Tel Aviv, 16 Jan 2018, 19:18:16
מבנה אתר "מילים" עודכן בחודש אוקטובר 2013 . האתר מומלץ לצפיה בדפדפן Chrome. לתגובות הקלק על "ניתן להגיב" בתחתית כל דף
קטגוריות


[2.2] פנחס שדה או – ה”קטלוג” כמשל – חלק שני

28 בפברואר, 2014

 

רישום מעשה ידיו של פנחס שדה

זהו פוסט המשך לפוסט הקודם [2.1] פנחס שדה או “הקטלוג” כמשל – חלק ראשון 

 

 

 6 שרה 

בפרק ה 17 של החיים כמשל מספר שדה על שרה – אשה כבת 27 שנים שכשש שנים לפני כן, בשבתו בקפה ירדן בעודו קורא עתונים הגיעו למקום בחור ושתי בחורות וזו שתציג עצמה כשרה – פנתה אליו ושאלה אם הוא פנחס שדה. ואז הזמינה אותו לשבת ליד שולחנם של השלושה.

שדה ניסה כדבריו להסיח דעתו משרה אך “משהו בשרה, משהו בעיניה האפלות, בגופה הרזה, בפיה הצר והתאוותני, החל מדריך את מנוחתי ולא חדל” (החיים כמשל, עמ’ 179))

היה בה משהו “חייתי, מטורף, ירקרק, אפל, איזו היסטריה כמוסה” – וכך מצא עצמו פנחס שדה בחדרה ועוד המשיך ובא כמה וכמה פעמים. בערב סתו אחד כשבאו אל חדרה ביקשה להחליף את גרביה הרטובים והנה תיאורו של שדה:

“ישבתי והיבטתי בה. היא העלתה את שמלתה מעל העור הלבן, המבהיק, ועם שגללה אט אט את גרב המשי נתגלתה לעיני רגלה הארוכה, מפוארת החיטוב. תמהתי למראה הדמיון שבין מהות יופיין של רגליה למהות יופיים של אברי גופה האחרים”((החיים כמשל, עמ’ 179)),

 לאחר מכן עובר שדה לאותן התפלספויות המקשרות בין התאווה לחטא מבית מדרשו של יעקב פרנק – וכמו מתנצל וכותב:

“דבר אחד יהיה מובן לכל ; דבר אחר לא יהיה – כפי שאני חושש – מובן לכל. את ההתרגשות הצמאה, המתייפחת התאוותנית, למראה הרגל הארוכה, הלבנה היפה, יבין כל אחד שחי זמן ממושך נזיר מאישה, נזיר מחמדה ומחמימות, אבל אולי לא כל אחד יבין את מה שיש בו בדבר מן הבלתי רוחני, מן המרידה הנואשת באלוהים”((החיים כמשל, עמ’ 180))

 

עד מהרה הכיר בה פנחס שדה כי מאחרי הגוף הגדול הרזה הנסיכי “הסתתרה נערה נפחדת מודאגת, רעבה לחיים, רעבה לשלווה ולאושר” וכך עד מהרה כאשר נזדמן לו להכירה לאחד מחבריו , זאב שמו, “מקץ חודש ימים, כבר מצאתי את השניים משוקעים עד צוואר ביחס שבינהם, יחס שלא נשא אלא צביון בשרי גמור” (( עמ’ 183)). למרות שאין הוא כותב זאת בפרק זה יתכן כי העובדה שהתמסרה “בקלות” כזו לחברו – גרמה לפנחס שדה לוותר על הכיבוש – שכן כפי שנראה, אין הוא אוהב לחלוק את יצועו עם נשים השוכבות בה בעת עם גברים אחרים.  לאחר שנפרדה מזאב הלכה להיות פילגשו של איזה קצין צבא נשוי ואב לבנים, והיא לא שעתה לעצתו של פנחס שדה והמשיכה בקשריה עם אותו קצין גם לאחר שהתחתנה עם עשיר אחד שהיה גדול ממנה בשנים. וכך, לקתה כנראה בתסמינים של מחלת הרדיפה כי בעודה מתייסרת ברגש אשם הן כלפי בעלה והן כלפי אשת הקצין על בגידתה, הלכה מחלתה והחמירה והיא חשדה כאילו אותה אשה רודפת אותה ומבקשת להרעיל אותה.

זהו אם כן סיפור כיבושו המהיר את שרה ומה שעלה לאותו כיבוש.

 

 

 

 6 איילה  

פרק 18 מוקדש לאיילה. את איילה היפה שובת הלב הכיר אצל ידיד בקטמון. וכשראה אותה לראשונה, והיא מדפדפת בספר ו“אפילו איש תמים כמוני יכול היה להבין שהוא רואה לפניו בתולה (אף שבאותה עת הייתה איילה כבת עשרים ושלוש שנה ושבתוליות זו כוסמת בקרבה משמעות חשובה” ((החיים כמשל, עמ’ 187)).

פגישתם השניה היתה מקרית והתרחשה במסעדה אליה בא עם חברו. באותה ,תקופה הופיע התרגום לעברית של “המשפט” לקפקא – עובדה המסייעת לתארך את הארוע לשנת 1951 מועד בו הופיע תרגומו של ישורון קשת ל”המשפט” בהדפסה הראשונה שהוציאה הוצאת “שוקן”. פרשנותו הפשטנית של פנחס שדה לספר ששמו בגרמנית הוא Der Prozess [שמשמעו “התהליך” ] כאילו ואכן במשפט – פשוטו כמשמעו מדבר קאפקא, מרחפת מעל פרק זה ועל מסכת יחסיו עם איילה השולטת בו כמו היתה אותה רשות מטילה אימה עליה מדבר פרנץ קאפקא. בספרו רב הפנים ואניגמטי. 

באותו ערב באה איילה לבקרו בחדרו – וכשירדו הדימדומים “ישבנו שוחחנו (אני חושב שהיינו מתלחשים ) כשאיילה, מבלי אבין מתי ואיך קרה הדבר, חבוקה בזרועותי”((החיים כמשל, עמ’ 188)).

בפעם זו – בסיפורה של איילה מתאר פנחס שדה את מערכת היחסים שהתפתחה עם איילה כמערכת יחסים של אהבה, כפי שפנחס שדה מבין אותה :

“לאחר אותו ערב, באו ימים, בהם לראשונה בחיי היתה הנפש האהובה עלי בקרבתי, שלי, והגוף שבקרבתי היה אהוב עלי באמת ובתמים, אהוב אהבת אשה, ואחות, וגם בת. הימים ההם המאושרים אולי בחיי, נראו ועודם נראים בעיני, כחלום1.

וכך, כשהוא נתון בפסגת אהבתו ואושרו, הנה ערב אחד החלה איילה לספר לו על אודות ידידיה או אהוביה לשעבר.

סיפור זה פגע עמוק בנפשו [ השוביניסטית ] של פנחס שדה וכשאיילה החלה מתייפחת הגביר הדבר את זעמו עד כי “חירפתיה וגירשתי אותה מחדרי”. אך למחרת היא שבה והופיעה – וביקשה לחזור והוא שילחה מעל פניו כשהוא אומר כי יחשוב בדבר. לאחר יום שלם של מחשבות החליט בערב ללכת אליה “בחצי הדרך עלה בדעתי לקחת עימי איזו מתנה. שבתי לחדרי ונטלתי משם כד חרסינה מצוייר (עבודת חושב סינית שמצאתיה בימי המלחמה בבית ערבי נטוש) ” [ כלומר כד שנלקח כביזה על ידי החייל פנחס שדה משמש אותו עכשיו לפייס את איילה – ו’ ]((החיים כמשל, עמ’ 190)). אך גם אידיליה זו של אהבה נסתיימה ובני הזוג החליטו להפרד.

כעבור זמן “איילה חדלה להיות אישה בעיני, היא הפכה להיות השגעון שלי. היא וכל הקשור בה – מכריה, הרחוב והבית שבו התגוררה, עצמים שהיה להם מגע עימה – התעצמו והתקדשו והפכו בשבילי למעין בית-דין, שמשך אותי אליו בחוטים מסתוריים אבל בלתי נקרעים, השתוקקתי לדבר על איילה, אך לא היה לי עם מי” ((עמ’ 194)), למרות השתוקקויותיו לחזור ולחדש את הקשר עם איילה – היא לא הסכימה לחיזוריו כיוון שהכירה בעובדה – כפי שתבה לו:

“שיריך נפלאים וגדולים – אבל אלוהים שבהם קר ולא אוהב. כי גם אתה היית קר ושונא חיים. למדת לאהוב – נכון ? קודם היית כלוליין שפסע בקצה אצבעותיו על חבל גבוה מאוד, האנשים מלמטה נראו כחגבים. עכשיו אתה כאיכר שבוסס באדמת שדהו, אדמת בוץ כבדה; אבל הוא יודע שזאת האדמה שלו – והיא אדמה מצמיחה, ויש בה חיוניות. ודאי אתה חושב ; גם זאת כבר מעיזה פנים נגדי!” ((עמ’ 196))

 

סוף דבר, היחסים נותקו וכל אחד מהם פנה לדרכו – אך לא איש [ גבר ? , היום היינו אומרי “מאצ’ו” ?] כפנחס שדה יסכים לקבל דחיה וסירוב . הוא ניסה לחזור ולחזר אחריה וביקש כי תשוב אליו – אך איילה עמדה בסירובה;

ומה עשה פנחס שדה – הוא מגייס לטובת עצמו – פירוש מעוות לחלוטין של פרידריך ניטשה – והוא מיישמו, בבורטליות פשטנית, הלכה למעשה על גופה של איילה.

הסופר, המאהב  אנין הנפש הולך אל ניטשה וניתלה בו כבאילן גדול :

“משפט אחד מתוך כה אמר סרתוסטרה, צף בזכרוני: “אם הולך אתה אל הנשים אל תשכח את השוט”  מה זה שאתה נאה דורש ולא נאה מקיים? שאלתי את עצמי באירוניה, וגמרתי אומר להבין הפעם את הכתוב על דרך הפשט” ((החיים כמשל, עמ’ 199)

 

בדרכו לביתה של איילה, הוא קוטף מעץ זית ענף אחד, מסיר ממנו את העלים, ובוחן אותו ו…

“כן, הוא היה גמיש וחזק כדי להוכיח באמצעותו את חוכמת הפילוסופים” ((החיים כמשל, עמ’ 199)),

משמע, פנחס שדה מוצא לעצמו הצדקה להצליף על גופה של איילה – זו האהובה שהיתה לו “אישה, ואחות וגם בת” באותו שוט מאולתר. זהו פירוש מעוות לחלוטין של פנחס שדה לכוונותיו, כביכול של פרידריך ניטשה, שלא הוא ולא זרתוסתרה שלו אינם מטיפים להכות את האשה בשוט. די בקריאה פשטנית ופשוטה את הטקסט של ניטשה – כדי להווכח בכך, ואני מביאו כאן בתרגום של דוד פרישמאן – הוא שעמד, אם עמד, לנגד עיניו של פנחס שדה לאמור:

“הֵן לֹא יָדַע סָרַתּוּסְטְרָא אֶת הַנָּשִׁים בִּלְתִּי אִם מְעַט, וּבְכָל זֹאת צָדַק בְּמִשְׁפָּטוֹ עֲלֵיהֶן! הַבַּעֲבוּר זֹאת הִיא, כִּי אֵין דָּבָר אֲשֶׁר יִבָּצֵר בְּדַבְּרֵנוּ עַל הָאִשָּׁה? וְעַתָּה קַח נָא מִמֶּנִי לְאוֹת בְּרָכָה אֱמֶת קְטַנָּה, הֲלֹא זָקַנְתִּי לְמַדַּי לְבַעֲבוּר זֹאת! הַחְתֵּל אוֹתָה הֵיטֵב וְשִׂים יָדְךָ עַל פִּיהָ: פֶּן תִּזְעַק זֹאת הָאֱמֶת הַקְּטַנָּה וְתִתֵּן קוֹל גָּדוֹל’. וָאֶקְרָא וָאֹמַר: ‘תְּנִי נָא לִי, אִשָּׁה, אֶת אֲמִתֵּךְ הַקְּטַנָּה!’ וְהָאִשָּׁה הַזְּקֵנָה עָנְתָּה וַתֹּאמַר: ‘אִם הוֹלֵך אַתָּה אֶל הַנָּשִׁים? אַל נָא תִשְׁכַּח אֶת הַשּׁוֹט!’ כֹּה אָמַר סָרַתּוּסְטְרָא”((כה אמר זרתוסתרא, תרגום דוד פרישמאן, הוצאת מ. נוימן -כנסת- בעמ’ 112)) [ וראו גם קישור זה ] 

 

ארשה לעצמי להעיר כאן עוד הערה לענין אהבותיו של פנחס שדה.

ישמו נא לב הקוראים, כי בפרק זה מציג פנחס שדה את פרשת האהבה המרגשת שעברה עליו ביחסו עם איילה. זוהי האהבה שהוא מרבה לפארה ולהתגעגע אליה. וניתן אף להאמין לו – ביחוד לאור העובדה כי הוא נמנע כמעט לחלוטין מלעסוק בענין יחסי המין שהתקיימו בינו ובין איילה אהובתו.

כי כנראה זה הכלל הנקוט בידיו של הסופר: כאשר מתקיימים יחסים של אהבה בינו ובין בת המין השני – שאז הכל [ או כמעט הכל ]  – טהור, וחלומי, ורומנטי  ומשק כנפיו של קופיד פרוש מעל העלם המאוהב – וברעום תותחי האהבה – מוזות המין הבהמי, הבשרי החוטא – משתתקות, ופרט לחבוק חיבה פה ושם או איזו נשיקה על הלחי…לא מתרחש כלום – והכל טהור ונקי וקדוש וזך. 

את תאוות הבשר – יחסי המין ויהיו פרועים וולגריים ככל שיהיו – הוא משמר ליחסים שהטומאה, הבחילה והחטא שולטים בהם. ( כגון הפרק מס’ 10 וסיפורן של שתי הנערות עדה וחוה בנות הארבע עשרה) וכמו בפרק שעוד יבוא שבו יסופר על יחסי הבשר שלו עם אביגיל  [ פרק 23 בחיים כמשל ].

ההצלפות בשוט ובחגורה ושאר מעשי אלימות….

התופעה שנתגלתה לקוראים בסיומה של פרשת יחסיו של פנחס שדה עם איילה – דהיינו הצלפות השוט העשוי ענף עץ זית על גופה, על שום שלא נענתה לחיזוריו – שהסופר פנחס שדה מנסה לתרצה באילן גבוה שהוא נתלה בו – הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה – אינה מקרה יחיד שבו מתגלה אישיותו התוקפנית של פנחס שדה.

הבאתי לעיל קטע מראיון שערך עימו בטלויזיה מיכאל הנדלזלץ ובו נראה פנחס שדה משוחח בקול ענות חלשה, בדיבור איטי וכבוש, בנימוס רב ובהצטנעות רבתי והפחתת ערך עצמו – חזור והפחת. אך כאמור לעיל, אל יתרשם הצופה מהצגה זו. שהרי כמו שכתב גיתה “שתי נשמות, אבוי, בי יחדיו שוכנות” – ודמותו של פנחס שדה כפי שנתגלתה בארוע ההצלפה עם איילה, תוכיח. 

אך לא רק זאת.

ביום 13.6.70, הוא מתעד ביומנו ארוע נוסף המצביע על שד התוקפנות המסתתר מאחרי החזות המנומסת והמעודנת, של איש הרוח המצטנע.

והיה וייפגע מי בכבודו – אחת דינו:

“באוניה: התעוררתי בבוקר עם זכרון של חלומות רעים, מרגיזים. (איזו בחורה באה וסיפרה לי כי מישהו אמר עלי שאני פחדן. הלכתי אל אותו איש שישב ואכל בחברה, ומרחתי את פרצופו בצלחת הדייסה שלו, מדכדך.) עכשיו בבוקר, מרגיש נוח למדי.”(( “היומנים” עמ’ 160)).

אכן – “מדכדך” אך העיקר שלאחר שנהג באלימות שכזו – הסופר שמצא לו מעריצים רבים שראו בו מעין נביא ומבשר “עכשיו, בבוקר, מרגיש נוח למדי“.

וברוח דומה הסיפור על הסטודנטית מחיפה שבאה לבקרו אל לאחר ש”העירה כי מכריה באוניברסיטה משמיצים אותי “כולם” זרקתי אותה מהבית – כל הביקור לא הספיק להמשך יותר מעשר דקות”2

פרשת ההצלפות בחגורה בחבצלת חיבשוש

את הפוסט הבא – אקדיש למערכת יחסיו של פנחס שדה עם חבצלת חיבשוש – כאן אעמוד על אירוע המספר על הצלפות – הפעם לא בשוט עשוי ענף זית אלא רק ב…חגורה.. המשמשת מגלב למי שהעזה לספר על קשר כל שהוא שקשרה עם אחר.

במכתב מיום 16.81971 כותבת חבצלת:

“…אבל אימי מתייחסת אלי לפעמים כמו השטן כמו שאתה התייחסת אלי הלילה כמו אל בהמה אמנם את זה אני מרגישה עד עכשיו זה היה חזק זה היה ממשי וחזק

לקחת לי את ספר הנסיעה. לא. שום דבר. רק הזכרתי עובדה.

מה עוד נשאר?

הסטירה שלך

והמלקות

והמישגל החזק צעקתי ככה

זה היה שיגעון

דבר כזה לא יקרה לך יותר אף פעם

משום אישה בעולם

עוד לא היתה אשה כזאת בקרבתך עוד לא היה איש פראי ואפל עם יסודות של נאצי ושל מחפש אמת יהודי זיין כזה אוהב בתוליות רחמני וגם, כשהוא לא עייף, הורג ושובר ושורף ומעלה באש וחותך חזק ומהר. הסכינים שלך. הסכינים שלך הם בבטן שלי חזק אני לא אחזור להיזכר בכל הדברים עכשיו אתה אדם לא רגיל ותשמור על עצמך” (( חבצלת חיבשוש “התמסרות” עמ’ 79))

ובהמשכו של אותו מכתב שבה ועולה תחושת האימה שבה היתה נתונה חבצלת בת ה21 מחגורתו של המשורר והסופר פנחס שדה בן ה 42 והיא כותבת:

“הלילה היה זוועה כשחזרתי מאצלך הרגשתי נורא הלילה היה נורא. שוב ושוב אותו דבר…” ((“התמסרות”, בעמ’ 80)) 

ובעמ’ 82-3 מופיע עוד כמה פרטים “מחמיאים” על פנחס שדה המצליף בחגורה:

“השארת על הגוף שלי סימנים זה שורף לי ונעשה לי כתם כחול הרבצת לי באמת. הנה נשאר לי סימן זה לא ממש כואב ואני לא שותת דם כי בחגורה ההיא אם היית מצליף ממש חזק הייתי עכשיו ממש פצועה לא הייתי יכולה לשבת ככה אני לא זוכרת שמישהו אי פעם היכה אותי בכלל חוץ מהורי

אבל אני לא הסכמתי עוד אף פעם  שמישהו יכה אותי בחגורה זה לא מפחיד. מכות זה בכלל לא דבר נורא” (( חבצלת חיבשוש – התמסרות – עמ’ 83 מכתב מיום 16.8.1971))

מה היה חטאה של חבצלת ?

את הצלפות החגורה ספגה על כי נפגשה עם צעיר [ מיכאל ]  שחש עצמו אבוד וסיפרה על כך לפנחס שדה !….

אכן, מאהב לדוגמא….

 

 

 7. תמר

פרק  19 ב”חיים כמשל” מספר את האיפוזדה של תמר, וכל כולו של הפרק לא בא אלא לצרוב בקורא את תחושת הבדידות שחש הסופר ברחובותיה הגשומים של ירושלים – לאחר שתמה פרשת איילה. כאשר שכב חולה בדירתו הקטנה לא היה איש שיגיש לו ולו כוס מים. ערב אחד הילך ברחובות ונקלע לקפה קטן ושמו “איסטנבול” ושם שתה 8 כוסיות קוניאק ופגש בחורה אחת – חסרת שם שחייכה אליו כאילו היא מכירה אותו. משיצאו מהקפה חש כלפיה רחמים בשל הבדידות והעזובה שזו שידרה. וכך נפרד ממנה. חזר לקפה לגם עוד כוסית קוניאק והחל מתנדנד כשיכור ברחובות הליליים של ירושלים ולא הצליח למצוא את הדרך לחדרו – ועודו מתנדנד מכוחו של האלכוהול שהעמיס על כיבתו, התגלגל ומצא עצמו לפני ביתה של בחורה אחת ממכרותיו. והוא קרא לה”תמר”.

אביה שמע את הקולות שהשמיע השתוי והעיר אותה ואמר לה :“חבר שלך קורא לך; אולי הוא בא מחוץ לעיר ואין לו היכן לישון” כעבור רגעים ירדה תמר והביאה אותו לחדרה. 

“היינו לבדנו, אני הייתי מסריח מאלכוהול וקיא. תמר היתה נפלאה. היא שפתה מיחם ועשתה לי קפה, ופתאום נעשיתי עליז והתחלתי לזמר בלחש זמר קטן עם חרוז חוזר, ולבסוף אחזתי בתמר וחיבקתיה. היא לא התנגדה, ואפילו חיבקה אותי קלות וליטפה את פני ורק אמרה: אני רוצה בך תמיד, אבל עכשיו כשאתה שתוי מוטב שתניח לי, אחר כך הלכה לה לחדר אחר , ואני צחקתי על המיטה ונרדמתי. כשהתעוררתי היה החדר מוצף זהב, ומבעד לחלון נראו שמים כחולים, ליל הגשם הנורא חלף”3

תם פרק 19 

 

  8אביגיל

 פרק 23 מספר על יחסים כש”הגוף הוא גיבורו של פרק זה4. זהו סיפור יחסיהם של פנחס שדה ובין אביגיל – שהתרחש בשנת 1951 – סמוך לאחר צאתו מהצבא והוא אז בודד למדי ונסיון זה [ עם אביגיל] :

“לימדני מכל נסיון אחר בחיי, את כוחו של השד הקטן המעמיק שבת בקרב התאווה, התאווה העירומה, זו שאין שום לבוש וצעי. מכסים עליה, המלאה זוועה וגועל, תענוג ושיכרון, ילדותיות וריח מות, שבתוך זוהמת המוות כמוס גרעין של קדושה דתית”((החיים כמשל, עמ’ 235))

שוב מזווג פנחס שדה בין מיניות הבשר לבין הקדושה [ כפי שכבר בישר בפרק על עדה וחוה, הנערות בנות הארבע עשרה] 

וכיצד החל הקשר ?

“כאשר באתי פעם לבקר את שכנתי, ותחתיה מצאתי את אביגיל לבדה בחדר, הרגשתי את שעלול להרגיש אותו איש בחדר המלון שבעיר הנמל הנוכריה, ואף נהגתי (כי הייתי בודד אז ורעב לאשה) כמוהו, וללא מילה, כי דבר מה שם מחנק לגרוני, ואף לא היה צורך בשום מילים שתדוברנה ביננו, השכבתיה על הריצפה, במקום בו עמדה, ובעיניים עצומות בהרגישי את שיניה הנושכות את שפתותי באתי אליה. זו היתה הפעם הראשונה שאביגיל חשה את מגעו של גבר…“((החיים כמשל, עמ’ 236))

למקרא קטע זה “קפצו” לנגד עיני שני הציורים מעשה ידיו של פנחס שדה – ובהם נראה גבר הבא בבגדיו על אישה השוכבת על הרצפה.

יביט הקורא בעיניה של האשה השכובה תחת הגבר הגוהר עליה, ויבחין באימה שתקפה את אותה “אביגיל” כאשר בלא אומר ודברים פנחס שדה שהיה “בודד ורעב לאשה” בא עליה… [ גם בני  בקישור הזה  היה מן הסתם בודד ורעב לאישה כאשר ביצע את המעשים שביצע…] 

 

השכבתיה על הריצפה, במקום בו עמדה, ובעיניים עצומות בהרגישי את שיניה הנושכות את שפתותי באתי אליה

“כבר מן הימים הראשונים נתהוותה בקרבי כלפי זה תערובת של תשוקה בל תיכבש וגועל הרה יסורים”

גם כאן בפרשת אביגיל, פרשה בה חש פנחס שדה את כל הגועל שבקיום יחסים מהסוג המתואר על ידו בפרק מס’ 23 אין הוא מוותר על האילן הגדול להתלות עליו:

“דבר מה משכר היה בכך שאותו הפה שידע את היפות שבמילים הפליט את המזוהמות שבהן; שאותה יד אשר בבוקר כתבה את השירים על אודות אלוהים, עשתה בערב, בחדר קלוש האור, בתוך ריח הזיעה והייאוש, בין היצועים הקמוטים, את מה שעשתה; שאותה רוח , אשר שטה משכנה בין כוכבי הבוקר, באה, עם צאת כוכבי הערב, במחילות החשוכות של התהום אשר ממנו, כדברי יעקב פרנק, לא יוכל שום איש להתרומם בכח עצמו, אלא בכוחו של האל בלבד” ((החיים כמשל, עמ’ 241))

– אכן מילים רמות לתאר מעשים בזויים.

פרופ’ ברוך קורצווייל, שמחה על חילול הקודש על כך כי המספר בפרק זה המספר :“מחפש את אלוהיו בתעלות-שופכין בזה שעל הר-ציון, על יד קברו של דוד המלך, הוא שוכב עם אביגיל…” ((פרופ’ ברוך קורצוייל, “הארץ” 30.1.59)), הציג ללא ספק את העמדה הדתית הרואה חילול הקודש בכך שפנחס שדה מספר כיצד שכב עם אביגיל על ספסל בקרבת קבר דוד המלך.

כידוע יש אצל רבים וטובים ספקות כבדים באשר להיותו של המקום המכונה “קבר  דוד” על הר ציון בסמוך לחומה העותומנית של ירושלים – אכן מקום קבורתו של דוד המלך. מכיוון שאני נמנה על המפקפקים הללו –  איני מייחס חשיבות רבה למידת הקרבה של הספסל המסופר באפיזודה  ל”קבר”דוד”, אך בכל זאת נראה לי כי הסיפור כולו המסופר על ידי פנחס שדה בפרק 23 – הוא סיפור יחסי הבשר שלו עם אביגיל יש בו מידה לא מועטה של חילול – לפחות חילול כבוד האדם – ובמיוחד חילול כבוד האשה – בקיום מערכת יחסים כפי שתוארה בפרק, ולאחר כל זאת לכתוב במעין דברי פרידה מאותו קורבן של בדידותו ורעבו לאשה:

“אם אחיה, יודע אני שברבות השנים אבין כי את, אביגיל, היית אהבתי האמיתית ביותר, העמוקה ביותר, הטהורה. תמיד, אביגיל, תהיי נוכחת עמי, יותר ויותר קרובה, יותר ויותר נחשקת …. פעם שוטטתי, סהרורי ורדוף שדים, בשעה מאוחרת אחרי חצות, הסמטאות זרות לי, יצאתי מן העיר והגעתי למקום של אדמה ועצים, שיחים, מים מפכים וקול צרצרים. אז נשמתי לפתע את ריח עורך, אהובתי, ושכבתי על האדמה, כמו על בטנך ושדייך, ורציתי לבעול ולהזריע את האדמה הלילית, אשר ריחב כריחך, ואשר כמוך היתה שותקת ובודדה ומלאת חיים, אולי אוליד ממנה ילדי אדמה, ילדי לילה, פרי אהבתנו.((החיים כמשל, עמ’ 243))

 

 

  9מרגרט

 בפרק 28 מספר לנו פנחס שדה על שהותו בלונדון – שהות שזימנה אותו לסוהו של לונדון – ולליל צינה אחד ולכיכר קטנה שהביט בה ממסעדה בה שתה תה בחלב ועישן את מקטרתו. מן המסעדה יכול היה לראות את המתרחש בכיכר וכך הבחין בארבע יצאניות.

אחת מהן שהזכירה לו את הנערה שראה מחלון משרדו [ כפי שסיפר בפרק השביעי של החיים כמשל – היא הנערה מס’ 4 בפוסט הקודם “2.1 פנחס שדה או “הקטלוג” כמשל” ] היא זאת שמצאה חן בעיניו ולאחר היסוסים רבים, ופטפוטים בינו לבינו, הרהיב עוז וניגש אליה. את המו”מ ההכרחי שניהל עימה אין הוא זוכר אלא במעומעם – רק מילים בודדות – והוא זוכר כי הלך עימה ונכנס לפתח בית גדול ועבר במסדרון אפל והגיע לחדרה. ושם שאל לשמה והיא ענתה בלחש “מרגרט”. לאחר שתיקות מבוכה אמר לה:

“מרגרט, אני מרגיש כאילו היית אחותי. הלוואי שהיית אחותי

היא חייכה בעצב

אתה יהודי, אמרה. גם אימי היתה יהודיה, ואבי אנגלי.

מרגרט, אמרתי ונשקתי את ידה, אני מרגיש כאילו היית אחותי.

היא ליטפה את פני, ואחר כך שתקנו.

מוזר! מדוע דבר, שהיה נראה בעיני חטא וכאשם, זו הפעם משוחרר היה מכל קורטוב של חטא, מכל כובד אשם? היא היתה נקיה מכל חטא, נעלה מכל כיעור, ואילו אני הייתי הזוי, וחייתי בתוך זמן שאבד ונעלם, זמן שהתמוטט, כאילו בהתקפת שבץ, ובתום המפולת שבתי וחייתי מחדש את אהבותי הקודמות, את משיכת ליבי המסתורית, הסהרורית – כמו שאב אל תוכו החלל הריק מזמן את כל הזמנים, וכל השעות… ולבסוף אני זוכר נשיקת פרידה שנחתמה על לחיי הימנית בצאתי”((החיים כמשל, עמ’ 303))

אין לדעת מהסיפור – האם בכך נסתכם המפגש עם היצאנית, אך מן הראוי לציין עובדה נכבדה – הפעם לא חש התייר מישראל, תחושת אשם וחטא. 

האמנם לא חש תחושת חטא – או רק לא כתב על כך בהחיים כמשל?

כי הנה בא  “יומן כתיבת החיים כמשל” שפורסם לראשונה בשנת 1980 ושם אנו קוראים כמה פרטים נוספים שלא הועלו על הכתב ב”חיים כמשל” :

“אני מרגיש כי אני משתוקק עד מאוד לנסוע. לאנגליה. ללונדון, לשוב ולחיות את הזמן ההוא. ומשם אולי לטהיטי. אני רוצה ללכת לסוהו ואל הנערה שהייתי אצלה, מרגרט. אני זוכר בתשוקה את הרגעים אצלה, את התפשטותה, את מערומיה, את הרגעים על המיטה, את פניה. התשוקה והתשוקה לנסוע מעורבים אצלי. אני מרגיש שעלי להרחיק לנסוע, לנסוע ללא הפסק…”((42 רישומים ויומן-הכתיבה של החיים כמשל” הוצאת פרוזה, עמ’ 99))

ובכן, כנראה הוא לא רק “שתק” עם “אחותו” אלא היא גם התפשטה והוא זוכר בתשוקה את הרגעים אצלה את התפשטותה, את המערומיה, את הרגעים על המיטה…” – ולמרות הכל הוא היה ב”זו הפעם משוחרר היה מכל קורטוב של חטא…”

מסתבר כי לימים, יחבר פנחש שדה שיר לזכרה של אותה פגישה עם מרגרט. כל הפרטים הפרוזאיים שהיו מוכרים לנו מ”החיים במשל” מופיעים הפעם בשורות קצוצות ומנוקדות. לראשונה בשיר “נשיקה” שפורסם בספרו “אל שתי נערות נכבדות” משנת 1977 – והוא חזר ונדפס [ בנוסח ארוך יותר ) ב”יומנים” בעמ’ 167 – מיולי 1971 [ נזכיר כי בתקופה בה התקיימה מערכת היחסים בין פנחס שדה ובין חבצלת חיבשוש]:

ומיד לאחר מכן מתחילה התפלספות בעניני זונות החל מדברי ישעיהו האומר “זונה נשכחה, היטיבי לנגן”. המגיד  מקוזניץ מפרש: “הטיבו את דרככם ותינתן לכם הנגינה” כלומר – עתה משים עצמו פנחס שדה בעמדה של מטיף בשער לאותה מרגרט ולחברותיה לעיסוק. אך הוא אינו מקבל את הפירוש הזה. לטעמו העולם כולו מדרגות שכהאחת יוצאת מהשניה – וכך היה צורך להיות במדרגה של “זונה נשכחת” – והוא חוזר לגיבורו – יעקב פרנק : ומצטטו :

אורידכם לבור עמוק כזה שממנו לא תוכלו להוושע אלא בידי אלוהים”

לאמור 

“כדי שמתוך זה תהיה אפשרות להגיע אל הניגון, הניגון הטוב. וישעיהו אומר לה: זונה נשכחה, דעי כי הגיעה העת לנגן” (היומנים, עמ’ 167 יולי 1971)

כלומר, ההזכרות פתע פתאום בפגישה עם מרגרט, שהתרחשה כ 17 שנה לפני כן, בכל זאת עוררה בו את תחושת החטא – כי זכרונו ממרגרט היה “טהור” נשיקה על לחי ימין בלבד – אך בכל זאת הוא לא שכח באיזה מקצוע עתיק עסקה ולשם מה הטריח עצמו אליה.

 

  10“מלכת בבל”

 בפרק מס’ 30 שכותרתו “בבל” הוא מספר על יצאנית צרפתיה באחד הבארים “היפה בנשים שראו עיני מעודי” ופנחס שדה נעתר לבקשתה וקנה לה בירה ועוד כוסית יין וכעבור זמן שאלה אותו : “ובכן, אתה בא איתי?”

והנה דבריו:

“אינני סבור שהיתה לי שהות להרבות חשב, אבל דבר-מה בקרבי היה חושב כך: הנה לפניך האישה שיפה כמוה לא ראיתי וייתכן מאוד שלא תשוב לראות. אפילו לו תוכל לתאר את יופיה במילים. ועכשיו, האם אתה הולך או לא ?”((“היומנים” עמ’ 316))

סוף דבר – פנחס שדה ויתר.

 

על סיפור אחד החלטתי לדלג ב”קטלוג” זה והוא סיפורו של פנחס שדה על נישואיו וגירושיו מאשתו הראשונה שמכונה בספר י’ – אך נדמה לי שזו קטגוריה אחרת מהנשים האחרות – ולכן לא אדון בה כאן.

הגעתי לסיום פוסט זה – שהוא חלקו השני והאחרון של “קטלוג” הנשים עליהן המשיל פנחס שדה את משלו וקרא להם “החיים”.

לפני סיום אצטט עוד משפט אחד ממה שכתב פנחס שדה ביומנו מיום 14.5.1969, בעמ’ 113:

 

“לפני השינה קורא שוב פתגמים של יעקב פראנק. מקסים ! 

נדמה לי כי זו שורת המפתח להבנת סיפורו של פנחס שדה. הערצתו ליעקב פרנק – שהולידה את “התיאוריה” שפיתח – שלפיה יחסי מין נעדרי כל רגש ויחס – אינם אלא התגלמות הקדושה !

 

אחזור ואצטט כאן כמה דברים שכתב כמסקנה לפרשת יחסיו עם שתי הקטינות בנות הארבע עשרה – [ בין אם היו הדברים מעולם ובין אם פנטזיה והתפארות עצמית היו – וענין זה אני משאיר לקוראים ] הרי הסיפור כמו שהוא מופיע ב”החיים כמשל” וביחוד המסקנה שביקש פנחס שדה להסיק מהם רויות לתשומת לב:

“אותן תקופות מתות מבחינה רוחנית, היו תקופות של חטא אמיתי. לעומת זאת התקופות שבהן נתגשם היחס המתואר בסיפור על עדה וחוה ( אשר אותן לא אהבתי, ורק טולטלתי ביחס אליהן בין התענוג הבהמי לבין הגועל – שני דברים היכולים להיות, זה כמו זה, צורות של כפרה וסבל. כי היסורים הנגרמים על ידי קרבת בשר אל מי שאין עימו קרבת לב הם קשים לא פחות מן היסורים הנגרמים על ידי ריחוק בשר ממי שיש עימו קרבת לב) הללו היו תקופות פוריות מבחינה רוחנית, מה שמרמז כי בכח החטא שוחרר הגרעין הגנוז של הקדושה(( החיים כמשל, עמ’ 111)) 

תיאוריה זו של “בכח החטא שוחרר הגרעין הגנוז של הקדושה” –

היא בפועל הטפה לרעיונותיו של יעקב פרנק – נביא השקר ש”התנבא” על הגאולה – ואגב כך להשיג ולחיות חיי הוללות ופריצות מינית ! 

♦ ♦ ♦

עד כאן על הספר “החיים כמשל” – ספר בו הדובר הראשי היה פנחס שדה – שדיבר על הנשים בחייו אך קולן של הנשים – וכיצד הן הרגישו במערכות יחסים אלה – ידו של הסופר ברוך כשרונות הכתיבה לא הצליחה לספר לנו.

בפוסט הבא אצא מן המשל ואנסה להגיע לנמשל הם החיים.

והנמשל הוא לדעתי מערכת יחסיו עם אחת הנשים – חבצלת חיבשוש. בספר הנקרא “התמסרות” נכללו 21 מכתבים מתוך רבים אחרים, כפי שבחר ומייין פנחס שדה. המכתבים שפורסמו הם מהתקופה שבין 3.1.1970 ועד 23.11.1971.

מבין מכתבים אלה, הרוויים התאהבות ואהבה נאיבית של חבצלת בת העשרים לפנחס שדה בן הארבעים – מבליח מבין השורות והמילים גם קולה הכואב של הקורבן – הנערה המנוצלת והמושפלת.

סיפורה של חבצלת הוא הנמשל !

 

 

___________________________________________

רשימת הפוסטים בנושא פנחס שדה

___________________________________________

[1] פנחס שדה או “החיים כמִשְׁגָּל”

[2.1] פנחס שדה או ה”קטלוג”- כמשל – חלק ראשון 

[2.2 ] פנחס שדה או ה”קטלוג”- כמשל – חלק שני 

[3] פנחס שדה או חבצלת כנמשל 

 

 

הערות שוליים
  1. עמ’ 188 []
  2. היומנים, עמ’ 183 []
  3. “החיים כמשל” עמ’ 212 []
  4. החיים כמשל, 235 []
סוף עמוד
Font Controller

+(reset)-

…….[ צ ו ה ר ]…….
מבט אחר; אפשרויות שונות ; תובנות נוגדות ; הערות מועילות; הארות בונות; מחשבות בלתי-מסורקות; אסוציאציות חתרניות; ועוד...ועוד....