[02.2] ג’יימס ג’ויס – נורה, בגדה או לא
15 במאי, 2010
הבית ברחוב אקקלס 7 דבלין [ תחילת המאה העשרים ]
ג’ים כותב לנורה [ על כמה מכתבי אהבה שכתב ג’ימס ג’ויס לנורה זוגתו ]
לאחר המפגש הראשון של ה 16 ביוני 1904 – לא יפרדו בני הזוג ג’ימס ג’ויס ונורה בראנאקל, אלא לתקופות קצרות. את כל חייהם יחיו ביחד, בגלות-מרצון, בעוני, בנדודים ובמצוקה. הוא למען הספרות – היא למענו.
יעברו כ 4 חודשים ממפגשם הראשון, וג’יימס ישכנע את נורה “לברוח” לקונטיננט.
צרות האופק והשמרנות שאפיינה את החברה הדבלינאית, האדיקות הנוצרית הקתולית ממנה נפרד עוד בשלב התבגרותו, [ כפי שמצאה ביטויה ב”דיוקן האמן כאיש צעיר” ] הלאומנות האירית המופרזת, ותנאי החיים הקשים שבאירלנד של אז, כל אלה, יחד עם הצורך לפתוח דף חדש ולרשום עליו פרק רב השראה וחדשנות בספרות המאה העשרים, דוחקים את ג’ימס ג’ויס לצאת למסע ארוך לכיבוש מעמדו כאחד המובילים בסופרי המאה העשרים.
התנאי להגשמת היעד: מצוקה כלכלית, גלות וחיפוש מתמשך ומתמיד אחרי פרנסה דחוקה כמורה לאנגלית בבתי ספר לשפות. הוא משכנע את חברתו הראשונה, להצטרף אליו למסע זה אל הבלתי נודע. חסרי כל הם עוזבים את דבלין ביום 8 באוקטובר 1904 ומגיעים לפאריז. ג’ויס מצפה למצוא כאן מקום עבודה, כמורה לאנגלית בבית ספר לשפות “ברליץ”. הוא מתאכזב. מקום עבודה אין. הוא מופנה לציריך, יתכן ושם יימצא מקום. ב11 באוקטובר 1904 יגיעו לציריך. תאריך אליו יחזור כאשר תפרוץ מתוכו לבת-הקינאה לנורה, כפי שעוד תפורט.
גם כאן, בציריך, לא ימצא עבודה. הוא מרחיק לטריאסט. בית הספר לשפות שבעיר יכול לשמש קרש קפיצה. הוא מגיע לעיר, אך…גם כאן כל המקומות תפוסים. מנהל בית הספר מפנה אותו לעיר פולה , שלחוף הים האדריאטי, ושם סוף סוף ימצא עבודה. לאחר כמה חודשי עבודה בעיר פולה יחזור לטריאסט, יקבל משרה כמורה לאנגלית בבית ספר לשפות “ברליץ”.
במקביל יחל את פעילותו הספרותית: יסיים את כתיבת ספרו “דבלינאים” ויפרסמו, יפרסם את ספר שיריו “מוזיקה קאמרית”, ישלים את כתיבת “דיוקן האמן כאיש צעיר” והעבודה על “יוליסס” תחל.
אך קשיי החיים והדוחק הכלכלי מעלים בו אפשרות של חזרה למולדתו. בקיץ 1909 הוא נוטל את הבן שנולד בינתיים, ג’יורג’יו ונוסע איתו לחופשת מולדת באירלנד. האב והבן מגיעים לדבלין ב 29 ביולי 1909. הפרידה הזמנית מנורה מניבה סידרה של מכתבים – חלקם מכתבים רגילים, חלקם יכילו חומר נפץ רב עוצמה.
הלחישה הרועמת
כאן, בדבלין, הוא עורך סידרת פגישות עם חברי נעוריו וחבריו לספסל הלימודים באוניברסיטה. הבירה הדבלינאית המבעבעת נמזגת כמים, ושמחת הפגישה נמהלת בעצב מתפרץ. לאחר כמה פיינטים מן השחור המהביל הזה – בירת הגיננס השחורה המפורסמת, שבני דבלין גאים כי היא הבירה הטובה בעולם. אחד מן מחבורת הסטודנטים באוניברסיטה, וינסנט קוסגרייב Vincent Cosgrave שמו, ילחש על אוזנו של ג’ימס ג’ויס, בארסיות וברוע-לב, כי אל יחשוב לו ג’ויס כי הוא היחידי שהצליח לכבוש את נפשה ואת גופה נורה. גם הוא: וינסט קוסגרייב הצליח, באותם ימי קיץ של יוני 1904 לפתותה…
[ אולי… מסתנן החשד לליבו של ג’ויס כי לא הגיעה לפגישה הראשונה שנקבעה…. ליום ה 14 ליוני כיוון שהיתה באותו ערב, בזרועותיו של הלחשן….קוסגרייב, שלש בתאוותנות את מותניה של מי שחשב כתמה וברה …].
הלחישה הרועמת נלחשה בערבו של ה 6 באוגוסט 1909. לא תנקוף שעה – וג’ויס, מלא חימה בושה כלימה וזעם, מאוכזב עד עמקי נשמתו, יכתוב לה מכתב רווי כאב ויאוש עד אין קץ:
“באותו זמן שנוהג הייתי לפגוש אותך בפינת כיכר מוריסון והייתי מהלך איתך ומרגיש את ידך נוגעת בי בחשכה ושומע את קולך ( הו, נורה! לא אשמע שניתמוזיקה כזו כיוון שאיני מסוגל להאמין יותר) בזמן שנוהג היתי לפגוש בך, בכל לילה שני, קיימת פגישות עם חברי מחוץ למוזיאון, הלכת איתו לאורכם של אותם רחובות, במורד התעלה העוברת ליד, הבית עם “המדרגות העולות בתוכו” , ליד גדת הדודר. עמדת שם איתו הוא הניח זרועו סביבך ואת הרמת פנייך לנשקו. מה עוד עשיתם שם שניכם? ובלילה למחרת פגשת אותי ! שמעתי את הדברים מבין שפתיו רק לפני שעה.עיני מלאו דמעות, דמעות של צער והשפלה. ליבי מלא מרירות ויאוש. איני יכול לראות כלום פרט לפנייך מופנות לפגוש את פניו של אחר.הו, נורה, רחמי עלי ועל סבלי עתה. אמרר בבכי ימים. אמונתי באותן פנים נכזבה. הו נורה, נורה, רחמי על אהבתי האומללה. איני יכול לכנות אותך בכינויי חיבה כיון שהלילה למדתי כי האדם היחיד בו האמנתי היה בלתי נאמן לי. הו נורה הכל עומד להסתיים ביננו ? כיתבי לי, נורה, לתועלת אהבתי המתה. אני מתענה בזכרונות. כיתבי לי נורה, רק אותך אהבתי: ואת ריסקת את אמונתי בך. הו, נורה, אומלל אני, מבכה אני את אהבתי העלובה והאומללה.כיתבי לי, נורה
ג’ים
יעבור יום, וחרושת המחשבות והפקפוקים גוברת: הכאב וההשפלה שבבגידתה של נורה, ינסרו בנפשו .
במכתב מיום 7 באוגוסט 1909
כואב לא פחות מהראשון, הוא מפקפק באבהותו על ג’יורג’יו. הוא ימנה את הימים אחד לאחד:
“הלילה הראשון בו שכבתי איתך בציריך היה 11-באוקטובר [ 1904 ] והוא נולד ב 27 ביולי [ 1905], כלומר תשעה חודשים ו- 16 יום. אני זוכר שהיה מעט מאוד דם באותו לילה. האם נדפקת על ידי מישהו אחר לפני שבאת אלי ? [ ” ? Were you fucked by anyone before you came to me ” ]
יעבור עוד יום בדבלין, וכשהוא נתון בסערת הרגשות וביאוש העמוק אליו התדרדר, על בגידתה של נורה, יפגוש חבר נוסף מתלמידי האוניברסיטה. החבר, J.F. Byrne הזמינו לביתו – כאן, באין אדי אלכוהול באויר, ובאוירה ביתית רגועה, יעמיד עצמו כסניגור מלא לנורה.
הוא מתאמץ לשכנע את ג’יוס המאוכזב כי וינסנט קוסגרייב שיקר וכי לא היתה לא בגידה ולא כיבוש ולא לישה ולא פגישה ובאחת : לא היו דברים מעולם.
בדחילו ורחימו, ג’ויס מתרצה…הוא מבין כי הולך שולל על ידי חבר בוגדני.
מעתה יתייחס אליו כאל “יהודה איש קריות” – ואת בן דמותו ב”דיוקן האמן כאיש צעיר” וביוליסס יכנה, ולא במקרה או מתוך טעות, אלא בכוונת מכוון : LYINCH
ידידו, J.F. Byrne יזכה ליחס אוהד במיוחד, ג’ויס שהכיר את דירת ידידו וביקר בה באותו ערב, עשה אותה לכתובת ביתו של ליאופולד בלום.
ביוליסס הוא ישכן את מעשה הבגידה של מולי בלום בליאופולד בבעלה באותה כתובת – ברחוב אקלס 7 בדבלין, כתובת ידידו הטוב והמטיב, שהסיר מעליו את חרפת הבגידה שלא היתה ולא נבראה.
ומאז אותה כתובת הזכורה לטוב, הפכה והיתה הכתובת הידועה ביותר בספרות המאה העשרים.
הבית ברחוב אקללס 7 – דבלין “ביתו של בלום” בימים עברו
בית החולים שהוקם על חורבות הבית ברחוב אקקלס 7 בדבלין [ צולם ביום 16.6.2004 -בלומסדיי המאה ]
מיד לאחר הפגישה בבית חברו ברחוב אקלס 7 בדבלין, יפתח ג’ויס, חפוי הראש, בסדרת מכתבים לפייס את נורה על האשמות השווא שהטיח בה.
זה יחל במכתבים “סכריניים” של מאהב נבוך ומתרפס, כדוגמת המכתב מיום 19 באוגוסט 1909:
“נורה המתוקה והנכבדה שלי. אני מבקש כי תסלחי לי על התנהגותי המבזה כלפייך, אך הם הטריפו עלי את דעתי, שניהם [ קוסגרייב וגוטארי ].אנו נגבר על מזימתם השפלה, אהובתי. סילחי לי, מותק, התסלחי ? רק אמרי לי מילה, יקירה לי מכל, מילה של הכחשה, ואתמלא אושר !את בסדר, יקירתי? אינך כועסת, נכון ?את תשובי לקרוא באותם מכתבים איומים שכתבתי. הייתי חסר דעה, וסעור, באותה עת. אני צריך ללכת עתה את כל הדרך עד לדואר המרוחק לשגר מכתב זה כיוון שהדאר כאן כבר יצא.כבר אחר אחת בלילה. לילה טוב, יקרה לי מכל. אף גבר, כך אאמין, לא יוכל להיות ראוי לאהבת אשה. יקירתי סילחי לי. אני אוהב אותך וזו הסיבה בגללה הייתי בטירוף, רק מהמחשבה של אותה מזימה ירודה ושפלה.נורה יקירתי, אני מתנצל בפנייך בהכנעה. אמצי אותי חזרה לזרועותייך. עשיני ראוי לך. אני אנצח עתה – ואז את תהיי לצידי. .לילה טוב “היקרה לי מכל” “רבת-הערך”.חיים מלאים נפתחים בפנינו עתה.היה זה נסיון מר ואהבתנו תהיה עתה מתוקה יותר. הגישי לי את שפתייך, אהובתי.
“נשיקתי תביא שלום עתה
ושלוה לליבך
המשיכי לישון בשלום עתה
הו, לב לא שקט”
[מתוך “מוזיקה קמרית”, 34 ]
ג’ים.
אך, מכאן ואילך ישנה “טקטיקה” וכדי להשיב את ליבה אליו, יחזר אחריה במכתבי אהבה לוהטים, בהם יזכיר לה את מעליהם המיניים. מסתבר שככל שהמכתבים כוללים מילים זולות והמוניות יותר, מחירם בשוק עולה, כגון המכתב מיום 1 בדצמבר 1909 , שנמכר בכחצי מליון דולאר….
בן הזוג, ה’נבגד-לא-נבגד’, עובר לאיזכור ותיאור מדוקדק, עד אחרון הפרטים, של יחסיהם הלוהטים. כאן, כדי להביע את עצמו, עובר אמן-המלים, לשימוש בלשון “רחוב” ובשפה וולגרית. ביטויים “המוניים” “נמוכים” משמשים אותו במכתבי האהבה הלוהטים לאשתו.
כאן הקראה של אחד המכתבים בשפה האנגלית
בעתון ה”עיר” מיום 16.10.2003 פורסם תרגום לאחד המכתבים ה”לוהטים” שכתב ג’ויס לנורה – זהו המכתב מיום 2 לספטמבר 1909 – אותו מקריאה השחקנית Paget Brewster בוידאו שלעיל
_____________________________________________
תוספת מיום 7 באוקטובר 2022
היום התפרסם במוסף “תרבות וספרות” של עתון הארץ תרגום נוסף [ מאת נוית בראל ] למכתב האהבה הלוהט מיום 2 בדצמבר 1909 ששלח ג’יימס ג’ויס, ששהה בדבלין, לנורה בארנקל – שנשארה בטריאסטה.
להלן תצלום המכתב
_____________________________________________
בספרו “יוליסס” לא שכח ג’יימס ג’ויס ארוע זה, של בגידה [שבפועל לא היתה ] .
את חברו הסכסכן ומחרחר רעתו – דן להיקרא “לינץ” – מי שפורעים בו את זעם ההמון ותולים אותו בראש חוצות, ואת חברו הנאמן, זיכה באירוחו של גיבור הספר בביתו.
וכאשר נקרא את המונולוג של מולי בלום, המתארת את הארועים שארעו באותו בית, בעת פגישת ה”התענבלות” שלה עם מאהבה עזאזל בוילן, נוכל לקרוא שם הד למילותיו הבוטות הישירות עד לתחתיות השפה, של ג’ויס המנסה לפייס את אשתו, במעשי אהבים מילוליים, שנשלחו מדבלין לטרייאסט כדי לגשר בעזרתן על הפירוד ועל המרחק.
___________________
פורסם לראשונה ביום 25.2.2009 ב”קפה דה-מרקר”
