במיוחד את התיאור הציורי בסיפור. ביד מושטת אמר: “רואה אני לפני את האב הזה”, ובתוך כך נתן עינו בכיסא הריק שישב עליו בשעת הקריאה.

אחותי אמרה : “זו דירתנו”. השתוממתי שהיא טעתה בזיהוי המקום ואמרתי: אם כן, הרי על האב היה לגור בבית הכיסא”.

{ פרנץ קאפקא, יומנים 1910-1913 בעריכת מאכס ברוד מגרמנית חיים איזק, שוקן 1978, בעמ’ 231-1 }

Felice Bauer

ביום 2 ביוני 1913 שב וכתב לפליציה ושאל אותה על סיפורו “גזר-הדין”

“האם את מוצאת ב”גזר הדין” מובן כלשהו, אני מתכוון: מובן ישר, הגיוני, שאפשר לעקוב אחריו ? אני איני מוצא מובן כזה וגם איני יכול להסביר שום דבר בסיפור הזה. אבל יש בו הרבה דברים משונים. שימי לב רק לשמות ! הסיפור נכתב בזמן שאמנם כבר הכרתי אותך וערכו של העולם גדל מכח קיומך, אבל עדיין לא כתבתי לך ועכשיו שימי לב, מספר האותיות בשם גיאורג Georg הוא כמספר האותיות בשם Franz בנדמן Bendemann מורכב מ”בנדה” ומ”מן” [ “איש” ] מספר האותיות ב”בנדה” הוא כמספר האותיות ב”קפקא”, וגם שתי אותיות-התנועה נמצאות באותו מקום, “מן” נועד כנראה, מתוך רחמים” לחזק את “בנדה” המסכן הזה לקראת מאבקיו. מספר האותיות בשם “פרידה” הוא כמספר האותיות בשם פליצה ושניהם גם מתחילים באותה האות, “פרידה” Friede ו”אושר” קרובות מאוד זו לזו, השם “ברנדנפלד: Brandenfeld מתקשר על ידי “פלד” ל”באואר” Bauer , ושניהם מתחילים באותה האות, [ Friede פירושה “שלום” “מנוחה” ו”פליצה” נגזר מהמלה felicitas שפירושה “אושר” בלטינית. Feld פירושה “שדה” ו Bauer פירושו איכר.]

ויש עוד כמה דברים דומים, כולם כמובן דברים שגיליתי רק אחר כך. אגב, כל הסיפור נכתב בלילה אחד בין השעה אחת-עשרה לשעה שש בבוקר. כשישבתי לכתוב, אחרי יום ראשון אומלל עד בכי (כל אחר הצהריים הסתובבתי בלי להוציא הגה סביב קרוביו של גיסי, שביקרו אצלנו בפעם הראשונה), רציתי לתאר מלחמה, איש צעיר עמד לראות מבעד לחלונו המון רב מתקרב ובא על הגשר, אבל אז התהפך לי הכל מתחת לידיים. – ועוד משהו חשוב: המילה הראשונה של המשפט שלפני האחרון צריכה להיות “hinabfallen” [ליפול מטה] ולא “hinfallen ” [“ליפול ארצה” ] ועכשיו אפוא, האם הכל שוב בסדר ?”

במכתב נוסף מה 10 ביוני 1913 ישוב לנושא הסיפור ויכתוב לפליצה:

“גזר הדין” אינו יכול להיות מוסבר. יתכן ויום אחד אראה לך רישומים מסוימים ביומני בענין זה. הסיפור מלא מכשולים, הגם שאף פעם הם אינם נפתרים . הידיד הוא בקושי אדם ממשי, יתכן והוא מה שמשותף לגורג ולאבא. הסיפור יכול להיות סיפור על אבא ובן ושינוי הצורה של הידיד יכול להיות כששינוי בפרספקטיבה ביחסים בין אב לבנו. אבל אני אינו בטוח לחלוטין בכך”

{ F. Kafka, Letters to Felice, Schocken Books, New York, 1973 P. 267 }

בשנת 1916, לקראת פרסומו של הסיפור הודיע לה כי החליט לשנות את נוסח ההקדשה והיא תהיה בנוחס “ל: פ.” במקום ההקדשה הקודמת “לעלמה פליס ב.”

_______________________

התרקמותה של מערכת היחסים, שהחלה בפגישה המקרית בבית משפחת ברוד ב 13 באוגוסט 1912 , הולידה ללא ספק את הסיפור “גזר-הדין” שראוי לקרוא בו קריאה מפורטת , ביחוד על רקע ההערות שהעיר פרנץ קפקא עצמו כפי שצוטטו לעיל.

המכתב הראשון מיום 20 לספטמבר 1912 יפתח מסכת ארוכה של התכתבות בין פרנץ קפקא בפראג ובין פליצה באואר בברלין, מכתבים שהולידו אהבה לוהטת במכתבים, ואכזבות קשות במפגשים פנים אל פנים. כמות המכתבים שכתב קפקא לפליצה בכחמש שנות ההתכתבות בינהם כוללת כ 600 מכתבים ! כמות מילים המשתווה פחות או יותר לכמות המילים של כל כתביו הספרותיים. תקופת היכרותו וקשריו של קפקא עם פליצה היתה פורה בכתיבה ספרותית.

לכן, פרשיות אחרות הקשורות ביחסי פרנץ קפקא ופליצה בואר, ראוי שתידונה בפוסטים נוספים. ואגיע אליהם, באחד הימים….

_______________________________

פוסטים בנושא פרנץ קאפקא – “סדר-נשים”

________________________________