Tel Aviv, 16 Jan 2018, 19:21:32
מבנה אתר "מילים" עודכן בחודש אוקטובר 2013 . האתר מומלץ לצפיה בדפדפן Chrome. לתגובות הקלק על "ניתן להגיב" בתחתית כל דף
קטגוריות

II / 10 אנדריאה דבורקין – קריאה פמיניסטית של טולסטוי וסונטת קרויצר

.

 

את ספרה”משגל” [ INTERCOURSE, 1986 ]   תרגום מאנגלית: דניאל פרידמן, הוצאת “בבל”,   פותחת הפמיניסטית האמריקאית הרדיקלית, בדיון בסוגיה הקשר בין טולסטוי האיש ובין אשתו סופיה לבין הסופר טולסטוי הכותב את הסיפור “סונטת קרוייצר”.

הרדיקליזם של הלוחמת בניצולן של הנשים על ידי הגברים בולט לעין הקורא, לא רק בשפה הישירה ובסגנון החד והמאוד משמעי, ובמילים הישירות עד לתחתיות הסלנג, אלא בעיקר במסרים ובמסקנות שמסיקה דבורקין מרשימות אחדות המלמדות לדעתה על מסכת חייהם של לב וסופיה טולסטוי, ומעיבודם של יחסים אלה לנובלה “סונטת קרוייצר”.

את הפרק הראשון בספר – המוקדש רובו ככולו לפרשנותה לסיפורו של טולסטוי “סונטת קרויצר” – מתחילה דבורקין בתיאור אירוע משנת 1905, המעיד, לדעתה, על מערכת היחסים המעורערת ששררה בין אלמה מהלר בת ה 25, לקומפוזיטור גוסטאב מהלר המבוגר ממנה:

זמן מה אחר כך, בעת ביקור אצל הבעל, הוקסם המלחין האנס פיצנר עמוקות מאשתו. הם פלרטטו, התחבקו. 

גוסטאב ואלמה מהלר בטיול…..

אחר הצהריים, בטיול רגלי ארוך, התוודתה אלמה בפני גוסטב. הוא עזב אותה בכעס והיה עליה לחזור הביתה לבדה. הערב ירד, וגבר זר החל לעקוב אחריה. כשהגיעה הביתה, סיפרה לגוסטב שגבר זר עקב אחריה. הוא ראה בכך הוכחה נוספת לחוסר הנאמנות שלה. הם רבו, והיא נכנסה למיטה לבדה. בדרך כלל, כשגוסטב רצה במשגל, הוא נהג לחכות עד שאלמה נרדמה, או העמידה פני נרדמת; אז היה מתחיל במעשה האהבה. באותו לילה בא אליה בידיעה שהיא ערה, אמר לה שהיא צריכה לקרוא את סונטת קרויצר, נובלה קצרה מאת טולסטוי, זיין אותה והסתלק. היא “שכבה ערה, חוששת מן העתיד, והרגישה שהיא עומדת לאבד את אומץ לבה ואת רצונה לשרוד”.  

הצעת מהלר לאשתו כי תקרא את סונטת-קרוייצר” של טולסטוי, היא ה”חוליה המקשרת” בין הפתיחה בטיול בשנת 1905 באוסטריה לבין שנת 1887 באחוזתו של טולסטוי “פולניה יאסניה” שם חוברה הנובלה “סונטת-קרוייצר” וכך פותחת דבורקין את ניתוחה את מקרהו של טולסטוי האיש והסופר:

“כמה שנים קודם לכן, ב1887, אמן דגול אחר, הרוזן לב טולסטוי, זיין את אשתו בהשראתה של יצירת אמנות גדולה אחרת-סונטת קרויצר של בטהובן. בנו וסטודנט למוזיקה ניגנו את הסונטה הפראית והחושנית בקונצרט באחוזתו הכפרית. טולסטוי “הקשיב ודמעות בעיניו. משהגיעו לפרסטו לא יכול עוד לשלוט בעצמו. הוא קם מכיסאו, ניגש לחלון, הביט בשמים הזרועים כוכבים וכבש בקרבו אנחה כבדה”.

“באותו לילה התעברה סופי, הרוזנת טולסטוי, בפעם השלוש-עשרה. הרוזן היה בן שישים, אשתו צעירה ממנו בשש-עשרה שנה. היא הכירה אותו מאז היתה בת עשר. היא היתה בת שמונה-עשרה והוא בן שלושים וארבע כשהתחתנו בספטמבר 1862.

“… הטקסט הבסיסי שלו לקוח מחיי הנישואים של הזוג טולסטוי. הסיפור הוא אוטוביוגרפי, כמו חלק ניכר מהסיפורת של טולסטוי; ובסונטת קרויצר הוא עושה שימוש בפרטים מחיי המין שלו עם סופי -מה שהביוגרף אנרי טרויה מכנה “תאנתו”- כדי להפגין את התיעוב שלו כלפי אשתו, שאותה המשיך לזיין-ומהאקט המיני בכלל.

“התיעוב נובע לא רק מקיומה של התשוקה אלא גם מהרווייתה, משום שכתופעה נפרדת גם היא ממשית ומעוררת סלידה. התשוקה אינה תלושה או מופשטת כמו הפילוסופיה הצרפתית. היא באה לידי ביטוי בגופה, בתוכה של אישה אמיתית-סופי. ואחרי שהוא עושה מה שהוא עושה איתה, הוא מתעלם ממנה בשוויון נפש גס או בתיעוב קר. 

[…. ]

“…. היא [ אשתו סופיה – ו’ ] אמיתית בשבילו רק משום וכאשר הוא רוצה אהבה גופנית. משהשביע את תאבונו המיני, נעשה קר ואדיש אליה. הגבר -אמן ובעל, ששאף להפוך לקדוש, ולהתנער מכל צורה של כוח, של עושר, של אלימות – הצליח להימנע מלפגוע בעצמו רק כדי להיות צודק. “לא הפרישות היא המטרה לבן אדם”, כתב במכתב, “אלא ההתקרבות לפרישות”. מעל הכול, הוא לא רצה להיתפס. “ומה אם ייוולד עוד תינוק אחד?” כתב מחברה של סונטת קרויצר חודש לאחר שסיים לכתוב את היצירה. “מה גדולה תהיה כלימתי, בייחוד בעיני ילדי, שישוו את תאריך ההתעברות עם התאריך שבו ערכתי את סונטת קרויצר”. 

[…]

לאחר מותו כתבה [ סופי – ו’ ] שאהבה גופנית מעולם לא “היתה בשבילי איזה משחק רגשי, אלא תמיד משהו שדומה מאוד לסבל”. בימי חייו רצתה, כפי שכתבה ביומנה בשנת 1891, “חיבה רכה ועדינה”, אולם לעומת זאת סבלה את “פרצי התשוקה הללו, שתמיד הובילו לתקופות ארוכות של קרירות”.
עבורה היתה הקרירות הזאת ההקשר שבו התרחש המשגל. עבורו, המשגל היה ההקשר שבו היא היתה קיימת – הייחום שלו, הקיום שלה. קרירותו כלפיה פשוט היתה בשבילו החיים האמיתיים, שבהם בחר ואותם חי בלא לבטים. הוא זיין אותה עד גיל שמונים ואחת, שנה לפני מותו. “השטן קפץ עלי”, כך כינה את תשוקתו לסופי בזקנתו, “וישנתי רע. זה היה מתועב כל-כך, כאחרי פשע. ועוד באותו היום אחז בי הדיבוק במשנה כוח, ונפלתי שוב”.  

לשיטתה, עוסקת דבורקין, אגב דיון ב”סונטת קרוייצר” של טולסטוי, יותר בקשר שבין הדיכוי שדיכא, להשקפתה, טולסטוי את סופי אשתו, לאורך למעלה מ 45 שנות נשואיהם – ובניצול שניצל אותה, וביחוד בשימוש שעשה בגופה לסיפוק דרישותיו [ תאוותיו ] המיניות לבין סיפור הרצח המתרחש בסיפור “סונטת קרוייצר”.

“האמנות היא רבת חסד. הרצח הופך את האישה שזיין כל חייו לאנושית. האתוס אינו בן זמננו. כיום תיאור של רצח בספרים, בסרטים, לעולם לא יעז להסתכן בחמלה שלאחר מעשה. אין שום חרטה. אדרבה, הרצח עצמו הוא אקט מיני או שיא מיני. הרצח אצל טולסטוי, גם כשהוא מלא שנאה ותיעוב כלפי האישה כאישה, גם כשהוא רווי מיניות בלתי נמנעת וחדור אמונה לוהטת של המחבר שהוא הכרחי וצודק- גם אז יש בו שבריריות, הכרה, חרטה. זהו סיפור טרגי, כיוון שהאקט המיני הופך את הרצח לגזרת גורל, כאילו אלי האולימפוס ציוו עליו לעשות זאת. כשהרוצח מכיר לבסוף באשתו כביצור אנושי, הוא יוצר בקורא רגשות כאב ורחמים. חיי אדם קופדו, ובאכזריות; ואדם הוא שעשה זאת. לרגע אחד ויחיד זה אפילו זעמו של הקורא על שנאת הנשים היוקדת של המחבר שוכך מרוב צער. בספרים ובסרטים בני זמננו רצח של אישה הוא מטרה בפני עצמה. בסיפור עצוב זה רצח האישה מורה על כך שחוסר האפשרות שבאהבה גופנית הוא בעל משמעות של אובדן, לא של חינגה סאדיסטית. 

ובכל זאת, על שום מה רצח את אשתו, לאחר שצפה בה מתאמנת ומנגנת עם הכנר שבא לביתם ?

הנה הסברה של דבורקין:

“אשתו, שרצתה גבר אחר וערכה חיפוש משלה אחר אהבה, היו לה לב משלה ורצון משלה ותשוקה משלה, ועל כן הרג אותה, מפני שלא היה יכול לסבול זאת. זהו לב-לבה של הסתירה, המתח הפנימי במרכזה של מערכת זאת של ערכים ומודעוית: בחייה, במריה, בגופה שקרוב אליו והוא חודר אליו, היא אינה אנושית. אולם במותה, כשהיא יותר חפץ מיצור אנושי, כאבו פג, והוא מכיר בה, לרגע אחד, כאדם אולי מפני שעכשיו הוא לא צריך לזיין אותה עוד. 

אך לדברי הבעל/הרוצח, הרצח לא היה התפרצות נתעבת יחידה של זעם גופני מטורף. אדרבה, הרצח התרחש באטיות, במהלך שנות נישואיהם הארוכות, תוצאה של המין שרצה ממנה. היא נכנסה להיריון בחודש הראשון לנישואיהם; הוא המשיך לזיין אותה בעת הריונה: “אתה חושב שאני סוטה מהסיפור ? בשום אופן לא! אני ממשיך לספר לך איך רצחתי את אשתי”. היו הריונות נוספים, אך הוא המשיך לזיין אותה על אף ייסוריה ומצוקתה: “הילדים! העינוי הזה התיש אותה”. היא למדה איך להימנע מהיריון וחזרה להיות צעירה אנרגטית ובעלת חיוניות. אולם אז רצתה במישהו אחר: היא רצתה באהבתו של מישהו שלא “הוכפש בקנאה ובכל איבה אפשרית”. אבל הבעל המשיך לזיין אותה בכל זאת, למרות רצונה, למרות כעסו. במהלך אחד הריבים האלימים שלהם, רצה להכות אותה, להרוג אותה. הוא השליך לעברה משקולת נייר כבדה. היא התייפחה בהיסטריה וברחה מהחדר, אולם לפנות בוקר “נרגעה, והתפייסנו בהשפעת אותו רגש שקראנו לו אהבה”. כל השימוש המיני הזה בה הוא הרצח. מעשה הרצח עצמו  דקירה בפגיון  מיני גם הוא: “שמעתי את התנגדותו הרגעית של המחוך ומשהו נוסף, ואני זוכר זאת ואת חדירתו של הפגיון לתוך משהו רך. היא נאחזה בידיה בלהב הפגיון, ידיה נחתכו אבל היא לא הצליחה לעצור אותו”.

במעשה זה של אלימות מקבלת האישה בפעם הראשונה ממשות גופנית. היא אף פעם לא ממשית בתיאוריו האחרים את התנהגותה, את אישיותה, את השתגלויותיו איתה. ואז חודר הפגיון לתוך משהו רך, והיא מתנגדת וחותכת את ידיה. כשהיא מתה, חבולה, מעוותת, חסרת חיים, פגר- הוא קורא לה אנושית. מחיר ההכרה באנושיותה הוא מוות.

בסיפור זה של רצח, הרצח מתחיל כשהגבר מתחיל להשתמש באישה, לבזוז את משאביה הגופניים של כוח ושל מין. הוא שווה נפש לשלומה משום ששלומה אינו עולה בקנה אחד עם הזיונים שלו – והוא חפץ בזיונים, לא באישה כאדם.

טולסטוי עצמו רצה לוותר על עושר וכוח – על אחוזותיו, על התמלוגים מספריו, על אכילת בשר, על מעמדו החברתי. הוא רצה להיות פשוט, לא-אלים ועני. בוויתור על כוח הוא כלל יחסי מין להלכה, אם כי לא למעשה. בסונטת קרויצר הוא הבין, כאמנים רבים אחרים, יותר ממה שהיה מוכן ליישם בחייו, בעיקר באשר להיותן של נשים (ואישה אחת במיוחד) חלק מנכסיו, ובעיקר באשר לאלימות הטבועה במהותו של המשגל, שהרי הוא מבוסס על ניצול וחפצון. הוא רצה לכתת חניתות למזמרות: דימוי פאלי זה הוא הדבר הקרוב ביותר לסירוס שהסופר בן המאה התשע-עשרה היה יכול לדבר עליו .  הפין עצמו כנשק במשגל עם מישהי נחותה חברתית. באמנותו הוא מבטא בברק נבואי כמעט את המרכיבים העושים יד אחת כדי לחולל את נחיתותן של הנשים ולשמר אותה, מרכיבים שרובם ככולם נגזרים לדעתו ממשגל, מפני שמשגל מצריך חיפצון ולפיכך הוא ניצול. בחיים האמיתיים הוא האשים את סופי ושנא אותה, חש אליה איבה וסלידה, משום שרצה לזיין אותה ומשום שאכן זיין אותה. השובע המיני לא הוביל לרוגע או להרמוניה, אלא הוליד אדישות עוינת, שינוי סגנוני בלבד של ביטויה הפעיל של סלידתו.

המשגל, יותר מכל זכות יתר אחרת, הותירה את טולסטוי נטוע באובססיה גשמית זחוחה – כלל וכלל לא פשוט ועני; נותרו בידיו הזכות להשתמש בזולתו לשם תענוג והיכולת לממש זכות זו כרצונו; בהחלט לא בלתי אלים. הוא חווה אובססיה זו כאלימות פנימית הפוגעת בו, לא בה. עוצמתו של הרצון היתה אלימה, עקשנית, אכזרית, כפי שכינה אותה. עוצמת האקט היתה אלימה, 
ובשנותיו האחרונות כללה בלא ספק יחסי מין בכפייה, על פי מושגים מודרניים. משבא על סיפוקו, היה מתמלא שאט נפש ועוינות,  אלימות פסיבית של משטמה ואדישות. הוא שנא את המשגל בגלל מה שעשה לו, מה שהרגיש כשרצה בזה, עשה את זה, גמר עם זה. הוא שנא את סופי כי הוא זיין את סופי. בשביל סופי, להיות מנוצלת, להיות שנואה, להיות אובייקט הזיון, היה לאהוב אותו כפי שרעיה אמורה לאהוב. רק ביומנה התוודתה כי “הדבר העיקרי הוא לא לאהוב”, משום שזה “כל-כך מכאיב ומשפיל” ו”כל גאוותי רמוסה בבוץ”.

אין לי שום דבר כנגד פמיניזם, וגם לא נגד פמיניזם-רדיקלי מבית מדרשה של אנדריאה דבורקין, אלא שנדמה לי שהיא בוחרת מתוך הסיפור את אותם קטעים, אמירות ורמזים המשרתים את עמדתה הכללית ונזקקת לקטעים אלה – כדי לבסס את טענתה – שהיא לדעתי מרחיקת לכת, כי היחסים שבין גברים לנשים תמיד ובכל מקום, הם חד צדדיים ובאים לשרת רק מטרה אחת: את אדנותם של הגברים על הנשים, הנמצאות במצב הבזוי של נשלטות ובבחינת “נאנסות” תמידיות במערכת היחסים המשפחתית.

אך, לא בפמיניזם אנו עוסקים כאן אלא בסיפור שכתב טולסטוי. אף שניכרים בו, בסיפור, סממנים אוטוביוגרפיים מובהקים, כפי שציין גם אנדרה טרואיה “הביוגראף” של טולסטוי – יש לזכור כי הנובלה של טולסטוי הוא מעשה יצירה ספרותית ולא … רישום כרוניקה של חיי זוג נשוי שכבסיפור מסתתר האדם לב טולסטוי תחת השם פוזדניצב והאשה היא סופיה הגם שבסיפור , דרך לא-מקרה, שהאשה נעדרת שם – כמו לא היתה קיימת כלל. ואם כך הם פני הדברים – למה רצח אותה בעלה הקנאי ? ….

סונטת קרויצר” הוא סיפור השואב חומריו מהמציאות הריאלית אך אל לנו לשכוח כי הוא נכתב במסגרת הספרותית שבאנגלית מכנים אותה – ולא במקרה FICTION ….

יהיו בה , ביצירה הספרותית, חומרי מציאות למכביר, ימלאו חומרים אלה את דפי הסיפור ושורותיו על גדותיהם , ובכל זאת, ואף על פי כן, אין לשכוח כי קוראים אנו מעשה אומנות ולא כרוניקה בצהובון הערב. הנובלה היא סיפור על החיים אך אינה החיים עצמם. כמו בכל יצירת אומנות יש בה חומרים שהם פרי רוחו של הסופר.

טולסטוי שם בפיו של פוזדניצב מילים לרוב, טיעונים מתגרים מרגיזים : חלקם הם הדעה שטולסטוי בונה באמצעותה את הדמות, דרך טיעוניו לומדים אנו מה שטולסטוי מבקש שנחשוב כי האיש הזה, יהא שמו פוזדניצ’ב [ או טולסטוי , או כל איש אחר….]  אם אכן היה קם מבין דפי הספר וקורם עור וגידים והיה לאיש חי וקיים היה אומר וחושב. אך אל נשכך כי התעלול הספרותי שבו נוקט הסופר כאשר הוא שם בפי גיבורו גם דברים והיפוכם וגם טענות מופרכות וקיצוניות ומרגיזות נטענות במהלך הסיפור כחלק מהטקטיקה הספרותית. זוהי דרך הבעה, כהדגמת עמדה, אפיון הבא להקצין, להרגיז , להכעיס ובעיקר לחדד, ולא כל הדברים ששם טולסטוי בפיו של פוזדניצב הם העתק ישיר מתוך פרוטוקול השיחות והריבים שנוהלו בין הבעל לב טולסטוי ואשתו סופיה טולסטוי, במהלך 48 שנות נשואיהם.

מוכן אני לקבל כי לא כל יום ויום מאותן 48 שנות נשואים לא היו ירח דבש מתמשך, וחיי המשפחה שלו, נעו כמו באפיגראף הידוע שציב כמזוזה לשער “אנה קארנינה” –  פעם משפחתו השתייכה לחלק הראשון של האפיגראף כלומר לכל המשפחות המאושרות הדומות זו לזו” ופעמים, ויתכן ואף פעמים רבות, חלקו השני של האפיגראף חל עליהם: “כל משפחה אומללה – אומללה לפי דרכה” .

 

ידוע כי היו תקופות רעות וירודות ביחסים בין לב טולסטי לבין סופיה אשתו, אך קשה לקבל את עמדתה של דבורקין לפיה ארבעים וכמה שנות הנישואין של בני הזוג טולסטוי עברו בכך שטולסטוי “זיין אותה”; התנכר אליה; חזר ו”זיין אותה” ; חזר והתנכר אליה – וכך חוזר חלילה….

לב טולסטוי ואשתו סופיה טולסטוי

בכל ניתוחה אין דבורקין מתחייסת למעשה הספרותי של הזקקות טולסטוי ללסונטה של בטהובן ולתפקיד המכריע אותו ממלאת המוזיקה ביצירה. עבור דבורקין שמה של הנובלה הוא כשמה של:

 “יצירת אמנות גדולה אחרת-סונטת קרויצר של בטהובן. בנו וסטודנט למוזיקה ניגנו את הסונטה הפראית והחושנית בקונצרט באחוזתו הכפרית. טולסטוי “הקשיב ודמעות בעיניו. משהגיעו לפרסטו לא יכול עוד לשלוט בעצמו. הוא קם מכיסאו, ניגש לחלון, הביט בשמים הזרועים כוכבים וכבש בקרבו אנחה כבדה”.

אך היא מתעלמת מהתהליך המתואר על ידי טולסטוי מאז חזרה האישה לנגן בפסנתר ועד לקונצרט בו ניגנו היא והכנר טרוחצ’סבקי את הסונטה – ואיזה דקויות מציין טולסטוי בכל הקשור לנגינה זו ומה ראה פוזדניצב בגינונים אלו וכיצד אלו נתגבשו אצל הבעל, עד שאלה נתרגמו אצלו לעולם המעשה האכזרי.

“המעשה הראשון שלי היה לחלוץ את המגפיים ובגרביים בלבד לרגלי התקרבתי לקיר שמעל הספה, שהיו תלויים עליו רובים ופגיונות, ולקחתי פיגיון דמשקאי מעוקל, שמעולם לא היה בשימוש והיה חד להחריד…..”

וכשהוא מפתיע את הכנר והפסנתרנית …. הכנר אמר… :  ” ואנחנו כאן ניגנו….” והיא אמרה ” לא ציפיתי שתבוא”

אבל שניהם לא סיימו את דבריהם: אחז בי אותו טירוף של לפני שבוע, [ בעת הקונצרט ובו הושמעה הסונטה האיומה הזו והפרסטו האיום… – ו’]  ואז לאחרתיאור ההמולה וההתחמקות של הכנר “מתחת לפסנתר”  הגיע אליה ו”דקרתי אותה בפגיון בכל הכח בצד שמאל, מתחת לצלעות”

וכשהוא נותן לעצמו ולנו, הקוראים, דין וחשבון על מצב תודעתו – כאילו היה רסקולניקוב – הוא מבהיר כי היה צלול לחלוטין :

“והייתי מודע למעשה בבהירות בלתי רגילה. שמעתי ואני זוכר את ההתנגדות הרגעית של המחוך ושל משהו נוסף, ואחר כך את החדירה של הפגיון לתוך משהו רך. “

אכן, ניתן אולי לקבל את הפענוח המיני המובהק שמפענחת דבורקין את “החדרת הפיגיון לתוך משהו רך” אלא שלדעתה החדרה זו – היא השימוש שעשה בה במהלך חייהם : היא כותבת :

“כל השימוש המיני הזה בה הוא הרצח. מעשה הרצח עצמו  דקירה בפגיון  מיני גם הוא: “שמעתי את התנגדותו הרגעית של המחוך ומשהו נוסף, ואני זוכר זאת ואת חדירתו של הפגיון לתוך משהו רך. היא נאחזה בידיה בלהב הפגיון, ידיה נחתכו אבל היא לא הצליחה לעצור אותו”.

אך התעלמותה של דבורקין מתהליך התפתחות הקינאה שהחלה להציף את הבעל “השונא” לאחר שאשתו “השנואה והשונאת” חוזרת לעצמה, בפועל מתקוממת כנגד מרותו ומנגנת בפסנתר ועוד מנגנת את סונטת קרויצר עם הכנר…. – היא התעלמות מנדבך חשוב במבנה הסיפור – שהשם שניתן לו לא היה “הפגיון הדמשקאי המעוקל” או “מריבת בני הזוג” או “מאהבה לשנאה” אלא דווקא השם של אותה סונטה שהפרסטו האיום שבפרק הראשון שלה, הוא שהטריף את דעתו של הבעל כבר כשבוע לפני הרצח…טירוף החוזר ומצית את מעשה הרצח עצמו.

בני הזוג לב טולסטוי וסופיה אשתו – נשואים שהחזיקו מעמד כ חמישים שנה !

דעתה של אנדריאה דבורקין כה נחרצת וכה חד מימדית עד כי אין היא נותנת משקל, כלל ועיקר, לתקופה הארוכה בה חיו, בסופו של דבר בני הזוג חיי משפחה – למרות ההפרדויות ולמרות המריבות ולמרות חייה הקשים של סופיה בצילו של גאון יוצא דופן בדמותו של לב ניקולאייביץ טולסטוי.

אדריאה דבורקין 26.9.1946 – 9.4.2005

________________________________________________

פרוייקט סונטת קרויצר – רשימת הפוסטים

_____________________________________________________________

 I – II – III   פרוייקט “סונטת קרויצר” – מבוא

 

I . לודויג ואן בטהובן 

 I/1 הסונטה המכונה “קרויצר”

I/2 הפרק הראשון – אדג’יו סוסטנוטו – פרסטו

I/3 הפרק השני  – אנדנטה

I/4 הפרק השלישי – פינאלה – פרסטו

 

II.  לב ניקולייביץ טולסטוי

II/1  טולסטוי – סופר מספר סיפור

II/2  השם שבחר טולסטוי לסיפורו “סונטת קרויצר” 

II/3  טולסטוי, סונטת קרויצר – הרכבת כמקור החטא 

II/4  טולסטוי- הרכבת כסמל לגורל

II/5  טולסטוי סונטת קרויצר – המוזיקה כעונש 

II/6  על טעמיו המוזיקליים של טולסטוי 

II/7  טולסטוי  ויחסו לבטהובן והתשיעית

II/8  טעותו המוזיקלית של טולסטוי 

II/9  שני אפיגרפים המוסר וההשכל 

II/10  דבורקין- קריאה פמיניסטית ב”סונטת קרויצר”

 

 

III . לאיוש יאנאצ’אק – רבעיית “סונטת קרויצר” – בהכנה

 

 

 

 

 

 

_________________________________________________

 

תרום - אם אתם מעונינים לתמוך בקיומו של אתר "מילים" הנמנע מכל צורה של פרסום - כל סכום תרומה יתקבל בתודה

Be Sociable, Share!

תגיות:

אין תגובות

כתיבת תגובה

Font Controller

+(reset)-

…….[ צ ו ה ר ]…….
מבט אחר; אפשרויות שונות ; תובנות נוגדות ; הערות מועילות; הארות בונות; מחשבות בלתי-מסורקות; אסוציאציות חתרניות; ועוד...ועוד....