Tel Aviv, 16 Jan 2018, 13:32:27
מבנה אתר "מילים" עודכן בחודש אוקטובר 2013 . האתר מומלץ לצפיה בדפדפן Chrome. לתגובות הקלק על "ניתן להגיב" בתחתית כל דף
קטגוריות


[10] ג’. ג’ויס / יוליסס-סטיפן הופך לדדאלוס (ב)

16 במאי, 2010

איקארוס ודדאלוס

זהו חלק ב’ של הפוסט סטיפן הופך לדדאלוס- חלק א’ הדן ב “דיוקן האמן כאיש צעיר” של ג’יימס ג’ויס

המעבר לעולמותיו היצריים של דדאלוס, בנה של התרבות ההלנית השופעת חשק ויצריות, אינם תהליך קל עבור סטיפן, “המרטיר הנוצרי”

מי שעומד לחצות את הקוים, ולהפרד מהצניעות המתחסדת ולהיחשף לתיאורים העסיסיים של יחסי המין, כגון אלה שבין מולי ובין בוילאן [ כפי שצוטטו ב“קטלוג” של מולי בלום-3-חלק א’] חייב, כמו כל נוצרי הדבק באמונתו על צניעות ופרישות והתחסדות, לעבור מסכת של יסורים, ומוראות וחרפות וגידופים והלקאה עצמית.

וכשם שסטיפן [ כמו שאר הקוראים ? ] החייב לעבור ב”פרוזדור של טור הטהר” [ של דאנטה אלגיירי ] לפני היכנסו לתופת עצמה – עליו לעבור מדורים של סבל נפשי – כחלק מתהליך “התבגרותו” והכרתו את עצמו.

“אדישות קרה וצלולה משלה בנפשו. כשחטא את חטאו הזדוני הראשון חש גל של חיות יוצא מתוכו וחשש שמא בשטפו יטיל מום בגופו או בנפשו. תחת זאת נשאו גל החיות בחיקו והוציאו מתוך עצמו וכשנסוג החזירו, ומום לא הוטל לא בגופו ולא בנפשו, רק שלום אפל הושכן ביניהם. אותו תוהו, שבתוכו נדעכה התלהבותו, היה ידיעה קרה ואדישה של עצמו. לא פעם אחת חטא חטא שאין לו כפרה אלא פעמים הרבה, והוא ידע כי אף על פי שחטאו הראשון לבדו די בו להמיט עליו אשמת עולם, הוא כופל את אשמתו וענשו עם כל חטא נוסף. ימיו ומעשיו והרהוריו לא יוכלו לכפר לו מאחר שמעיינות החסד המטהר חדלו לסעוד את נפשו. לכל היותר, רק בזכות נדבה שנתן לקבצן, שמברכתו נמלט, יכול היה לקוות תקוה לאה שיזכה למידה של חסד. אדיקותו הושלכה אחר גו. מה התועלת בתפילה כשיודע הוא שנפשו מתאווה שיבוא עליה חורבן? גאוה מסוימת ומורא מסוים מנעוהו מלהקריב לאל ולו רק תפילת ערבית אחת, אף כי ידע שבכוחו של אלוהים להכרית את חייו בשנתו ולהשליך את נשמתו לגיהינום, עוד בטרם יוכל לבקש רחמים. הגאוה שהתגאה בחטאו, מוראו נטול האהבה מפני אלוהים, הגידו לו שעונו כבד מנשוא ושלא יוכל לכפר עליו, לא כליל ולא מעט, על ידי מתן כבוד כוזב לשומע הכל וליודע הכל.

“דיוקן האמן כאיש צעיר”, עמ’ 90  תרגום מאנגלית אברהם יבין ודניאל דורון

בעקבות “פריצות זו” תגבר על סטיפן תחושת החטא והוא יבוא בפני הכומר להתוודות ואף לקבל מחילה נוצרית. בפרק הרביעי בספר סטיפן הוא במעמד של “חוזר בתשובה” שטיהר עצמו מתפלצות החטא, רחמנא ליצלן. כה מוצלחת היתה חזרתו של סטיפן בתשובה וכה עמוקה הלקאתו על חטעי הבשר שחטע עד כי הכומר המנהל את הקולג’ המשיח עימו כשהוא – כמה סימלי:

“גבו אל האור… פניו של הכומר היו כולן בצל אך אור היום הדועך שמאחריו נגע בצדעים החרוצים חריצים עמוקים ובעיקולי הגולגולת”

[ עמ’ 134 ]

מציע לו, לסטיפן כי יקדיש עצמו למנזר. סטיפן, השרוי עמוק בתוך תהליך ההיטהרות נמצא כפסע בינו ובין קבלת הצעתו של הכומר ואז – במהלך מבריק של זרם התודעה, מעביר ג’ויס את מחשבותיו של סטיפן אל:

“שמותיהם של המלבושים שהנשים לובשות או של אילו אריגים רכים ועדינים שמשתמשים בהם לתפירתם הזכירו לו תמיד בושם עדין ומחטיא”

[ עמ’ 135]

ומכאן יוליכו אותו מחשבותיו, עד מהרה אל :

“…מה שנראה לו כהד למצבו שלו או כנבואה עליו, הרי רק בינות לביטויים עדיני-מילות או בתוך אריגים עדינים כורד העז לשוות לנגד עיני רוחו את נשמתה או את גופה של אשה אשר חיים ענוגים מפעמים בה”.

[ עמ’ 136 ]

שיחת השכנוע של הכומר תמשיך, ונפשו של סטיפן מיטלטלת בין הטוהר והחטא.ואז, תסתיים הפגישה ו:

“סטיפן יצא אל המישורת הרחבה שבראש המדרגות וחש בליטופו של אויר הערב הנעים. בכיוון לכנסית פינדליטר צעדה רבעיית צעירים שלובי זרועות, המנידים את ראשיהם ומכונים פסיעותיהם לקול נגינתה הפוזזה של הקונצרטינה שבידי מנהיגם”

[ עמ’ 139-140]

סטיפן, יצא מחדרו של הכומר אל אויר הערב, אל רבעיית צעירים שמחה, והוא ממשיך ללכת, הולך ומתרחק, פיזית ונפשית מהכומר: אם מחפשים את “נקודת המפנה” את “קו פרשת המים” בה חוצה הנער סטיבן את “הרוביקון” – הוא הליכתו עם רגשותיו אל החופש והגילוי העצמי ניתן להצביע באופן סימלי את מעברו על פני נהר הטולקה – הוא הרוביקון של סטיפן

“הוא עבר את הגשר הנטוי על שטפו של הטולקה ולרגע קט הפנה בקרירות את עיניו אל הצלם הכחול הדהוי של הבתולה הקדושה אשר ניצב כמו עוף על עמוד בטבורו של מחנה צריפים עלובים שצורת קדל לו”

(עמ’ 141)

[ הטולקה הוא אותו נהר בדבלין עליו מתחילה גם פרשת המים ופרשיית האהבים בין מולי ובין בוילאן כפי שעמדתי עליה ב: “קטלוג” של מולי בלום 3-חלק א” ]

ככל שסטיפן מתרחק מהמפגש עם הכומר הוא הולך ומתקרב אל דדאלוס:

הנה שירו של וירגיליוס עולה בזכרונו, הוא עובר ליד משבעה ששמה – לא במקרה “ביירון”, נושא הלימודים באוניברסיטה – סמל הנאורות והקידמה עולה בביתו.

והמסע ממשיך:

“רפה-ידיים נשא את עיניו אל העננים הנסחפים אט-אט ברוח, מנומרים ונשואי-ים. מפליגות היו במדבריות הרקיע, מחנה נודים צועד, מגביהים הפלג מעל אירלנד ופניהם מערבה, אותה אירופה שממנה באו פרושה לה שם מעבר לים האירי, אירופה של שפות זרות, עתירת-עמקים וחגורת יערות…”

( עמ’ 145-6)

והוא שומע קול קורא לו

“הי סטפנוס !

הנה בא דדאלוס הנודע!”

(עמ’ 147 )

“שמו המשונה נראה לו עתה , כמו שלא נראה לו מימיו, כנבואה. כה נצחי נראה לו האויר האפור והחמים כה שוטף ומופשט היה מצב רוחו, עד שכל הדורות היו בעניו כדור אחד…”

(עמ’ 147)

“נשמתו קמה מקבר נעוריו, משליכה מעליה את מלבושי הקבר. כן! כן! כן! הוא יצור בגאון מתוך חירות רוחו ועצמתה, כאומן הגדול אשר בשמו קורא, יצור חי, חדש ודואה ויפה-תואר, בלתי-מוחש, בלתי-נכחד”

(עמ’ 148)

משם ימשיך להתרחק מהכומר ובדרכו יביט אל עבר האות’ [ מקום בו “תוציא מולי מליאופולד בלום את הצעת הנישואין ] –

“מחר השמש זורחת לכבודך הוא אמר ביום ששכבנו בין השיחים של הרודודנדרון בגבעת הואות’ עם החליפה האפורה מטויד והכובע קש שלו ביום שהוצאתי ממנו הצעת נשואין…”

[ג’יימס ג’ויס: יוליסס, תרגום יעל רנן, בעמ’ 840]

וכך יגיע אל הים, מקום בו תתרגש עליו, כלשון מבקרים אחדים,

ה Epiphany תחושת ההתגלות שנתגלתה בפניו, וכך נתגלה לעיניו החזיון:

“נערה עמדה לפניו באמצע הזרם, לבדה ודוממת, משקיפה על מרחבי הים. היא נראתה כמי שבכוח קסמים נהפך לציפור-ים מוזרה ויפה, רגליה היחפות, הארוכות והדקות, היו עדינות כרגלי העגור וצחות כולן, חוץ לאותו מקום שבו הטביע עצמו כחותם בבשרה שובל אזמרגדי של צמחי-ים. ירכיה המלאות יותר, שגונן רך כגוון השנהב, חשופות היו כמעט עד אגן החלציים, שם היו אימרותיהן הלבנות של תחתוניה כפלומה לבנה ורכה, חצאיתה התכולה כצפחה היתה מקובצת בעזות סביב מותניה וסורחת מאחריה. חזה היה כחזה ציפור, רך וכחוש, כחוש ורך כחזה של יונה שחורת-נוצה. אך שערה הארוך והבהיר היה כשער נערה; ונעריות וחתומות בחותם פלאו של היופי האנושי היו פניה.היא היתה לבדה ודוממת, משקיפה אל מרחבי הים; וכשחשה בנוכחותו ובהערצה שבעיניו, נפנו אליו עניה ובשלוה נשאה את מבטו, ללא בושה ולא חציפות, שעה ארוכה ארוכה נשאה את מבטו ואחר כך גרעה ממנו שלוה את עניה והשפילתן להביט אל הזרם, מערבלת אט אט את המים ברגלה אנה ואנה. רחש רפה ראשון של המים ההולכים לאט הפיר את הדממה, חרישי ורפה ומלחש, רפה כקול פעמוני-שנת; אנה ואנה, אנה ואנה; ושלהבת רפה ריצדה על לחיה.- אלי שבשמים ! זעקה נשמתו של סטיפן בהתפרצות של חדות-חולין”

(עמ’ 149)

מכאן ואילך דרכו היתה ברורה לו.

בפרק החמישי של “דיוקן האמן כאיש צעיר” יפתח את התיאוריות האסתטיות שלו ובסופו כבר יהיה דדאלוס, הסופר המתחיל, איתו יפגיש אותנו ג’ויס בפרקי הפתיחה של “יוליסס”


פורסם לראשונה ביום 6.3.2009 ב”קפה דה מרקר”


Font Controller

+(reset)-

…….[ צ ו ה ר ]…….
מבט אחר; אפשרויות שונות ; תובנות נוגדות ; הערות מועילות; הארות בונות; מחשבות בלתי-מסורקות; אסוציאציות חתרניות; ועוד...ועוד....