Tel Aviv, 16 Jan 2018, 19:05:34
מבנה אתר "מילים" עודכן בחודש אוקטובר 2013 . האתר מומלץ לצפיה בדפדפן Chrome. לתגובות הקלק על "ניתן להגיב" בתחתית כל דף
קטגוריות


[2.1] פנחס שדה או “הקטלוג” כמשל – חלק ראשון

24 בפברואר, 2014

.

YouTube Preview Image

קישור ישיר להסרטת סצינת הקטלוג בסרטו של ג’וסף לוסי – דון ג’יובני

 

 

 

הנה דבריו של לפורלו בתחילת סצינת הקטלוג באופרה דון-ג’ובאני: 

 

הביטי: ספר זה לא קטן הוא; כתובים בו שמות האהובות שכבר היו לו בכל עיר ובכל כפר על פני היבשת.

הרשימה גדלה שבה ומתחדשת

הסתכלי נא; הרשימה לפנייך, פרשות נפרשות לעינייך

הוא אהב ואני רק רשמתי 

מה רבות הן נשי אדוני !

הסתכלי נא סיפרי נא ומני:

((דון ג’ובאני / ו.א. מוצרט ליברטו מאת לורנצו דה-פונטה – נוסח עברי אקויריתמי מותאם למוזיקה של מוצארט מאת: הרי גולומב, הוצאת אור-עם בעמ’ 37-8)) 

 

אטול על עצמי את תפקידו של לפורלו ואערוך כאן, מתוך קריאה בטקסט כפי שהעלה אותו פנחס שדה על הנייר, והוציאו בספר “החיים כמשל”  את קטלוג הנשים שהיו בקשרים כאלה ואחרים עם המחבר. ואל יחשב לי הדבר כחיטוט בעניני רכילות – שהרי פנחס שדה עצמו העלה פירטי “רכילות” זו למעלת “ספרות” כאשר כתב את ה”אוטוביוגרפיה” שלו.

והבדל נוסף בין ה”קטלוג” של מוצארט-דה-פונטה ימצא כאן הקורא: ששם, כל מה שעושה לפורלו הוא רושם את שמות וארצות מוצאן של אהובותיו של דון ג’ובני – וברשימתי זו אנסה לעקוב אחר סיפוריו של פנחס שדה – ומה שכתב על עצמו ועל אותן נשים עליהן כתב.

 

  1. ניצה

 

פרק 3: ב”חיים כמשל” הוא סיפורה של ניצה, שהוא סיפורה של אהבה ראשונית בוסרית מבויישת ואף תמה – אהבה שלא התממשה. “אהבת הילדות הראשונה שלי”((החיים כמשל, עמ’ 47)) בתקופת הלימודים בגמנסיה.

זוהי אהבתו הראשונה של האיש שלימים יראה עצמו מומחה גדול לענינים שהמלה “אהבה” נכתבת עליהם.

בשנת 1989 יערוך ויוציא בהוצאת “שוקן” ספר המוקדש כולו לשירי אהבה:

“אהבה” אנטולוגיה משירת העולם ערוכה בידי פנחס שדה”

 

אך האמנם היה פנחס שדה “מאהב” כל כך גדול ומפואר כפי שהשמועה עשתה לה כנפיים ?

איני רוצה להקדים הרבה את המאוחר – אך מצאתי לנכון להפנות כאן את תשומת הלב למה שכתבה לו – “איילה” הדמות הנשית הזוכה מעטו למילות האהבה החמות ביותר בספר. פנחס שדה כותב:

“ועכשיו איך אתאר כיצד, לאחר אותו ערב, באו ימים, בהם לראשונה בחיי היתה הנפש האהובה עלי בקרבתי, שלי, והגוף שבקרבתי היה אהוב עלי באמת ובתמים, אהוב אהבת אישה, ואחות, וגם בת. הימים ההם, המאושרים אולי בחיי, נראו ועודם נראים בעיני, כחלום” ((החיים כמשל, עמ’ 188)).

ועתה נקרא מה כתבה לו איילה במכתב אחד שפנחס שדה מביאו כציטוט:

‘שירך נפלאים וגדולים – אבל אלוהים שבהם קר ולא אוהב, כי גם אתה היית קר ושונא חיים. למדת לאהוב – נכון ? קודם היית כלוליין שפסע בקצה אצבעותיו על חבל גבוה מאוד, האנשים מלמטה נראו כחגבים. עכשיו אתה איכר שבוסס באדמת שדהו, אדמת בוץ כבדה; אבל הוא יודע שזאת האדמה שלו – והיא אדמה מצמיחה, יש בה חיוניות, ודאי אתה חושב: גם זאת כבר מעיזה פנים נגדי !’1

תגובה זו היא אחת הפעמים הנדירות בהן נשמעת לפחות בת-קול של אחת הנשים שפנחס שדה מרבה לדבר עליהן – תגובה זו ששדה מצטט מעמידה בספק את כישורי האהבה של פנחס שדה “המאהב הגדול”, כפי שניסה להציג את עצמו.

 

אך נחזור עתה לסדר-היום והוא סיפור האהבה הראשון של פנחס שדה:

כיוון שמדובר בסיפור אהבה ראשון – ניתן אולי לדלות מתיאור דמותה ותבניתה של אותה אהובה – את בת דמותן של האשה אליה ישאף בהמשך חייו:

הנה תיאורה:

“את ניצה כפי שאזכרנה, אפשר לתאר כך: היא היתה נערה גבוהה למדי ודקת גו, ולה צמות שחורות ועינים שחורות צחקניות ופנים חיוורים. היא היתה רבת חן וחינה היה צנוע, כמעט רוחני, כחינה של אחות או של אם בתולה – אם יתכן דבר כזה” ((החיים כמשל, עמ’ 47))

סוף דבר היה שהמספר מספר על הליכתו לעבר ביתה, ליד הים בתל-אביב, על לבטיו הרבים עד שהחליט להכנס וכשבא לא מצאה בבית. אך כשחזר ויצא לרחוב פגש בה והם התישבו יחד על ספסל בשדרה שם אירע המעשה כפי שתיאר:

“ואני זוכר רק את המילים האלה:

“ניצה…את רוצה… להיות … חברה שלי ?

ואז, לראשונה אמרה חרש : כן, פנחס

נטלתי את ידה את כף ידה הארוכה, הרזה החמה החיוורת, והחזקתיה בידי.

הזמן חלף, ואולי לא. לא דיברנו עוד דבר, לבסוף אמרה ניצה:

אני חושבת שכבר מאוחר, אני צריכה לשוב הביתה”…

והוא מסיים את סיפור המפגש הראשון כך:

“והנה זה סיפור פגישתי הראשונה עם ניצה, וכן גם סיפור פגישתי האחרונה. כי, למן הערב ההוא, שוב לא נפגשנו, לא החלפנו מילה, ולא עוד התבוננו ארוכות לתוך עיני השני”2

 

 

  2. יעלה

פרק 4  שכותרתו “בעמק” כתוב ומסופר בלשון יחיד, ובו מספר הכותב כיצד נתגלו לו שניים ממקורות השראתו הספרותיים, מקורות שפנחס שדה הפך אותם קרדום לחפור ולהגג בהגיגיו המרובים שבספר.

הראשון בהם היה“כה אמר סרתוסתרה” ##בתרגומו הראשון לעברית על ידי דוד פרישמן, משנת 1914 הכיתוב הוא: -סרתוסטרא - ובתרגומו של ישראל אלדד שיצא לראשונה בשנת 1970 - כלומר לאחר צאת -החיים כמשל- הכיתוב הוא -זרתוסטרא - , ובתרגום השלישי מעשה ידיה של אילנה המרמן משנת 2010 הכיתוב הוא -זרתוסתרה אותו גילה, כשהוא עומד על סולם בספריית הקיבוץ ומסיר ממנו את האבק שדבק בו בשל שנים רבות שהספר לא נפתח.

את קריאתו החל כאמור על גבי הסולם וכעבור כשעה או יותר והוא עדיין במרומי הסולם בא הספרן לראות מה ארע לפנחס שדה : “הוא מצאני עומד על ראש הסולם כשהספר הפתוח בידי ולחיי רטובות((החיים כמשל, עמ’ 56)) משם עבר לחדר הקריאה:

“שם ישבתי עד עלות השחר כשלרגע אני פורץ בצחוק כתינוק ולרגע אני בוכה משמחה. צחקתי מעוצם התימהון כשראיתי בדפוס, שחור על גבי לבן, מחשבות ורגשות שהיו כמחשבותי ורגשותי שלי, שביטאו באופן כל כך מושלם את מצב נפשי שנכתבו כאילו במיוחד למעני, לפתע חדלתי מהיות בודד בעולם. הייתי כאיש שמצא, לאחר ימים ארוכים של עצב וגעגועים סתומים, את האהבה שעליה חלם. השעות חלפו ; וכשהפציע השחר מצאתי קורא את שיר השיכרון, שהוא פסגת יפעתו של הספר, וכשהאיר הבוקר, ומבעד לחלון הגיעה לאזני המולת הכפר הניעור, הגעתי לסופו של הספר” ((החיים כמשל, עמ’ 57))

(אשרי המאמין… :

“כה אמר סרתוסטרא” של פרידריך נישטע בתרגומו של דוד פרישמאן עומד לרשות הציבור בפרוייקט בן יהודה – והקוראים יכולים לקוראו שם. במהדורת הוצאת ספרים ניומן בע”מ הוצאת ספרים כנסת הוא אוחז כ 110 עמודים גדולים בפורמט אלבומי גדול, באותיות קטנות וצפופות ומכיל כ 75,000 מילים, הכתובות בשפה קשה. לשם הדגמה  להלן תצלום הדף השני בספר [עמ’ 94] מתוך התרגום הנ”ל [ התרגום מסתיים בעמ’ 203 ]  

דף מס’ 2 מתוך 110 מתרגומו של דוד פרישמאן – להגדלה הקלק

וספק בעיני האם אכן הצליח פנחס שדה בן ה 15-16 לצלוח ספר קשה זה בלילה אחד, כפי שתיאר ב”החיים כמשל”. 

 

הספר השני שהתגלה לו היתה “הברית החדשה” “אשר אינה לי המקרה למצוא אותה יום אחד, מתגוללת במשעול שבשדה, והרוח מעלעלת בדפיה הקרועים, לתומי שחותי והרימותיה” (החיים כמשל עמ’ 57) 

גם כאן ראוי להעיר הערה מתבקשת:

ספרו של פנחס שדה מלא עד לעייפה ב”אלוהים”:

“הלכתי, ובדרכי פגשתי ייסורים. ואולם לא נסתי מפניהם: כי היסורים הם מרכז אלוהים בעולם.

הלכתי ובדרכי ראיתי רבות ושונות. אולם אותי באמת, טרם ראה איש מעולם.

אלוהים רואני. אולי אף האדמה והצמחים. אך הם שותקים” 

[…]

אף כי ביקשתי את המוות, ושרתי לו והגיתי בו, אינני יודע עליו מאומה. ובאמת, יש ואני חושב כך: לא ייתכן כי נהיה מסוגלים לעשות דבר שאין אלוהים יכול לעשותו; ואלוהים אינו יכול למות.”3

ועוד:

“באלוהים אי-אפשר למרוד; זאת אומרת, המרידה בו, ההתגרשות מעל פניו, עושה את עצם הקיום לבלתי אפשרי. מהו האדם בלי אלוהים? הוא איננו. כל קיומו נשבר כמו גפרור קטן. מה הייתי בלי אלוהים? איך יכולתי לחיות בדד (האדם חי תמיד בדד)…”4

 – ה”אלוהים” המפוזר ביד חופשית ונדיבה בין הגיגיו הפיוטיים של פנחס שדה לארכו ולרוחבו של “החיים כמשל” הוא ישות שקשה לעמוד על טיבה ועל טיבעה קל יותר לאמר מה הוא לא: אין הוא ה”אלוהים” המוכר לנו  מספר בראשית :

בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.  וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר.   וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.  וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד

או זה הממלא תפקיד כה מכריע בדת היהודית, והוא אף שונה מ”האלוהים” עליו מדברים השליחים, כגון בבשורה על פי מרקוס האומר:

“אַחֲרֵי שֶׁהֻסְגַּר יוֹחָנָן בָּא יֵשׁוּעַ לַגָּלִיל וְהִכְרִיז אֶת בְּשׂוֹרַת הָאֱלֹהִים בְּאָמְרוֹ:  “מָלְאָה הָעֵת וּקְרֵבָה מַלְכוּת אֱלֹהִים! שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה וְהַאֲמִינוּ בַּבְּשׂוֹרָה!”

 

פרופ’ ברוך קורצוויל, שהיה בהשכלתו גם רב, והיה מזוהה עם הזרם הדתי-לאומי ומרצה באוניברסיטת בר אילן על ספרות פרסם ביום 30.1.1959 בעתון “הארץ” מאמר שקרא לו “האוטוביגרפיה של פנחס שדה” עם צאת ספרו “החיים כמשל”. 

הנה דברי ברוך קורצוויל על ה”דתיות” של פנחס שדה:

לראשית המאמר – הקלק על התמונה

אך בדברו כה הרבה על “אלוהים” נראה כי פנחס שדה – מתעלם מאחת הבשורות החשובות במפעלו של פרידריך ניטשה – והיא טענתו של ניטשה כי “האלוהים מת” – ובמקומו הוא מציע את בשורתו של העל-אדם.

הדברים כתובים במפורש ב”כה אמר סרתוסטרא” – כפי שהדגשתי בדף שצולם לעיל – די לעיין בדברים המופיעים בפרק ב’ של “פתח דברי סרתוסטרא” ולקרוא: 

“אוּלָם בִּהְיוֹת סָרַתּוּסְטְרָא לְבַדּוֹ, אָז יְדַבֵּר אֶל-לִבּוֹ לֵאמֹר: מִי פִלֵּל לַדָּבָר אֲשֶׁר כָּזֶה! הִנֵּה הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ יַעֲרוֹ, וְלֹא שָׁמַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה דָבָר מִן הַדְּבָרִים כִּי מֵת הָאֱלֹהִים!”

 

אם נחוץ, אביא כאן ציטוט קצר מתוך “מבוא לתרגום העברי החדש” של המתרגמת אילנה המרמן, המתייחס לקטע שצוטט לעיל, [ שהובא מתוך תרגומו של דוד פרישמאן, באשר זה התרגום בו קרא, כדבריו, פנחס שדה ]:

“גם את הבשורה הזאת, שאלוהים מת, בשורה הנותנת לאדם את הסמכות ואת החירות האיומה והנפלאה כאחת לשנות את כל הערכים מן היסוד, גם אותה שם ניטשה בפי זרתוסטרה. אבל זמן קצר קודם לכן הוא כבר שם אותה – לראשונה בכתביו – בפי “האיש המשוגע”. ומאחר שאין כמו הקטע הזה להמחיש, גם למי שעוד לא קרא אפילו שורה אחת מכתבי ניטשה, את משמעות הבשורה הזאת בהגותו של ניטשה, להמחיש לו שאף על פי שלא ניטשה הוא שהמציא אותה, שום הוגה לפניו לא תפס כמוהו את מלוא ההשלכות התיאורטיות והמעשיות של האתיאיזם המודרני ושום הוגה לפניו, ואולי גם לא אחריו, לא ניסח אותן ניסוח חד ונפלא כמוהו...”((פרידריך ניטשה, כה אמר זרתוסטרה ספר לכל אחד ולאף אחד, תרגום חדש מאת אילנה המרמן, הוצאת עם עובד עמ’ 40-41)) 

 

ועל כן כמו מתבקשת השאלה : האמנם גם “הקדוש” פנחס שדה היושב בתוך היער העבות והסבוך של “כה אמר זרתוסתרא” ועושה אותו כעמוד האש ההולך לפניו  

“לֹא שָׁמַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה דָבָר מִן הַדְּבָרִים כִּי מֵת הָאֱלֹהִים! ”  

 

התנערותו של ניטשה מאלוהים ומן הדת, לרבות ובעיקר מהדת הנוצרית כגון באמירה “למעשה, לא היה מעולם אלא נוצרי אחד בלבד – והוא מת על הצלב” [ פרידריך ניטשה, אנטיכריסט, 39] הינה אחד מיסודות כתיבתו והוא חוזר על מלחמתו העיקשת בנצרות ובדת ביצירות נוספות שכתב כגון ב”המדע העליז” [ ניתן לקרוא מעט על כך ברשימתי “ניטשה ודוסטוייבסקי מקורות והשראות”  ].

 

פרק 5 הנושא את הכותרת “לידת הרוח מתוך יסורי הלב” [ המשמיע לנו כמובן את שם כותרת ספרו של פרידריך ניטשה “הולדת הטרגדיה מתוך רוח המוזיקה” ], הוא סיפור נסיונו של פנחס שדה לקשור קשר עם הנערה יעלה. הפרק מסופר בגוף ראשון “עכשיו אספר על יעלה”, במסגרתו ינסה המספר לראשונה ( והוא כבן -15-16 ) – להשתמש בכישורי הכתיבה שלו כמנוף לכיבושן של נשים:

“פתאום נטלתי איזה דפי ניר והחילותי כותב. היה זה מעין מכתב, או אולי באמת הנסיון הראשון, הטופס הקדום של ספר זה. כתבתי על עצמי, על חיי, כתבתי את המילים שהתרגשות הלב הכתיבה לי אותן, כתבתי את הכל…שעה, ואולי שעתיים, ישבתי וכתבתי. אחר כך קמתי והלכתי לחדרה של יעלה”….

[…]

לבסוף הוצאתי את דפי הנייר מכיסי (יעלה העיפה בהם מבט משתאה) והחילותי קורא מתוכם, אני זוכר כי קולי היה חנוק מהתרגשות.

הקריאה ארכה שעה ארוכה…קראתי, קראתי”((החיים כמשל, עמ’ 64))

אך בפעם זאת – כישרון הכתיבה, המילים הנרגשות, הרצון העז ואפילו יסורי הלב לא הואילו.

ויעלה ?

“ויעלה, בטרם תפנה לעבר חדרה, עמדה רגע, ומבלי להביט בי, בהטותה את ראשה הצידה  (אולי הקשיבה להמיית המים) אמרה: 

אבל אני לא אוהבת אותך ((החיים כמשל, עמ’ 65))

 

נסיון שני לקשור קשר, למצוא רעות, אולי אף אהבה – שגם סופו כשלון.

 

  3. הזונה מעיר הנמל חיפה

בפרק  מס’ 6 – “חיפה” , מספר הכותב בלשון יחיד על ביקור שערך בחיפה, שכדי לממן את הנסיעה מהקיבוץ אליה, גנב שתי לירות מחברו5.  חיפה היא כידוע עיר נמל, ומטרתו השלישית בביקור זה היתה “שאם לא ארווה את תשוקתי בלילה הזה, היחיד והמיוחד, כי אז שוב לא ארוונה עד עולם”((החיים כמשל, עמ’ 75)), משימה המוליכה אותו לאיזה בר מפוקפק של מלחים.  אך אבוי, גם כאן לא הצליח במשימתו שכן:

“יתכן מאוד שנמצאה אז באותו מקום איזו אישה שהיתה מעניקה לי את גופה תמורת כספי , אבל אפילו היה המקום מלא זונות ככוכבי השמים לרוב לא הייתי מבחין בכך, שכן לא ידעתי איך הן נראות, ולא ראיתי עד אז זונה מימי זולת, בעיני דימיוני, את סוניה מרמלדוב” ((החיים כמשל עמ’ 76)) [ היא דמות הזונה בה מתאהב רסקולניקוב ב”חטא ועונשו” של דוסטוייבסקי] 

 

  4. הנערה מחלון המשרד בתל-אביב

בפרק מס’ 7 – “על אודות כתיבת נאום כלב מת” מרחיב הכותב ומספר על נערה אחת שאת דמותה הוא רואה מבעד לחלון משרד בו עבד בתל-אביב. ועל נסיונו המגושם לקשור עימה קשר. הוא מספר:

“יום אחד (זה היה מקץ שבוע לתחילת הפרשה) בראותי את פניה הצופים בי בחלון, קמתי, סילקתי את הניירות, לבשתי את מעילי וירדתי אל הרחוב. נעמדתי לעומת חלונה.  חלפו רגעים ארוכים, ואני עמדתי וחיכיתי,… כמה זמן עמדתי כך ? אולי חצי שעה. חיכיתי לה שתרד אך היא לא ירדה , ואף את פניה לא ראיתי עוד בחלון…. מאז שוב לא נראתה הנערה בחלון, וחלום אהבתי נמוג כערפל יום הסתיו”((החיים כמשל עמ’ 82))

בגבור עליו ייצרו וככל שגדל יאושו ובדידותו מציקה הוא נוקט צעדים פתטיים והוא מצלצל בטלפון למספרים סתמיים וכשמצידו השני של הקו היה עונה קולה של אישה :

“נדמה לי , בכל אופן, ששאלתיה אם יש לה רגליים יפות ואם היא רוצה לשכב איתי. היא הניחה את השפופרת. חייגתי מספר אחר, ועוד מספר, ועל פי רוב נעניתי על ידי נשים, שהיו אולי פקידות או עקרות-בית, אבל אף אחת מהן לא רצתה לשכב אתי, ואפילו לא לדבר איתי, ולא לענות לי על שאלתי אם יש לה רגליים יפות ושדיים גדולים…” ((החיים כמשל, עמ’ 84))

גם נסיון מגושם זה ליצירת קשר עם נשים  – נכשל.

 
ועתה אחר סדרת נסיונות כושלים אלה מביא אותנו פנחס שדה לירושלים, אליה עבר בבחינת : “משנה מקום – משנה מזל” !

 

  5. עדה וחווה בנות הארבע עשרה

 

בפרק מס’ 8 -“ירושלים” מספר הכותב, כמובן בלשון יחיד, על בואו לראשונה לירושלים “בבוקר חורף צונן, טהור ומצאתי את העיר יפה ביופי של חלום”((החיים כמשל, עמ’ 94)) ומתעכב על החדר הדל ששכר על הגג של בית גולדין בשכונת אחוה בירושלים. ולאחר שניקה אותו וסיידו והכניס בו את רהיטיו וחפציו “שוב לא נותר בו מקום אפילו לשתי פסיעות”((החיים כמשל עמ’ 96)). הוא מתאר את שכניו לאותו מעון דל וביניהם זוג לא צעיר, עם ילדם הקטן “בני הזוג היו כרוכים זה אחרי זה במובן מיני עד כדי להתמיה [ ומאין ידע זאת המספר – ? ו’], ומאידך לא חדלו להתקוטט …” ((עמ’ 97)).

בפרק מס’ 9 – “הערות על אודות כמה משירי משא דּוּמָה”. גם פרק זה כתוב בלשון יחיד, ובו מספר פנחס שדה “על אודות השנה בה ישבתי בעליית הגג בירושלים וכתבתי את משא דומה – כבר דיברתי איפוא בפרק הקודם. השנה חלפה; קיץ וחורף, קיץ וחורף באו וחלפו” ((החיים כמשל, עמ’ 100)) והוא מתעכב ומרחיב את הדיבור על אחד השירים הנקרא “שיר אהבה” בו:

 “באה לידי ביטוי אותה הנעימה העוברת גם ביתר שירי משא דומה, ואשר היתה נעימת היסוד של הוויתי הרוחנית בעת ההיא: המוות; הערגה למוות; ההתלהבות האפלה אליו ; שירת תהילתו” 

והוא ממשיך ומתפלפל:

להשתוקק למוות – זה סימל בשבילי את התשוקה לחיות את הצורה העמוקה, הטהורה, החזקה והמתוקה ביותר של האהבה” ((עמ’ 101)).

 

מאין שאב פנחס שדה את השם לספר שיריו הראשון ? 

תצלום הקדשת הספר לד”ר ישאל שייב – לימים אלדד מיום 20.3.51

 

הפירוש המילוני לביטוי (הלא נפוץ)  דּוּמָה מופיע במילון “רב מילים” כדלקמן:

1.  מליצית: שאול, עולם המתים. “לוּלֵי ה’ עֶזְרָתָה לִּי כִּמְעַט שָׁכְנָה דוּמָה נַפְשִׁי” (תהלים צד יז

2. (באגדות חז”ל ובפולקלור) שמו של המלאך הממונה על נשמות המתים.

ובמילון אבן שושן מצאנו עוד שני פירושים מילוניים לביטוי דּוּמָה

3.  דממה, ובהשאלה כינוי לקבר:

4.  מארמית דום – חשוד, כינוי לאשה חשודה בניאוף ” ישא אדם בת דומה ואל ישא דומה”6.

אך מן הראוי, כיאה לנוהגי באתר “מילים” לנסות ולדלות לא רק את פירושו המילוני של הביטוי אלא גם את הקשריו:

הביטוי “משא-דומה” הוא ביטוי שנעשה בו שימוש בספר “דברי האדון” המיוחס ליעקב פרנק – והנה דברים שכותב בענין גרשום שלום במאמרו: “התנועה השבתאית בפולין”:

“פרנק אמנם ידע כמה קשה דרך זאת של התחפשות והצביעות השבתאית, המבקשת התבוללות ומבקשת בכל זאת מתוך כך את מטרתה היא.  על כן הוא משנן להם את סיסמת המשמעת הנחוצה למהפכה שהוא חולם עליה. סיסמה זאת היא : שתיקה ! הסמל הפראנקיסטי להנהגה זו הוא ‘ מ ש א   ד ו מ ה’. כשנטבלתי בלבוב [ שהיא גם  העיר בה נולד פנחס שדה – ו’] אמרתי לכם: עד כאן ! אבל מכאן ואילך : משא דומה! שימו מחסום לפיכם !”7

 

פרק מס’ 10 ב”החיים כמשל” נושא את הכותרת “דרך תעלות השופכין לירושלים” וראשי הפרקים שלו הם: “חלום – הביקור – עדה – חוה – הערה על מהותו של החטא”.

דבר ראשון המושך את תשומת לב הקורא הינה העובדה, שאם עד כה כל פרקי הספר נכתבו בלשון יחיד ועסקו בעיקר בתיאור ארועים ממשיים שארעו לכותב [ על אף לשונם הגבוהה והשירית במקרים רבים ], הנה פרק זה מתחיל בחלום דווקא והוא כתוב בגוף שלישי:

“בשעה מאוחרת של בוקר גשום יושב נער בן שבע-עשרה, בחדרו, וקורא בספר. פתאום הוא חש ליאות, והוא קם מן השולחן ומשתרע על המיטה. כעבור איזה זמן הוא נרדם, ובשנתו (שאינה נמשכת, אולי, אלא רגעים ספורים הוא חולם חלום”..8

מדוע עבר פנחס שדה מגוף ראשון יחיד מ”אני, ואני,  ואני” לאחר שכבר הרגיל אותנו על פני למעלה 100 ! עמודים לכתיבתו הווידויית לכתוב בלשון נסתר ובגוף שלישי ? –  ומדוע יכתיר את הדברים כ”חלום” ?

והנה דבר החלום כפי שהוא מפורט בפרק 10 

בחלום מחבק החולם ילדה צעירה מאוד, והוא נמלא אושר, אלא שעד מהרה הופכת הצעירה לזקנה דוחה חסרת שיניים בפיה. כשהחולם פוקח את עיניו פוגשות אלה עיניים אחרות המציצות בו דרך הפתח הפתוח למחצה – ומסתבר לו כי אלה פניה של “נערה שחורת שיער ודקת שפתיים” והוא מזמינה פנימה.

פנחס שדה בחדרו בירושלים 18.12.1954

הסופר שואל את עצמו :

“האם יש איזה קשר בין החלום לבין מציאותה של הנערה? אינני חושב כך; בכל אופן, אינני יודע. איך-שהוא, עכשיו נעלמות הפנים, והוא שומע איך, מעבר לדלת, מתנהל דו שיח לחשני, מהיר ונרגש. קול אחד אומר בואי גם את והשני עונה: לא לא אני מתביישת… לבסוף חורקת הדלת ונפתחת לגמרי, ולחדר נכנסות שתי נערות, האחת בעלת העיניים הסקרניות, איננה מכוערת וגם יפה איננה, אלא בינוניות. השניה צהובת שיער ולה עיניים גדולות וירוקות. יפה מאוד. שתיהן כבנות ארבע עשרה.((החיים כמשל עמ’ 109)) 

“הוא ( מי זה “הוא” ? – ו’ ] למד כי שמה של שחורת השיער עדה ושם הצהובה חוה. עדה היא ראש המדברות, והיא מספרת לו כי שארת בשר היא לאחד מדיירי הבית ונוהגת לבוא עם חברתה כדי לבקר אצלו. מסתבר כי הנער עורר את סקרנותן, וכי ביקשו דרך להתוודע אליו. עכשיו הן שבעות רצון וממשמשות את כל מה שבחדרו בדקדקנות גדולה” 

וכך מתאר פנחס שדה כיצד מתפתחת קירבה פיזית בין אותה עדה ובין הנער. באחת הפעמים היא באה לבדה והוא יושב לידה ונוטל את ידה בעדינות ומנשק ליד זו והיא, בת הארבע עשרה, שהיא בת למשפחה “אדוקה מאוד” אומרת לו בקול צרוד:

“למה אתה לא עושה לי ממש? למה אתה לא מז- אותי?”

[ כאשר המקף מצנזר את האותיות המשלימות “-יין” שבהצטנעותו הרבה, אין הסופר, אביר ההחשפויות, מצליח להעלותן על דל שפתותיה הצרודות של הילדה בת הארבע עשרה, המתגוררת [ טרם קום המדינה ] בשכונת אחווה, הסמוכה אצל השכונות החרדיות שבירושליים …

וכך, אחרי ששהתה עימו עוד כשעתיים שלוש [ מה התרחש בהן לא מספר לנו הסופר דבר ] היא הולכת. וסיפור זה חוזר על עצמו “במשך שלושה או ארבעה ימים, עד אשר ביום החמישי היא אומרת לו: חוה רוצה לבוא גם היא”.

והן באות, בנות הארבע-עשרה, והוא יושב ליד השולחן ומעשן והנערות השתים מסתודדות להן בחוץ, מעבר לדלת. מקץ שעה ארוכה הן נכנסות פנימה [ ישימו לב הקוראים כי “הנער” פסיבי לחלוטין וכל מה שהוא עושה הוא יושב לשולחן ומעשן…] :

 

 

 

 

 

 

 

“מקץ שעה ארוכה הן נכנסות פנימה . הן מתחילות להתפשט. תחילה הן חולצות את נעליהן , אחרי-כן מושכות את שמלותיהן מעל לראש. הוא מתבונן בהן בתמיהה. הוא רואה את גופה של חוה והנהו מפואר, עד שלעומתו נראה גופה של עדה דל. אבל בזה האחרון יש דבר-מה שפל , מלוכלך, בהשואה לראשון, עד שהוא נעשה מושך מאוד באיזו משיכה אפלה. כאשר מבחינה עדה [ מבעד לשמלתה המשוכה לה, כזכור , מעל לראש” ? … ו’ ] במבטו התמה של הנער, היא אומרת גם אני נשארת, כי אנחנו רוצות לשכב איתך יחד”((עמ’ 110)) [ והוא הנער רק יושב ומעשן…]

[ ומה ארע אחר הצהרה זו בפיהן של שתי הנערות הדתיות ?  – על כך אין אנו קוראים דבר] רק לאחר מכן בפיסקה הבאה ממשיך הסופר פנחס שדה וכותב:

“היחס בינו ובין שתי הנערות, שנעשה פרוע יותר ויותר, נמשך כשנתיים ימים. זכרו קשור במוחו עם זכר שעות לילה בסמטאות עזובות ופינות חצר, מבואות בתים וסתר גדרות, כל אותם מקומות שבהם מתקיימות פגישותיהם, הפגישות הדומות לאלה שהתקיימו גם בחדרו”.

וכיצד נסתיים הסיפור ?

מקץ שנתיים עוברת חוה לעיר אחרת ועדה נישאת לבחור אחד ומקץ איזה שנים כאשר הוא רואה אותה ברחוב, היא נתכערה, שמנה להפליא, “ועיניה, כשהן נתקלות בעיניו, אינן מביעות בלתי אם סכלות סתומה ומודאגת”.((עמ’ 110) 

ולאחר שסיפר סיפור – שראשיתו חלום… – על שתי בנות 14 ממשפחות אדוקות מאוד שביוזמתן באות לחדרו ומבקשות לקיים עם הנער יחסי מין – ואלה מתקיימים, ונמשכים על פני שנתיים ימים, ולא בחדרו בלבד אלא אף “בסמטאות עזובות ופינות חצר, מבואות בתים וסתר גדרות”

לאחר זאת לפתע שולף פנחס שדה את השפן מעטו:

“הנער הזה היה אני, ואת סיפור במעשה הזה חייתי בשנה הראשונה לבואי לירושלים”(( החיים כמשל, עמ’ 110))

ומיד לאחר “התוודות” זו – בא הקטע הבא שראוי לצטטו ככתבו וכלשונו:

“קראתי פעם אמרה של יעקב פרנק: יש מצב שבו צריך להתפרץ אל העיר המבוצרת דרך תעלות השופכין. וכשקראתי זאת נזכרתי גם במה שמספר המקרא, דהיינו, שראשית דרכם של המרגלים בבואם לארץ הקודש, משום מה, אל בית הזונה.

זאת אומרת, שלפעמים צריך להגיע אל הקדושה דרך החטא”

השם יעקב פרנק, שפנחס שדה מצטט אותו, אינו מעורר, במבט ראשון חשד מיוחד, ודאי לא אצל נערים ונערות צעירים שהוקסמו והלכו שבי אחר מילות-הדבש-הרומנטיות, בהם עטף הסופר את סיפוריו. אך שם זה, אינו כשמו של איזה פקיד בנק [ כגון יעקב פרנקל…] או מפקד זוטר של יחידת צבאית כגון זו המתארגנת בסוף פברואר 1955 לפרוץ למשטרת עזה כפעולת תגמול, [“מבצע חץ-שחור” ] ומפקדיה הזוטרים מתכננים כיצד לפרוץ למתחם האוייב….

ראוי שנקדיש מילים אחדות לאותו יעקב פרנק שאת השם לספרו הראשון “משא דומה” שאב פנחס שדה מדבריו – כפי שציטטתי לעיל – ועתה הוא נתלה בו ומנסה לבסס עליו את ההתנהלות מעוררת הדחיה ביחסיו עם שתי הנערות בנות הארבע עשרה.

 

טעמה החמוץ של הפרובוקציה

אחת משיטותיו של פנחס שדה למשוך תשומת לב ולעורר ענין היא דרך הפרובוקציה. 

לצורך הפרובוקציה אין לו כל רתיעה אף לגייס את היטלר למטרה זו:

נזכיר כאן את הזכרון של לאה אלמוג כפי שציטטתי בפוסט הראשון בסדרה זו: 

“אחרי הקדמה קצרה זו היה פנחס מתחיל בדרך כלל לשוחח אתי על עניינים שידע בעליל כי הם מרגיזים אותי. כך נהג לדבר בין השאר בשבחו של אדולף היטלר, וככל שראה אותי מאדימה מרוגז, כן התענג ונהנה. הייתי תמימה ותמיד נפלתי בפח שטמן לי. הוא כפר בכל דבר מקובל ונהנה להרגיז את הבריות.”

ב”יומנים” מצאנו, בין הגיגים אלה על האשה:

“האשה היא אם החטאת, היא השליליות – לאו דווקא כשלעצמה, כי שום דבר איננו קיים בעצם כשלעצמו אלא רק ביחס לקרב המתנהל על הנשמה – והאשה היא בת ברית לרע, כלומר היא מגרה את התשוקה לכח, היא מעודדת את הופעתו, היא דורשת את בואו, כי אין היא מתמסרת לאהבה אמיתית, אהבה נרגשת ומתחננת וחולמת – אלא לכח המזוייף (גבריות היא תערובת ביטחון, ברוטליות, קור רוח, מין, זלזול, סדיזם והשתעשעות)…(ההדגשות הוספו על ידי – ו’)

ובאותו עמוד, גם כמה דברים מטרידים על הימשכותו של פנחס שדה אחרי היטלר…

“… ה”שליטים הם החלשים שבבני אדם, כי הם נוצחו על ידי הרוע והחולשה שבקרבם, וקיסרי רומא היו בלי ספק החלשים והאומללים שברומאים ( ר’ סיפורי סווטונוס על קליגולה, טיבריוס, נירון והאחרים). מובן לי עכשיו יותר מדוע תמיד ליבי נמשך אחרי היטלר, כי בו נלחמו באופן גלוי וטראגי הכח האמיתי עם המזוייף, ה”חזק” המת על ה”חולשה” החיה, הרשע הנואש עם הרגש – וזה מתבטא בפילוסופיה שלו…” ((היומנים, אפריל 1955, עמ’ 24))

 

נאמן לשיטת הפרובוקציה מצד אחד ולנסיונו למצוא הצדקה “אידיאולוגית” ליצריו הוא הולך אצל מורו ורבו – הוא יעקב פרנק .

יעקב פרנק – שלפי מקורות היסטוריים שונים, הטיף לפריצות מינית כחלק ממרידתו בממסד הדתי בימיו – וכדרך להגיע אל הקדושה כביכול, הנהיג טיקסי זימה פולחניים שתוארו כדלקמן:

“ביום כ”ו שבט לשנת תקט”ז (1756), ביום השוק בעיר הקטנה לאנצקורון בפלך פודוליה, התאספו בעלי כת פראנק בבוקר בבית אכסניה של אחד מחברתם, וסגרו את החלונות לבל יודעו לאיש מעשיהם, ולקחו את אשת הרב, והיא הייתה יפת תואר ומופקרת, והושיבוה באפיריון עירומה ושמו כתר של ספר תורה על ראשה, ורקדו במחול סביב לה ונגנו בכלי שיר, ובדרך ריקודם נפלו עליה ונשקו אותה, וקראו לה “מזוזה”, כלומר שנושקים לה כמו שנושקים את המזוזה.” (“ספר אופל”, דוד כהנא, עמ’ 70)

“מה קרה בלאנצקרון ובמה נתפסו שם פראנק והחבורה שלו, מה ראה אותו האיכר או הנער בעד החרך בקיר הבית, האם באמת נראתה שם חיה אשת הירש הנזכר (או אישה אחרת) עומדת באמצע החדר ו”כתר תורה” על ראשה, ומסביב לה רקדו המאמינים בשטף סערה, בהתנפלם עליה מדי פעם בפעם לנשק את זרועותיה ושדיה החשופים? זה יישאר לעולם סודם הכמוס של אותו הבית והאנשים אשר התגוררו בו” (לתולדות התנועה הפראנקית, מ. בלבן, עמ. 117)

גרשום שלום, עומד במחקרו “מצוה הבאה בעבירה” על היסוד המיני העומד, בין השאר, בבסיס התיאוריות שהדריכו את נביאי השקר : שבתאי צבי, נתן העזתי ויעקב פרנק:

“אין צורך להסתיר, שהיסוד המיני שבכל ההתפרצות הזאת חזק מאוד, הפקרות פרימיטיבית, שכמעט שכחנו שגם לאחר כל חינוך האומה על ידי התורה עדיין היא גנוזה בתחתית נפשה, אבל גם תהפוכות חולניות של היצר, מבקשות את תיקונן האידיאולוגי ואנו יודעים למה הכריזו הרבנים בחרמותיהם על השבתאים במאה הי”ח, שכל בניהם ממזרים, ואנו מבינים למה התאמצו צאצעיהם להשכיח מוצאם ולהכרית כל זכר למעשים שהיו”((גרשום שלום “מצוה הבאה בעבירה” מחקרים ומקורות לתולדות השבתאות וגילגוליה, מוסד ביאליק, בעמ’ 40)).

ועתה נראה כיצד מתרץ, פנחס שדה, בלשון החלקלקות שלו, את יחסיו עם שתי בנות הארבע עשרה:

“אני מוצא כי החטא לא התייחס לכך שהנערות היו כה  צעירות. לא לעצם המגע הגופני, אף לא לצורות הפרועות שלבש מגע זה. החטא בכלל, אינו מתייחס לדברים שבין אדם לחברו…”

ובזיג-זג פסבדו אינטלקטואלי הוא מגדיר את החטא מחדש. החטא האמיתי אינו לקיים יחסים עם בנות ארבע עשרה אלא החטא מתבטא בחיים בלא יצירה. 

“אותן תקופות מתות מבחינה רוחנית, היו תקופות של חטא אמיתי. לעומת זאת התקופות שבהן נתגשם היחס המתואר בסיפור על עדה וחוה ( אשר אותן לא אהבתי, ורק טולטלתי ביחס אליהן בין התענוג הבהמי לבין הגועל – שני דברים היכולים להיות, זה כמו זה, צורות של כפרה וסבל. כי היסורים הנגרמים על ידי קרבת בשר אל מי שאין עימו קרבת לב הם קשים לא פחות מן היסורים הנגרמים על ידי ריחוק בשר ממי שיש עימו קרבת לב) הללו היו תקופות פוריות מבחינה רוחנית, מה שמרמז כי בכח החטא שוחרר הגרעין הגנוז של הקדושה(( החיים כמשל, עמ’ 111)) 

 – ולשם “הוכחת” תיאוריית החטא והכפרה החדשה – הוא מדגים כי לאחר היום בו ביקרו אותו עדה וחוה “יום גדוש הולולות פראית” משהלכו, ישב וכתב שורות שהכלילן בתוך “משל הפרי”.

המקור ה”אידיאולוגי” לתיאוריה זו הוא אותו יעקב פרנק – שגרשום שלום מתארו כך:

“אין ספק שיעקב פרנק יכירנו מקומו בשורת התופעות המבהילות ביותר בתולדות היהדות; מנהיג דתי שהוא אדם מושחת ובליעל באמת, ספק רמאי ספק מנוול, ויתכן שהתנועה השבתאית רבת התסבוכות לא יכלה להגיע לכל שלימות קומתה בעולמה, ‘עולם התמורות’ והסתירות, עד שנכשלה בעריץ זה, שהיה בכוחו להחשיך את האור הגנוז, לזייף את אמיתות הרצון והכוונה הטמונה גם בחורבן נפשי זה, בסבך המפולת שבנשמת ה’מאמינים’. אפילו אם נאמר שיש מן האמת גם בתורה זו של קדושת החטא ושל ‘המצוה הבאה בעבירה’ , הרי באה דמותו של פרנק לחלל גם את האמת הזאת”((גרשום שלום “מצוה הבאה בעבירה” מחקרים ומקורות לתולדות השבתאות וגילגוליה, מוסד ביאליק, בעמ’ 52)).

 

הזלזול בהשכלה 

פנחס שדה היה אוטדידקט – שזלזל באקדמיה. את ידיעותיו הרחבות בעניני תרבות מגוונים, רכש בקריאה אינטנסיבית בספרים, ובלא לימוד מסודר. זלזולו בלימודים אקדמיים, בפרופסורים ובהשכלה מסודרת – מלווה אותו לאורך חייו.

ביולי 1955 כתב ביומנו על נסיעה באניה – ומעיר, כמו כלאחר יד:

“הייתי מדוכא כל כך באניה. לאן, לאן אני נוסע ? ס’ יזהר מסתובב כתרנגול ואחריו מדדה פרופסור רוטנשטרייך.” (היומנים, עמ’ 48))

יחסו לפרופסור ישעיהו לייבוביץ היה מזלזל אף יותר:

“התגלגלו אלי בימים אלה שתי אמירות של ישיש ישראלי פטפטן, ומרובה שומעים, השולף משרוולו תשובות לכל דבר, ובדרך כלל חוזר שוב ושוב ושוב על אותה תשובה”9

באוניברסיטה מפטמים אותך כמו אווז…

“האמת היא שעד השנים האחרונות לא הכרתי את המסורת היהודית ואת היצירה שלה. אצלי לוקח זמן להכיר דברים. אני לא למדתי באוניסרסיטה, שם מפטמים אותך בידע כמו אווז. אני מגיע לדברים מתוך עצמי, וכך גיליתי את היופי שברבי נחמן מברסלב, כך גיליתי את העומק את הפראות, את העוצמה האומנותית, ואת העומק שבאגדות העם היהודיות”((היומנים, עמ’ 204-5))

עמדה קיצונית שכזו ליוותה אותו ובפועל הדריכה את התנהלותו גם כשאר לקה בסרטן הריאות – אז שם מבטחו בתהילים, בימימה וברב פריינד אשר – וזלזל ברפואה המדעית :

“חושב על ד”ר ב’, חובש הכיפה האדיב, שאמר לי שהכל תלוי בתגובתי לטיפול, דהיינו להקרנה או כימותרפיה. אני בעזרת השם, התגברתי עליו אך מה עם השאר  שעוברים דרכו, מאות רבות ? האין מחציתם מחוסלים רק בגלל גישתו וגישת עמיתיו הדומים לו ? הרי הוא (למרות הכיפה שלראשו) לא הותיר אף גרגיר של אמונה, של תקווה, של חסד, של היענות לתפילה. מה בעצם הוא (ודומיו) אמר ? כך: לכו ועבדו אלילים, מכונות אלקטרוניות שונות, רק מהם אולי תצמח ישועתכם. אל תקוו ואל תאמינו ואל תבטחו בשום דבר זולת האלילים” ((היומנים מיום 13.12.93 – כחודש וחצי לפני שנפטר ! – עמ’ 304));

גישתו האנטי-אקדמית של פנחס שדה נבעה, ככל הנראה, מאלמנט חשוב העומד בבסיס ההשכלה – במובנה הרחב – והיא הראציונליות והביקורתיות. הוא חשש מפני אלה ולכן הטיף לאותה נהיה אחר “החיים” – נהיה המעלה [ אצלי ] באסוציאציה את הדברים המטרידים שקראתי במאמרו של פרופ’ גרשום שלום “מצוה הבאה בעבירה” – בדברו על, מי שפנחס שדה, כה שש לצטטו:

“פרנק היה נהיליסטן אמיתי ומעטים כמוהו בסוגיא זו. הפראות הפרימיטיבית שבניהיליסמוס זה מבהילה. ודאי: אדם זה לא היה תלמיד-חכם וגם לא פסק מלהתפאר בבורותו, אבל – וזה הרבה יותר חשוב – כאן לפנינו באמצע המאה הי”ח אדם בעל נפש חזקה ועריצות שבכל זאת חי כולו בעולם מיתולוגי, ומכל רעיונות השבתאות (שכנראה גדל וחונך בה מראש) נארג אצלו מיתוס שלם של הניהילוסמוס הדתי, ובדבר הזה ראוי לנו להתבונן”((גרשום שלום “מצוה הבאה בעבירה” מחקרים ומקורות לתולדות השבתאות וגילגוליה, מוסד ביאליק, בעמ’ 53)).

ואם יתהה מאן דהוא, מאין נחל המשורר את שירו זה [ הֲתֵדַע מֵאַיִן נָחַלְתִּי אֶת-שִׁירִי? – ח.נ. ביאליק ] ומאין שאב את הכותרת “דרך תעלות השופכין לירושלים” לפרק העשירי בספרו – נפנה אותו לקטע ממאמרו המקיף של גרשום שלום “התנועה השבתאית בפולין”

“[ פרנק אומר ] אני לא באתי להרים אתכם כי אם להשפילכם עד תחתית התהום, שאין עוד ירידה עמוקה מזו” מכאן באה תורתו על קדושת החטא והטומאה, התרמית ועיקשות הדרך. ‘האש הזרה’ של בני אהרון לפני ה’ אינה כלום, לדעתו, כנגד אותה אש זרה שאנו מבקשים להדליק עתה בקליפות. והוא מגיע עד כדי אפותיאוזה [ האלהה, אידיאליזציה – ו’ ] מזעזעת של שקר ושפלות, התפשטות והתגוללות באשפה ובלכלוך. הוא מביא את המשל על כיבוש העיר על ידי החיילים העולים עליה דרך תעלות מי השופכין. ולביטול- ערכים זה הוא קורא בשם ‘תום לבב’ או ‘שלמות!’ “((גרשם שלום “מחקרים ומקורות לתולדות השבתאות וגילגוליה), מוסד ביאליק בעמ’ 131 ))

“תעלות השופכין” אינן מחילות שרכן יכולים לוחמים להערים על המתבצרים ולפרוץ לעיר בצורה – כוונתו של יעקב פרנק אחרת: תעלות השופכין הן “תחתית התהום שאין עוד ירידה עמוקה מזו”

 

 

עד כאן סיפורו של פרק מס’ 10 ב”החיים כמשל”

 

אכן סיפור זה – על היחסים המיניים שיחס לעצמו פנחס שדה “בן השבע עשרה” עם שתי הנערות בנות הארבע עשרה שמוצאן מבתים אדוקים, בשכונת אחווה, הסמוכה לשכונות מהאורתודוקסיות ביותר ביורושליים – הוליד תגובות נזעמות נגד פנחס שדה:

פנחס שדה, נהנה מאוד מהפרובוקציה שהצליח להצית. לא רק אהבתו והתרפקותו על ישו, הברית החדשה והנצרות – עוררו את זעם המבקרים עליו אלא גם המתירנות המינית שחשף וביחוד קטע זה – יחסי מין עם שתי נערות – ואלה גררו תגובות עוינות:

בחוברת “42 רישומים ויומן הכתיבה של החיים כמשל”, הוסיף פנחס שדה – המשועשע מהפרובוקציה שהצליח לעורר – ושהביאה לפרסומו – ציטוטים אחדים של דברי ביקורת שפורסמו בעקבות צאת “החיים כמשל”.

הוא מצטט, מתוך זלזול, את פרופ’ ברוך קורצווייל, חובש הכיפה, שהיה מרצה באוניברסיטת בר-אילן, ופרסם בעתון “הארץ” ביום 30.1.59, ביקורת על הספר וכתב :

“וידויים מפוקפקים… ציניות וחוסר תרבות…אמורליות מוחלטת ואגואיזם מסוכן ביותר…היעדר חוש דתי כלשהו… פוזה נרקיסטית … מזדהה עם ישו , אבל יש להגן על ישו מפני שדה…מתגלגל בזוהמה מינית עם שתי נערות…מחפש את אלוהיו בתעלות-שופכין בזה שעל הר ציון, על יד קברו של דוד המלך, הוא שוכב עם הנערה אביגיל”..

שדה מצטט גם את דברי י. אברהמי שפורסמו במעריב מיום 22.1.59 :

“אוטוביוגרפיה פסבדו-פילוסופית ושחצנית…גילויי-לב שאין כדוגמתו – כולל גילויי-עריות…אילו קראנו בקונטרס צהוב, הנמכר בפרוטות, על נער השוכב בעת ובעונה אחת עם שתי נערות, – היינו אומרים שזוהי פרונוגרפיה”

או מה שפרסם אלמוני אחד ב”העולם הזה” מיום 4.2.59:

“תרומתו העיקרית של שדה לספרי הנבואה הישראלית היא ספר הבשורה האישית שלו ….התעלסות באהבים עם שתי בנות טיפש-עשרה בעת ובעונה אחת…”

 

ארשה לעצמי להעיר כאן כמה הערות משלי בעקבות קריאת הפרק העשירי ב”החיים כמשל”.

  • מראשית דברי יכול היה הקורא להתרשם כי אני מפקפק במידה לא מועטה באמינותו של סיפור זה.
  • לא מצאתי הסבר סביר לשינוי הגוף המספר מגוף ראשון – כפי שנהג בלמעלה מ 100 עמודיו הראשונים של הספר – ולפי גישה “אוטוביוגרפית” זו ינקוט פנחס שדה גם בפרקים שיבואו לאחר הפרק העשירי – וגם הם יכתבו בלשון יחיד : “אני”. מדוע לפתע פתאום עובר מי שכותב “אוטוביוגרפיה” לספר על מישהו אחר ? ומה מצא להקדים לסיפורו סיפורו של חלום ?
  • גם נוסח המעבר מהחלום להתוודות כי החולם היה לא אחר מאשר המספר עצמו, מנוסח בצורה מעוררת חשד: ​ ישים נא הקורא ליבו לנוסח העברי המשובש “הנער הזה היה אני” [ כלומר : “הוא היה אני” ומדוע לא “הנער הזה הייתי אני”  ?
  • הנסיבות החיצוניות גם הן מעוררות חשד לענין אמינות הסיפור:

השכונות הדתיות בירושלים בתקופת המנדט [ 1933]

  • מבט חטוף במפה מתקופת המנדט שמצאתי מציג את מיקומה של שכונת אחווה [ בה התרחשו הארועים המתוארים בפרק העשירי ] בסמיכות רבה הן לבתי ווארשא והן למאה שערים – שהיו מאז ומתמיד שכונות חרדיות ביותר.
  • האמנם עולה על הדעת ששתי נערות צעירות בנות ארבע עשרה – בנות למשפחות “אדוקות” כפי שמציין פנחס שדה [ בימינו היינו קוראים להן “חרדיות” ] – יוזמות קיום יחסי מין עם נער המבוגר מהן בשלוש שנים – ולא עם אחת בלבד אלא עם שתיהן יחד ?
  • ואם התמיהה רבה בכל הקשור להתנהגותן של שתי הנערות הצעירות – ראוי כי נזכור כי עד לסיפור עדה וחווה כל מה שחווה פנחס שדה בעניני מין והמין השני, היה חוסר הצלחה עם הנערות והנשים שסיפר על נסיונות ההתקרבות שלו אליהן.
  • האמנם לפתע פתאות ה”בתול” חסר הנסיון המיני מצליח למצוא עצמו במיטה אחת עם שתי קטינות בנות  ארבע עשרה – ולא בחדרו בלבד אלא גם “בסמטאות עזובות ופינות חצר, מבואות בתים וסתר גדרות”… והכל בשכונות החרדיות של ירושלים…

תוספת מיום 4.3.2014

________________________________________________________

ביום 2.3.2014 נסעתי לירושלים כדי לבקר במקום אותו מתאר פנחס שדה בסיפורו – הוא בית גולדין בשכונת אחוה בירושלים. בעמ’ 14 ל”יומנים” קראתי כי בית גולדין שוכן ברחוב ראשית חוכמה מס’ 6 בירושלים. להלן תצלומים שצילמתי באותו ביקור שניתן לכלול גם אותו בסדרת הפוסטים בהם אני הולך בעקבות סופרים ומקומות המאוזכרים בספרים.

 

מראה רחוב ראשית חכמה – 2.3.2014

עברו אמנם למעלה מ 65 שנה מאז הארועים המתוארים בפרק 10 של ה”חיים כמשל” – אך אופיה החרדי של השכונה לא השתנה.

 

בית גולדין

בית גולדין – רח’ ראשית חכמה 6, שכונת אחווה ירושלים

הכניסה לבית בו התגורר פנחס שדה 

גג בית גולדין, עליו היה המבנה בו התגורר לפי הסיפור פנחס שדה

מאחרי האברך בצד שמאל – בית גולדין

_____________

הבאתי תצלומים אלה כאן, בין השאר, על מנת להציג את מראה הרחוב הצר והצפוף שאינו יותר מאשר סימטה בשכונה חרדית – דבר המעמיד בעיני, בספק את אמיתות סיפורו של פנחס שדה על כי שתי נערות בנות 14 משכונה חרדית – כפי שנשארה השכונה עד היום, “התנדבו” לבוא לחדרו של  נער בן 17 – שהיה חילוני – כדי לקיים עימו יחסי מין בשלישיה, והמשיכו איתו את הקשרים המיניים תקופה של שנתיים נוספות – כאשר היחסים התקיימו לא רק בחדרו שעל גג בית גולדין הנ”ל אלא אף: בסמטאות עזובות ופינות חצר, מבואות בתים וסתר גדרות”… – תיאור שאינו מתיישב לדעתי עם המבנה הצפוף של השכונה הבנויה בתים קטנים השוכנים בצפיפות רבה … דבר שאינו מאפשר מקומות מסתור כגון “סתר גדרות” וכו’.

 

עד כאן תוספת לפוסט זה שהוספה ביום 4.3.2014

________________________________________________ 

 

 

 

  •  ספקות נוספים מתעוררים גם לענין הגיל אותו נקב פנחס שדה במעבר מן החלום אל המציאות:
  • בשלב מוקדם של היומנים שהחל פנחס שדה לנהל בקבוצת כינרת באפריל 1955 הוא כותב רישום שמענין להביאו כאן:

“קשור, כנראה, עם כך שהזרות (בנידון זה : אישה זרה, לא מושגת) לבשה בעיני יופי וקסם מרעידי-לב – כך גם (ואני מודה) אוטואירוטיקה [ אוננות ] שגיליתיה במקרה בגיל מאוחר יחסית (20? ) ונקטתי מדי תקופה, קסם לי (ובדומה לזה ראייה אסורה של עירום נשי) באופן הרבה יותר מסתורי ומרעיד מיחס רגיל, בכל אופן כשהוא נשנה ונמשך. אולי כי זה קשור בדמיונות חופשיים ולוהטים ובשליטה חופשית בכל הרצוי; אולי כי זה עורר בי אסוציאציות של תקופה קודמת, תקופת הנעורים הדמיונית והמטורפת ואולי – יש עוד הסבר…. ((היומנים, בעמ’ 27))

  • כאשר הגיע פנחס שדה לגיל עשרים השנה היתה 1949 – כלומר אחרי שהשתתף במלחמת העצמאות – אכן גיל מאוחר לכל הדעות להתחיל באוננות.
  • במהלך הפרק זה – מדווח לנו פנחס שדה כי באחד הימים פרצה המלחמה – היא מלחמת השחרור – [ שפרצה ביום 15.5.1948] “זה היה היום בו פרצה המלחמה בארץ ובו הכריזו על גיוס כללי. מועקה היתה שורה על ירושלים הנצורה. אני ישבתי בעליית הגג שלי את השולחן לפני החלון” ((החיים כמשל, עמ’ 103)) 
  • כיוון שתאריך פרוץ מלחמת העצמאות הוא תאריך ידוע – ובתאריך זה כתב – כדברי עדותו את האחרון בשירי משא דומה “משלי הבתולות”, וזה לאחר שישב בעליית הגג כשנה – נוכל לקבוע את גילו של פנחס שדה במועד זה להיותו  כבן 19 – חסר חודש, שהרי הוא נולד בקיץ 17.6.1929 – כלומר כאשר בא לירושלים, כשנה לפני כן היה כבן 18 שנה ולא “בן שבע עשרה” כפי שטען במעבר מן החלום אל סיפור המעשה שסיפר. 
  • כאשר נעבור לקרוא בפרק הבא – פרק 11 – נקרא בו את סיפורו של פנחס שדה על אודות ידידו המת – הצייר בנימין לבנר שהתאבד, ניווכח לדעת כי במעבר מהפרק העשירי לפרק האחת עשרה – עברו כשבע שנים. 
  • מצאתי פרסום בעתון דבר מיום 12.9.1953 המדווח על דבר מציאת גופתו של הצייר בנימין לבנר – חברו המת של פנחס שדה. להלן קטע מהפרסום ה”דבר”

לכתבה במלואה הקלק על התצלום

 

  • כיצד ניתן להסביר את הקפיצה הגדולה בזמן בין הפרק העשירי – שלפי הגיל אליו מתייחס פנחס שדה תחילתם של הארועים בהיותו בן 17 כלומר בשנת 1946 בעוד פרק 11 קופץ לשנת 1953 – מועד פטירתו של ידידו המת של פנחס שדה ? הפרש השנים בין אף אחד מפרקי “החיים כמשל” לא עמד אף פעם על 7 שנים !

– על כן חושד אני על פי סימני השאלה שפירטתי לעיל – כי לא במעשים שהתרחשו מדובר – אלא בפנטזיה שפונטזה. העובדה שפנחס שדה יגשים אותה באחד הימים – והוא כבן ארבעים שנה – כאשר יקיים יחסי מין בשלישיה עם כמה נשים שונות – כפי שעוד יפורט ברשימה נוספת : [3] פנחס שדה או: חבצלת כנמשל” – אינן פוסלות את הנחתי כי לא בסיפור אמיתי מדובר כי אם בדמיונו החופשי של מי שהתיימר לכתוב אוטוביוגרפיה ש”כולה אמת ! “.

 

 

חלקו השני של “הקטלוג” בפוסט הבא 

 

_________________________________________

רשימת הפוסטים בנושא פנחס שדה

___________________________________________

[1] פנחס שדה או “החיים כמִשְׁגָּל”

[2.1] פנחס שדה או ה”קטלוג”- כמשל – חלק ראשון 

[2.2 ] פנחס שדה או ה”קטלוג”- כמשל – חלק שני 

[3] פנחס שדה או חבצלת כנמשל 

 
 
 

+

 

הערות שוליים
  1. החיים כמשל, עמ’ 196 []
  2. עמ’ 53 []
  3. החיים כמשל, עמ’ 10 []
  4. החיים כמשל, עמ’ 180 []
  5. החיים כמשל, עמ’ 72 []
  6. אבן שושן המילון החדש כרך ראשון עמ’ 407 []
  7. גרשם שלום “מחקרים ומקורות לתולדות השבתאות וגילגוליה), מוסד ביאליק בעמק 133 []
  8. עמ’ 108 []
  9. היומנים מערב יום כיפור 24.9.93, עמ’ 276, וזיהוי ה”ישיש” כפרופ’ ליבוביץ בעמ’ 360 []
סוף עמוד
Font Controller

+(reset)-

…….[ צ ו ה ר ]…….
מבט אחר; אפשרויות שונות ; תובנות נוגדות ; הערות מועילות; הארות בונות; מחשבות בלתי-מסורקות; אסוציאציות חתרניות; ועוד...ועוד....

   רחוב אקלס 7, דבלין   

דלת הכניסה לבית מס’ 7 ברחוב אקלס, דבלין

בבית זה “שיכן” ג’ימס ג’ויס, את גיבורו ליאופולד בלום. בפועל היה ביתו של חברו של ג’ויס לספסל הלימודים באוניברסיטה – J.F. Birns שהטיב עימו ברגעי משבר.

הדלת ועליה הספרה 7 שמורה במרכז ג’ימס ג’ויס בדבלין, לאחר שהבנין נהרס והדלת נשמרה כחפץ ריאלי – עדות לבדיון שרקח הסופר ב”יוליסס”.

 

זמר אהבה ישן-מתוק

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

old-love-song

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.